מראי מקומות/ברכות/ג/א

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר

הגמרא מקשה סתירה בין דעת רבי מאיר שזמן קריאת שמע של ערבית מתחיל משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, ובין דעתו בברייתא אחרת שהזמן הוא משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן.

הראשונים נזקקים לשאלה, שמא אין זה שני זמנים אלא שני סימנים המורים על זמן אחד.

רש"י (ד"ה קשיא) כותב בפשיטות שהזמן שבנ"א נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות הוא שעור מאוחר משל כהן, והכא אמר משעת טבילה שהיא קודם בין השמשות. אך אינו מפרש מנין לנו שהוא שיעור מאוחר משל כהן, שמא קודם הוא לו.

התוספות (שם) מיישבים בשני אופנים:

א. ברש"י לעיל (ב: ד"ה נכנסין) מבואר שיש האומרים שזמנו של ר' אחאי או ר' אחא משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב, היינו בערבי שבתות, ואם כן אי אפשר לפרש שזמנו של ר"מ משעה שהכהנים טובלים זהה לזמן שבנ"א נכנסין להסב בערב שבת שהרי אם כן במה נחלקו רבי מאיר ור' אחאי/אחא.

ב. עוד יישוב התוס' שלא מסתבר לומר שבני אדם ממהרין כל כך בערבי שבתות ואוכלים בזמן שכהנים טובלים שהוא מבעוד יום.

הרשב"א (ד"ה והא) מיישב שאחר שהסיקה הגמרא (ב:) שזמן עני לחוד וזמן כהן לחוד מסתמא חזרה הגמרא לסברתה הראשונה שעני בימות החול ושאר בני אדם בערבי שבתות חד שיעורא הוא. ואם נאמר שזמנו של רבי מאיר בשעה שהכהנים טובלים זהה לזמן אכילת בנ"א בערבי שבתות, אם כן זהה הוא גם לזמן אכילת עניים ודעתו זהה לדעת רבי חנינא המובא בברייתא כדעה חולקת. ועוד, שאם כן יצא שזמנו של עני זהה לזמן טבילת כהנים וקודם הוא לזמן אכילת כהנים בצאת הכוכבים, והגמרא הלא הסיקה (שם) שזמנו של כהן מאוחר משל עני.

מעשה דרבי יוסי

בת קול בחורבה

כתב המהר"ל (נצח ישראל פכ"ב) שאין ספק כי החסידים כמו רבי יוסי היו משתמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים, וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה, שהיתה חורבה אחת מחורבות ירושלים, שבחורבה מצד עצמה שהיא נבדלת מבני אדם נגלים לשם דברים עליונים ומקום המוכן להיות נשמע לשם בת קול.