רשב"א/שבת/ד/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הא דאמרינן: כדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לפום מאי דפרישנא דמתניתא מבעוד יום לא דמי לגמרי לבעיא דרבא, דהכא בשהוציאה משחשיכה ואיכא למיקנס בה טפי דלא להדרה לחצר אחרת שלא תעשה מחשבתו, והכי קאמר, [דכשם] דמשחשיכה מפליג רב נחמן בין אותה חצר לחצר אחרת, דילמא מבעוד יום איכא לאיפלוגי נמי[1].
מדשנינן בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי, והדר אמרינן איבעית אימא דכולי עלמא לא קנסינן שוגג אטו מזיד, אלמא להאי שנויא נמי בשוגג מוקמינן לה, ובשוגג הוא דשרינן ליה לאהדורה לאותה חצר אבל במזיד אפילו לאותה חצר אסור דקנסינן ליה, כדאמרינן לא קנסינן שוגג אטו מזיד אלמא במזיד קנסינן. ומדקנסינן ליה במזיד ולא שרינן ליה כדשרינן להדביק פת בתנור למסקנא, אלמא הא דידו כשהוציאה מבעוד יום דלא אתי לידי איסור שבת דאורייתא והלכך לא חיישינן לדילמא שדי ליה[2].
והלכך פסקא דהאי שמעתא, הוציא ידו מלאה מבעוד יום בשוגג אסור להחזירה לחצר אחרת אבל לאותה חצר שרי, ואם הוציאה במזיד אפילו לאותה חצר אסור. ואם הוציא משחשיכה בין בשוגג בין במזיד לאותה חצר שרי דחיישינן דילמא שדי להו כדחיישינן בדרב ביבי, אבל לחצר אחרת לעולם אסור[3]. אבל הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהלכות שבת ה"כ)[4] פסק דבמזיד אסור אפילו לאותה חצר.
אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו. איכא למידק לוקמה דחזו אינשי ואמרי ליה רדה[5]. ואיכא למימר דכיון דהשתא הוה סבירא לן דמשום חיוב חטאת ממש קא מיבעיא ליה, בכי הא נמי ליכא חיוב חטאת, דכי מודעי ליה ליכא חיוב חטאת דהיינו שוגג ואידכר[6]. ואינו מחוור בעיני דמכל מקום אי לא מודעי ליה אתי לידי חיוב חטאת, ואנן כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת קאמרינן[7]. ונראה בעיני דהתירו לו לא משמע אלא בבא לישאל[8].
הא דאמרינן: וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך. קשיא ליה לר"ת ז"ל[9] והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לב:) ניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה[10]. ופריק שאני התם שעל ידו הוא נעשה, שאומר לו מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי[11]. ואם תאמר תפשוט מהתם הא דרב ביבי דהתירו, דהא התירו לו לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ על ידיה איסורא רבה, וכל שכן דהתירו לו כי היכי דלא ליעביד איהו ממש איסורא רבה[12]. יש לומר דשאני התם דלא נעשה האיסור עדיין ויכול הוא לתקן על ידי איסור קל, אבל הכא שכבר נעשה האיסור אלא שעתיד ליגמר ממילא דילמא לא התירו[13].
וא"ת אכתי אשכחן שאומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך, מדתנן בגיטין פרק השולח (מא:) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין כדי שיקיים מצות פריה ורביה, ואף על גב דאמר רב יהודה (ברכות מז:)[14] המשחרר את עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה מו) בהם תעבודו. יש לומר דמצות פריה ורביה שהיא מצוה רבה שעל ידה מתקיים העולם שאני[15], וכדמשנינן התם גבי רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה דרבים[16] שאני שהיא גדולה[17][18]. ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית ביה משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו[19]. וההיא אמתא (גיטין לח.) דהוו עבדי בה אינשי איסורא, משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה וכפוהו[20].
הא דאמרינן: והא בעיא עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. איכא למימר דמסברא בעלמא קאמר, לפי שאין דרכן של בני אדם להניח כליהם אלא במקום רחב שיכול להשתמר בו שלא יפול, אבל מקראי לית לן[21]. ושמא נאמר דמפלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי בזרק ונח בחור כל שהוא בפרק הזורק (לקמן ק.) יליף לה, דאפילו ר"מ לא מחייב התם אלא משום דכל שיכול לחוק כחקוק דמי, אלמא הנחה על גבי מקום ארבעה בעיא לכולי עלמא, והיינו דקא מקשה הכא להדיא[22]. ואפשר דתנאי גמרא אגמרי לה[23]. ובתוס'[24] אמרו דאפשר דדייקי לה מדכתיב (שמות טז כט) אל יצא איש ממקומו, ודרשינן מינה אל יוציא בעירובין (יז:), ומשמע נמי ממקומו ממקום החפץ, ואינו ראוי ליקרות מקום פחות מארבעה[25].
למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמי ובתוך עשרה פליגי והא מיבעיא בעי ליה לרבה וכו'. איכא למידק ממאי, דילמא אכתי לא איפשיטא ליה, אלא דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא מתניתין לא נפקא מדר"ע דלכולהו לישני אית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא[26]. איכא מ"ד דאי מספקא ליה לרבה, הוה ליה למימר דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה דברי הכל קלוטה כמי שהונחה דמיא, כי היכי דתיקום מתניתין לכולי עלמא, מדקאמר רבי עקיבא היא אלמא ליכא לאוקומה לעולם כרבנן[27].
ובתוס'[28] תירצו דלרבה הוא הדין דאיסתפקא ליה מעיקרא אי אמרינן לכולי עלמא קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, ובשתי דיוטות זו כנגד זו כולי עלמא לא פליגי בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה דאינו חייב, דמשום קלוטה לא מחייב, ומשום דילפינן זורק ממושיט ליכא, דמושיט גופיה בכי הא פטור, אלא הכא בדיוטא אחת קמיפלגי בין למעלה מעשרה בין למטה מעשרה, דר"ע יליף זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן, דמאי שנא הא דלא מספקא, אלא ודאי ספוקי מספקא ליה, אלא דלא חש להאריך כולי האי, דמתוך הני בעיי איכא למשמע דאיכא לספוקי בפלוגתייהו כל מאי דאפשר לספוקי בה, וכיון שכן מנא ליה לרבה דר"ע היא, אלא משום דפשיטא ליה בעייא[29].
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ובעיקר הענין, אי ב' הברייתות מיירי מבעו"י, כ"כ בתוס' ג: (ד"ה בשוגג), ודלא כרש"י שם (ד"ה בשוגג), ועי' משנ"ת בציונים שבסוה"ס לעיל ברד"ה בשוגג.
- ↑ והו"ד רבינו במיוחס לר"ן ג: ד"ה ואי הג', וכ"כ הרמב"ן ד"ה ואסקינא, ויעו"ש דכ"מ ברי"ף, וכ"כ הר"ן על הרי"ף ד"ה התם.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ג: ד"ה ואסקינא, והרא"ש סי' ג' בד' הרי"ף שכ' הא והא בשוגג ולא פי' הדין במזיד, דהטעם לזה משום דסמך עמש"כ דינא דר"ב דהתירו רדייה שהיא שבות וכ"ש החזרת ידו שאינה שבות, ולפי"ז דוקא מבעו"י קנסו, ומשחשיכה מותר אף במזיד. ובב"י או"ח רס"י שמ"ח נק' בד' הרי"ף שסתם כרש"י, דלהלן.
- ↑ הו' בר"ן שם ובחי' הר"ן ג: ד"ה ואיבעית הב', ובמיוחס לר"ן שם, ועייש"ע דגם לרש"י ד"ה בשוגג, כל שהוציא במזיד בין משחשיכה בין מבעו"י אסור להחזירה אפי' לאותה חצר, וכ"ה רבינו בעבוה"ק ש"ג סי' ו'. ועי' ביאור הגר"א או"ח סי' שמ"ח אות ד', לבאר הכרח הר"ן ברש"י, ועי' דמשק אליעזר לבאר דבריו. ועי' ביאורי הגר"א ד"ה מי, ועי' ביאור הלכה סי' שמ"ח ס"א ד"ה וי"א, ליישב מה דמש' בגמ' דרק משחשיכה גזרו. והנה עייש"ע במיוחס לר"ן מש"כ בשם הרא"ה, ומשה"ק ע"ד. ובמאירי ד"ה ואם הוציא, כ' דלד' הרי"ף והרמב"ם משחשיכה במזיד אסור ול"ח שמא יניח, ובשוגג מותר, ומבעו"י אפי' במזיד מותר להחזיר, שאין מזיד שמבעו"י חמור משגגת שבת. ועי' ביאור הלכה שם משכ"ב, וכן יעו"ש בתחיל"ד שכ' דהמאירי ס"ל כרש"י, אמנם רבינו כ' דלרש"י מבעו"י נמי אסור להחזיר. ועי' אבן העוזר סוד"ה אדרבה. ולענין הלכה עי' שו"ע או"ח סי' שמ"ח ס"א שהביא ב' הדעות. ועי' מ"ב שם סק"ח בשם א"ר שם סק"ג להקל, כהסוברים דמשחשיכה במזיד מותר להחזיר, דכ"ד הטור שם, ורי"ו נתיב י"ב ח"ה.
- ↑ וכה"ק הרמב"ן ד"ה אילימא.
- ↑ כן תי' הרמב"ן שם.
- ↑ וכה"ק בגפן פוריה ד"ה אילימא, ועי' חת"ס לדחות דא"כ להוו"א דמיירי בחטאת ממש, עד דאמרי' לי' רדה, נימא לי' שבת היום ויש סקילה ויפטר מחטאת. ועי' שפ"א שם, משכ"ב. ובעיקר ע"ע שפ"א ד"ה למאן, להק' דא"כ מה תי' לעולם בשוגג והתירו לאחרים הרי יכולים לומר לו. והנה אי בכל גווני שיהיה פטור מחטאת באמת אין מתירים לו, הנה כ"מ בד' רבינו הכא וברמב"ן הנ"ל, דאסור לרדותו, וכ"מ בראב"ן סי' של"ח. אולם עי' סמ"ג ל"ת ס"ה שנחלק, וכ"פ הטור או"ח סי' רנ"ד. ועי' ב"ח שם ד"ה ואם נתנו. וכ"מ במ"מ שבת פ"ט ה"ה, הו' במג"א או"ח סי' רנ"ד ס"ו סקכ"א.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן שם בתי' הב'. ובשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' ר"ה, תי' באופ"א, כיון דבסוף מסיק דבעיא דר"ב לענין חיוב סקילה, משו"ה עדיף לי' לא לאוקומי בכה"ג שאנשים רואים אותו ואומרים לי' רדה. והנה עייש"ע ברמב"ן להק' דלמא איירי בהזיד בלאו ושגג בכרת דחשוב שגגה, וכה"ק בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן שם, ובחת"ס ד"ה התירו בשם יש מקשים, וכ"ה היד דוד ד"ה ואלא, בשם פני אריה [ברעסלא] סי' נ"ד, ועיי"ש ברמב"ן ובמיוחסות מה שתי', וע"ע מה שצויין ברמב"ן שם.
- ↑ בתוד"ה וכי, והו' ברמב"ן.
- ↑ עי' ד"מ הע' ט"ו להק' דהתם שאני שהחבר עובר בלפנ"ע. ויעו"ש לדחוק דמיירי בכה"ג שאינו עובר בלפנ"ע, ועי' מאירי ד"ה שגג בשם חכמי הדורות, ומהר"ץ חיות ד"ה וכי.
- ↑ כן תי' בתוד"ה וכי, וכ"מ במאירי ד"ה שגג, וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ז סי' רס"ז, [שנסתפק לגבי חילול שבת בהוציא בתו לשמד, כיון שהאיסור לא בא על ידו, ועי' ב"י או"ח סוס"י ש"ו דהתוס' כ"כ רק בתחיל"ד, אבל אח"כ כ' תי' אחרים]. ועייש"ע במאירי בשם חכמי הדורות להוסיף דאילו חטא הע"ה נמצא שהחבר הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה, וכעי"ז במהר"ץ חיות ד"ה וכי, ועייש"ע. ובעיקר הקו' ע"ע מל"מ תרומות פ"ג הט"ז בהג"ה, שתי' דבאיסור דאו' ל"א חטא, משום דמ"ל איסור חמור מ"ל איסור קל, והתם באיסור דרבנן של מוקף, וכ"כ המהר"ץ חיות עירובין ל"ב: ד"ה רבי. אולם עי' שו"ת נוב"י מהדו"ת אה"ע סי' ל"ז ד"ה אמנם, שנחלק עפ"י שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכ"ז שהוכיח מגמ' זו דבאיסור דאו' שייך לומר חטא, והיינו דמוקף הוא מדאו'. ועי' יד דוד מהדו"ת בתוד"ה וכי, דלתי' זה, יש ליישב מה שבהשלמה אומרים חטא [עי' בסמוך], משום דהכהן המקריב עצמו עושה מצוה, ואף שמצד אחר עובר בעשה דהשלמה, מ"מ מכריע מה שזוכה לחבירו, וע"ע ישוב בזה, וכן לענין יבלת, ביד דוד שם.
- ↑ כה"ק בתוד"ה וכי, בשם ריב"א, ובתורא"ש ד"ה וכי, וביארו שם המהר"ם ושבת של מי, כד' רבינו הכא, וכ"כ בראש משביר בתוס' שם.
- ↑ וכ"כ בתוס' שם, בשם הריב"א, וכ"ה בתורא"ש שם. ועי' מהרי"ט ד"ה וכי, שהק' מלעיל ג: דתלי הנידון לגבי הוציא ידו משחשיכה אי קנסוהו מלהחזיר בבעיא דרב ביבי, והרי התם עדיין לא נעשה האיסור, משא"כ במדביק, וכה"ק בחי' מהרא"ל ומהר"ם שיק ורע"א בתוס' שם, ועי' מלא הרועים שתי' דהוציא ידו כיון שא"א שלא יזרוק ויאחזנה כל היום, א"כ חשיב שנעשה כבר האיסור, וכעי"ז בחיי אברהם ופני אפרים בתוס' שם. ועי' אבן שלמה בתוס', בבא"ד ואומר וע"ע חכמת מנוח. ועייש"ע ברע"א לדון אי יש להשוות מדביק דאע"פ שנעשה האיסור כבר מ"מ הרי בודאי יגמר המלאכה, להוציא ידו, דאף שלא נעשה האיסור מ"מ שמא ימנע מלזרוק ולא יעשה איסור כלל, אל יעו"ש לדחות זה, דבעירובין שם נמי הוי רק ספק אם יאכל הע"ה בלא לתרום.
ובעיקר הענין עי' רמב"ן ד"ה וכי, שחילק באופ"א מהריב"א, דשאני באכילת טבל שמצילו ממיתה ביד"ש, משא"כ במדביק שיכול להתכפר בחטאת, והרדייה רק זכות לו שיפטר מקרבן, וכ"כ הריטב"א ובמיוחס לר"ן סוד"ה וכי. ובהשלמה ד"ה ואלא, כ' די"ל דבמדביק מאליו נעשה האיסור, ואין זכות למדביק רק שלא יביא חטאת ומרויחו ממון, משא"כ באכילת טבל, והוא כעין ד' הרמב"ן הנ"ל, [ויל"ע אי זהו כוונת הריב"א והתורא"ש הכא]. עוד כ' הריטב"א בסוה"ד די"ל דכשבא לעשות מעצמו ודאי מותר לחטוא בשביל שיזכה חבירו, אלא שאין בי"ד מורין לו כן, וכ"ה הריטב"א בעירובין ל"ב: ד"ה ניחא. ובמאירי ד"ה שגג כ' בשם חכמי לוניל, לחלק דכל שיודע בע"ה שחוטא בידים נוח לו לעשות איסור קל להצילו, משא"כ הכא דעצם ההדבקה אינה איסור חמור והאיסור החמור בא ממילא, וכ"כ במיוחס לר"ן שם. - ↑ וכ"ה בגיטין לח.
- ↑ והנה הק' בשרשי הים ח"א ערך חטא כדי שיזכה חברך, עמ' מ"ב: ד"ה ואולם, דא"כ ברדיית הפת נמי נתיר הרדייה, דמצות שבת שקולה כנכגד כל התורה, ומצוה רבה היא, ויעו"ש דצ"ל דהתוס' ורבינו סמכו עמש"כ הריב"א דהכא כבר נעשה האיסור.
- ↑ עי' הגהות הר"א גוטמכר שהעיר דבגיטין שם, ליתא תיבת 'דרבים'. אמנם עי' ברכות מ"ז: דאיתא מצוה דרבים שאני. ועי' יעב"ץ גיטין ל"ח: ד"ה מצוה, להגיה בגיטין דרבים.
- ↑ ועי' רא"ש ברכות פ"ז סי' כ' שביאר דהמצוה דרבים היינו עשה שמקדשים השם בעשרה, וכדכתיב "ונקדשתי בתוך בני"י", ואפי' אם זה מדרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו, ולא מסתבר דדוקא לקריאת זכור, וא"כ ה"ה לענין פו"ר. ובעיקר הענין אי מותר לשחררו בשביל מצוה דדבריהם, כ"מ ברמב"ם עבדים פ"ט ה"ו, ובחינוך מצ' שמ"ז. ובגרש ירחים גיטין ל"ח: ד"ה מצוה, כ' דבשחרור עבד כשעושה לשם מצוה ולא בשביל לפוטרו משעבוד, הוי דבר שאין מתכוין, ושמואל לשיטתו דס"ל כר"ש דמותר. ויש להעיר דהא הוי פס"ר, ועי' ערוך ערך סבר, דפס"ר דלא ניח"ל מותר. ועי' מהר"ם שיק מצ' שמ"ט. ובעיקר הענין כן תי' בתוד"ה וכי ותורא"ש שם, אמנם עי' תוס' ב"ב י"ג. ד"ה כופין, לדחות דהתם הוא עצמו עשה מצוה בכך שהשלים למנין, משא"כ בח"ע וחב"ח, דהעבד מקיים המצוה. אולם עי' תוס' פסחים פ"ה: ד"ה כופין, שכ' כהתוס' הכא דמשום מצוה דרבים. ועיי"ש עירובין ל"ב: ד"ה ולא, והג' הב"ח ברכות מ"ז: ועי' שרשי הים ח"א ערך חטא כדי שיזכה חברך, עמ' מ"ב. ד"ה החילוק, שביאר דהתוס' הכא רק הוכיחו מהתם דיש לחלק בין מצוה רבה למצוה זוטא.
- ↑ ובתורא"ש שם, כ' להוכיח עוד דמצוה דרבים שאני, ממחוסר כפורים דפסח, דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהני בעשה דהשלמה כדי שיזכה זה בפסח, והיינו משום דפסח מצוה דרבים איקרי. ועי' ידי אליהו תיקון קנ"ח, מה שהק' אמאי לא הוכיחו התוס' מהתם, וכמו שהוכיח התורא"ש הכא. ועי' חיי אברהם בתוס' בבא"ד וגבי, שהביא דהתוס' בב"ב י"ג. ד"ה כופין, הוכיחו מהתם דבמצוה דרבים אמרי' לי' חטא וכו'. ועי' שי למורא סי' פ', בסופו, דאה"נ דמיושב ונוח להתוס' ליישב טעם א' בכל המקומות, ולענין קרבן פסח יש עוד טעם דעשה של פסח דוחה עשה דהשלמה, כמבו' בתוס' בפסחים נ"ט. ד"ה אתי, ועי' שיעורי ר' דוד פסחים נ"ט. אות צ"ח. ועי' שרשי הים שם, דהתוס' הכא לא הוכיחו מפסחים ענין מצוה דרבים, דיש לדחות דהתם הטעם משום דכהני שלוחי ישראל, ובאמת כן תי' הרמב"ן ד"ה וכי, בתי' הא'.
ובעיקר ישוב ההיא דמחוסר כפורים עי' רמב"ן ד"ה וכי, שתי' באופ"א, דכהני שלוחי ישראל, כמבו' בנדרים ל"ה. והוא אינו יכול לזכות מעצמו, וע"כ חשיב בשביל עצמו, וכעי"ז בגור אריה ד"ה וכי, עיי"ש דכיון שמוטל על הכהן מן הדין להקריב, וכ"ה בשו"ת רשב"ץ ח"ב סי' נ"ג ד"ה מה שכתבת, ובאשי ישראל בתוד"ה וכי, ובקר"א עירובין ל"ב: בתוד"ה ולא.
ובעיקר הקו' עי' שפ"א בתוד"ה וכי, שהק' מה שייך דחייה דהשלמה למה שאמרי' לי' חטא בשביל שיזכה חברך, דהתם כיון שעשה דפסח דוחה השלמה ה"ה עושה בהיתר, וכמו שמילה דוחה שבת. ועי' תוס' פסחים נ"ט. ד"ה אתי. וברש"ש חגיגה ב: בתוד"ה וכופין, הק' דהתם פשע ששכח ולא הביא כפרתו קודם התמיד, אמנם עי' שו"ת כת"ס או"ח סי' ס"ב ד"ה ובאמת, שתי' דשכחה כאונס ול"ד לשוגג, וכ"כ בחדש האביב בתוד"ה וכי, עוד תי' הכת"ס דחלוק פושע בשוא"ת שלא הקריב לפשע בקום ועשה שהדביק הפת, וכ"כ בחי' מהרא"ל בתוס' שם, בבא"ד ועי"ל. והנה בתוד"ה וכי, הוסיפו להק' מעירובין ק"ג: מכהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה לו לו בשיניו אע"ג דהוי שבות. ובריטב"א בעירובין ל"ב: ד"ה ניחא, תי' דתקון כהנים לעמוד לשרת בשם ה' שאני. ובגור אריה ד"ה וכי, תי' כעי"ד הרמב"ן הנ"ל, דכיון דהעבודה מוטלת על הכהנים ואם אינו רוצה לעבוד מוטל עליו להכשיר כהן שיעבוד, ע"כ אמרי' לי' חטא כדי וכו', וכעי"ז באהל משה ח"ב סי' צ"ה. עוד כ' בגור אריה בעירובין ל"ב: ד"ה ולא, ליישב כעי"ז דכיון שהכהן מקריב בעד כל ישראל וגם בעד הכהן אשר הוא חותך, לכן מותר לו לחתוך, דחשיב חותך עבור עצמו, וכעי"ז בתועפות ראם אה"ע סי' ט' ד"ה גם, דקרבנות הקרבים בשבת ויו"ט הם קרבנות ציבור, וא"כ חשיב עבור עצמו. אמנם עי' יד יוסף בתוד"ה וכי, להק' דאפשר בכהן אחר.
ובעיקר קו' הנ"ל, עי' טו"א חגיגה ב: באבני שהם ד"ה כופין, ליישב דביבלת מותר משום דאין שבות במקדש, א"נ דהתם נדחה שבות דרבנן הקל, כדי שיזכה חבירו בעשה של תורה של עבודה בביהמ"ק. - ↑ וכ"ה הריטב"א עירובין ל"ב: ד"ה ניחא, ובטורי אבן חגיגה ב: ד"ה לישא, ובנובי"ת אה"ע סי' ק"ד, ופורת יוסף גיטין מ"א: בתוד"ה כופין, בתי' הא'. ובעיקר הביאור בתי' זה, יש שפירשו דכיון שחב"ח עובד לעצמו יום אחד ולרבו יום א', ואינו יכול להשתעבד בו כבר אין בו העשה, וכ"כ הטורי אבן שם, ובנוב"י שם, ובגרש ירחים גיטין ל"ח. אות רנ"ד, ובעולת שמואל סי' י"ג, ובשפ"א פסחים פ"ח: בתוד"ה כופין, ובפורת יוסף שם, ובקוב"ש ב"ב אות ס"א. [אולם עי' קצוה"ח סי' קע"א סוסק"א, דמה בכל שאינו עובד יום א', מ"מ בחצי עבד יש העשה של לעולם בהם תעבודו, וכה"ק בנחלת יעקב ד"ה וכי, ובטיב גיטין שם מ"א: בתוד"ה וכופין, ודבר אברהם ח"א סי' ל"ט סקי"ד בהגהה. ועי' תפארת שאול ד"ה וכי, ליישב דאין מתקיים ה"לעולם"]. ויש שפירשו דכיון שגם ביום שרבו עובד בו אינו יכול להשתעבד בו שעבוד גמור כיון שהוא חצי ב"ח אי"ז העבד שציותה עליו תורה, וכ"כ הקצוה"ח שם, ובנחלת יעקב שם, ובחת"ס ד"ה וכי, ודבר אברהם שם. [ועי' שו"ת בית יצחק או"ח סי' י"ח אות י', להק' דרק בע"ע אסור לרדות בפרך, אבל בבן חורין מותר, כמבו' במג"א או"ח סי' קס"ט סק"א, מהתוה"כ פר' בהר סוף פ"ז, וכה"ק במנ"ח מ' שמ"ז אות ג' סוד"ה ובעבד, מד' הרמב"ם עבדים פ"א ה"ז, ועי' חקר הלכה מער' עבדים אות ה' ד"ה ואולם, ליישב, דדוקא בבן חורין שאינו עובד בו בתורת עבד מותר לרדות בפרך. וע"ע קה"י סי' ג', ליישב כעי"ז דדוקא בב"ח שעושה מדעת עצמו מותר לרדות בפרך]. ובעיקר ד' רבינו, עי' בביאור הגר"א סי' ש"ו סקכ"ו דאזיל לשיטתו בשו"ת הרשב"א ח"ז סי' רס"ז שאסר להציל ע"י חילול שבת דאו' נערה שהוציאוה לשמד, והו' בב"י שם, ומשום דפליג על מצוה רבה, וכ"כ בפתח עינים ד"ה בעי, וביד דוד מהדו"ת בתוס', ועי' גזע ישי מע' האל"ף אות ס"ז, ועי' דמשק אליעזר בתוס' שם, ועי' דרכי הים [מאיו] דרוש ו' לשבת כלה, ד"ה ואולם, עמ' כ"ד: הטעם שרבינו מיאן בראיות התוס'. ועי' חי' רע"א ד"ה וכי שהק' לרבינו מגיטין ל"ח: גבי חצי שפחה חב"ח דלא התירו העשה אלא משום שנהגו בה מנהג הפקר, הרי דעובר בעשה, וכה"ק בהגהות אמרי ברוך על טו"א שם ד"ה עוד, ובשיח יצחק חגיגה ב: בתוד"ה כופין בבא"ד תדע. ובישוב קו' זו מצינו כמה דרכים, א' דאביי בגיטין ל"ח: לשיטתו בנדרים כ"ט. דקדוה"ג פקעה בכדי, ולפי"ז י"ל דהחצי עבד מתחלק לענין איסור, וביום שעובד את רבו הוא עבד גמור ועובר בעשה של לעולם בהם תעבודו, וכ"כ בקונט' חיי יוסף עמ' כ"א בשם קצוה"ח, קה"י סי' ג', ובענף יהושע בתוד"ה וכי, בבא"ד שאני. ויש שתירצו דודאי בח"ע וחב"ח יש איסור עשה, וכונת רבינו דלכל חלוקה בעי' ב"ד, ובכה"ג שאמרו לשחררו אי הדבר תלוי בו, ומשו"ה אינו עובר בעשה כשמשחררו, וכ"כ הקצוה"ח שם, וחת"ס שם בדר הב', ובגליוני הש"ס גיטין ל"ח: ד"ה מצוה, וכ"כ בעטרת חכמים [נדפס בס' קובץ ברוך טעם] אה"ע סי' ל"א, (יעו"ש שכ"כ בתחיל"ד ודחה זה, עיי"ש). ועי' כלי חמדה פר' בהר עמ' קט"ו ד"ה והנה. ויש שתירצו, דחלוק עבד שחייב בפו"ר וכופין את רבו ע"ז, וע"כ אין בו איסור, משפחה שאין מצוה על פו"ר ונשאר העשה, וכ"כ בתפארת יעקב גיטין ל"ח. ד"ה מעשה, ובאור גדול סי' ח' אות ז', ובעטרת חכמים שם, וכעי"ז בחת"ס ד"ה וכי, בדרך הא'. ויש שתירצו דאין איסור של לעולם בהם תעבודו, רק בעבד שיש בו והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, וזה ל"ש בח"ע וחב"ח, [אמנם תי' זה אינו נכנס בלש' רבינו], וכ"כ בחת"ס אה"ע ח"ב סי' קנ"א ד"ה והנה, וכעי"ז בעמק יהושע אחרון גיטין ל"ח. ד"ה ואביי. ויש שכתבו לחלק עבד שהצד חירות מחייבו במצוות והצד עבדות פוטרו, וע"כ עדיף שישחררו, משא"כ שפחה, וכ"כ בעונג יו"ט סי' נ"ט ד"ה וראיתי, וכעי"ז בטו"א בקונט"א חגיגה ב: ד"ה עוד אפשר. ויש שתירצו דטעם האיסור לשחרר הוא משום "לא תחנם" ובח"ע וחב"ח שאינו מתכוין לזה אף דהוי פס"ר מותר דס"ל לרבינו בשי' הערוך ערך סבר, דפס"ר דלא ניח"ל מותר, וכ"כ במהר"ם שיק מצ' שמ"ט. [ועי' להלן בשם הריטב"א בעירובין, ועי' גרש ירחים גיטין ל"ח: ד"ה מצוה, מש"כ כעי"ז דבשחרור עבד כשעושה לשם מצוה ולא בשביל לפוטרו משעבוד, הוי דבר שאין מתכוין, ושמואל לשיטתו דס"ל כר"ש דמותר. והנה ע"ע רש"י ביצה ל"ג: ד"ה אינו, דרב יהודה ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור, ובגיטין שם קאי כר"י, ובד' רבינו י"ל דס"ל פס"ר דלניח"ל מותר, עוד צ"ב לדרך המהר"ם שיק הנ"ל, דרבינו עצמו בגיטין ל"ח: ד"ה הא, הק' עמש"כ הרמב"ן שם ד"ה הא, דטעם האיסור לשחרר הוא משום לא תחנם, שהרי בגר אוכל נבילות מותר ליתן מתנת חינם וכ"ש עבד שחייב במצות]. וע"ע בית פנחס תמורה ח"ב סי' כ"ו, לדון בהמבו' בתוס' גיטין ל"ח. ד"ה כל, דח"ע וחב"ח כיון דאסור לשעבד בו, ל"ש בו העשה, ומותר לשחררו לכתחילה, ועיי"ש להק' מירושלמי יבמות פי"א ה"ו, לגבי נתערבו הולדות דמותר לשחרר משום תיקון הולד, ותיפו"ל שאסור לשעבד בו, ועי' קובץ כרם שלמה שנה י"ח קו' ז' עמ' ס"א, [בשם חכ"א] מש"כ ליישב. עוד מצינו ישוב לקו' התוס' הנ"ל, בריטב"א בעירובין ל"ב: ד"ה ניחא, שכ' באופ"א, דהתורה לא הקפידה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה שמחזיק לו טובה, ולא כשעושה לשום מצוה, וכ"כ הרמב"ן גיטין ל"ח: ד"ה הא, [לענין קו' אחרת]. ועי' בד' רבינו בגיטין שם ד"ה הא. וע"ע בענין אי טעם האיסור לשחרר עבד הוא משום "לא תחנם", וכן מו"מ אי יש איסור לא תחנם כשעושה לטובת הישראל, דהנה כ"מ ברמב"ן וריטב"א הנ"ל, וכן הכריח בערוה"ש יו"ד סי' רס"ז סעי' קי"ז. אולם עי' בד' רבינו בגיטין שם, להק' דהרי לגר אוכל נבילות מותר ליתן מתנת חינם, וכ"ש לעבד שחייב במצות. ועי' חת"ס גיטין ל"ח: ד"ה עובד, דעבד כנעני גרוע מגוי, כיון שאינו מקבל ע"ע עול מצות מדעתו. ועי' כת"ס שם ד"ה ולכן, ליישב באופ"א דאין כוונת הרמב"ן ממש משום לא תחנם, אלא כמו שאסור בגוי לא תחנם, כמו"כ אסור ליתן לעבד מתנת חינם להוציאו לחירות, וכ"כ בלשון ערומים דרוש י"ט ד"ה ואפשר, עמ' ע"ג:, וכעי"ז בהגהות הגרי"פ לרס"ג ח"א עמ' ת"ט: ד"ה עוד. אמנם עי' שו"ת משיב דברים או"ח סי' קי"ז דמבו' לא כן. וע"ע היכל מלך הל' עבדים פ"ט ה"ו ליישב. ובעיקר הענין אי יש איסור לא תחנם כשעושה לטובת הישראל, עי' שו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' נ"ה, דאין איסור בכה"ג. וכ"כ האדר"ת באדר היקר סי' ט' עמ' פ"ז, ויעו"ש שהוכיחו כן מתוספתא ע"ז פ"ב ה"ה דמותר ליתן מתנה לנכרי המכירו. והנה עי' בטו"א חגיגה ב: ד"ה לישא, בסו"ד, שהק' מברכות מ"ז: דמק' אמה שר"א שחרר עבדו, דהוי מצוה הבאה בעבירה, ואמאי הא הוי לצורך מצוה, ובישוב קו' זו, מצינו כמה דרכים, ועי' הגהות אמרי ברוך שם ד"ה ודע, וזכר יהוסף או"ח סי' ס"ט אות ב', וקוב"ש כתובות אות ל"ד, וע"ע ישועות יעקב סי' צ' אות ז'. והנה עי' שו"ת רע"א ח"א סי' קצ"ד ד"ה והנה, מה שדן מע"ז ס"ד. דמוכיח מדמתיר ר"י לעקור עם העכו"ם כלאים כיון שרוצה למעט את התפלה דשכר שקיבל הישראל לשבור חביות יין נסך מותר, אף שהישראל רוצה בקיומו, עיי"ש, וק' דשאני בכלאים דלר"י מותר לקיימם, והאיסור שם הוא משום חנינה, וכיון שעושה למעט התיפלה אי"ז בזה משום חנינה, ועי' חת"ס ע"ז שם. ועיי"ש בקוב"ש לדון דאי טעם איסור שחרור משום "לא תחנם" שהרי העבד אינו נהנה רק אחר השיחרור, ואז הוא כבר ישראל. וע"ע מג"א סי' צ' מה שדן בד' הר"ן גיטין פ"ד סי' ע"ב, בדפה"ר ד"ה כל המשחרר, שכ' דבעושה לטובת עצמו אין איסור לשחרר עבד, ויעו"ש להק' מדפריך על ר"א ששחרר, ועי' שו"ת משיב דברים או"ח סי' קי"ז בשם אביו. וע"ע ריטב"א גיטין ל"ח: ד"ה מצוה, עוד ישוב באופ"א דעשה ד"לעולם בהם תעבודו" הוא מדרבנן והסמיכוהו אקרא, ועי' ר"ן על הרי"ף גיטין כ: ד"ה כל, דאי"ז עשה גמורה, וע"כ נדחה ממצוה דרבנן, ועי' חיד"א באהבת דוד דרוש ט"ו. ובשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ט, בכוונת הר"ן כהריטב"א, אמנם עי' כת"ס או"ח סי' ע"ג, דלר"ן הוא עשה דאו' אך אי"ז עשה גמור. ועי' תפארת יעקב גיטין ל"ח: ד"ה מיתיבי, לבאר מהו עשה שאינו גמור. ובעיקר הענין אי עשה דשחרור הוא עשה גמור, עי' רמב"ם סמה"צ עשה רל"ה דהוא עשה גמור, וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכ"ז. ועי' הגהות הגרי"פ לרס"ג ח"א עמ' ת"י תי"א משכ"ב באורך. ובפנ"י גיטין מ"א. בתוד"ה לישא, כ' באופ"א, דאינו עובר בעשה, משום שהבי"ד כופין אותו והפקיעו שעבודו מכח הפקר ב"ד וממילא אינו רשאי להשתעבד, ועיי"ש ביתר ביאור, וכעי"ז בגור אריה סו"ה וכי, וטורי אבן חגיגה שם באבני שהם ד"ה כופין. ועי' מנ"ח מצ' שמ"ז אות ג' להק' ע"ז מיבמות צ. ועי' גידולי שמואל ב"ב י"ג. בתוד"ה כופין, ליישב. ובחת"ס ב"ב י"ג. ד"ה כופין, כ' דאין איסור לשחרר עבד כשהעבד נותן דמי עצמו, והתם נמי כותב לו שטר על חצי דמיו. ובעיקר הענין אי בכה"ג ליכא עשה, עי' הגרי"פ על הרס"ג ח"א עמ' תי"א להוכיח כן מכמה ראשונים. אמנם עי' ערול"נ יבמות מ"ז: ד"ה ובזה, דגם מכירה אסור. ובחוסן יוסף אות כ"ו, כ' באופ"א, דמצוה לראובן לסייע לשמעון לקיים מצוה בכה"ג שאינו יכול בלי סיוע ראובן, וה"ה הצד עבדות ששיך לאדון יש בו מצוה לסייע לצד חירות לקיים פו"ר, וא"כ האדון עצמו מקיים מצוה, וע"כ אמרי' לי' חטא, וכעי"ז באהל משה ח"ב סי' צ"ה. ובשו"ת אבנ"ז אה"ע סי' קנ"ג אות י"א, כ' לחדש דהכא כיון שהאיסור ע"י האדון שע"י אדנותו בא המכשול אמרי' ליה חטא, [ע"ד תחיל"ד התוס']. ובבית אהרן גיטין שם, כ' באופ"א, דיסוד איסור שחרור אינו עצם השחרור אלא מה שמפקיע עצמו מקיום מצות "תעבודו", ובכה"ג שרק מפקיע עצמו אמרי' לי' חטא בשביל שיזכה חבירו.
- ↑ ובעיקר הענין, ע"ע בתוד"ה וכי, מה שחילקו באופן נוסף דדוקא היכא שפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי וכו', עיי"ש מה דמיושב לפי"ז, ומשנ"ת בציונים שבסוה"ס ע"ד.
- ↑ וכ"מ בפסקי הרי"ד לק' ח. ד"ה אמר עולא, ובתורי"ד שם. וכעי"ז כ' בתוד"ה והא בשם ר"ת, דסברא היא שאין אדם רגיל להניח חפץ בפחות ממקום ארבעה וכן מסתמא היה במשכן, וכ"ה בתורא"ש ד"ה והא. וכעי"ז בפיה"מ להרמב"ם מ"א, דהטעם דבעי' דע"ד, משום דבפחות משיעור זה לא יניחו בו, רק חפצים דקים שמתקיימים שם. וע"ע מו"מ בדבריו, זרע יעקב [גינצבורג] לק' ה., ודברות משה סי' ד' ענף ב', ואבן ישראל שבת פי"ג ה"ה ד"ה ואשר יראה, ובמקור הלכה סי' ס'. וע"ע שו"ת אבנ"ז או"ח סי' תקכ"ה משה"ק דבמחט נמי בעי' מקום ד'.
- ↑ ועי' זרעו של אברהם בתוס', להק' מלק' ע"ב: דמוקי מתני' כדעת אחרים והיינו ר"מ, דאי"צ מקום דע"ד, ויעו"ש שתי' דלמסקנא באמת הטעם של ר"מ בזרק ונח בחור הוא משום דל"ב דע"ד, ולא משום חוקקים. ובצל"ח ד"ה והא, כ' דיל"פ דהמק' הכריח דין דע"ד מסברא, וכמש"כ התוס' לעיל ג. ד"ה בעשותה, לגבי זה עוקר וזה מניח, דממעט מקרא וע"ז הוכיחו דהיה במשכן דאל"נ למאי בעי' קרא למעוטי, וי"ל דמזה מוכח נמי מקום דע"ד, וזה שהביא הנדבה ליד עושי המלאכה לא נגמרה מלאכתו עד שהניחו במקומו שהיה דע"ד, ומ"מ מוכח דלהנחה בעי' דע"ד וכ"ש לעקירה, ובהגהות הראמ"ה ד"ה והא, כ' לפרש דהמק' הכריח דין דע"ד, מלק' ק"ב. הזורק וקלטה כלב פטור, משום דליכא הנחה בדע"ד, [ויעו"ש דלק' הק' מהך משנה אדרבא שחייב בנח בפי כלב, ותי' דברבא מיירי כשנתכוין ואחשבי' כמקום דע"ד, כמבו' בפירש"י], אמנם עי' חת"ס ד"ה והא בעינן, דרש"י שם, פי' למסקנא דבעי' דע"ד, אבל היה אפשר לפרש טעם אחר עיי"ש. ובליקוטי חבר בן חיים, כ' לפרש דיליף דין דע"ד מסברא, מדהתירה תורה לטלטל בין מרה"י בין מרה"ר למקום שאין בו ד', ש"מ דמקום שאין בו ד', ל"ה מקום חשוב.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ור"ן ד"ה והא, ויעו"ש ברמב"ן דאפי' משנה וברייתא אין ע"ז. אמנם בד' רבינו מבו' מקור לזה. וע"ע מקור הלכה סי' כ"ב, מש"כ לבאר בפלוגתת ר"ת והרמב"ן אי מקו"ד דע"ד הוא מסברא דאין רגילות או מהלמ"מ, דהוא לשיטתם דפליגי בגדר דין מחשבתו משויא לי' כמקום ד', [עי' לק' ד: בתוד"ה אלא, ורמב"ן לק' ה. ד"ה ידו].
- ↑ ד"ה והא, בשם ר"י.
- ↑ עי' מהר"ם בתוס' שם, לבאר דאף שלמסקנא בעירובין הקרא קאי על איסור תחומין, מ"מ קאי נמי אאיסור הוצאה, וכדמש' פשטות הקרא אל יצא וכו' כדרך שהיו בחול. ובעיקר הענין עי' בית ישראל מה שביאר הטעם שר"ת מיאן בפיר"י. וכן עי' בזה במרומי שדה.
- ↑ וכה"ק בתוד"ה דאמרי', רמב"ן ריטב"א ור"ן ד"ה למימרא, ותורא"ש ד"ה מאי.
- ↑ וכ"ה הרמב"ן שם בשם איכא דמפרקי.
- ↑ ד"ה דאמרינן, וכ"ה בתורא"ש ור"ן שם.
- ↑ עוד כ' התוס' בשם ר"י, דבאמת לר"ע לא ס"ל קכש"ה וטעמי' משום דיליף זורק ממושיט, דאי ס"ל קכש"ה לא הוה מצי למילף זורק ממושיט דהא לא דמיא כלל דכיון דכמי שהונחה דמיא הוי זורק למעלה מעשר' כזורק מרה"י למקום פטור וממקום פטור לרה"י עיי"ש. ועי' רמב"ן ותורא"ש שם משה"ק ע"ז. וע"ע תו"י אות א' מה שדחה ד' התוס' דל"א קלוטה, אלא להחמיר ולא להקל, דאל"ה א"כ זורק ד"א ברה"ר איך חייב, הא בכל שעה ושעה הוי כמונח, וע"ע מה שצויין בד' רבינו לק' ד. בד"ה אבל למטה. והבעה"מ ד"ה למימרא, כ' ליישב דהא הגמ' מסיק דר"ע ורבנן פליגי בדין קלוטה, וכדפשיט לק' צ"ז. מברייתא. וע"ע מהרי"ט ד"ה והא דכתבו, הב'. ומגן דוד. ועי' שבת של מי בתוס' שם, בבא"ד וכן. ובבן אורי תי' דע"כ פשיט"ל דפליגי בקלוטה, דאי לכו"ע אמרי' קלוטה, נמצא דלכו"ע אי"צ מקום ד', והו"ל למימר למקשן דמנלי' שצריך עקירה ממקום ד'.