רמב"ם/חמץ ומצה/ו
א מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות. בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו:
ב
| השגת הראב"ד *בלע מצה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש שאין זה טעם למרור אלא שאינו טועם טעם מרור אא"כ לעסו עכ"ל: | ||
*בלע מצה יצא. בלע מרור לא יצא. בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. שהמרור כטפילה למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא:
ג אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו. אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא. לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות:
ד אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. דברים הבאים לידי חימוץ אם אכלן מצה יצא בהן ידי חובתו אבל שאר דברים כגון אורז ודוחן וקטניות אין יוצא בהן ידי מצה לפי שאין בהן חמץ:
ה
| השגת הראב"ד *העושה עיסה מן החטים וכו'. כתב הראב"ד ז"ל נ"ל והוא שיש בה כזית דגן בכדי א"פ ויאכלנו עכ"ל: | ||
*העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו. אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה.
| השגת הראב"ד *מצה שלשה במי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת בין שתבלה בקדרה בין שתבלה באילפס ההיא שתבלה משנאפת עכ"ל: | ||
*מצה שלשה במי פירות יוצאה בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו. ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו. אין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין. אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת ויוצא בה ידי חובתו. וכן פת סולת נקייה ביותר הרי זו מותרת ויוצא בה ידי חובתו בפסח ואין אומרין בה אין זה לחם עוני:
ו
| השגת הראב"ד *אחד מצה שנאפית וכו'. כתב הראב"ד ז"ל מעשה אילפס אע"ג דלחם הוי מיהו איכא למיחש ביה משום חמוץ אא"כ עשה אותו באילפס וכפה עליו את הכסוי ונפקא לן הא ממילתיה דאביי ורבה בחרוכי תרתי שבלי וממחי קידרי ומחצבא דאבישונא זקיפא אסיר דמאי דפליט מהאי רישא בלע מהאי רישא ומחמיץ עכ"ל: | ||
*אחד מצה שנאפית בתנור או באילפס. בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח בין שהרתיח ואחר כך הדביק אפילו אפאה בקרקע הרי זה יוצא בה ידי חובתו. וכן אם לא נאפית אפייה גמורה יוצאין בה. והוא שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה. ויוצאין ברקיק השרוי והוא שלא נימוח. אבל מצה שבשלה אינו יוצא בה ידי חובתו באכילתה שהרי אין בה טעם פת:
ז אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה. זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו:
ח הכהנים יוצאין בחלה ובתרומה אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם. וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים. אבל אין יוצאין במצה של בכורים אפילו בירושלים מפני שהבכורים אין להם היתר בכל המושבות. ומעשר שני אפשר שיפדה ויאכל בכל מקום. וכתוב בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הראויה להאכל בכל המושבות הוא שיוצאין בה ידי חובה:
ט חלות תודה ורקיקי נזיר שעשו אותן לעצמן אין יוצאין בהן שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין הזבח. ואם עשאן למכור בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו. שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה:
י הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים. קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה. חולה או זקן שאינו יכול לאכול שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו והוא שלא נימוח:
יא מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום ואפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן. אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק:
יב אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב. ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט. כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה. אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות ולא ימלא כריסו מהן. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצות חביבות עליו. אבל בשאר ערבי שבתות או ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך: