פלתי/יורה דעה/קא

פלתי ‏ יורה דעה קא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) חתיכה הראוי וכול' דעת ת"ה דאם עכשיו שנתבטל אינו דבר חשוב רק קודם שנתבטל הי' דבר חשוב ג"כ לא בטיל ותמה הט"ז בא"ח סי' תרע"ג מנלן הא דלמא אזלינן כאשר יהי' אחר שיהי' נתבטל בין להקל ובין להחמיר. ונראה דיש לת"ה ראי' מהא דהקשו התו' בזבחים בכל הזבחים שנתערבו וכו' ופריך הגמ' ולבטיל ברובא וכו' והקשה הא ה"ל חה"ל ותי' מחטאת המתות בצפרים קטנים פריך וקשה מה קושיא הא אם יתבטל בחטאת לא יהי חה"ל כמ"ש התוס' שם דכל הכהנים היה אוכלים קדשי' וא"כ קושי' הגמ' על חטאת שנתערב וליבטל ברובא דלא שייך ביה חה"ל ואין לומר דס"ל דמ"מ יש בבהמה חלק הראוי להקריב למזבח והוא העולה על שולחן ממ"ה הקב"ה והוי חה"ל דמנלן לתוס' סברא להקשות זו דהא זה חה"ל הוא תקנת חכמים ובחלק מזבח לא תקנו והא דתנן אברים באיברי' וכו' כבר כתבו התוס' שם דהוי דבר שבמנין כתירץ הגמ' על הך קושי' ולבטיל ברובא ולא מטעם חה"ל: ואין לומר דקושי' התוס' אי הטעם משום דבקדשי' לא שייך כלל חה"ל מה פריך הגמ' הא תנינא בע"ז אלו אוסרים וכו' דלמא התם ה"א דלכך לא בטלים משום חה"ל וזה לא שייך גבי קדשים ואיצטריך למיתני דמכל מקום ל"ב משום בעלי חיים כתי' הגמ' וע"כ צ"ל דשייך בה בחלק מזבח חה"ל ושפיר פריך התוס' ותי' מעופות קטנות פריך אבל קושי' הגמ' דתניא במס' ע"ז על בהמות שור הנסקל וכו' דתני ליה הכי דעדיין קשה מנלן לתוס' דצפורי מצורע האמור בע"ז היינו צפור דרור חה"ל דלמא צפורים קטנים נמי איירי והם אינם חה"ל או לתני שם להדיא צפורי מצורע אפילו קטנים וארווח לן כל משנה פה דמוכח דב"ח לא בטלים א"ו דס"ל לתו' כת"ה וא"כ קשיא לתו' הא דפריך הגמ' הא תני' ליה בתמורה כל אסורים לגבי מזבח וכו' מה קושיא הא שם אלו לא נתבטלו קודם שנתערבו הי' חה"ל דהי' חולין א"כ עדיין שם חה"ל עלייהו ולא בטילים אבל הכא בשור הנסקל וכו' דמעולם לא הי' שם חה"ל דמקדם הי' איסורי הנאה ואי דיתבטל ג"כ לא יהי' חה"ל דהוי קדשים ואיצטריך לאשמועינן ב"ח לא בטילים וע"כ צ"ל דחלק מזבח קרוי חה"ל ודברי התוס' שפיר ודברי הת"ח מוכרחים: ויש לזה ראי' מגמ' דפסחים דף פ"ט בחמשה שנמצא פסול בא' מפסחים דאמרינן דא"א לכל חבורה להתנות דיהי' פסח או שלמים משום חזה ושוק דא"א לכהן לאוכל דהא איכא פסח והוא שלא למנויו ולזר א"א לאוכלו דאיכא חזה ושוק דאסור לזרים וקשה הא כאן ה' זבחים וארבעה חזה ושוק שייך לכהן ומותר בו ואחד שהוא חמישי היותו פסח אסור לכהן וכיון שלא נודע איזהו ה"ל חד בתרי בטל ואין כאן מבטלין איסור דלא נתכוון לבטל רק לעשות פסחו כהוגן וצ"ל דהוי חזה ושוק חה"ל ולא בטיל וקשה הא שלמים חזה ושוק לכהנים ולא הוי חה"ל כמ"ש התוס' והרא"ש דכתיב איש כאחיו וע"כ צ"ל הואיל פסח הוי ראוי להתכבד לבני חבורה שלהם א"כ אי לא נתבטל הוי חה"ל לא בטל ועיין תוס' ריש כיצד צולין דהי' יכול הפסח להצלות בחתוך ממנו אברים וא"כ ודאי הוי חד בתרי והקושי' והכרח מבוארת ובזה מיושב קושי' המ"א בתוס' ד"ה האי כהן דכתבו דיכול ליקח כהן קטן דהקשה הא אסור למספי לי' בידים דלפמ"ש הא חד בתרי בטיל ואין כאן רק איסור דרבנן וס"ל כרשב"א דאיסור דרבנן יכול לספות לי' וא"ש ודו"ק מיהו לפמ"ש המרדכי סוף חולין בשם רבינו משולם יבמה שרקקה דם דלכך לא בטיל הואיל ומעולם לא ניכר האיסור והיתר בפ"ע א"כ ל"ק דכאן לעולם לא ניכר איזהו איסור ואיזהו היתר ולא שייך ביטול אבל דינו של רבינו משולם צ"ע כדלעיל הלכות שחיטה ולקמן סי' ק"ב:

(ב) הנה דעת הפ"ת אם נתערב דבר שאסור בהנאה בדבר שאסור באכילה לא קבעו חכמים לחה"ל שלא יתבטל ויהיה אסור בהנאה. והנה במה דקתני במשנה בע"ז אלו אוסרין בכל שהוא וקחשיב בשר בחלב ויש להבין איך שייך ביטול במה דאפשר להתברר דהא יכול הקפילא לטעום החתיכה אם יש בו טעם חלב אסור ואם לאו מותר ואיך שייך ביטול במקום דנוכל לברר ועמ"ש פר"ח גבי כלי שנתערב ע"ש ואין לומר דאיירי בשר שנבלע בו חלב בנ"ט ונתבשל אח"כ אותו חתיכה עד שנפלט הימנו לגמרי טעם חלב ומ"מ אפשר לסוחטו אסור ואם נתערב באלף כולן אסורות ואין לומר הניחא למ"ד אפשר לסוחטו אסור למ"ד אפשר לסוחטו מותר מא"ל הא ל"ק דהא אוקי התם תולין דפליגי באפש' לסוחטו תנאי וא"כ י"ל הך משנה אתיא כהך תנא דאפשר לסוחטו אסור ומ"ד דמתיר ס"ל כאידך תנאי אבל קשה דא"כ הא דפריך בגמ' וליתני נבלה וכתבו התוס' בחולין אי דתניא לי' התם א"כ בב"ח ל"ל דכל דינו הוא דקמשמע לן דחה"ל לא בטיל וקשה הא בלא"ה טובא קמ"ל דאפשר לסוחטו אסור דפליגי בהו תנאי ואמוראי וע"כ צ"ל דמ"ש ליתא רק דמיירי דנתערב בב"ח של בהמה בב"ח של חיה ועוף דהוי ג"כ טעם בשר בחלב וא"א לטעום אותו ומ"מ אינו בטיל לאסור בהנאה וזהו שלא כדברי הפ"ת וגם יש לרמב"ם ראיי' ברורה דבב"ח בחיה ועוף מותר בהנאה. אלא דקשיא לי' לפי משמעות הרמב"ם בפי' משניות וכן בהלכות מ"א כל דבר חשוב אינו אלא במינו א"כ לרבא דבתר שמא אזיל בשר בהמה וחיה תרין מינין הן לרמב"ם אף בחה"ל דוקא מינו כמש"ל וא"כ ל"ל כך ועיין לקמן סי' ק"י דדעת האחרונים דלאו דווקא הוא ברמב"ם אבל לא נראה כן:

(ג) לכן נראה דבלא"ה קשה מה פריך הגמ' ולתני חתיכה נבילה והיינו כמ"ש התוס' דל"ל דתנא התם דא"כ בב"ח ל"ל דלמא קמ"ל דלא תימא דלא דמיא בב"ח לנבלה דנבלה ראוי להתכבד לפני אורחים א"י משא"כ בב"ח אסור בהנאה ואי דבס"ד ס"ל הא לברור לן דבב"ח אסור בהנאה ז"א דכבר תנא לי' בקידושין המקדש בב"ח א"מ וכן בתמורה דהוא מנקברים וגם הקושיא דבאמת ל"ל בב"ח קשי' ותי' התוס' וכמש"ל דקמ"ל בב"ח אסור בהנאה דחוק כמ"ש דהא כבר שמעינן לי' במס' אחריני (ולולי דעת תוס' ורא"ש היינו אומרין דאין זו קושי' הא כבר תנא ליה בחולין דע"ז נשנית קודם חולין ואיך שבקו' רבי בע"ז ונטר עד חולין אבל הגמ' דמשני הא תנא ליה היינו בערלה דנשנית מקדם רק התוס' לא ס"ל כן ובטלה דעתי' ולכן נראה דכך קושיא הגמ' ולתני נבלה ואי דתנא לי' התם בחולין ל"ל בב"ח ואי כמ"ש להורות דאפשר לסוחטו אסור וכן דאף דאינו ראוי לא"י מ"מ חה"ל הוי לתני שם בחולין תמור' חתיכה נבלה חתיכה בב"ח דבס"ד אין הבדל בין איסור אכילה להנאה לענין ביטול והוי שמעינן מיניה תרתי וע"ז משני הגמ' תנא תרתי אית לי' וכו' וא"כ אי אפשר למתני בב"ח דה"א באיסור אכילה לבד לא שייך חה"ל וא"ש ומיושב כל הקושי' דבבשר בחלב טובי קמ"ל כמ"ש:

(ד) אמנם לפי מש"ל ברמב"ם דס"ל חה"נ לענין טומאה לא בטיל ש"מ עשהו ליתד שלא תמוט שלא יתבטל ולא חלקו בשום דבר א"כ ה"ה לענין איסורי הנאה ולכן יש להחמיר:

(ה) ואפילו אינו איסור רק דרבנן יש בזה מקום עיון באיסור דרבנן דאין אסור רק באכילה אי בטיל או לא כי בגמ' דיבמות אמרו דבר שבמנין במילת' דרבנן בטיל ולכך אמר ר"ל הואיל ותרומה דרבנן עיגול בעיגולים עולה והקשה התוס' והר"ש חבילי תלתן בכלאי כרם לר"מ דס"ל שדרכו למנות לא בטילה הא כלאי כרם דרבנן ותירצו דגבי תרומה איכא תרתי דרבנן בזמן הזה וגם פירות שאינו דגן תירוש ויצהר ולכך בטילים אבל חדא איסור דרבנן לא בטיל ועוד תירצו הואיל וס"ל כל שדרכו למנות לא בטיל א"כ נאי' חד דרגא באת שדרכו למנות דחשיב טפי אפילו דרבנן לא בטיל וא"כ לדידן דלא קיימ"ל כל שדרכו למנות רק את שדרכו למנות ובטיל בדרבנן וא"כ הרי כאן ספק על איזה משני תירוצים בתו' נסמך ובאמת יש קצת ראי'. מגמ' סוף ע"ז בשמעתא דאלו אוסרין בכל שהו דפריך ולחשוב ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח ויש להבין למה נקט חמץ בפסח ולא סתם לענין כלאי כרם כדקתני התם במס' ערלה ותי' כבר תנא ליה עדיין לא אסיק אדעתי' אבל לפי הנ"ל יש ליישב דהתוס' העלו ביבמות מאן דס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת חרץ אף כלאי כרם דרבנן דבטנה קדושה וא"כ לא קשה ולתני' ככרות של בעה"ב לענין כלאי כרם די"ל האי תנא ס"ל כהרבה תנאי' דס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן ואף כלאי כרם דרבנן ובאיסור דרבנן בטל דבר חשוב ולכך פריך מחמץ בפסח דהוא ודאי דאורייתא ודו"ק:

(ו) ועכ"פ הרי לפניך מחלוקת בתוס' אי בחד איסורא דרבנן דבר חשוב כמו את שדרכו למנות (ודוחק לומר דחתיכה הראוי להתכבר חשוב יותר ואף בדרבנן לא בטיל) בטיל או לא והנה הרב הב"י יליף מדברי הרמב"ם דכתב דחולין שנשחטה בעזרה יש בו דין חה"ל אף דרמב"ם כתב חולין שנשחטה בעזרה אסור מדבריהם ואחרונים השיגו דדרך לומר על דבר שאינו מפורש בתורה מדבריהם אף שהוא באמת אסור דבר תורה:

(ז) והנה לכאורה יש ראיי' ברורה דהרמב"ם ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא דהא אמרינן בפסחים כל מקום שנאמר לא תאכל אף איסור הנאה במשמע והראי' מדאיצטריך קרא בנבלה להתיר נתינה לגר ומכירה לא"י ואמרינן שם לר"י דס"ל דברים ככתבן גר בנתינה לא"י במכירה מנין יליף לי' ומשני דכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך ואי אתה משליך כל איסורי' שבתורה ופריך הגמ' למ"ד דלא בעינן דברים ככתבן אותו ל"ל ומשני אותו אתה משליך ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה ואידך משני דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ע"כ והרמב"ם פרק ח' הלכה ט"ו מהלכות מ"א פסק דלא תאכל אף איסור הנאה משמע ובהלכות עבודה זרה פרק י' פסק כר"י לא"י דוקא במכירה וכו' וא"כ יש להבין מהיכן יליף הרמב"ם דינו דלא תאכל איסור הנאה משמע וע"כ יליף מן אותו ואם כן ליכא לימוד על חולין שנשחטו בעזרה לאוסרן ואם כן מבואר דס"ל דלאו דאורייתא:

(ח) אבל באמת בתר עיון נראה דאין כאן ראיי' דהרמב"ם אי יליף מהך דלכלב תשליכון אותו הי' לו להביאו פרק הזה דקאמר איסור הנאה במשמע רק הביא ראיי' מחלב ונבלה והך דלכלב תשליכון אותו לא זכר כלל. ולכן נראה ליישב בתכלית הקיצור (כי במקום אחר הארכתי בפלפול ליישב דברי הרמב"ם ואין כאן מקומו) הוא דשם בע"ז אמרינן דר"י דרש לא תחנם לא תתן להם מ"ח אבל אנן לא קי"ל בהא כר"י מל"ח אלא דרשינן על מילתא אחריתא רק הרמב"ם כ' להדיא דילפינן איסור מ"ח הואיל והקפידה התורה בנבלה דנכרי דווקא במכירה ונראה אי ילפינן מלא תחנם והלאו קאי על כל אומות כמ"ש התוס' ע"א דף כ' בד"ה דאמר וכו' א"כ ס"ד גר תושב בכלל לאו זה דמי מוציאו מכלל הלאו כמו דאסור להתחתן עמו וכן דייק לשון הרמב"ם אסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן לגר תושב ש"מ דס"ד אף גר תושב בכלל איסור ואם כן א"ש דלכאורה אף דאיצטרך מכירה בנכרי להורות דווקא מכירה מ"מ נתינה בגר מיותר דהא אינו מחויב ליתן ול"ל דקמ"ל דנתינה בי' מותר ולא הוי כלל איסור מתנת חנם גופי' מנין דילפי' מדכתיב מכור לנכרי דייקא מכירה נמצא הא כתיב בהדיא לנכרי ולא לגר תושב דאי אף לגר תושב אסור למה לי דכ' נכרי לאשמועינן רבותא יותר לגר תמכרנה וע"כ צ"ל דמותר וא"כ נתינה בגר מיותר וע"כ צ"ל להורות כאן נתינה מותר הא בכל איסורים שבתורה אסור ודינו דר"א מוכרח אבל אי אמרינן לא תחנם לאסור מתנת חנם והך דמכור לנכרי כבר כתבו התוס' לקבוע איסור עשה נוסף על הלאו וא"כ נתינה בגר אינו מיותר דאי לא כ' ה"א דאסור מלאו דל"ת ולא קשה למה כ' לנכרי תמכרנה נכתוב לגר תמכרנה דבזה חמור נכרי מהגר דבנכרי איכא איסור עשה ג"כ ולא בגר אבל מ"מ איסור איכא לכך איצטריך התורה לכתוב נתינה בגר וא"כ א"ש דכל הסוגיא בגמ' דפסחים הוא לר"י דיליף מלא תחנם לאסור מתנת חנם וא"כ לא קשה נתינה בגר ל"ל כנ"ל וליכא כאן ראיי' לכל איסורים שבתורה ושפיר צריכין למילף מן הך לכלב תשליכון אבל אותו הרמב"ם העתיק הך לא תחנם לא תתן חני' בקרקע והשמיט הך דלא תתן מתנת חנם דס"ל לא תחנם איצטריך להנ"ל רק אחר שהעתיק כל הנ"ל הביאו ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך וכו' או מכור לנכרי נכרי במכירה דווקא ולא בנתינה הרי דיליף הך מתנת חנם מזה דהקפידה התורה לנכרי דווקא במכירה ואם כן קשה נתינה בגר ל"ל ובפרט כפי שנראה מדבריו אין החיוב ליתן לגר בנתינה רק הרשות ואם כן קשה ל"ל וע"כ צ"ל למעט שאר איסורים דאסורים בהנאה והן הן דבריו בהל' מ"א דסמך דבריו דאיסור הנאה במשמע מהך דנבילה ודו"ק. והוכחה שהיה לרמב"ם לזה הוא הגירסא ישינה בגמ' דחולין דף קי"ד ע"ב אמרינן ר' אבוהו אמר לא תאכל אף איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולנכרי במכירה והתוס' מחקי לגירסא זו בטענה דאם אמרינן דברים ככתבן ליתא לראי' של ר"א אבל הרמב"ם קיים הגירסא דס"ל דלמסקנא לא ילפינן מן לא תחנם מתנת חנם וא"כ אף דלגר בנתינה ולנכרי במכירה מ"מ ילפינן דינו דאל"כ נתינה בגר ל"ל כהנ"ל וא"ש:

(ט) וא"כ כיון דנראה דידים מוכיחות בדבריו לא יליף דינו של ר"א מהך דלכלב תשליכון אותו ולא זכרו כלל וע"כ אתיא הקרא לאסור חולין שנשחטו בעזרה ש"מ דס"ל דאורייתא ודוק. וא"כ אין כאן ראי' בהכרח מעין שני תירוצי התוס' הנ"ל והדבר שקול. איברא מ"ש הר"ש במסכת ערלה הא דתנן חולין שנשחטו בעזרה אוסר בכל שהוא להודיענו דחה"ל לא בטיל וקשה הא כבר שנינן מבשר בחלב וגוף איסור של חולין בעזרה הא כבר תנא בקידושין דאינו מקודשת וע"כ צ"ל דה"א הואיל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לבטל קמ"ל דלא וכן משמע שם בהר"ש וא"כ נוטין הדברים לתי' התוספתא דלא בטיל אלא דהר"ש תי' שלישי דכלאי כרם שאסור בהנאה אף בדרבנן לא בטיל ותרומה שהוא מותר בהנאה בדרבנן בטיל וא"כ כל מה שפלפלנו באיסורי הנאה כבר הכריע הר"ש אבל באיסורי אכילה לבד בזה יש ספק:

(י) ואמת כי האו"ה הארוך פסק גם בגבינות איסו' דהוא רק איסור אכילה ומדרבנן ומ"מ פסק דלא בטל ולא ידעתי הראיי' שלו לו יהי' כדברי הב"י דרמב"ם ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא הא הם אסורים בהנאה אבל מותרין בהנאה לא שמענו ואם כי הרמב"ם ס"ל בביצה שיש בו אפרוח דהוי ברי' ולא בטל אף דס"ל דהוא רק דרבנן אין ראי' דבריה חמיר בכמה דוכתי:

(יא) שוב ראיתי כי הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' תרומה פסק חביות סתומה של תרומה אפילו באלף של חולין לא תעלה דהוי דבר חשוב ועיין כסף משנה דס"ל להרמב"ם תרומה בזמן הזה דרבנן הרי אפי' באיסור דרבנן דבר חשוב לא בטיל ודוחק לחלק בין תרומה לשאר איסורים דבתרומה י"ל דהחמירו לענין ביטול דהא בגמ' ריש ביצה מדמה הך ליטרא דקציעות הוא תרומה דרבנן לאיסור יו"ט דרבנן דלא בטילה וכמו כן הא דתנן דדברים חשובים לא בטילים נתפצעו האגוזים נפרדו הרמונים יעלה באחד ומאה דברי ר"י וקשה הא ר"י ס"ל מין במינו לא בטיל ואי דהוי יבש שיבש הא דעת רש"י פרק הערל דאף ביבש ביבש ס"ל דלא בטל וצ"ל בתרומה דרבנן ובדרבנן ס"ל לר"י דמין במינו בטל כדאמרי' בחולין דף ק"א והני מחמת חשיבותן לא בטל ש"מ דאף בדרבנן אסורי אכילה גרידא לא בטילה דבר חשוב:

(יב) אך בלא"ה דעת הרי"ף ורש"י להלכה דכל הני דלית בהו איסורי הנאה אפי' ברי' וחה"ל אפי' באיסור דאורייתא בטיל ויש להרי"ף ראיי' לתרץ קושי' התוס' דהקשו ממאי דאמרינן בזבחים כל הזבחים שנתערב בהם טריפה ירעו עד שיסתאבו הקשו הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים ולהרי"ף לק"מ דבחולין אף דבר חשוב בטלים כיון דלאו איסורי הנאה נינהו רק בקדשים החמירו כמו איסור הנאה וא"כ אם יהי' נפדה חוזרי' לחולין ובטל חשיבתו ואין כאן פדיון להאכיל לכלבים ודו"ק ולכן נראה בגבינה של נכרים בלא"ה פקפקו על האיסור לצורך הפסד יש להקל במילתא דרבנן:

(יג) אבל אם וכו' מכח זה השיג בת"ח על או"ה דכתב בגבינות שנתערב בחלב טריפה וכו' והפר"ח והמ"י תי' דמיירי או"ה דהיה בגבינה הרבה מחלב טריפה דהי' ראוי להתכבד וכן האריך בנה"כ ואני לא הבנתי דמה יאמרו במ"ש להדיא גבינות שהועמד מהקיבה הנאסר מבשר דאסור משום דבב"ח הוי איסור מגופו דמה בכך הא הך גבינה לא בלע רק מן טעם איסור דמ"ש בב"ח או איסור אחר. ואפשר לומר דס"ל דטעם בשר הנבלע בהקיבה והוא נבלע שנית בחלב וא"כ הוי איסור מחמת עצמו ואין דנגד טעם בשר הוי ס' או"ה ס"ל דלא כר"י מגא"ש דאף בב"ח מעמיד לא בטל אבל לפי דקיימ"ל כשיטות ר"י בבשר בחלב לא אמרינן דבר המעמד וכו' לא מועיל תי' זה: מיהו מ"ש דגבינה של נכרים הוי איסור מחמת עצמו הואיל גזרו חכמים זהו מוכרח לפי דקיימ"ל מלח הבלוע מדם לא אמרינן לטעמא עביד. וא"כ קשה קושי' רשב"א למה ציר דגים בר' או ביותר הלא שמנונית הדג אנו חריף ואי דהמלח חריף מה בכך וביותר קשה לר"א וסייעתו דס"ל לא אמרינן כלל בשאר איסורים חנ"נ וצ"ל דכיון שפליטת הדגים ע"י מלח אינו אוסר מד"ת וחכמים אסרהו לא אסרו הפליטה רק אסרו דרך כלל הציר ואף דגזירת חכמים היה על ציר לאסור הוי כאיסור מחמת עצמו ומיהו לפי מש"ל ובאיסור דרבנו דאינו איסור בהנאה יש לצדד להקל א"כ גם בזו לצורך יש להקל ומ"ש הט"ז דמגיעם דמעמיד אותו בעור נבילה הוי איסור מחמת עצמו דהוי בב"ח דבריו תמוהים דלענין בב"ח העמדה בס' כמבואר בש"ע לעיל ובלי ספק דיש בחלב ס' נגד הבשר והעור וכמש"ל בסי' פ"ז באריכות ולכן דבריו תמוהים:

(יד) דהרי הקליפ' וכו' הש"ך תמה דהרב רמ"א חשב לדין זה יוצא מתוס' חולין ושם לא נמצא דבר רק דלא אמרינן נ"נ בחצי חתיכה. אבל שלא יהי' חתיכה ר"ל לא נמצא בתוס' ומביא הש"ך ראיי' מפוסקים וביחוד הראבי"ה דס"ל דשייך חה"ל בקליפה ומ"מ ס"ל דלא אמרינן בחצי חתיכה נ"נ וכו' עיין שם. ואני לא הבנתי כיון דגוף התתיכה אינו נעשה נבילה איך יתכן לומר ענין חה"ל הא אין שם איסור עליו וצ"ל דס"ל אף דאין נעשה נבילה מ"מ אפשר לסחטו אסור כדלקמן סימן ק"ו ואם כן חתיכה זו לעולם אסור דהא אי אפשר להיות נסחט ולכך קרינן ביה חה"ל. אבל התוס' בחולין בכמה דוכתי ובשמעתא חתיכה נ"נ וכו' סברו דתליא זה בזה א"א חתיכה נעשה נבילה אף אפשר לסוחטו אסור לא אמרינן א"כ כיון דקליפה לא נעשה נבילה אפשר לסוחטו מותר ואין כאן שום איסור עליו ולמחר תשוב להיתרא והאיך נימא דהוי חה"ל זו חדא ועוד כיון דקיימ"ל כר"ת דקליפה אינו אוסר תערובתו בלח בלח ואין צריך אפי' ס' אע"ג דטכ"ע דאורייתא והאיך נימא דיבש ביבש לא יתבטלו הקליפה אפי' באלף מטעם חה"ל דהוא הכל גזירה דרבנן דלנ"ט דאורייתא לא חוששין ולמילתא דרבנן ניחוש דבר זה אין לו שייכות והראבי"ה ויתר הפוסקים דס"ל דהוי חה"ל היינו משום דס"ל כריב"א דלח בלח אוסר בנ"ט ובעי ס' וא"כ ה"ה ביבש דלא בטל אבל אנן דקיימ"ל כר"ת דאין צריך וא"כ הדבר במכ"ש ביבש ויפה פסק הרמב"ן וק"ל:

(טו) מלבד תרנגולת בנוצתה וכו' הש"ך השיג על הרמ"א דמשמע מדבריו דדבר שבמנין הוי עד שהמ"י הליץ וסבר דגם רמ"א לא נתכוון לזה. ואני לא הבנתי דבריהם דהא כבש בעורו וצמרו פשיטא דהוי כמו תרנגולת בנוצתה כמ"ש הפר"ח וכ"כ הסמ"ק להדיא וא"כ קושית הגמרא בפרק כל הזבחים ונבטלי ברובא דקאמר הניחא למ"ד כל שדרכו למנות וכו' ור"פ משני האי תנא ליטרא דקציעות וכו' דס"ל כל שדרכו למנות ל"ב. וקשה הא הוי כבש בעורו וכן צפורי חטאת בנוצתן ובטילים וכן בזימן שנים ומצא שלשה כ' כתבו התוס' והא דלא בטילי משום דהוי דשיל"מ א"נ ב"ח לא בטילי. וקשה לר"פ לעיל ריש ביצה דמשני על נתערב באלף האי תנא דליטרא קציעות דהוי דבר שבמנין דהוי דשיל"מ והן בזבחים תי' דמשנה כהאי תנא דליטרא קציעות דהוי דבר שבמנין ש"מ דלא ס"ל תי' דלא ס"ל כרב אשי דב"ח ל"ב הך משנה איך יתורץ קושי' התוס' לבטלן חד בתרי וצ"ל דמוקמי למשנה דתנא דליטרא דקציעו' היא וקשה הא הוי בנוצתן וברור דלא בטיל ומעשה דר"ת דהתיר בתערובו' תרנגולים ואמר דלא הוי דבר שבמנין הואיל הם בנוצתן ברור דמתכוון לחה"ל דקרוי בגמ' בשילהי ע"ז דבר שבמנין וכן בפוסקים אבל לא לאת שדרכו למנות דהא אפי' בהמות לא היו בכלל את שדרכו ומכ"ש עופות דודאי היה ג"כ בזמן ר"ת כמו בזמן גמרא דהיה מוכרים עופות בסלים כמו שפירש' דמוכרים עדר בהמות ומכ"ש עופות כמ"ש רשב"א בתשובה אבל לדידן בזמנינו דאין עופות נמכרים ביחד פשיטא דאין הנוצה והעור מכבש מבטל מדבר שבמנין ונכון ופשוט ועיין סמ"ק ותמצא להדיא כדברי:

(טז) שלא במינו הד"מ השיג על או"ה דכתב דווקא במינו וראיי' מן ברי' ולא ידעתי בשלמא ברי' דאינו במציאות רק באינו מינו דבמינו כמעט לא יצוייר וע"כ אסרו חכמים באינו מינו אבל חה"ל מנלן לומר כן ואי דגמרא עביד צריכתא כבר כתבנו לטיל דאין כאן ראיי' כי עיקר הדין במשנה דע"ז נשנית וכ"כ הרמב"ם בששה מינים השנוים הכל במינו והאחרונים לקמן סימן ק"י כתבו דמינו לאו דוקא ולא שמו עין במ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בערלה פ"ב משנה ז' וז"ל וכל הדברים באלו דינים בזה הענין שכל דבר אסור שלא נתנו בו חכמים שיעורא לא נאמר בו אוסר בכל שהוא כמו יי"נ ומה שמנו מן הדברים במינו כל שהוא שלא במינו בנ"ט וכו' עכ"ל. הרי הדברים מבוארים שכל מה שמנו חכמים הכל במינו ונתכוין לאותן שמנו חכמים במס' ע"ז ושם לא נזכר ברי':

(יז) וכן מורים דברי הרמב"ם בפ"א מהל' אבות הטומאה דפסק נבילה בטלה בשחוטה לענין טומאת מגע שא"א לשחוטה שתעשה נבילה ותמה הראב"ד דהא זה לר"י נאמר דס"ל מין במינו ל"ב אבל לדידן דמין במינו בטל מה נ"מ וכבר כתב הר"י קורקוס דדוחק לומר דסוגי' הללו בגמרא הכל לר"י נאמר וגם קשה שם בגמרא הא יבש ביבש אף ר"י מודה דבטל וא"כ עדיין מה נ"מ אי בטיל בשחוטה הא מין במינו בטל. לכן י"ל דחז"ל קבעו דדבר חשוב לא בטיל לא לבד לענין איסור אכילה אף לכל הדברים אפילו לענין טומאה והרמב"ם ס"ל סתם חתיכה איירי חה"ל וא"כ תו לא בטיל רק ס"ל ה"מ מין במינו משא"כ בא"מ בטיל ולכך ס"ל דלכך נבילה בטלה בשחוטה דה"ל אינו מינו ובאינו מינו לא מועיל דבר חשוב ולק"מ. וזהו רק בטומאה אבל לא לענין איסור:

(יח) אלא דעדיין קשה א"כ דג טמא ודג טהור וכן בהמה טמאה בהמה טהורה שני מינים הם ואיך כתב הרמב"ם חתיכות בהמה חיה ועוף ודג טמא שנתערב עם טהורים דה"ל חה"ל ולא בטיל ול"ל כאו"ה דחתוכים ה"ל מין במינו דהא כבר הוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם דין ו' דאף בחתוכים ה"ל מבשא"מ וצ"ע. וצ"ל דמודה הרמב"ם לאו"ה דחתיכות הוי הכל מין א' דנקראים הכל חתיכה דג רק ה"מ כשהם בגדר חתיכה ר"ל אם הם נקראים בשם חתיכה ושם משותף הוא לכל המינים אבל אם הם קטנים ביותר דק מדקים שאין שם חתיכה עליהן א"כ שם מינים עליהם וזהו טמא וזהו טהור וא"ש ודברי או"ה דמחלק בין שלמים מוכרחים וצ"ע:

(יט) ראש כבש וכו' הפ"ת חוכך להחמיר דאם אמרו בגמרא גבי גרב של דגים לסמוך אזה היינו דלא אתחזיק דהיה שם איסור אבל כאן דאתחזיק דיש איסור איך נסמך אהאי סימן. ויש פנים להיפוך שם אולי אלו היה הדג טמא כל חתיכות ביחד היה מתאים עם זה החתיכה כמו הטהור רק זה החתיכה לא הושם בגרב אבל כאן שכל התערובות לפנינו ורואים שהך מתאים ואינך לא לכך סמכינן אלא עם כל זה הא קי"ל סימנים לאו דאורייתא ודידי' זה סי' מובהק לסמוך בשל תורה קשה לצייר בשכל. לכן צ"ל דאיכא רובא דכשרים ומהתורה חד בתרי בטל דלא בטל רק הואיל דהוי חתיכה הראוי' להתכבד זהו דרבנן וסמכינן אסימן פשוט ג"כ אף דאינו מובהק ביותר ונכון:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.