ספר המקנה/קידושין/יח/א
בתו' ד"ה כאן שהורתו שלא בקדושה וכו'. ותימה דבפרק מי שמת וכו'. הנה הרא"ש והר"ן ז"ל תירצו דלפי דעת האומרים דרב מרי ברי' דאיסור הוא רב מרי בר רחל י"ל כיון דאמו מישראל גרע טפי כיון דהולד הולך אחר האם לא מקרי בנו כלל. והנה לפ"ז צ"ל דמאי דקאמר שם דרב מרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה קאי על קדושת האב לבד ולא על קדושת האם ולענ"ד דאפילו לדעת האומרים דרב מרי אחרינא הוא מ"מ הך הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דשמעתין אין פירושו ולידתו בקדושה דכל הש"ס דהיינו בקדושת האם שנתגיירו כשהי' מעוברת והכא הפירוש שגם האב נתגייר כשהי' מעוברת דכיון כשנולד כבר היה אביו גר דומה לשאר ישראל אבל אם לא נתגייר האב אלא אח"כ אחר שנולד הבן אין סברא לענין ירושת האב דמיחלף בשאר ישראל כיון שכבר נודע שהיה אביו נכרי מה בכך שנתגייר אביו לאחר זמן רב או מעט ומה תועלת לענין ירושת האב במה שנתגייר אמו קודם לידתו ולפ"ז י"ל דהאי איסור גיורא דקאמר דרב מרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה היינו בקדושת האם כמשמעות לשון זה בכל הש"ס אבל איסור גיורא עצמו י"ל שנתגייר אחר שנולד רב מרי ובזה א"צ להחזיר ולפ"ז יש ליישב הגירסא הישינה שהביא הרשב"א ז"ל כאן שהורתו ולידתו בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ותמה ע"ז דא"כ ישראל גמור הוא ויש ליישב דמיירי שהורתו ולידתו היה בקדושת אביו דהיינו שנתגייר בתחילה ואח"כ נתעברה ממנה לאחר שנתעברה נתגיירה היא נמצא שהי' הורתו ולידתו מאביו בקדושה והא דלא קאמר בישראל גמור שבא על נכרית ואח"כ נתגיירה כשהי' מעוברת. ז"א דכיון שהוא ישראל גמור אין לך אדם מישראל שאין לו יורשים ובוודאי אין לגזול את היורשים כיון דירושה דאורייתא הוא ליורשים אבל בגר כה"ג כיון שהורתו מאביו וגם לידתו הי' בקדושה מיחלף בישראל גמור אבל אם לא נתגייר אביו עד אחר שנתעברה נמצא שהורתו לא היה בקדושת אביו לא דמי לישראל. ודוק:
בא"ד. אבל התם פיקדון הוי וכו'. נראה דפסיקא להו דפיקדון הוי מהא דקאמר שם אי אגב קרקע וכו' ותוספות לשיטתייהו אזלי שכתבו בכתובות דף נ"ה דהלואה אינה נקנה אגב קרקע וחלקו שם על רש"י מיהו לכאורה משמע דהלואה הוי מדלא שלח איסור גיורא שיתן לו את הפיקדון ובהלואה י"ל שהיה תוך זמנו אבל בפיקדון כיון שקביעת הזמן הוא לטובת המפקיד יכול לתבעו ונראה דמזה ראיה לדעת הרי"ף שהביא הטור ח"מ ר"ס קכ"ב דאין צריך הנפקד ליתן לשליח מטעם שמא ביטל המפקיד השליחות אלא א"כ כתב להשליח הרשאה והקנה לו המעות אגב קרקע וכיון דאיסור לא ה"ל קרקע כדאמר שם אין צריך ליתן לשליח אבל לדעת בעל העיטור שהביא הטו"ר שם דלא חיישינן שמא ביטל אלא שמא מת ויתבעוהו היורשים לא שייך גבי גר מיהא י"ל דבגר עדיף טפי שא"צ ליתן לשליח שמא עתה מת וכבר זכיתי בו וכ"ש באיסור דמסוכן הוי אלא דזה דוחק כיון דיכול הדבר להתברר אח"כ ואם כבר מת יחזור לו וצ"ע בזה:
בגמרא. מי כתב וחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו וכו'. צריך להבין פירושו וכי צ"ל לרחב"א הא דאמ' לעיל לעיל דנמכר לנכרי אינו עובד את הבן מדכתיב וחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו דמשמע דלשאר מילי בר ירושה הוא ואין לומר דה"א דהא גופא קמ"ל קרא דלאו בר ירושה הוא בכל מקום דא"כ למה לי קרא דמהיכא תיתי נימא דיורש את אביו ונראה דלפמ"ש לעיל בעבד עברי הנמכר לישראל דעובד את הבן והיינו דוקא בנו ממש ולא את בן הבן והיינו כשמת בנו בחיי אביו וכמו שהוכחנו לעיל מדין ייעוד דאינו בבן בנו וא"כ ליכא למילף מקרא דיורשי קונהו אלא ירושת הבן אבל בבן בנו ושאר יורשים לא שמעינן דהא אפי' בישראל אינו עובד שאר יורשים והיינו דקאמר מי כתיב ולא ליורשי קונהו דמשמע כל יורשים אבל מקרא כי ירושה לעשו נתתי דפירש"י ז"ל בחומש דירושה הוא מאברהם והיינו דוקא מאברהם ולא מיצחק דהא עשו ירש את הר שעיר בחיי אביו כמפורש בקרא ולא שייך ירושה בחיי האב אלא הענין הוא דלא נתנו ארצות קיני וקניזי וקדמוני דהיינו ארץ שעיר ועמון ומואב כדאי' בפ' חזקת הבתים אלא לאברהם לבד ולא ליצחק וממנו ניתנו הירוש' לעשו את הר שעיר וללוט ניתן מאברה' בתורת ירושה שהי' בן אחיו כדכתיב כי לבני לוט נתתי' ירושה הרי דמוכח אפי' ישאר יורשים ועוד נראה דהא דקאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר היינו שנותנו לו בירושה אבל הוא לא הוריש את החורי כדכתיב ובני עשו יירשום וזה הי' אחר כמ' דורו' תדע דהא קשה דאפי' למאי דס"ד דיש' מומר הוי כנכרי ליכא למימר שעשו ירש את אברהם דהא אמר בסמוך דנכרי אינו יורש את הגר וכן גבי לוט לא שייך שירש מאברהם אלא העיקר הוכחה הוא משום דבני עשו הורישו את החורי לאחר כמה דורות מירושה שנותנה לעשו הרי שירשו את עשו אחר כמה דורות ולפי הס"ד דישראל מומר הוי כנכרי הרי דנכרי יורש את הנכרי ודו"ק:
שם יש בעברי שאין בעברי' וכו'. ובמיתות האדון וכו'. נראה הא דנקט במיתת האדון סתם אף על גב דע"ע עובד את הבן ודוחק לומר דמיירי בנרצע דהא נרצע אינו יוצא בשש אלא דלא הוצרך לפרש דמוכח ממיל' מדקתני שאין בעבריה ומפרש רב ששת כגון שייעדה ובאמת יוצאת במיתת הבעל וע"כ מיירי במקום ייבום כמ"ש הריטב"א ז"ל והיינו כשאין לו בנים אינו יוצאת מן האח וע"ז קאמר שפיר דבכה"ג עברי יוצא במיתת האדון שאינו עובד את האח וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דהא דקאמר להוציא את האח היינו במקום ייבום וק"ל:
ברש"י ד"ה לשפחות ושונה וכו'. הקשה בספ"י דהא משמע בעירוכין דף כ"ט דהאי ק"ו אינו אלא למ"ד דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות ע"ש ובאמת אין זה קושי' דלא אמר שם הכי אלא אליבא דרב אבל אליבא דשמואל אתי' בריית' ככ"ע וכ"ש דא"ש לפ"מש לעיל דף ע"ז ע"ב דאף לרב אתי' הברייתא ככ"ע אלא דס"ל דלמ"ד דיכול למכרה לשא"ש לא אמר הברייתא דאינה מכורה אלא עד הבגרות ושפיר מייתי רש"י ז"ל הברייתא לכ"ע ופשוט:
בתוס' ד"ה כאן בגניבה אחת וכו'. וקשה מה שפירש בגניבה א' וכו' נראה דלא קשה להו אלא לאוקימתא דרבא אבל באוקימתא דאביי שפיר איכא לאוקומ' כר"א ומודה דבשני בני אדם דהיינו בשני העמדות בדין דנמכר וחוזר ונמכ' ומודה נמי בשני גניבות באדם א' דהיינו בהעמדה בדין א' דנמכ' פעם א' על גניבה א' ולא פליג אלא בגניבה א' דאינו נמכר בחצי גניבתו אבל באוקימת' דרבא שפיר הקשה.
ונראה ליישב דס"ל לר"א דוק' בגניבתו אלף ושוה ה' מאות ואינו יכול לומר לדידי' שוה כל החוב כיון דהוי פלגא אינו בכלל מכירה כלל אבל וודאי שהוא יכול לומר שהוא נותן יותר עד פלגא דהא קי"ל דאין אונאה לעבדים עד פלגא שהוקשו לקרקעות. וכבר כתבנו לעיל דף י"ז גבי חלה שלש דאין חילוק בין עבד כנעני לישראל בזה אם כן עד פלגא הוי דרך מכירה וכה"ג אית בב"ק דף ז' דמאכילין אותו מעשר עני עד מחצה וקאמר שם דעד פלגא אורח' למיזל ע"ש ואם כן כיון שיכול להוסיף עד פלגא הכל נקרא נגד ממכרו דהיינו שיווי העבד ולא פליג ר"א אלא בגניבה אלף ושוה חמש מאות.
ולפ"ז היכא דהוא תשעה שנים לפני היובל והיתה גניבתו נגד דמי מכירתו עד היובל אף על גב דאינו נמכר עד שש וחוזר ונמכר עד היובל מ"מ נמכר פעם א' שיכול לומר ששוה לו בשש שנים כשיעו' מכירתו עד היובל ובהכי מיירי בריית' דלעיל דנמכר פעם א' ואינו נמכר שני פעמים.
ויש לפרש בזה הא דאמר רבא בהא זכינהו וכו' דהיינו דלפי תירוצו כאן וכו' קשה דלא אתי' כר"א ולא כרבנן לכך מפרש דטעמ' דר"א הוא משום דדרש ולא בחצי גניבתו דדוק' בחצי גניבתו ס"ל דאינו יכול לומר שיקבל בשביל כל הגניבה כיון דהוי פלגא ולא דרך מכירה הוא אבל בריית' דלעיל מיידי בפחות מפלגא.
אמנם לולי דבריהם ז"ל נראה לענ"ד דאין סברא כלל לומר דבעינן דוק' שיהא מכוין ממש הגניבה כדמי ממכרו ולמה לא יכול לומר בעל הגניבה שהוא מוחל מותר החוב שהוא יתר על דמי ממכרו או שיקנהו בעצמו ויאמר לדידי שוה לי כל החוב כדאית' בח"מ סי' ע"ב כה"ג ונראה דבאמת סבר ר"א הכי דוודאי אין סברא לומר דלא אמרה התורה שימכו' אלא כשהוא שוה בצימצום כמו הגניבה אלא דס"ל כיון דהתורה אמרה שימכו' בכל גניבתו אין יכולין הבית דין למוכרו אלא אם כן ימחול יתר החוב וכ"ש דאינו נמכר ונשנה שבשעת המכירה ראשונה צריך הוא למחול יתר החוב וקצת נרא' ראי' לדברינו מהא דאמ' לעיל דף ט"ו ע"א דק אמר שם אבל מכרוהו בי' דין דעביד איסור' אימא נקנסי' שלא יצ' ביובל וכבר כתבנו שם בלשון התוספות ישינים דזה אינו אלא כשהי' גניבתו כנגד שש שנים ונמכר עד היובל אבל אם לא היה גניבתו אלא עד היובל לאו קנסא הוא דאם אינו יוצא ביובל אינו נמכר אם כן קשה לר"א מהאי קרא דהא ר"א יליף ש"ש וע"כ צ"ל כהאי שינוי' דה"א דנקנסי' ואם כן איך אמר' התור' שיצא ביובל הא אינו נמכר כלל. ולפמ"ש א"ש דכשהוא מוחל יתר החוב בוודאי נמכר ושפיר ה"א שלא יצא ביובל ולא יצטרך למחול וממיל' דלא קשה קושי' התוספות ושפיר מצי אתי' כר"א דנמכר כשמוחל יתר החוב. ודו"ק:
ברש"י ד"ה ולא בכפילו אם יש לו לשלם הקרן ואין לו לשלם הכפל וכו'. לכאורה ק' דל"ל לרש"י ז"ל לפרש בכה"ג ולא מפרש כפשוטו שאם אין לו כלום אין מוכרין אותו אלא בשיעור גניבתו כשהוא כשיעור דמי ממכרו. ולא בשיעור גניבתו וכפלו. דאם הוא כן אין מוכרין אותו כלל כיון שהוא שוה יותר מעיק' גניבתו ועוד מנא ליה לרש"י ז"ל דהדין כן דלמא בכה"ג יהבינן מה שהוא בעין בכפילו ומזבין ליה בגניבתו כדקי"ל בכה"ג בח"מ סי' פ"ג בשני חובות אחד בשטר ואחד בע"פ ע"ש.
ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דאמר בגניבתו ולא בזממו א"כ לכאורה הוי עדי גניבה עדות שאאי"ל כיון דאינהו לא מזדבנו אלא דבאמת דבממון לא בעינן דרישה וחקירה ועדות שאאי"ל כדאית' בריש סנהדרין ואפילו ע"פ עצמו משלם או נמכר בגניבתו אבל בכפילו כיון דהוא קנס וקי"ל דבקנס בעינן עדות שאי"ל כמו בדיני נפשות אם כן לא הוה צריך למעט ולא בכפילו אע"כ בכה"ג דאם יש לו שיעור הקרן דאז ה"א דגובה מה שהוא בעין בעד הכפל דזהו הוי עשאי"ל שגם הם משלמין וימכרו אותו בעד הקרן דלא בעינן עשאי"ל. ועיין מה שכתבתי לקמן בזה ודו"ק:
בגמרא אמר רבא בע"כ דאדון וכו'. עיין במהרש"א ז"ל שדקדק בלשון אי הכי ע"ע נמי דמשמע דאי אמרינן בע"כ דאדון א"ש ע"ש שנדחק ונראה לי דא"ש לפמ"ש לעיל דף ט"ז דלדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דהא דאמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי היינו דוק' ע"ע דמות' בשפחה כנענית אבל באמה עבריה באמת אין גופה קנוי וכבר כתבנו לעיל שם בשם הרשב"א ז"ל דהא דאמר שם אי דכתב שטרי אדמי' היינו כסף. אף על גב דקי"ל בקידושי אשה דהיכ' דמקדשה בשט"ח של עצמה אינה מקודשת היינו משום דלפי הס"ד דע"ע אין גופ' קנוי מהני בו כסף כה"ג ולפ"ז באמה עבריה דאף לפי האמת אין גופ' קנוי מהני בה שטר כזה' מטעם דהיינו כסף ולפ"ז א"ש דדוק' באמה עבריה מהני שטרי' אדמי משום דהיינו כסף אלא דאביי אקשי ליה דזהו דוקא מרצון האדון אבל בע"כ לא משום דנקט מרגנית' וכו' ועוד נראה דיש ליישב דה"א לחלק דקי"ל דאין אדם מחויב להשכיר א"ע לעשות מלאכה ולשלם שום חוב כמ"ש תוספות בכתובות דף ס"ג ע"ב אם כן אם יכתוב לו העבד שט"ח על דמי' אם כן לא יכול האדון אח"כ לכופו לעשו' מלאכ' יותר על מזונותיו כדי לשלם חובו אם כן פשוט הוא שלא לכוף את רבו לשחררו ולגבות חובו אם יתעשר משא"כ באמה דקטנה מחויבת לעשות מלאכה לאבי' כדנפק' לן מלאמה דבת מעשה ידי' לאבי' וכפינן לה לעשות מלאכה אפי' יותר על מזונותיה אם כן כיון דהאב קיבל כבר מהאדון שיעור מעשה ידיו כשיעור זמן עבדות אם כן ממילא נכוף הבת שתעשה מ"י לאבי' כדינ' ויקח האדון דמי חובו ממותר מעשה ידי' על מזונותיה ואין לו בזה שום הפסד דהא אין לה בה אלא שיעור מ"י העודף על מזונותיה אף כשתעבוד אצלו אלא דאפ"ה מקשה שקיל מרגנית' וכו' כיון שאינה תחת ידו לכופה למלאכה אם כן יצטרך כל שעה לכוף אותה על פי ב"ד ואם תעשה שמא תבריח אותו וצ"ע בזה אם יכול המלוה לכוף את בת הלוה או ע"ע שלו שיעשה מלאכה כדי שישלם הלוה את חובו משום דמשועבד מדר' נתן מ"מ י"ל דהוי ס"ד לפרש הכי ודוק:
בתוס' ד"ה אמר אביי וכו'. וקצת קשה להר"ם א"כ מאי קאמר וכו'. י"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת ר"ת שהביאו תוספת רי"ד לקמן דף כ"א ע"ב דאינו נפדה בגירעון כסף אלא כשקנין היה ע"י כסף אבל כשקנין היה ע"י שטר אינו יוצאת בגירעון כסף אם כן יכול האב לחזור ולמוכרה ע"י קנין שטר דלא יועיל פדיון וק"ל:
בא"ד. ושמא י"ל דנכוף לבני משפחה וכו'. אין להקשות דהא איבעי' היא לקמן דף כ"א אם נגאל היא בקרובים ונפשוט מהכא דנגאל בקרובים ז"א כמ"ש לעיל בדף ט"ו ע"ב בתוס' ד"ה א"ק יגאלנו וכו' דהא דריבה רחמנא גאולת קרובים היינו דוקא בע"כ דעבד דאי מרצונו פשיט' דיכולין לזכות המעות והוי כגואל א"ע וא"כ באמה עברי' שהי' קטנה כיון שזכות הוא לה שתפדה פשיטא שנגאלת בקרובים והיינו דכתבה התורה סתם והפדה דבקטנה לא שייך שתפדה א"ע אלא כיון שזכות הוא לה נפדית בין ע"י אבי' ובין ע"י שאר קרובים וא"כ שפיר קאמר שכופין לבני המשפחה אך הא קשה דמאי מקשה א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני המשפחה דלמא מיירי נמי בע"כ דעבד והטעם הוא משום שאינו נגאל בקרובים וצ"ל דבאמת הוי מצי לשנוי' הכי אלא דמשני דאפי' אי נימא דנגאל בקרובים אפ"ה איכא למימר דהכא טעמא משום דהדר אזיל ומזבין נפשי' ודו"ק:
בגמרא. הא קתני אינו נמכרת ונשנית הא מני ר"ש היא וכו'. לכאורה אינו מובן חיבור זה לזה דהך מלתא קאי על הברייתא עצמו ותו יש לדקדק הא דקאמר הא מני ר"ש היא ולא קאמר דאתי' כהני תנאי דברייתא שני' בשלמא לגירסת רש"י ז"ל דר"א הוא דס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשא"ש אתי' שפיר דברייתא ע"כ לא אתי' כר"א מדקתני משא"כ בע"ע שנמכר ונשני בין לפי' התוס' דמוקי לפלוגתייהו בגניבה א' ובין לפירש"י ז"ל דמוקי לפלוגתייהו בשתי גניבות כמ"ש מהרש"א ז"ל דלפירש"י ז"ל מוקי פלוגתא דר"א ורבנן בשתי גניבות ואתי' כרבנן וכן לתי' אביי מוקי לפלוגתא דר"א ורבנן בשני בני אדם אך ז"א לפמ"ש לעיל דלאביי אין הכרח וכן לפמ"ש לעיל ביישוב דברי רש"י ז"ל מצי אתי' כר"א וכן ק' לגירסת תו' לקמן ע"ב דהל"ל הא מני ר"ע היא ויש לפרש לפמ"ש לעיל דהסוגיא אזלי אי אמרינן דנגאל בקרובים ומצינו לר"ע לעיל דף ט"ו דס"ל דגאולת קרובים לשעבוד דאל"ה אזיל ומזדבין נפשי' בכל יום א"כ אכתי קשה הא דאין כופין את הקרובים משום שלא יחזור וימכור את עצמו הא יכולין הקרובים לגאול אותו לשיעבוד ולא ישתעבדו בו משום פגם רק שיועיל שלא יוכל למכור א"ע לאחר וצ"ל דלא אתא כר"ע אלא כר"ש ובזה מתורץ מה שהקשו המפרשים על הא דאמר ונכפינהו לבני משפחה ולא קאמר נכפינהו לדידי' אם יש לו ולפמ"ש י"ל דעיקר קושי' המקשה היא דהוי סבר דאתי' כר"ע מדאמה אינה נמכרת ונשנית וא"כ יכולין לגאול אותו לשיעבוד משא"כ אם יכפוהו שיגאול א"ע פשיטא שיכול לחזור ולמכור א"ע ואהא משני דהא מני ר' שמעון היא ולא ר"ע ודו"ק:
עוד נראה ליישב קושי' הנ"ל דלא משני הא מני ר"ע היא לפמ"ש לעיל לפירש"י ז"ל דבכפל שהוא קנס אי אפשר למוכרו משום דבקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימו א"כ י"ל כיון דס"ל לר"ע דעדים זוממים קנסא הוא א"כ מה הוצרך ולא בזממו איך ס"ד שיהיו העדים נמכרים ע"פ העדים זוממים אותם הא ממ"נ אם העדים הם שוים יותר מן הזוממים א"כ לא נתקיים כאשר זמם. דהם ימכרו בדמים מרובים והזוממים ימכרו בדמים פחותים א"כ א"א למוכרם אלא כשיווי הזוממים א"כ ה"ל נמכר חציה ואם הזוממין שוין יותר הא לא יכול למכור את הזוממים בדמי כולם הא הוי יותר ממה שזממו לעשות וגם אין לומר כגון שמכוונים בשווים חדא דלא שכיח כלל ותו דלפ"ז צ"ל שאותם עדים שיזומו את זוממי זוממין יהי' ג"כ מכוונים בשווי' כמו הזוממי זוממין דאל"כ ה"ל עדי הזוממי זוממין עשאאי"ל ותו דאם אינו מתקיים הזמה אלא בכך פשיטא דא"א למוכרם דיכולין לומר אנן מי הוי ידעי שיהיה מכוונין ממש כדאי' בכה"ג בב"ק דף כ"ד וע"כ צ"ל דס"ל דעדים זוממים ממון ולא בעינן עדות שאתה יכול להזימו וע"כ הא דקאמר ולא בזממו דלא כר"ע ולהכי צריך לאוקמא כר"ש ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |