אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/יח

יום חמישי י"ד אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף יח

ירושה בישראל מומר

פסק הרא"ש שישראל מומר יורש את אביו

בגמרא במסכת קידושין (יז:) אמר רבא, דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו, שנאמר (ויקרא כה נ) "וחשב עם קונהו" – ולא עם יורשי קונהו, מכלל דאית ליה יורשים. ובהמשך הסוגיא (יח.) רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן, עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, דכתיב (דברים ב ה) "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר". ודוחה הגמרא: ודלמא ישראל מומר שאני. ולכך מביאה הגמרא מקור אחר לירושת גוי: אלא מהכא, "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" (שם פסוק ט).

על פי דחיית הגמרא 'ודלמא ישראל מומר שאני', כתב הרא"ש (פ"א סימן כב-כג): מכאן פוסקין דישראל מומר לעבודת כוככבים, יורש את אביו. מדקאמר 'ודלמא ישראל מומר לעבודת כוכבים שאני'. ומוסיף הרא"ש: אע"ג דעשו לא ירש מאביו, אלא לבניו הוריש הארץ שנתנו לו, מכל מקום כיון דיש לו דין ישראל להוריש לבניו אע"פ שאין עובד כוכבים מוריש לבניו לפי מאי דדחי... הוא הדין נמי דיורש את אביו, ע"כ. דהיינו, שהגמרא דוחה שאין להוכיח משם שגוי יורש את אביו, ומה שמצאנו ירושה בעשו הוא משום שדינו כישראל מומר, ואם כן ממה שעשו מוריש את ארצו לבניו מוכח שישראל מומר יש לו דין ירושה לענין להוריש לבנים, והוא הדין שיש לו דין ירושה לענין שירש את אביו.

ומסיים הרא"ש שכן נראה גם מסברא: וכן מסתבר, דאע"ג שחטא ישראל הוא לקדש האשה ולגרש. אלא שמסיק הרא"ש להלכה ש"מכל מקום אם אפשר, טוב לתתו ביד בית דין, דלא יהבינן ליה דאזיל ואכיל בעמיה... ואם ישוב יתנו לו ירושתו".

מחלוקת הגאונים והראשונים ועדות רב נטרונאי על מה שהראוהו מן השמים

והמרדכי (קידושין סימן תצב) הביא פסק מר רב צדק גאון שמומר לעבודת כוכבים אינו יורש את אביו, ואף שאמרו בגמרא 'דילמא ישראל מומר שאני', ומשמע שיש בו דין ירושה, פירושו שישראל מומר לעבודת כוכבים מוריש לבניו, שהרי עשו היה מומר לעבודת כוכבים והוריש לבניו את הר שעיר. וכ"ה בשם רבינו חננאל. וכן איתא באוצר הגאונים בתשובה מרב נטרונאי גאון שהשיב בנידון זה וכתב "כך הראונו מן השמים, שמשומד אין יורש את אביו".

ובשם הראבי"ה כתב המרדכי כדברי הרא"ש, שכשם שישראל מומר מוריש לבניו כך גם יורש את בניו, שאף שחטא ישראל הוא, אלא שיש כח ביד חכמים להפקיע ממונו מדין הפקר בית דין הפקר.

ביאור המקנה שעשו המומר ירש את הר שעיר מאברהם

והנה הרא"ש למד את דברי הגמרא 'ודלמא ישראל מומר שאני' על הורשת עשו לבניו, ורק שסבירא ליה שהוא הדין שישראל מומר יורש את אביו. ובזה פליג מר רב צדק גאון וסובר שאף שישראל מומר מוריש לבניו אך אינו יורש את אביו. אמנם המהרי"ט ביאר שאף הגמרא עוסקת באופן זה, שכן עשו ירש את הר שעיר מאברהם אביו, שכבר קיבלו אברהם בברית בין הבתרים, כמו שנאמר (בראשית טו יט) "ואת הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני", ובגמרא בבבא בתרא (נו.) ביאר רבי יהודה שהם שעיר עמון ומואב. וכיון שכן, הרי כשדוחה הגמרא 'דילמא ישראל מומר שאני', מוכח ממילא שמומר יורש את אביו, כי אם לא כן לא היה יורש עשו את הר שעיר מאברהם.

ומה שהוכיחה הגמרא מעשו ש'גוי יורש את אביו' היינו ממה שבניו של עשו ירשו את אביהם, והם היו גויים גמורים שהרי נשא עובדת כוכבים כמו שלמדו חז"ל מהכתוב (בראשית כו לה) 'ותהיין מורת רוח', ובנך הבא מן העכו"ם אינו קרוי בנך אלא בנה. ומכאן מוכיח הגמרא שגוי יורש את אביו, ודוחה דשאני עשו שהיה ישראל מומר ולכן מוריש את בניו, אך עכ"פ למדנו מכאן גם שמומר יורש את אביו ישראל, שהרי עשו ירש את הר שעיר מאברהם וכנ"ל.

סתירה בדברי הרא"ש בדין מומר אם פקע ירושתו או שצריך הדבר חקירת בית דין

ובטור (חו"מ סימן רפג) כתב: ישראל שנשתמד, מן הדין יורש קרובו הישראל. וכתב הרמב"ם, ואם באו בית דין לאבד ממונו ולקנסו שלא לירש, שלא להחזיק ידי רשעים – הרשות בידם. ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המשומד להם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב, טוב ליתנה ביד בית דין ואם יחזור בתשובה יתנוה לו.

שוב הוסיף הטור וכתב: שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל, משומד שנתן הירושה שהיה לו לירש מאביו לאמו, ומת אביו ותבעה אמו הנכסים, ויורשי בת המשומד תבעו גם כן הנכסים. תשובה, הנה כתב ה"ר יהודה הכהן בספר הדיינים תשובה אחת לרבינו משולם שמשומד אינו יורש אביו, והביא ראיה מן הפסוק. ונראה לי דקרא אסמכתא בעלמא הוא, דאע"פ שחטא ישראל הוא, ובנו הוא לכל דבר, אבל קנס הוא שקנסוהו חכמים ואסמכוהו אקרא. וכיון שאינו יורשו, מיד כשמת אבי המשומד זכתה בת המשומד בנכסי אבי אביה ולא היה למשומד מעולם זכייה בהן ומתנתו לא היתה מתנה כלל, דכיון שהפקיעו חכמים ירושתו עמדה הבת במקומו וזכתה בנכסי אבי אביה וכו'.

הטור מציין את תשובת אביו בקצרה, והיא נדפסה באורך בשו"ת הרא"ש (כלל יז סימן י), שם פותח הרא"ש את תשובתו כך: לולי אהבתך אלופי יקירי שארי ה"ר יעקב, לא הייתי נזקק להשיבך, כי איני רגיל להשיב כי אם לדיינים. בהמשך מביא הרא"ש את דברי הספר הדיינים ומביא באורך את ראייתו מן הפסוק, אליה מציין הטור בקיצור, והיא מהכתוב "להיות לך לאלקים ולזרעיך אחריך" ועוד כתוב "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך", וכתוב "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר ולזרעך נתתי" וגו' – ומכל אלו הפסוקים למדנו שאין ירושה אלא בזרע המיוחס אחריו, יצא משומד שאין זרעו מיוחס אחריו. והרא"ש בתשובתו דוחה ראיה זו וכותב שאסמכתא בעלמא היא, ופסוק זה נדרש באופן אחר לדיני כהונה, כשעמדו עשרה כהנים ופירש אחד מהם ובעל, שאין בנו מיוחס לכהונה.

בתרומת הדשן (סימן שמט) תמה שבפשטות סתרו דברי הרא"ש אלו לאלו, שהרי בפסקיו כתב שטוב לתת ביד בית דין שאם ישוב תנתו לו ירושתו, ומשמע שאינו הפקעה גמורה מהמשומד, וכמו שהעתיק הטור מהרמב"ם שאם ראו בית דין לאבד ממונו הרשות בידם, ומשמע שהענין צריך דרישת בית דין אם משומד זה ראוי לקונסו ולאבד ממונו, ולאו מילתא דפסיקתא היא בכל המשומדים שפקע ירושתם. ואילו בתשובתו כתב הרא"ש שמיד כשמת אבי המשומד זכתה בת המשומד בנכסי אבי אביה ולא היה למשומד זכייה מעולם בהם, ומשמע שכלל אין לו צד ירושה בנכסים.

חילוק התרומת הדשן בין משומד שאדוק בעבודה זרה למשומד שאפשר שיחזור בתשובה

מכח קושיא זו מחלק התרומת הדשן, שכל דברי הרא"ש בתשובה אינם אלא בכעין אותו מעשה, שאותו משומד לא היה לו צד הרהור תשובה, ואביק מיבק במינות עוד בחיי אביו, ולכך פשיטא היה שראוי לקנסו להפקיע כח ירושתו מידו, שלא יהיה לו צד זכייה כלל. אבל כשיש ספק שמא יחזור בתשובה, אין מפקיעים ירושתו מידו אלא בית דין מפקחים על הדבר, כמשמעות לשון הרמב"ם והרא"ש בפסקיו.

והמרדכי (קידושין סימן תצב) הביא תשובת רש"י (סימן קעד) במשומד לעבודה זרה שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו, ותבעו המשומד לאחר זמן – ולא רצה להחזירו לו, ומת המשומד, וקרוביו תובעים הפיקדון. ופסק רש"י שאם בחיי המשומד שלח בו הנפקד יד, או שכשתבע ממנו המשומד אמר לו 'אני זוכה בו' שאף זה כשליחות יד, אין בית דין יכולים להוציא מידו, שכן נחלקו בגמרא במסכת בבא קמא (קיט.) בדין ממונו של 'מסור' אם מותר לאבדו בידים, "ומשומד לעבודה זרה מין, וגופו וממונו הפקר, וכל טעמי מסור יש בו", וכיון שלא נפסקה הלכה בדין ממונו של מסור, לכן אם כבר בחיי המשומד שלח בו יד, אין לנו כח להוציאו מידו.

וכתב התרומת הדשן שאף תשובה זו בה הכריע רש"י שמשומד לעבודה זרה מין הוא וגופו וממונו הפקר, היינו במשומד דאביק מיבק בעבודה זרה ולא חזינן ביה צד הרהור תשובה.

והבית יוסף שם יישב הסתירה באופן אחר וכתב: דבפסקיו מיירי מן הדין, ובתשובה מיירי לפי תקנת חכמים. ולכאורה דבריו צריכים ביאור שהרי הרא"ש בפסקיו הסיק 'ומכל מקום אם אפשר, טוב לתתו ביד בית דין... ואם ישוב יתנו לו ירושתו", ודבריו אלו הלא המה הכרעה למעשה – ואם לפי תקנת חכמים מופקע המשומד מירושת אביו, לכאורה אין שייכת הוראה זו, וכפי שהעמיד התרומת הדשן את סתירת דברי הרא"ש, וצ"ע.

מחלוקת הרמב"ן וחכמי הצרפתים בטעם גירותו של המגדף

והנה על הכתוב בפרשת אמור (ויקרא כד י) "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל", דרשו חז"ל בתורת כהנים: 'בתוך בני ישראל' – מלמד שנתגייר. ונחלקו רבותינו הראשונים בביאור דבריהם. הרמב"ן מביא את פירוש רבותינו הצרפתים, שמאחר שהיה זה קודם מתן תורה, היה דינם כדין בני נח, שבאומות הולכים אחר הזכר, וכיון שהיה בן איש מצרי הרי היה אף הבן מצרי, וכשגדל נתגייר לדעתו ונימול.

והרמב"ן כתב על דבריהם: ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל, ובגויים לא יתחשבו, וכמו שאמר בעשו 'ודילמא ישראל מומר שאני'. ולכן מכריע הרמב"ן שכוונת התו"כ ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה, ולא בא לומר אלא שהלך אחר אמו ונדבק בישראל, ולא רצה ללכת אחרי אביו שהיה מצרי.

ביאור הגרי"א וינטרוב בגדר ישראל קודם מתן תורה שהיו בקדושת ישראל ובדיני בן נח

רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ"ל (אהל חייא, אסופת הערות) ביאר את מחלוקת הראשונים, דהנה בכל בן ישראל יש שני דינים: א' עצם קדושת ישראל, ב' חיוב במצוות שניתנו לישראל. ולפי זה יש לומר שקודם מתן תורה אף שלא היה להם את הדין הב' שהרי עדיין לא נצטוו במצוות, אבל מכל מקום נוכל לומר שקדושת ישראל כבר היה להם מזמן אברהם אבינו.

ולפי זה מיושבת דעת חכמי הצרפתים, שכן אף שעצם קדושת ישראל היה להם כבר מעת שבא אברהם אבינו בברית, אך כל זה רק לענין קדושת ישראל, אבל כיון שעדיין לא הצטוו במצוות, משום כך נשאר דינם כבן נח שהוולד הולך אחר הזכר, ומשום כך היה צריך גירות חדשה.

והנה במרדכי הביא דעת הגאונים שישראל מומר אינו יורש את אביו, והקשה עליהם מהמבואר בגמרא שעשיו ירש את אביו אף שהיה ישראל מומר. אמנם לפי מה שנתבאר יש לומר שדין מומר הוא דין מיוחד דוקא במי שיש לו דיני ישראל, שכיון ש'ישראל מומר' זה אינו נוהג בדיני ישראל אין לו דין ישראל, אבל מי שיש לו מתחילה דיני עכו"ם לא שייך שיהיה בו דין מומר.

תליית מחלוקת המרדכי והגאונים במחלוקת הרמב"ן וחכמי הצרפתים

מעתה יש לומר שהגאונים סברו כדעת חכמי הצרפתים שעשו – שהיה קודם מתן תורה – היה לו רק קדושת ישראל אך לא היה מצווה בדיני ישראל, ולכן לא היה לו דין מומר והיה בו דין ירושה, אבל אחר מתן תורה שלכל ישראל יש דיני ישראל, מי שהוא מומר אין בו דין ירושה. ואף שנקטה הגמרא לשון 'ישראל מומר' לגבי עשו, אין הכוונה לדין מומר אלא שמשום רשעותו קרינן ליה מומר, ויש בכך חידוש שהוא יורש אביו על אף רשעותו.

אמנם המרדכי למד כדעת הרמב"ן שמאז נכנס אברהם אבינו בברית, דין ישראל גמור היה להם, ממילא עשו ברשעותו דין מומר גמור יש לו, וכיון שיש בו דין ירושה מוכח שיש דין ירושה במומר. או שנאמר באופן אחר שנקט המרדכי שכיון שעבד עשו עבודה זרה הרי יש בכך סתירה לא רק ל'דיני ישראל' כי אם גם ל'קדושת ישראל', ולכן אף ננקוט שקודם מתן תורה היו בקדושת ישראל ובדיני עכו"ם ולכן הולד הלך אחר הזכר, אך מכל מקום היה לעשו דין מומר גמור מחמת שסתר לקדושת ישראל שבו בעבודתו לעבודה זרה.