מראי מקומות/שמות/טז
פסוק געריכה
בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובעעריכה
- לשון "על"
המפרשים הקשו מהו לשון "על" סיר הבשר.
הרשב"ם ביאר שפרושו בסמוך[1], כמו "ועליו מטה מנשה" (במדבר ב כ)[2].
- לשון "בשבתנו"
עוד עמדו המפרשים לבאר את החלוקה שבין סיר הבשר עליו "ישבו" בני ישראל ובין הלחם אותו אכלו לשובע. והאם אכן אכלו בשר במצרים או רק ישבו על ידו.
יש שביארו שאכן כוונת ישראל היתה שלא אכלו בשר במצרים אלא רק ישבו מן הצד.
כך מבואר במדרש (ש"ר טז) היה המצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל רואין ולא טועמין, שנאמר בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, לא כתיב באכלנו מסיר הבשר אלא בשבתנו, שהיו אוכלין לחמם בלא בשר.
כך גם כתב האלשיך שאכן המצרים הם שאכלו את הבשר במצרים ואילו ישראל רק עמדו מן הצד והתאוו למאכל זה אך לכל הפחות אכלו לחם לשובע.
ובביאור הפסוק לפי הבנה זו, ביאר האלשיך שכוונתם היתה שאף שסכנה היא להתאוות למאכל ולא לאוכלו[3] מכל מקום לכל הפחות אכלו לחם לשובע ואילו עתה אף לחם אין בידם.
ויש שביארו שכוונת ישראל היתה שאכן באמת אכלו בשר במצרים, אלא שנחלקו הדעות האם אמת היה בדברם ואכן היו אוכלים במצרים בשר, ואם כן מנין היה להם בשר זה.
דעת רבי אלעזר המודעי שהיו יכולים לאכול בשר ושאר מאכלים כאוות נפשם בשל היותם עבדים למלך, וכך מבואר במכילתא (פרשת בשלח) רבי אלעזר המודעי אומר עבדים היו ישראל למלכים במצרים. יצאו לשוק נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר ואין כל בריה מוחה בידם, יוצאין לשדה נוטלים ענבים ותאנים ורימונים וכל דבר ואין בריה מוחה בידם. וכעין זה כתב העמק דבר שאחר שהיו עובדים במצרים היו מקבלים מיד המצריים לאכול סיר בשר.
כעין זה כתב הרשב"א (פירוש ההגדה) שהיה זה מצד חמלת השי"ת עלינו שנהיה גולים במקום משופע מלא כל טוב שבעולם וכל המזונות מצויין שם חנם אין כסף.
בברית עולם (לרמ"ד וואלי) ביאר שבני ישראל היו מבשלים במצרים בשר עבור המצריים והיו טועמים הבשר בשעת בישולו לדעת אם הוא מבושל כל צורכו, והוסיף שאפשר שאף הניחו המצריים לבני ישראל לטבול את פתם ברוטב הבשר[4].
החתם סופר (דרשות, ח"ב שכט.) מבאר שבמצרים היו רעבים לבשר וללחם כי לא האכילום אלא לחם עוני ומעופש, ובימי החושך שהמצריים לא קמו מתחתם נכנסו רעבתני ישראל לבתיהם ומלאו בטעם בבשרם ולחמם, ומכך מתו הרשעים בימי החושך משום ששינוי וסת תחילת חולי.
ועוד ביאר, שביום השבת ששבתו ממלאכה אף במצרים עשו להם יום עונג ומנוח ואכלו בשר ושבעו לחם, ודרש כן מלשון הכתוב "בשבתנו" שבניקוד אחר פירושו "בשבת שלנו".
ואילו דעת רבי יהושע (מכילתא שם) שבאמת לא אכלו ישראל במצרים בשר אלא שבידו ואמרו כן. וכעין זה כתב בחמד ימים, למה שיקרו לומר בשבתנו על סיר הבשר והלא טרודין היו בלבנים, פירש המחבר כי כן דרך העני לומר אכלתי ושתיתי יין אצל פלוני הרבה בעין פה, ולא דיבר עמו אפילו דיבור, אלא כדי לזרז ארחים ליתן לו, כי כן דרך הגרגרנים.
המשך חכמה מבאר שמי שאמר טענה זו היו הערב רב שאכן היה להם בשר ולחם במצרים קודם שיצאו עם בני ישראל ממצרים.
האור החיים מבאר שהיו אלו השוטרים שטענו כן, שהרי המעונים סובלי עול הגלות לחמא עניא אכלו במצרים.
בספר מעשי השם (ח"ד, מעשי תורה פ"ב) הציע פירוש מחודש לפסוק זה, וז"ל: לדעתי היו מתאוים מאכל אחד שעד היום עושים אותו במצרים, והוא שעושים בקמח ומים כמו פירורים ונקרא קושקושו, ומושיבים אותם על סיר הבשר ומתבשלים מן האיד העולה מן השבר, ואין הפירורים ההם נוגעים בבשר רק קשורים תוך מטלית או נתונים תוך כלי נקוב, והכלי הנקוב נתון על פני סיר הבשר. ולכן אמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי אותו המאכל אינו ללפת בו את הפת כי הוא פת בעצמו[5].
וע"ע מה שביאר באילת השחר טעם הדבר שהזכירו לשבח דווקא את אכילת הבשר.
האור החיים מבאר שנקט הכתוב לשון בשבתנו על סיר הבשר ולא באכלנו בשר, כי היה מנהגם לאכול את הבשר בסמוך לגמר בישולו, כדי שלא יפגם טעמו.
כעין זה ביאר האברבנאל שבארץ מצרים היה הבשר ביוקר רב והדגה בזול, וכאשר היו זוכים במצרים לאכול בשר היו מתקבצים ויושבים אבות ובנים סביב הסיר ומקווים מתי יתבשל הבשר לאכלה.
- מי היו המתלוננים
בפשטות התלוננו בני ישראל. המשך חכמה (הו"ד לעיל) ביאר שטענו כן הערב רב. האור החיים (הו"ד לעיל) מבאר שהיו אלו השוטרים שהתלוננו כן. ועוד פירש שם שיתכן והיו אלו דתן ואבירם.
פסוק טזעריכה
והוא כזרע גד לבןעריכה
בספר נחלת אבות (ח"ה, דרוש חצר) מספר רבי יוסף משאש שבהיותו צעיר וכיהן כרב בתלמסאן ראה בשוק הירק ביד כמה ערביים וערביות קופות קטנות מלאות מין זרע כדוריי ירוק כדשא, וכששאלם מה הוא השיבו לו ששמו "זרע גידים" בהדגשת האות דל"ת. ועל פי זה ביאר שאחר שבמצרים הורגלו ישראל לאכול קוסקוס שהוא מאכל תאוה אצל המצריים והוא מאכל כל הערביים בכל מקום, לכן נתן להם המקום ב"ה את המן כמו קוסקוס מוכן בלי שום טרחה כדי שלא יפסיק הרגלם. על דרך זה ביאר גם מה שהיה צבעו צבע לבן, כי בדרך כלל עניים עושים קוסקוס מקמח שעורים או מקמח חיטים לא מנופה יפה עם מורסן וסובים ואין אין הקוסוקס יוצא לבן, זולת עשירי עם שעושים אותו מסולת נקיה. וישראל בהיותם עבדים במצרים היו אוכלים רק של שעורים ומתאוים לאכול את הלבן ולא היו משיגים. ולכן נתן להם ה' את המן הדומה לקוסוקס לבן כעין בסודלח להשביע גם את עינם במראה יפה וכמאמר העולם העין קודמת לאכול.
פסוק כעריכה
וירם תולעים ויבאשעריכה
יעויין ברמב"ן מה שמסופר שארע הפך הטבע שתחילה מבאיש המאכל ואז יש בו תולעים וכאן מבואר שהיה להפך.
- ↑ עיין פסחים (סג:) ומנחות (צו.).
- ↑ מנחות שם.
- ↑ השווה לחיוב לתת לשמש לאכול שמא יתאווה מן המאכל, ולתת לחיה שאחזה בולמוס לאכול אף ביום כיפור.
- ↑ ובכך יתבאר יותר חילוק לשון הפסוק בין אכילת הלחם לשובע ובין הישיבה על סיר הבשר, משא"כ לדעות שאכן אכלו בשר ממש.
- ↑ ויעויין להלן (פסוק לא) ביאור הנחלת אבות שהמן היה בצורת קוסקוס שהוא היה מאכל תאוה אצל המצרים והורגלו בו בני ישראל בהיותם במצרים.