מהר"ם שיף/כתובות/יט/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמ' אילימא דקאמר לוה פשיטא כו'. ולא מפליג בין כת"י יוצא ממקום אחר או לא כדבסמוך גבי עדים כתב הר"ן דהוי מצי לפלוגי נמי רק כיון דמתני' נקט החילוק לגבי עדים מפרש לה גבי עדים ודוחק. גם מלשון רש"י בתי' כדרב הונא וכו' ואשמעינן ר"י כו' משמע קצת כאילו היתה קשה פשיטא מאי אשמעינן וקושית פשיטא לא היתה כן [לפי הר"ן] רק באי כת"י יוצא ממקום אחר אבל לפי התי' לעולם דקאמר לוה ר"ל ואין כת"י יוצא ממקום אחר ודקשה אמאי לא מהימן ה"ט כדרב הונא. וראיתי כתוב שהמקשה מקשה פשיטא אף באין כת"י יוצא ממקום אחר מ"מ מודה בשטר שכתבו לכ"ע א"צ לקיימו ובעדים הוא דפליגי ומיהו כפי מה שהבינו התוס' בד"ה טעמא פירש"י אין מקום לזה ועוד דר"נ פליג באמת ויותר נ"ל לפי דרך זה לומר פשיטא הא קאמר רב מקודם חדא זימנא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ומשני לעולם וכו' וכדרב הונא וכו' רק הוא אמר לענין פרוע ואשמועי' ר"י לענין שטר אמנה אע"ג דלא שייך שטרך בידי מאי בעי שהרי האמינו מ"מ אינו נאמן מטעם דלא עביד לוה דכתב ומסר בלא הלואה ודוחק דעיקר חסר. גם רש"י פי' פשיטא דיתקיים השטר בחותמיו ודו"ק:
גמ' כדרב כהנא. הומ"ל כדרב נחמן בסמוך דאמנה אין נאמנים וניחא ליה למנקט הך טעמא משום דנקיט אמנה לחודא [ולא מודעא נמי] גם שמעי' לרב דאית ליה הך סברא כדאמרי במערבא משמיה דרב אם און וכו' ודו"ק:
בתד"ה חזקה וכו' צ"ע וכו'. אפ"ל דמגו מבעי ליה אבל הכא עדיפא ממגו דאי בעי שתקי שעדים אמרו מעצמם כת"י הוא זה אבל אנוסים וכו' דהא מגו לא אמרי' בעדים ואי בעי שתקי אמרי' וכ"ת לעולם אי בעי שתקי הוי כמו שאר מגו באחריני רק בעדים לא אמרי' משום שאין אחד יודע מה בלב חבירו וכדבסמוך דהא מ"מ עדיפא דלר"י לא אמרינן מגו והפה שאסר אמרינן דהוי אין שור שחוט שאין אדם תובע רק העדים עצמן אומרים כת"י הוא זה ואף לפי' התוס' דאין חילוק בין תובעו או לא מ"מ הא מודה ר"י בכה"ג וכמ"ש לעיל ותדע דאי לא"ה לימא ר"מ ס"ל כר"י וא"כ [לפירש"י] עדיף כאן ממגו דעלמא. מיהו לפי' התוס' הוי מגו דפרעתיך לאחר זמן כמו [אין] שור שחוט ועיין. מיהו י"ל כמ"ש לקמן בצריכותא דאי אשמעי' בעדים ה"א משום דלעלמא אמרי' הפה שאסר כו' ולהכי יותר מהני כאן מגו וק"ל:
בתד"ה דאמר מר וכו'. דהכא הוי בצינעא דאין שייך לאנוס בפרהסיא ע"ש בתוספות דפרק רבי ישמעאל ודו"ק:
בתד"ה טעמא דר"מ וכו'. התוס' הבינו ברש"י במ"ש במודה לוה דבלא מודה הלוה לדברי הכל כיון דאעדים סמכינן ואינהו מקיימי לשטרא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובמודה לוה פליגי דר"מ ס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו א"כ א"צ לעדים הואיל ולאו אפומייהו וכו' ואינן נאמנים ורבנן סברי צריכי לעדים וכו' ולהכי הקשו שפיר כיון דלכ"ע אם צריכי לעדים נאמנים ואם אין צורך בהן אינן נאמנים ולא פליגי אלא אם יש בהן צורך או לא וא"כ הו"ל לפלוגי בפשיטות במודה לוה בלא עדים. דמר סבר צריך לקיימו ומר סבר א"צ לקיימו דא"ל אף לרבנן בלא עדים ס"ל דא"צ לקיימו רק אי אתו סהדי אילימי לאורועי שטרא דהא פי' בהדיא ורבנן סברי צריך לקיימו כפי מה שהביאו רש"י ועוד דכיון דא"צ לקיימו אם הלוה מודה מה יתנו ומה יוסיפו אחר כך העדים לאורועי. ועוד דבפרק מי שמת כו'. ופי' דפליגי בעדים בלא מודה הלוה אי אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ור"מ ס"ל דמיד שקיימו העדים השטר תו לא מהימני לפוסלו כמו גבי לוה שמודה שכתבו ורבנן סברי אף דבלוה אמרי' כיון שמודה תו לא מהימן לפוסלו אבל בעדים בלא מודה הלוה לא אמרי' כן דאלימי סהדי לאורועי כיון שהקיום על פיהם אבל אם מודה הלוה דברי הכל א"צ לקיימו וא"כ אף אם באו עדים אח"כ לא יתן ולא יוסיף ור"נ ס"ל בסמוך דאין לחלק בין לוה לעדים וכי היכי דפליגי בעדים כשהקיום על פיהם ה"נ פליגי בלא עדים ומודה הלוה וחדא מנייהו נקיט דמה לי בעדים בלא מודה הלוה או במודה הלוה בלא עדים משא"כ לפירש"י דאיירי במודה הלוה א"כ ליפלגי במודה הלוה כפשוטו ועוד דלפי' התוס' י"ל דלרבותא נקיט עדים דאע"ג דאלימי ס"ל לר"מ דאינן נאמנים אע"פ שהקיום על פיהם אבל לפרש"י דמיירי שמודה הלוה וא"כ כיון דס"ל לר"מ א"צ לקיימו לא שייך אלימי סהדי דאף ר"מ מצי סבר אלימי סהדי היכא שאין הלוה מודה והקיום אפומא דעדים ואף רבנן סברי היכא שהקיום בלא עדים לא אלימי לאורועי אבל בפירוש הרשב"ם בפרק מי שמת משמע דפליגי במודה הלוה ובלא מודה לדברי הכל הפה שאסר הוא שהתיר וכדקמקשה מ"ט דר"מ וכן במודה הלוה בלא עדים יכול להיות לדברי הכל א"צ לקיימו אבל באתו סהדי לדברי הלוה ס"ל לרבנן דאלימי עדים להאמין לדברי הלוה אע"פ שהודה בשטר שכתבו ור"מ ס"ל כיון שהודה פעם אחד א"כ תו לא צריך לסהדי ולא אפומייהו מתקיים לכן אינן נאמנים וכן יש להבין מפי' רש"י דהכא ונסתלקה קושיות התוס'. וצ"ל לפי"ז הא דבמתני' ברישא נאמנים ובסיפא אינן נאמנים אע"ג דבתרוייהו השטר מקוים זולת העדים דמודה בשטר שכתב א"צ לקיימו מ"מ ברישא כיון שהקיום ע"פ דברי הלוה והוא גופא קאמר אף שהשטר אינו מזוייף מ"מ אנוסים קטנים פסולים היו או שאר טענות והעדים מסייעים לאורועי נאמנים אבל בסיפא שהשטר מקוים בלא ריעותא אינן נאמנים דהוי חוזר ומגיד אבל ברישא לא הוי חוזר ומגיד וק"ל:
בתד"ה מודה וכו' דהא כי טען נמי אמנה הוא וכו'. אע"ג דלר"נ במודעה ואמנה אינן נאמנים אפילו העדים וכ"ש הלוה מטעם אחרינא דלמיעקר סהדותא קאתי ולא אתי ע"פ ומרע לה לשטרא אבל פרוע נאמנים העדים וכן הלוה כדבסמוך בתוס' בד"ה אר"נ ובגמ' קיימו שטרייכו כו' וא"כ י"ל דבמודעה ואמנה ס"ל כר"נ ואף בפרוע אית ליה דאינו נאמן אע"ג דמלתא אחריתא הוא ולא מיעקר סהדותא מטעמא דשטרא בידך מה בעי ואדרבה טעמא דפי' הקונט' במקום אחר ודאי דלא ס"ל לר"נ מדמחלק בין טענת אמנה ומודעה לטענת פרוע ואי משום דמייתי בסמוך הא דרב הונא אאומר שטר אמנה היינו משום דסתמא קאמר ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |