מגיד משנה/מכירה/כח

מגיד משנה ‏ מכירה כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האומר לחבירו בית כור עפר וכו'. משנה פ' בית כור (בבא בתרא דף ק"ג) ופי' דדוקא א״ל עפר דמשמע קרקע הראוי לזריעה אבל אם לא אמר לו עפר אפילו כולו סלעים הגיעו וחלקו עליו שאין מלת עפר מעלה ומורידה בדין זה:

אף על פי שאין בהם מים. מפורש בגמרא:

או סלעים. במשנה ופרשב"ם וכגון שרחבים ארבע על ארבע דהוי מקום חשוב בפני עצמו אפילו לענין רשות היחיד דשבת. והרשב"א ז"ל כתב ובירושלמי בעו לה היה שם נקע עמוק עשרה ואין בו ד' ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד. ומ"מ משמע התם בהדיא בתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ד' על ד' אין נמדדין כדברי רשב"ם ז"ל:

שאין אדם רוצה וכו'. טעם זה מפורש בגמרא (דף ק"ג):

ולוקח אלו הגאיות והסלעים וכו'. זה לא נתבאר בגמרא ולשון המשנה אין נמדדין עמה אבל הוא דעת המחבר וכן נראית דעת אבן מיג"ש ז"ל שהרי לגבי הקדש בפודה שדהו כתב ולוקח אותן בלא פדיון וכל שכן לגבי מקח וממכר. אבל הר"א ז"ל כתב שהן של מוכר וכופין את הלוקח ליתן אותן בדמיהן לפי שהן כדברים אבודים ביד המוכר וכפיית הלוקח דברי תימה הם שאינו דומה למה שאמרו לפנינו מחזיר לו דמים לפי ששם דבר ראוי הוא מה שהוא קונה אבל כאן איך נכריחהו לקנות נקעים וסלעים כ"כ הרשב"א ז"ל:

היו פחות וכו'. במשנה:

ב

במה דברים אמורים בשלא היה בהן אלא בית ד' קבין וכו'. בגמרא (דף ק"ג) אמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ארבעה קבין אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין [בחמשה קבין וכו' והוא שמובלעין] ברובע של שדה בעי רבי חייא בר אבא רובן במיעוטה ומעוטן ברובה מהו תיקו. בעי רבי ירמיה כשיר מהו כשירה מהו תיקו אצטדינין מהו דרך עקלתון מהו תיקו תנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה ואם היה סמוך למצר אפילו כל שהוא אין נמדד עתה כך הגירסא בהלכות ורב האי ז"ל גריס גבי סלע יחידי אפילו בית רובע אינו נמדד עמה בעי רב פפא עפר מופסק [עפר] בינתים מהו תיקו בעי רב אשי [עפר מלמטה וצונמא מלמעלה] עפר מלמעלה וגומא מלמטה מהו תיקו ע"כ בגמרא ויש שפירשו דהא דר"י פליגא אדמר עוקבא לומר דלא סגי במובלעין בחמשה קבין אלא כשהן נבלעין בחמשה קבין במרובה של שדה פחות מכאן כרצופין דמו ואינן נמדדין. וכן כתב אבן מיג"ש ז"ל ואמר ורב האי ז"ל לא גריס בספר מקח וממכר הא דמר עוקבא כלל. והראב"ד ז"ל פירש דרבי חייא לא פליג אדמר עוקבא בה' אלא מוסיף על דבריו הוא דהא והא בעינן והרי"ף ז"ל נראה שסובר כן שהביא הא דרב עוקבא בהלכות וזה דעת המחבר:

היו מובלעין רובן במעוטה ומעוטן ברובה. כך היא הנוסחא מדוייקת בספר המחבר והיא בעיא דרבי חייא ופירושה אם היו רובן של ארבעה קבין אלו במיעוטו של בית כור והמיעוט הנשאר מארבעה קבין אלו ברובו של בית כור זה מהו כיון שכלל ארבעה קבין אלו לא נשלם אלא ברובו של בית כור זה נמדד או דילמא כיון שרובן של ארבעה קבין אלו מכונס בתוך מיעוטן של בית כור מכונס הוי ואינו נמדד תיקו ע"כ לשון אבן מיגש ז"ל וכן פירש ר"ש ז"ל:

או שהיו מוחלקין וכו'. זה כתב במקום כשורה האמור בגמרא:

או כמו עגול. זהו כשיר:

או כמו משולש. גורס המחבר כחצובא מהו כגירסת רב האי גאון ז"ל:

או שהיו בצדדין וכו'. זה נמצא בספריו. וגרסת הגמרא איצטדינין ופירש אבן מיגש ז"ל כגון שהיו טרשין אלו מכונסין אלא שיוצא מהן קרנות לכאן ולכאן והשדה נכנסת בין אותן הקרנות היוצאות מהן ואינה מפסקת ביניהם ובין העיקר מהו כמפוזרין דמי כיון שהשדה נכנסת בין אותן הקרנות היוצאות מהן ומפסקת ביניהן כגון זה x (חסר ציור) או דילמא כיון שהם מדובקין לגוף אחד ואין מפסיק ביניהם ובין הגוף כמכונסין דמי. עקלתון שנמצא שהן מדובקין זה לזה כדרך עקלתון כגון זה xx (חסר ציור) והשדה נכנסת בין העקמימות עכ"ל:

וכן אם היה עפר וכו'. היא בעיא דרב אסי אבל אבן מיגש ורש"י ז"ל פירשו דקאי אסמוך למיצר שרב פפא שאל אם עפר מפסיק אם הוא נדון כסמוך למצר או לא ובא רב אשי ואמר את"ל הפסיק עפר בינתים לאו סמוך למצר הוא עפר למטה ואותה צונמא מלמעלה סמוך למיצר אי נמי איפכא עפר מלמעלה ולא גבוה שלשה בעומק המחרשה מהו אלו דבריהם ודעת המחבר דבעיא באפי נפשה הוא:

ג

היה בה סלע וכו'. כגרסת רב האי ז"ל ולומר דכשאמרו נמדד עמה אפילו טרשין של ארבעה קבין ה"מ טרשין כעין צרורות אבל סלע של רובע שם בפ"ע יש לו ואינו נמדד עמה עכ"ל הרשב"א ז"ל:

ואם היה סמוך וכו'. כבר נזכר זה למעלה:

ד

אמר לו כבית כור וכו'. שם משנה. ופירש ר"ש כבית כור משמע בין שהוא של סלעים בין עפר דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר עכ"ל:

ה

האומר לחבירו בית כור וכו'. משנה (דף ק"ג:) מפורשת שם ואע"פ שאמר לו בית כור עפר והוא פחות המקח קיים ומנכה מן הדמים כמ"ש פט"ו דכל שאין האונאה בערך דמים המקח קיים וכ"כ הרשב"א ז"ל ונתן טעם דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו דוקא מעמידין דבריהם אלא לפי משקל ולפי מניין והביא ראיה לזה וזה דעת המחבר פט"ו ויש חולקין ואומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא אלא בשרוצין שניהם להעמיד מקחן:

ו

אמר לו בית כור וכו'. זה נתבאר בגמ' (דף ק"ב וק"ג) ופירשו ז"ל דדוקא באומר בית כור עפר שיש לו במקום פלוני הא אם אמר לו בית כור מכל שדותיו נותן לו בלי שיפחת ויותיר:

יתר ע"כ וכו'. במשנה ובגמ' (דף ק"ד:) לא את המותר בלבד הוא מחזיר פירש מותר על הרובעין אלא מחזיר לו את כל הרובעין כולן ואכולה מתני' קאי וכן פירשו רב האי ורשב"ם ז"ל לומר דאם מכר לו עשרין סאין והותיר עשרים ואחד רובעין מחזירין לו כולן במעות שלא כדברי אבן מיגש ז"ל שכתב שאם אין במה שהוא יתר על הרובע לכל סאה וסאה שיעור תשעה קבין שאינו מחזיר לו את המותר ולא הרובעין ואם הותיר בעשרים סאין אחד ועשרים רובעים אינו מחזיר לו אלא רובע אחד, ולשון המחבר מורה כדברי רב האי ז"ל:

ז

ומה הוא מחזיר לו וכו'. במשנה (דף ק"ג:) מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות כדי ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי ר"ע בית רובע מחזיר לו הקרקע ע"כ במשנה:

ואם היתה התוספת וכו'. ברייתא בגמרא:

היתה התוספת יתירה על תשעה קבין וכו' עד מחזיר לו את כל הרובעים עם היתר דמים או קרקע בשעת הזול של עת החזרה. זה נמצא בספרי המחבר ולפי זה נראה שפירוש המשנה שאמרה שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב יותר על הרובעין קאמר וכבר נתבאר למעלה שאפילו לא הותיר אלא כל שהוא על הרובעים הכל בכלל חזרה כדברי רב האי ז"ל. אלא שהמחבר סובר דכל שאין שם תשעה קבין יתר על הרובעין החזרה במעות אע"פ שיש בכל תשעה קבין וכשיש תשעה קבין יותר על הרובעין החזרה בקרקע. ודברי תימה הם שהרי כל שהוא דבר ראוי למוכר למה לא יתן לו קרקע ולמה נכריח הלוקח לתת לו דמים. גם מה שכתב בדין הזול והיוקר שהוא בשהותיר תשעה קבין לא נתבררו דבריו דכל היכא שיש שם דבר ראוי דינו בחזרת קרקע בין הוקר בין הוזל ואם רצה המוכר למכרו לו יתרצו שניהם מן הדמים שלא נאמרו דברים בגמ' אלא כשאין שם דבר ראוי שכיון שדינו במעות אם ירצה המוכר לקחת יקח קרקעו לפיכך אם הוזל נותן לו המעות כשעת המכר ואם נתן לו קרקע בשומא נותן לו כדהשתא ואם הוקרה אחר המכר אם ירצה המוכר לקחת קרקע ודאי כל מה שהותיר יחזיר כדמעיקרא ואם רצה מעות נותן לו כשער של עכשיו לפי שעכשיו הוא מוכרו שהרי אם רצה יטול ממנו קרקע. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכמה פירושין נאמרו באותה שמועה וצ"ע:

י

מכר שדה ונעשית גינה וכו'. בעיא דלא איפשיטא בגמרא (דף ק"ד:) ופירושה לענין מה ששנינו שבשדה כשאין שם תשעה קבין מחזרה יד מוכר על העליונה רצה דמים רצה קרקע ואם נעשית גינה כגון שנבעו בו מים והיא ראויה לגן מהו מי אמרינן דיכול לוקח לסלקו בקרקע בע"כ דהא השתא דבר ראוי לגינה או אזלינן כדמעיקרא. וכן אם היתה גינה ויבש המעיין אי אזלינן בתר מעיקרא מסלקו בקרקע ואי כי השתא נותן לו דמים בהכרח אם רצה מוכר. וכתב המחבר הרי זה ספק ולא ביאר מה נעשה ונראה שאין כופין הלוקח ליתן דמים שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

יא

האומר לחבירו בית כור וכו'. פי' אלו הלשונות סותרים שאם אמר מדה בחבל לבד בכל שהו ינכה או יחזיר ובהן חסר הן יתר רובע לסאה היא מחילה ועכשיו שאמר שניהם איזה שיהיה מוקדם או מאוחר כתב המחבר הלך אחר פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין הן חסר הן יתר ובגמרא (דף ק"ה) הלך אחר פחות שבלשונות. ובהשגות א"א לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא הוא לנתבע ואם נתן המעות הלוקח הוא התובע ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע. ופעמים שחסר קולא או חומרא לנתבע וכן היתר ע"כ. והרב אבן מיג"ש ז"ל פירש דס"ל יד בעל השטר על התחתונה דהא מוציא מחבירו הוא ועליו הראיה ומש"ה לא יהבינן ליה אלא בפחות שבלשונות לא שנא הוה ליה ראשון ול"ש הוה ליה אחרון ע"כ. ורשב"ם ז"ל פירש דיד המוכר שהוא מוחזק בקרקע על העליונה הלכך אם פחת להכי אמר ליה הן חסר הן יתר אם הותיר להכי אמר ליה מדה בחבל ע"כ. וזה דעת המחבר וכן נ"ל ואפילו בא מוכר ליקח מעות כופין את הלוקח ליתן בשהותיר לפי שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן אמרו בענין שכירות בב' לשונות סותרים כמו שיתבאר פ"ז מהל' שכירות:

יב

מכר לו בית כור ואמר לו בסימנים ובמצרים פחת שתות וכו'. במשנה (דף ק"ו) וכרב הונא דגמ' וכן בהלכות דשתות כפחות משתות. וכתבו ז"ל אם אומר לו בית כור שיש לי במקום פלוני שסימניו ומצריו כן או שהעמידו עליו ואמר לו בית כור זה אפילו פחות משתות הגיעו ע"כ:

פחת יותר משתות כו'. לשון המחבר כלשון הגמ' ולא נתבאר שם שאם זה הנכוי או התוספת הם במה שהוא יותר משתות לבד או שמא כיון שהוא יותר משתות הכל בחזרה ובתשלומין דומיא דיתר מרובע בהן חסר הן יתר דלעיל וצ"ע:

יג

המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה וכו'. מעשה בגמרא שם והשיעור שכתב ממאתים למאה וחמשים שהוא הרביע כן הוא בגמ' באותו מעשה מעשרים לט"ו. וכבר כתבו ז"ל דאפילו אם אינה אלא מחצית הגיעו:

יד

האומר לחבירו וכו'. ברייתא בבבא מציעא ריש פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ד):

וכן האומר לחבירו וכו'. גם זה ברייתא כלשונה שם:

וכן האומר לחבירו פרדס וכו'. גם זה ברייתא שם ופרק ח' מהלכות שכירות יתבאר דין זה:

טו

וכל אלו הדברים וכו'. כבר נתבאר זה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף