טור/יורה דעה/רסז
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מצות עשה על הרב למול את עבדיו שנאמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך עבר הרב ולא מלו מצוה על ב"ד למולו אחד עבד שנולד בבית ישראל או שקנאו רבו מן העכו"ם חייב למולו ואינן נימולין אלא ביום ובניהם יש שנימול לח' ויש שנימול מיד אפילו לקחו כן יומו כיצד לקח שפחה מעוברת ועוברה עמה וטבלה לשם עבדות וילדה נימול לשמנה אף על פי שלקח העובר בפני עצמו והרי הוא מקנת כסף אפ"ה נימול לח' כיון שקנה גם האם וטבלה קודם שילדה ואם אחד קונה השפהה ואחד קונה העובר נימול מיד אפילו טבלה קודם שתלד ואצ"ל קנה שפחה וולדה עמה שנימול מיד אף על פי שאין לו ה' אבל בלקה שפחה ועוברה וילדה קודם שטבלה קאמר רבי אבא שאינו נימול לה' כיון שאין אמו טמאה לידה ורבנן פליגי עליה ואומרים שנימול לה' אע"פ שאין אמו טמאה לידה וביליד בית כגון שלקה שפחה ונתעברה אצלו וילדה נמי פליגי לרבנן נימול לה' אפילו ילדה קודם שטבלה דלא משכחת יליד בית שאינו נימול לה' אלא בלוקה שפחה לעוברה ונתעברה בביתו וילדה שאין לו בגוף השפחה כלום או שלוקח שפחה והתנה שלא להטבילה ולר' אבא אפילו לקחה קנין גמור ונתעברה בביתו וילדה אינו נימול לח' אא"כ טבלה קודם שילדה שאמו טמאה לידה אבל ילדה קודם שטבלה נימול לא' ומקצת הגאונים פסקו כר' אבא ובשאלתות (פ' לך לך סימן ט') פסק כרבנן הלכך אזלינן להומרא ונימול לה' אע"פ שאין אמו טמאה לידה כגון כמקנת כסף שלקה שפחה מעוברת ועוברה עמה אע"פ שילדה ואח"כ טבלה ויליד בית שלקחה ריקנית ונתעברה אצלו אע"פ שילדה ואח"כ טבלה ואין נימול לא אלא בלוקח זה שפחה וזה עוברה או בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה ובחילול שבת אזלינן לחימרא ואין מלין אותו בשבת אא"כ טבלה קודם שילדה בין ביליד בית בין מקנת כסף: הלוקח עבד גדול מן העכו"ם חייב למולו מיד ואסור לקיימו ערל אא"כ קנאו בע"ש בין השמשות ולא הספיק למולו מקיימו ערל אותו שבת ואח"כ מלו מיד ואם בשקנאו התנה עמו ע"מ שלא למולו מותר לקיימו והא דאסור לקיימו כשקנאו סתם דוקא כשלא נתרצה מעולם להתגייר אבל אם נתרצה להתגייר וחזר בו מגלגל עמו י"ב חדש אולי יחזור לדעתו הראשון ואם לא חזר צריך למוכרו לעכו"ם אחר י"ב חדש וזהו לרש"י אבל לרב האי הוי איפכא קנאו סתם ונתרצה למולו אלא שדוחה אותו מיום ליום אסור להשהותו וצריך למוכרו מיד לעכו"ם ואם אמר בהדיא שאינו רוצה למול מותר לשהותו י"ב הדש אולי יפתהו שימול ואם מלו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות לרש"י ז"ל דינו כעבד לכל דבר אבל לכתחלה אין לעשותו שלא יבא להכשיל את רבו באיסור והיתר כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות ולרב אלפס אין עליו תורת עבד כל זמן שאינו מתגייר מרצונו מי שהוא עבד מוטבל לשם עבדות ורוצה רבו להטבילו לשם חירות אם נהג כבר במצות שעבד חייב בהן כגון שקנאו רבו מישראל או שקנאו מעכו"ם והטבילו לשם עבדות והוא עבד בביתו לרב אלפס מרצונו ובקבלת מצות ולרש"י אפי' בלא קבלה ואח"כ בא לשחררו יכול לשחררו בעל כרחו אבל אם מיד אחר שלקחו מן העכו"ם והטבילו לשם עבדות בא לשחררו צריך שיהיה מדעתו כתב דב יהודאי גאון עבד קטן או שוטה מטבילין אותו ע"ד ב"ד תשובה לגאון עבד שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לעכו"ם וחזר ישראל וקנאו ממנו כיון שנימול ונטבל לשם עבדות פעם ראשונה והכניסו תחת כנפי השכינה אף ע"פ שחזר אינו חוזר לעבדותו והרי הוא כישראל מומר שא"צ טבילה אלא מלקות. הלוקח עבד מן העכו"ם אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם בן חורין אבל עכו"ם שמוכר את עצמו לישראל קונה נופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם בן חורין המל העבדים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מילת העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה הקות שמים וארץ לא שמתי והרמב"ם כתב ואם רבו מלו אומר למול העבדים ובעל העיטור כתב המל אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה והמברך אומר בא"י אט"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף וכו' וחותם בא"י כורת הברית וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל שהן שתי ברכות שאלו מקמי רב יהודאי גאון המל העבדים מברך א' או ב' ואמר המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וצריך לכסות ערותו בשעת ברכה כיון שהוא גדול אין עבד עברי נוה עתה שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג מ"מ מי שאינו נוהג כשורה הי' מות' לרדותו להשתעבד בו כעבד וכן הוא מצות המלך שמי שאינו פורע המס שישתעבד למי שפורע בשבילו מותר להשתעבד בו ובתב הרמ"ה עכו"ם דשבייה לישראל וקנייה בדינא דמלכותא והדר זבניה לישראל קנייה למעשה ידיו דכי היכי דקנייה עכו"ם למעשה ידיו ה"נ מצי לזבוני למעשה ידיו ואע"ג דקי"ל אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ה"מ למקניה נופיה לשאר דיני עבד עברי אבל למעשה ידיו היכא דקני שבאי למעשה ידיו בדינא דמלכותא הדר מצי לזבוניה לישראל למעשה ידיו ודוקא שנשבה במלחמה דדינא דמלכותא הוא וה"ה נמי כל היכא דקני ליה בדינא דמלכותא מטעמא אהרינא כגון שמכרוהו גובי המס אבל נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים ובשעת מלהמה נמי דקניי' למעשה ידיו אין דינו לא כעבד עברי לכל דבר ולא כעבד כנעני לכל דבר דהנך גופן קנוי וזה אין גופו קנוי ולא דיינינן ליה כדין עבד עבדי שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכעבד כנעני נמי לא דיינינן ליה דליפלח לעולם בעל כרחיה דכתיב ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך אלא למעשה ידיו הוא דקנייה וכפועל בעלמא וכי היכי דפועל מצי מיהדר ומהדר ליה זוזי דלאו עבדים לעבדים הם האי עבד נמי מצי יהיב לרבו דמי מקנתו או דמי שויו ונפיק ויד האדון על התחתונה ליקח הפחות ועבד כנעני נוהג עתה ומהו עבד כנעני מי שלוקח א' מכל העכו"ם ל"ש אם לקחו מישראל או מעכו"ם או שמוכר את עצמו או שלקחו בשביה או גנבו וכבשו להיות לו לעבד אלא שאותו שלוקח מעכו"ם אין גופו קנוי לו אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות לפיכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הוא בן חורין ובאינך כולהו הגוף קנוי לו מיד ובכולם כל זמן שלא הטבילו לשם עבדות דינו כעכו"ם לכל דבר ולאחר שיטבילנו לשם עבדות הוא עבד וחייב במצות שהאשה חייבת בהן ובעבד זה מותר לעבוד בו בפרך וכתב הרמב"ם אף ע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו בכל מאכל ומשקה וכן לא יבזהו לא ביד ולא בדברים לעבדות מסרם הכתוב ולא לבושת ולא ירבה עליו צעקות וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו האשה קונה שפחות אבל אינה קונה עבדים אפי' קטנים מפני החשד וכתב הרמב"ם ויראה לי שאינה אסורה לקנות אלא מבן ט' ומעלה ונראה שאין להתיר בפחות מבן תשעה שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה וכתב הרמב"ם בד"א בעבדיו אבל בעבדים שהכניסה לו אשתו בנכסי מלוג חייב במזונותיהן שע"מ כן הכניסה אותם ואם לא יזון אותם ימותו או יברחו והרי אינו חייב באחריותן במה דברים אמורים שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך שהשנים כתקנן שימצא מרחמים שירחמו עליו אבל בשנת בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אף על פי שהוא שנת בצורת ושמא לא יספיקו לו מעשה ידיו למזונותיו הקוטע יד עבד כנעני של חבירו נותן נזק צער ריפוי ושבת ובושת לאדון והעבד ניזון מן הצדקה אע"פ שהאדון לוקה השבת שהרי יכול לומר עשה עמי ואיני זנך והריפוי נותן לרופא ואם אמדוהו להתרפאות בה' ימים ועשו לו סמים חזקים שמיהר להתרפאות בג' ימים האדון לוקה היתרון אף על פי שעבד נצטער בסמים החזקים והחריפים שמיהר להתרפאות בהן כמו שלוקה הצער של עיקר המכה אין קנין לעבד בלא רבו שכל מה שקנה העבד קנה רבו בין מצא מציאה או נתנו לו מתנה בין שנתנה לו האדון או אחר לא זכה בה אלא הכל חוזר לאדון בין גוף בין פירות אפי' אמר לו ע"מ שאין לרבך רשות בו אני נותן לך אינו כלום אא"כ יאמר לו אני נותן לך ע"מ שתצא בו לחירות עבד כנעני בין קנאו בעודו עכו"ם בין קנאו אחר שהטביל נקנה בכסף או בשטר או בהזקה בין קנאו מעכו"ם בין קנאו מישראל וחזקה הוא שישתמש בו כגון שיתיר לו מנעליו או ינעילנו או שהוליך כליו לבית המרחץ או הפשיטו והרחיצו סכו או גרדו ודוקא כיוצא באלו שימוש של גופו אבל עשה לו מלאכה כגון שתפר לו בגדיו וכיוצא בזה לא הגביה העבד לרב לצורך תשמיש קנאו הגביה הרב לעבד לא קנאו ונקנה בחליפין ובמשיכה שתקפו ומשכו אליו אבל אם קראו והוא בא אליו לא קנאו אלא א"כ הוא קטן העבד קנה עצמו להיות יוצא מתחת יד רבו בכסף ובשטר ובראשי אברים בכסף בין ע"י עצמו שאחר נתן לו הכסף ואומר ה"ז נתון לך ע"מ שתצא בו להירות ונתנו לרבו יצא בו לחירות אבל לא אמר לו ע"מ שתצא בו להירות לא בין ע"י אחרים שאחר נותן הכסף לרב לפדותו יצא בו לחירות אפי' בעל כרחו של העבד ור"ת כתב דבחליפין נמי קונה עצמו מיד האדון אם יש לו כלי לעשות בו חליפין כגון שנתנו לו ע"מ שיצא בו לחירות והרמ"ה כתב דחליפין לא מהני אלא לאפקועי שיעבודא אבל לא לאפקועי איסורא ודוקא דלית בהו ש"פ אבל אי אית בהו ש"פ מהני אף לאפקועי איסורא וה"מ בחליפין הניתנין בתורת דמים אבל בסתם חליפין הניתנין ע"מ להחזיר מספקא לן אי כשוה כסף דמי ומהני לאפקועי איסור דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה או לא כשוה כסף דמי מידי דהוה אקידושי אשה דמהני בה כסף ושוה כסף ולא מהני בה חליפין הניתנין ע"מ להחזיר אף ע"ג דאית בהו שוה ככף ה"ה נמי הכא ואי ס"ל דלאו כשוה כסף דמי ולא מהני אלא לאפקועי שיעבודא עבדינן לחומרא דאיסורא הוא ודינא הוא דכייפינן ליה לאדון או ליורשיו אם מת הוא למכתב ליה גט שיהרור מידי דהוי אמפקיר את עבדו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי ר"ת וקונה עצמו לצאת בראשי איברים שאם סימא אדוניו את עינו או הפיל שינו או חסרו אחד מראשי אצבעות ידיו או רגליו או ראשי אזניו או ראש החוטם או ראש הגויה וראשי הדדים שבאשה יוצא לחירות וצריך גט שיחרור אבל חתך לשונו אינו יוצא לחירות סרסו בביצים ונתקן מהכיס לגמרי יוצא לחירות כרתן ועודן תלויין בכיס אינו יוצא לחירות היה לו אצבע יתירה וחתכה לו אם עומדת בסדר האצבעות יוצא לחירות ואם לאו אינו יוצא לחירות דלדל עצם מזקנו יוצא לחירות הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אינו יוצא לחירות הפיל שינו של קטן אינו יוצא לחירות היתה עינו כהויה קצת והכהו בו וסמהו אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת יוצא בו לחירות ואם לאו אינו יוצא לחירות אבל אם חטטה אפי' היתה סמויה שלא היה יכול להשתמש בו כלל יוצא לחירות שהרי חסרו אבר וה"ה באחד מראשי איברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה אם חתכו יוצא בו לחירות שהרי חסרו אבר הכהו על עינו וחסר מאורם על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות ואם אינו יכול להשתמש יוצא לחירות הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה יוצא לחירות הכה בכותל כנגד אזנו או כנגד עינו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע אינו יוצא לחירות כתב הרמב"ם בכל אלו אינו יוצא לחירות עד שיעשה האדון בכוונה לפיכך כיון לזרוק אבן בבהמה ונפל בעבד וחתכה אצבעו או הפיל שינו אינו יוצא לחירות וכן הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה אינו יוצא לחירות אבל אם היה רבו רופא ואמר ליה כחול עיני וסמאה יוצא לחירות שהרי כיון לעבד ולדעת התוספות גם בזורק אבן לבהמה ונפלה בעבד יוצא להירות מי שחציו עבד וחציו בן חורין או עבד של ב' שותפים אין יוצאין בראשי איברים לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי איברים לאיש אבל לא לאשה ושל נכסי מלוג אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה הפיל שן עבדו וסימא עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכן נמי איפכא יציאת העבד בראשי איברים נוהג בכל מקום ובכל זמן ומיהו קנס הוא וצריך ב"ד מומחין לפיכך אין דנין אותו עתה שהרי אין מקבלין עדות לדונו ואם יודה מעצמו פטור אף ע"ג שהוא תפוש שהרי הוא מוחזק בגופו אפ"ה כתב הראב"ד שאינו מועיל ואם יודה יפטור אבל הרמב"ן כתב שאין הודאתו פוטרת אלא בב"ד והאידנא ליכא ב"ד מומחין והוה ליה כמודה חוץ לב"ד שאינו פטור מקנס הילכך כיון שהוא תפוש מהני אע"פ שמודה וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וקונה עצמו בשטר שכותב לו על הנייר או על החרס הרי את בן חורין או הרי את לעצמך או אין לי עסק בך ומוסרו לידו או לאחר בשבילו אפי' בלא ידיעת העבד יצא שזכות הוא לו שיוצא מתחת יד רבו לחירות ומיהו אם מוחה בידו מלקבלו לא יצא בו לחירות אמר לו אחד מאלו הלשונות על פה אינו כלום הכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אין זה לשון שחרור כתב הרמב"ם מסר לו השטר בפני עדים או שהיו עדים חתומין בו ומוסרו לו בינו לבין עצמו יצא בו לחירות והתוס' פסקו דעדי מסירה כרתי וצריך שימסרנו בפני עדים ומיהו כשאנו מוצאין אותו חתום א"צ שיבואו לפנינו עדי מסירה שאנו תולין שבדין נמסר צריך שיכתוב גט שחרור לשמו כמו גט אשה כתב הרמב"ם שצריך ג"כ שיהא כתוב בתלוש ושיחתמו עדיו זה בפני זה כמותו ודומה לו נמי לענין שהוא פסול אם נעשה בערכאות של עכו"ם אפילו בעירי מסירה ישראל ודומה לו נמי למוליך ומביא שהמביא גט שחרור בארץ אצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם ואם מביאו בח"ל אם אין עדים לקיימו אומר בפ"נ ובפ"נ וזהו קיומו ואם בא האדון אח"כ ומערער אינו כלום וכשם שהאשה עצמה מביאה גטה ואומרת בפ"נ ובפ"נ אם התנה שלא תתגרש עד שתגיע לב"ד פלוני כן העבד מביא שחרורו ואומר בפ"נ ובפ"נ וכשם שהאשה שגיטה יוצאה מתחת ידה ואומרת שנתגרשה בו אינה צריכה לקיימו כך העבד ששטר שחרורו יוצא מתחת ידו א"צ לקיימו עבד שהביא גיטו להשתחרר בו עתה בפנינו כגון שמסרו לו ע"מ שישתחרר בו בב"ד ל"ש אם כתב בו עצמך ונכסי קנויין לך ל"ש אם כתוב בו כל נכסי קנויין לך עצמו קנה על פי דיבורו שיאמר בפ"נ ובפ"נ נכסיו לא קנה עד שיתקיים בחיתמיו הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות שהוא בכלל הנכסים וקונה עצמו בכלל הנכסים שייר קצת מן הנכסים בין מקרקעי בין מטלטלי בין פירש השיור בין לא פירשו בין אם היו לו נכסים אחרים הוץ מאלו ששייר בין אם לא היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו ששייר לא יצא להירות ולא קנה הנכסים אכל אם כתב לו עצמן ונכסי קנויים לך חוץ מדבר פלוני אפי' אין לו אלא אותו דבר יוצא לחירות והרמב"ם כתב בזה שלא יצא לחירות וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכהכ בו צאי בו והתקדשי לי בו אין בזה לשון שחרור ואינה לא משוחררת ולא מקודשת כל הכשרים להביא גיטי נשים כשרים להביא גט שחרור ועבד כשר להביאו ולקבלו בשביל עבד חבירו מיד רבו של חבירו אבל אם שניהם של איש אחד אז אינו יכול לקבלו מרבו בשביל חבירו המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו הכותב כל נכסיו לב' עבדיו קנה כל אחד חצי הנכסים נמצא שכל אחד ואחד קנה חציו וחצי חבירו לפיכך צריכין לשחרר זה את זה ודוקא שכתב ב' שטרות וכתב בכל אחד כל נכסי נתונין לפלוני עבדי או שכתב חצי נכסי נתונין לפלוני עבדי וחצי חאחר לפלוני עבדי ומסרם לאדם אחד ביחד שיזכה בשבילם דהשתא זכו שניהם כאחד אבל לא מסר שני השטרות ביחד אם כתב בכל אחד מהם כל נכסי נתונין לפלוני הראשון קנה ושני לא קנה כלום שכבר נתנם לראשון ואם כתב בכל שטר חצי נכסים אפילו אם פירש חצי האחר אין שום אחד מהם קונה ראשון לא קנה שהרי שייר וכיון שהראשון לא קנה שני נמי לא קנה ואם לא פירש באחד מהשטרות חצי האחר אפי' אם מסרם ביחד לא קנו דאיכא למימר חצי אחד נתן לשניהם והרי שייר קנינו אבל אם כתב להם כל נכסיו בשטר אחד בכל ענין לא קנו המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד את הציו ונשאר עבד כמו שהיה אבל אם שחרר את חציו בכסף שנתן לו דמי חציו כדי לחשתחרר קנה והוא חצי בן חורין בד"א כששחרר חציו בשטר ונשאר לו בו חצי האחר אבל אם מכרו או נתנו לאחר בין שהיה השחרור והמכירה או הנתינה כאחד בין שקדם המכירה או הנתינה לשחרור קנה העבד את חציו והלוקח או המקבל חצי האחר וכן עבד של שני שותפין ששחרר אחד מהם את חלקו אפי' בשטר קנה והוא חצי בן חורין הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום והוי כמו משחרר חציה מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין לפיכך כופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ובעוד שלא כתב לו שטר שחרור מעשה ידיו לעצמו ואם המיתו שור אינו משלם לא קנס ולא כופר בד"א בעבד שהוא מצווה על פריה ורביה אבל שפחה תשאר כמו שהיתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום אחד הכה אדם על ידה וצמתה וסופה לחזור אם הכה ביום שעובדת את רבה הנזק לרבה ואם ביומה הנזק לעצמה אבל אם נקטעה ידה וכן כל דבר שאין סופו להזור חולקין הנזק היא והאדון ואם המיתה נותן חצי הקנס לאדון ופטור מחצי הכופר עבד של שני שותפין ששחרר אחד מהם הלקו כופין גם הב' לשחרר הלקו ואם ידע מחבירו שרצה לשחרר חלקו וקדם והקנה חלקו לבנו הקטן ואח"כ שחרר חבירו אין ב"ד יכולין לכוף לקטן אבל מעמידין לו אפוטרופוס ושם העבד בדמים ונותן קצת מהדמים לקטן כדי שיתרצה בשהרורו וישחררנו האפוטרופוס בדמים שקבל הקטן ויכתוב לו האפוטרופוס שטר שחרור על שמו ודוקא כהאי גוונא שכיון להפקיע תקנת חכמים אבל אם מת והניח בן קטן ואח"כ שחרר השותף הלקו אין מעמידין אפוטרופא לשחררו אלא עובד את עצמו יום אחד ואת הקטן יום אחד עד שיגדיל: המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ואם מת קודם ששחררו היורש כותב לו גט שחרור וגר שמת ואין לו יורשין דקי"ל הקודם בנכסיו זכה והיו בהן עבדים גדולים זכו בעצמן והרי הם בני חורין קטנים אין בהם יד לזכות בעצמן וכל הקודם בהן זכה וכתב הרמ"ה ואם לא זכה בהן שום אדם עד שיגדלו אין להם תקנה שבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו שהרי כל הקודם בהם זכה וכיון דמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלו נמי בתר הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דלפקע איסורייהו מינייהו. עבד שנשבה וברח מבית האסורין אחר שנתייאש רבו ממנו אינו יכול עוד להשתעבד בו וצריך לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל ואם פדאו ישראל אחר מן השבאי לפני יאוש בין אם פדאו לשם עבד בין לשם בן חורין צריך להחזירו לרבו ראשון ומשתעבד בו כתחילה ונותן הדמים לזה שפדאו. פדאו לאחר יאוש בהא פליני חכ"א פדאו לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין לא ישתעבד לרבו ראשון ולא לרבו שני ורשב"ג אומר פדאו לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון ופסק הרמב"ם כחכמים וכ"כ הרמ"ה והרמב"ן והראב"ד פסקו כרשב"ג וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עבד שעשאו רבו אפותיקי לבעל חובו ואח"כ שחררו הפקיעו מיד שיעבוד והרי הוא בן חורין וצריך לשלם לבעל חובו דקי"ל המזיק שיעבודו של חבירו חייב אם לא נשאר לו מקום אחר לגבות ממנו וכופין לבעל חוב שיכתוב לו שטר שחרור שלא יוציא עליו לעז לומר שהוא עדיין עבד: עבד שנשא ב"ח לפני רבו לא יצא אבל אם השיאו רבו יצא לחירות וצריך גט שחרור ואצ"ל אם נושא שפחתו שהיא בת חורין שאנו אומרים אם לא ששחררה לא היה עושה איסור וכתב הרמ"ה שמקודשת מספק וכופין את רבו לכתוב לה גט שחרור ואי בעי לשהויה בתר הכי בעיא קדושי אחריני דקידושי קמאי ספק קידושי נינהו ואי לא בעי לשהויה לשם אישות בעיא גט לקדושי קמאי דמשום אומדן דעתא מפקיעין ממונא אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא להתירה בלא גט שחרור בץ בהשיאו רבו בין בנושא שפחתו: וא"א הרא"ש ז"ל כתב הא דמצריכין גט שחרור במשיא עבדו משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעתא דודאי שחררו ומפקיעין אותו ממנו ומותר בבת חורין הלכך גבי מקדש שפחתו דלמיחש שיאמר לא שחררתיה אפי' גט שחרור אינה צריכה: עבד שלוה רבו ממנו או שעשאו אפוטרופא או שהניח לפניו תפילין או קרא בפניו בתורה ולא מיחה בו לא יצא לחירות ואסור לאדם שילמד לעבדו תורה אבל אם הניח לו רבו תפילין או קראו לקרות בתורה יצא לחירות וכתב הרמב"ם וכותב גט שהרור וכן כל כיוצא באלו הדברים שעשה דבר שאין חייב בו אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוכ לו גט שחרור וכן אם נדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול כשר וכיוצא בו שאין הגדר חל עליו והיה יכול לכופו לאוכלו ולא כפאו אלא אמר לו מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפאו במקום שיכול לכפותו גילה דעתו שהפקיע שיעבודו ומכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שיעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור אע"פ שעדיין לא כתב ע"כ:
כתב בשטר עשיתי פלוני עבדי ב"ח או עשוי הוא ב"ח או הרי הוא ב"ח ומסרו לידו יצא לחירות אבל אם כתב אעשנו ב"ח ומסרו לידו לא יצא לחירות וכתב הרמ"ה דוקא כתב אעשנו אבל אם כתב יהא ב"ח קנה דאעשנו לישנא דהבטחה הוא להבא אבל יהא ב"ח לאו הבטחה הוא אלא לשון שחרור אבל אם אמר על פה עשיתי לפלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא ב"ח אינו כלום ויכול לחזור בו:
וכתב הרמ"ה וה"מ בבריא אבל שכיב מרע שאומר אחד מאלו הלשונות כיון שמשמעותו לשון שחרור זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שהרור להתירו בבת חורין ואפי' בבריא אם אמר דרך הודאה גמורה מהני למיקני נפשיה וצריך גט שהרור להתירו בבת חורין וזה כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ה והוא אומר לא עשאני בן חורין חיישינן שמא זיכה לו שטר שחרורו ע"י אחר וכתב הרמ"ה אם רוצה האדון לחזור בו אינו יכול וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי זיכה לו ע"י אחר כיון שהעבד אפשר לו שלא ידע והאדון טוען ודאי הרי הוא ב"ה ומותר בישראלית ואם אמר כתבתי שחרור ונתתיו לו והעבד אומר לא נתנו לי הודאת בעל דין של העבד כמאה עדים דמי והרי הוא עבד כמה שהיה וכתב הרמ"ה ואם שניהם עומדין בדיבורם לא איצטריך לאשמועינן דהא לא תבע חד מחבריה מידי ולא איצטריך לאשמועינן אלא דהדרי תרוייהו שהרב אומר לא נתתיו והעבד אומר כן קבלתיו אבל אם העבד הזר בו ואמר כן קבלתיו והרב לא חזר בו כופין אותו וכותב גט שחרור האומר תנו שטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בו לא יחזור דזכין לאדם שלא בפניו וזכה בו מיד וכתב רב אלפס ודווקא לחזרה שאין הרב יכול להזור אע"פ שלא הגיע ליד העבד אבל לא יצא העבד לחירות עד שיגיע לידו לפיפך אם מת האדון קודם שהגיע לידו לא יתנו לו שאין גט לאחד מיתה ואפי' לדבריו איכא למימר דוקא בשאמר תן לו אבל אמר זכה לו יצא מיד לחירות וכ"כ הרמב"ם אמר זכו בגט זה לעבד יצא מיד להירות אע"פ שלא הגיע לידו קודם מיתת האדון אכל אמר תנו לו אע"פ שאינו יכול לחזור בו לא יתנו לאחר מותו ור"ת כתב דבתן לו נמי אם נתן האדון הגט מידו ליד השליח ואומר ליתנו לעבד הוי כזכה ויצא לחירות מיד כשהגיע ליד השליח אפי' אם מת האדון קודם שהגיע ליד העבד אבל אם לא נתן הגט ליד השליח אלא אמר תנו גט זה לעבדי כה"ג אמרינן אם מת האדון לא יתנו אפילו אם הגט לפנינו כיון שלא מסרו ביד השליח לא אמרינן דהוי כאילו אמר זכה בגט זה לעבדי כיון שלא מסרו ביד השליח מי שאמר בשעת מיתתו פלוני' שפחתי אל ישתעבדו בה יורשין אין זה לשון שחרור אלא שלא יטריחוה במלאכות כבדות ואם אמר יעשו לה קורת רוח כופין היורשין לעשות לה קורת רוח ופירש רב אלפס מאי קורת רוח אי אמרה האי עבידתא לא מצינא למיעבד כה לא כייפינן לה ורש"י פירש שאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין את היורשין לשחררה והכי מסתברא לא"א הרא"ש ז"ל כתב הרמ"ה אמר אל ישתעבדו בה היורשין לא מצו כייפי לה למיעבד עבידתא כלל ולא מצו לזבונה לא שנא אמר יעשו לה קורת רוח ל"ש אמר לא ישתעבדו בה יורשין דאי אמר יעשו לה קורת רוח לא מצו לזבונה דהא לא מתעביר לה קורת רוח וכ"ש אם אמר לא ישתעבדו בה סתמא ואם אמר לא ישתעבדו בה יורשין נמי לא מצו לזבונה דמכירתה לשם שיעבוד זהו שיעבודה. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי כבר יצא עליו שם ב"ח אסור לאדם שישחרר את עבדו דחמשחררו עובר בעשה אבל לצורך מצוה שצריך להשלימו לי' בב"ה שרי וכן שפחה שנוהגין כה מנהג הפקר יכולין לשחררה כדי להשיאה לבעל שישמרנה אע"ג שאפשר ליחדה לעבד אינו שומרה כל כך ואצ"ל חציה שפחה וחציה בת חורין שנוהגים בה מנהג הפקר שיכולין לשחררה שהרי אינה ראויה לא לעבד ולא לב"ה ולא עוד אלא שכופין את רבה לשחררה המוכר עבדו לעכו"ם או לגר תושב יצא לחירות שאם ברח מהעכו"ם אין רבו יכול להשתעבד בו עוד ואם אינו יכול לברוח קונסין האדון לפדותו אפילו עד י' מכדי דמיו אם אין העכו"ם רוצה ליתנו בפחות צריך לפדותו בכך ולכתוב לו גט שחרור להתירו בב"ח אבל אם אין העכו"ם רוצה ליתנו אפילו בעשרה בדמיו א"צ לפדותו ביותר ואם מת קודם שפדאו אין קונסין הבן אחריו לפדותו וכתב רב אלפס דלא מגבינן האי קנסא אלא בא"י אבל לא בח"ל וכ"כ הרמב"ם וכתב א"א הרא"ש ז"ל ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות שאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותם בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכין בבבל אבל אם חכמים תקנו קנס לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותו בבבל לוה עליו מעכו"ם מעות לזמן שאם לא יפרענו לאותו זמן שיהיה חלוט לו ומסרו לו מיד אע"פ שיכול לפדותו עד הזמן יצא לחירות כיון שזלזל בתקנת חכמים ומסרו ליד עכו"ם ואם קבע לו זמן להחליטו לכך יצא מיד לחירות וכן נמי אם לא הכניסו לרשות העכו"ם ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכננו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע"פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסיו אותו ויוצא לחירות גבאו העכו"ם בחובו או שקם עליו אנס ופדה את עצמו לא יצא לחירות מכרו לעבד המלך שרגילים ליקח בהמות ועבדים מאשר ימצאו ונותנין דמיהם לבעלים יצא לחירות מכרו על מנת שיחזירוהו לו לאחר ל' יום או חוץ ממלאכתו שישאר לו ממלאכתו או חוץ מהמצות או משבתות וי"ט פי' שהתנה עם הלוקח שלא יבטלנו מעשות שום מצוה או שלא ישתמש בו בשבת וי"ט או שמכרו לכותי או לישראל מומר בכולהו מיבעיא אם יצא לחירות או לא ולא איפשיטא ולקולא דאיסורא דרבנן הוא ולא יצא לחירות והרמב"ם כתב כיון דספק הוא אם תפש העבד כדי דמיו מרבו לצאת בו לחירות מיד העכו"ם אין מוציאין אותו מידו עבד שהפיל עצמו ליד העכו"ם ואין רבו יכול לפדותו לא בדיני ישראל ולא בדיני האומות או שנשבה ואין רוצין ליתנו לפדותו מותר ליקח מהן דמיו ואין בזה משום מוכר עבד לעכו"ם ויכול ליתן לו אפילו שטר מכירה עליו המוכר עבדו לחבירו לקנס פירוש שלא יהא לו בו שום דבר אלא הקנס אם המיתו שור אינו מכור ואפי' הקנס לרבו הראשון המוכר עבדו לה"ל יצא לחירות וקונסין את רבו שני שקנאו שצריך לכתוב לו גט שחרור ומפסיד הדמים שנתן בו וכתב הרמ"ה אפי' אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אף ע"פ שצריך לשחררו ואפילו אם יאמר איני רוצה להוציאו לח"ל אישתעבד בו בא"י אין שומעין לו דחיישינן שמא ישדלנו בדברים שיצא אחריו לח"ל המוכר עבדו לסוריא או לעכו דיני כמכרו לה"ל ודין זה נוהג אפילו האידנא. בן ה"ל שנשא אשה בארץ ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים מיבעיא אם הוי כאילו מכרה אותם לו או לא ולא איפשיטא ולקולא ולא יצאו לחירות עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם אם כשיצא הרב היה דעתו לחזור לא"י לא איבד העבד את זכותו ויוצא לחירות ואם לא היה דעת הרב לחזור איבד העבד זכותו ולא יצא לחירות כיון שיצא לדעת העבד שאומר לעלות לא"י כופין את הרב לעלות עמו או ימכרוהו למי שיעלה שם ואם לא ימצא יכתוב שטר על דמיו ויניחנו לילך רצה האדון לצאת לח"ל אינו יכול לכוף לעבד שיצא עמו אלא ימכרנו שם: עבד שברח מאדונו מח"ל לא"י אין להחזירו לאדונו לח"ל אלא אם ימצא למי שימכרנו שם ימכרנו לו ואם לאו יכתוב לו העבד שטר על דמיו ויוציאנו לחירות ואפי' אם יאמר אשתעבר בו שמה אין שומעין לו שמא ישדלנו לילך אחריו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |