הפלאה/כתובות/כד/א

הפלאה כתובות כד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוס' ד"ה נשביתי וכו'. עיין קושיות מהרש"א דנשמע ממתניתין דשתי נשים וכו' ויש ליישב דאכתי לא מתרצא דיותר הוי ליה להקשות מיד. שתי נשים שנשבו למה לי דכן נכון להקשות יותר דלמה לי סיפא דנשמע מדלעיל משא"כ למאי דתירצו דנשמע ממתניתין דעיר שכבשוה דלא שייך להקשות למה לי אמתניתין דעיר שכבשוה וכו' דאיצטריך לגופיה וזה פשוט:

תוספות ד"ה וכן שני אנשים וכו' וקשה וכו'. לכאורה היה נראה לי לולי דבריהם ז"ל דיש לומר דר' יהודה לשיטתיה דמיקל בשבויה דס"ל לקמן דף ל"ו ע"ב דשבויה בקדושתה קאי ואיכא מ"ד שם דס"ל לר"י דשבויה אוכלת בתרומה. ועוד יש לומר לפמ"ש התוספות לעיל דף כ"ג סוף ע"א הגירסא אם הקילו בשבויה דאיסור לאו וכו' והקשו שם דאכתי איכא איסור מיתה אם יעבוד בנה על גבי המזבח בשבת ור"י לשיטתיה דליכא איסור מיתה לדידיה אפילו אם יעבוד בשבת דהא מקשה בפסחים דף ע"ג למ"ד מקלקל בחבורה פטור מאי תיקון ומשני להוציאו מידי אבר מן החי. א"כ כיון דקי"ל דשחיטה בזר כשירה וליכא חששא אלא בהקטרה כדאמר בפרק ארבעה אחין דף ל"ג ור"י ס"ל מקלקל בהבערה פטור. מיהו כבר כתבתי שם דבל"ז בחלל ליכא חילול עבודה וע"כ צ"ל כדמשני ביבמות ועיין לקמן דף כ"ו ע"ב מ"ש שם בזה ודוק:

בא"ד אשכחן איפכא וכו' קשה לי דבעובדא דר' חייא גופיה אשכחן איפכא דבמסיח לפי תומו קילא תרומה משבויה כמ"ש התוספות ובעדות של קרוב חמירא תרומה משבויה דהכל מעידין בה. מיהו בהא יש לומר דר"ח עצמו ס"ל דמסיח לפי תומו אין נאמן בתרומה והא דמייתי לקמן להאי עובדא אד"ר חייא רצה לומר כמו דרבי ס"ל במסיח לפי תומו ע"פ עצמו הכי ס"ל לר' חייא בקרוב במסיח לפי תומו. ובל"ז צריך לומר כן למאי דמוקי רב אשי לההוא דרבי בהגוזל בתרא בתרומה דרבנן ור' חייא מיירי במעשר דאורייתא כדמקשה שם ור' חייא מאי שנא וכו' ויבואר לקמן בס"ד באורך. אך אכתי קשה דמשמע דרבי עצמו לא האמין לקרוב אלא משום שבידו להאכילו בתרומה ובשבויה נאמן קרוב אף שאין בידו ובמסיח לפי תומו שבויה חמירא. מיהו לפי תירוצם דבמסיח לפי תומו מיירי בתרומה דרבנן מתרצא נמי הך דבקרוב מיירי בתרומה דאורייתא. אך אכתי לפמ"ש התוספות לקמן דף כ"ה ע"ב ד"ה נאמן וכו' דלמ"ד אין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא ואין לחלק לדידיה בין תרומה דרבנן לדאורייתא א"כ לא שייך תירוץ התוספות אליביה. וצ"ל ע"כ לדידיה דס"ל כמ"ש לעיל דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין אם כן אכתי קשה ברבי עצמו וצ"ע ודוק:

תוספות ד"ה להשיאו אשה וכו'. הנה לכאורה מדברי רש"י ז"ל שלפנינו שפירש להשיאו אשה מיוחסת משמע כשיטת התוספות וכן כתב בספר פני יהושע. וזה לא יתכן דא"כ יסתור דברי עצמו שפירש לקמן דף כ"ה ע"ב בעובדא דרבי העלה ע"פ אביו דחיישינן שמא ממזר או נתין. ולפי פשוטו נראה דיש לומר דגם הכא כוונתו דחיישינן שמא ממזר או נתין אלא דס"ל דאין חשש זה אלא בנושא מיוחסת שידוע לנו שהיא מיוחסת בלי ספק פסול. ואז הצריכו חז"ל לבדוק אותו אבל כשגם היא בספק לא החמירו כיון דמדאורייתא קי"ל בקהל ודאי לא יבא אבל בקהל ספק יבא אף דגם במיוחסת אין חשש מדאורייתא דקי"ל ממזר ודאי הוא דלא יבא. מ"מ החמירו בחד ספיקא אף דקי"ל כל דפריש מרובא פריש מעלה עשו ביוחסין כדאיתא לעיל סוף פרק קמא. אבל כשגם היא בספק דאיכא תרתי ספיקא לא החמירו אף דקי"ל כראב"י דספיקן בספיקן אסורים היינו בשתוקי או אסופי החמירו. אבל בשאר אנשים שאין ידוע יחוסם לא החמירו שלא ינשאו זה לזה. וממילא מתורץ קושיות התוספות על רש"י ז"ל מההיא דזיל גלי ומההיא דאי אתה נאמן וכו' דהתם מיירי לישא אשה שאינה מיוחסת והא דקאמר הנושא אשה צריך לבדוק היינו נמי כשהוא מיוחס ונכון בזה הא דקאמר סתם להשיאו אשה משום דאשה שאינה מיוחסת פסולה לו מחמת עצמו שאמר כהן אני וכיון דמחזיק את עצמו במיוחס ממילא אסור באינה מיוחסת דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואתי שפיר דלהכי נקט בברייתא אני כהן דהוא מיותר דעדות כל אחד על עצמו ודאי לאו כלום הוא ולא הוי ליה למימר אלא שכל אחד אומר שחבירו כהן. ולפמ"ש דהא דנקט להשיאו אשה סתם משום דאסור אפילו באינה מיוחסת א"כ ודאי דחבירו עד אחד הוא ואינו נאמן לאוסרו באינה מיוחסת אלא מחמת הודאת עצמו שהוא מיוחס וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דהא דקאמר בקידושין דהיא אינה צריכה לבדוק בדידה היינו דאינה צריכה לבדוק בו ארבעה אמהות. אבל צריכה להכיר אותו שאביו ואמו בחזקת כשרות וכה"ג כתב הב"ש בסימן ב' ס"ק ג' לשיטת הרמב"ם דצריך בדיקה ולא בדיקת ד' אמהות ע"ש. ודוק:

עוד נלפענ"ד דלא פירש בסוגיא זו שמא ממזר או נתין כדפירש לקמן בעובדא דרבי. והוא דס"ל לרש"י ז"ל דהכא לאו משום ממזרות ונתינות דמכירין ישראל ממזרים ונתינים שביניהם אלא משום חשש עבדות. והיינו דקאמר בשנויא בתרא דבמעלין מתרומה ליוחסין קמפלגי. והיינו כדקאמר בסוף פרקין דפליגי אי חולקין תרומה לעבד. וכן כתב הטור בסימן ב' בשם הרמ"ה וז"ל מאן דלית ליה חזקת כשרות וכו' ואין עד אחד נאמן אע"פ דלא הוזהרו כשירות וכו' הני מילי פסולי כהונה וכו' עד דמייתי ראיה שמא עבד הוא עכ"ל. וכן בש"ע סימן ב' וסימן ד' נקט הכל חשש עבדות והוכרחו לזה כמו שיבואר בס"ד משא"כ לקמן בדרבי אי אפשר לפרש הכי כיון דפסלו מטעם קורבה שהוא בנו ואי ס"ד דהחשש הוא משום עבדות ע"כ צ"ל דהחשש שמא אביו הכהן נשא שפחה א"כ ממ"נ אינו בנו דקי"ל בנו משפחה אינו בנו לכל דבר וכשר להעידו ואין שייך לומר כמ"ש התוס' שם דלדבריך הוא בנו כיון דממ"נ אם בנו הוא אינו עבד ואיך שייך לפסלו משום עבדות ולפסול עדותו משום שהוא בנו. וע"כ צ"ל דהחשש הוא משום נשא ממזרת או נתינה ודוק: ויבואר עוד שם בס"ד:

ונלע"ד דס"ל לרש"י ז"ל בהא דכתבו התוס' שם בעובדא דרבי בד"ה נאמן דלהאכילו בתרומה מיירי ע"כ דליכא עד אחר עמו דעד אחר נאמן לבדו לתרומה. ולהשיאו אשה ע"כ ביש עד אחר עמו דלא משתמט תנא דעד אחד נאמן להשיאו אשה. והוא דחוק מאוד. ויש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דהא דבעינן ליוחסין שנים היינו משום חשש עבדות או חשש חללים. אבל חשש דממזרות או נתינות (לא) דמכירין ישראל ממזרים שביניהם דהרי לדעת התוס' אין צריך בדיקה כלל ונהי דרש"י ז"ל סבירא ליה דבעי בדיקה מ"מ עד אחד נאמן בזה כיון דמילתא דעבידא לגלוי היא כדאיתא להדיא בסוגיא דר"פ האשה רבה דף צ"ג ע"ב דעד אחד נאמן בכה"ג. וכיון דהתם ליכא למימר משום עבדות כנ"ל יש לומר שהיה ידוע בעדים שאין אמו שפחה. א"כ שפיר עד אחד נאמן משום חשש ממזרות או נתינות. והכא דבעינן שנים היינו מחשש עבדות דאין מכירין. ובזה נראה דא"ש טפי הא דכתבו התוס' לקמן דלשנויא קמא דפליגי בגומלין ע"כ דס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין משום דחולקין תרומה לעבד. וכן לפמ"ש לקמן דבאכילת תרומה ס"ל דאין מעלין משום דחיישינן שמא עבד הוא. קשה לכאורה דאכתי אתי ריעותא להעלותו ליוחסין כשיברר שאינו עבד. וכיון שהיה אוכל בתרומה לא יבדקו משום ממזרות או נתינות וא"כ ראוי לחוש בשעת אכילת תרומה משום ממזרות או נתינות. וצ"ל בדוחק דכיון דאין מעלין משום עבדות לא היו מדקדקים כלל אפילו בשאר פסולים והוא דוחק ויבואר לקמן בסוגיות שלפנינו. ולפמ"ש דליכא חשש אלא משום עבדות. אבל משום חשש ממזרות ונתינות אפילו להשיאו אשה סגי בעד אחד משום דעבידא לגלויא. וא"כ אם יברר שאינו עבד באמת סגי בעד אחד ומועיל נמי עדותן זה על זה ועיין לקמן. יצא לנו דס"ל לרש"י ז"ל דמשום עבדות הוצרכו בדיקה טפי דלא שייך מכירים ישראל עבדים דאדרבא חזינן בכל מקום דמקשה ודילמא עבד הוא. מיהו הא דלא פירש"י כן בקידושין גבי בדיקת ד' אמהות משום דבאמת בזה לא שייך בדיקת ד' אמהות דהא מה אכפת להן באביו דהא הולד כשר כמותה ואדרבא לא הבנתי למה לא פי' התוס' כן דהוא מטעם עבדות דלא שייך טעמא דמכירין וכמ"ש הטור בשם הרמ"ה כנ"ל ולא חיישינן לממזרות ונתינות כלל. ובזה היה מתורץ קושיתם מהא דקאמר קום גלי. דיש לומר דיביא ראיה על אמו שהיא ישראלית. ולכאורה היה נראה לתרץ בזה גם מה שהקשו מהא דקאמר נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה וכו' דהתם בידוע שאמו ישראלית. אך זה אינו דלפמ"ש התוס' שם ס"ל לר"י דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וכבר תירצנו לעיל דבאינה מיוחסת לא החמירו. ודוק: ועוד יבואר לקמן בס"ד פירש"י שם דף כ"ה ע"ב באריכות:

וראיתי בספר מגיני שלמה שהכריח כדברי רש"י ז"ל שצריכה לבדוק עכ"פ בדידיה משום ממזרות או נתינות מהא דקאמר לעיל אשה בודקת ונושאת אף דשם מיירי בידוע שנתערבו מ"מ כיון דס"ל לר"ג אשה מזנה בודקת ומזנה כמ"ש התוספות שם כ"ש כשנשאת. ולע"ד אין מזה קושיא על התוספות ז"ל דהא ע"כ לאו מטעם חיוב בדיקה קאמר התם דאל"כ בחשש חלל דגם כן אמרינן לעיל דבודקת קשה הא בודאי לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים וע"כ צ"ל דאף שאין חיוב בדיקה מצד האיסור מסתמא בודקת שתהיה היא ובתה כשירות לכהונה. וק"ל:

בא"ד וכולה הך שמעתין וכו'. לכאורה קשה דא"כ מאי קשיא להו לעיל על רש"י ז"ל מההיא דזיל גלי וכו' דילמא היינו משום דס"ל כרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות. וכן תירצו התוס' בעצמם בפרק החולץ דף מ"ה ונראה דס"ל הכא לדוחק משום דס"ל דלא קי"ל בהא כרבנן וכמ"ש הטור וב"י באה"ע סימן ב' מדאמר רב אשי בקידושין דף ע"ב מאי דעתך דאמר ר' יהודה וכו' והא ביה רב כהנא וביה רב פפא וביה רב זביד לא מתנו הכי. ומ"ש וכולה הך שמעתין היינו לרב יהודה והיינו דהביאו לעיל מהא דזיל גלי דאמר רבא שם. ולא הביאו מהא דאמר רב יהודה שם קודם זיל אטמר כמו שהקשו שם בהחולץ משום דרב יהודה עצמו אמר זו דברי ר"מ שפיר יש לומר דס"ל כרבנן כמו שתירצו התוס' שם. ונראה דטעמא דרמב"ם דפסק כרבנן היינו משום דגם הוא מפרש כפירש"י דהבדיקה הוא משום ממזרות ונתינות כמפורש בדבריו ומפרש הך דזיל גלי משום דס"ל לרבא כרבנן וכיון דרבא עבד עובדא כרבנן פסק כן. ודוק:

בא"ד א"נ אפילו כרבנן וביצא עליו ערעור וכו'. הנה לכאורה הטעם דאף דס"ל לרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות מ"מ ביצא ערעור איתרע חזקה. ולפ"ז הא דקאמר בשמעתין דמעלין מתרומה ומנשיאת כפים ליוחסין היינו אפילו איתרע חזקת כשרות. וקשה לכאורה דהא כתבו התוס' לקמן ע"ב בד"ה שאני התם דריע חזקתיה וכו' והיכא דאיתרע חזקה אין מעלין לכ"ע וצ"ל דלפי פירש"י בקידושין דף ע"ו ע"ב ד"ה בשקרא עליו ערעור שקראו עליו עדים שמץ של פסול ולא שמעידין עדות גמור אלא יציאת קול וכו'. א"כ יש לומר דמשום קול לבד לא הוי כל כך ריע חזקייה כמו ריע חזקייה דלקמן בבני ברזילי. אך לפמ"ש הה"מ בפי"ט מהלכות איסורי ביאה לפרש בדעת הרמב"ם דס"ל דיצא עליו ערעור היינו עדות גמור שנתערב בהן פסול א"כ אין לך ריע חזקייה יותר מזה וצריך לחלק בדוחק דהתם בבני ברזילי היה הריעותא לכל בני המשפחה כולה ע"כ אין להעלות אותם ליוחסין אבל בנתערב בהן שפיר יש להעלות ליוחסין ולתלות הפסול בשאר המשפחה. ותו קשה לי על הה"מ דהא כתב הרמב"ם שם דביצא ערעור מהני בדיקת ארבעה אמהות ואי מיירי בעדים ברורים קשה נשאל לעדים באיזה זמן היה התערובות דאם יאמרו שהיה בזמן קרוב למה נצטרך לבדוק ארבעה דורות. וכן להיפך אם יאמרו שהתערובות מזמן רב מה יועיל בדיקת ארבעה אמהות כיון שהתערובות היה בדורות הקודמין להן דהרי בני ברזילי נפסלו לעולם עד עמוד הכהן וגו'. ויותר נראה דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דאין העדים מעידין אלא ששמעו קול ואינם יודעין באיזה זמן ושיערו חז"ל לבדוק ארבעה אמהות. ובזה נראה לע"ד לתרץ דברי הרמב"ם שם התמוהים שכתב דאין צריך בדיקה אלא עשרה אמהות ובגמרא דקידושין שם מפורש י"ב אמהות כמו שנתקשה שם הה"מ בזה ע"ש. ולפמ"ש יש לומר דאותן שני אמהות דהיינו אם אם אם אבי אביה ואם אם אם אבי אמה לא הוצרך לבדוק אם לא נולדו מפסולים משום דקי"ל כחכמים דאין צריך בדיקה אלא ביצא ערעור דהיינו קול ואמרינן לעיל דף כ' ע"ב דעד שיתין שנין מידכיר קלא אבל טפי לא א"כ תלינן מסתמא הקול תוך ששים שנה וכיון דקי"ל בר"פ בן סורר דקטן אין צריך לחזור עליו אם יש לו יורשים שאינו מוליד וכן קטנה אינה מולידה פחותה מי"ב שנה כדלקמן דף ל"ט נמצא אין צריך לחקור על דור החמישי דעכ"פ הוא יותר מחמשה פעמים י"ב שהוא ששים שנה. והש"ס שם מפרש למתניתין שהוא דברי ר' מאיר דס"ל בדיקה בכל המשפחות אפילו בלא ערעור. אבל לדידן דקי"ל כחכמים דאין צריך בדיקה אלא משום ערעור הקול אין צריך בדיקה בדור החמישי. מיהו אף לדעת הה"מ דס"ל דבעינן עדות גמור ע"כ צ"ל שאינם יודעים הזמן א"כ יש לומר גם כן כנ"ל דאף דאמרינן לעיל במסקנא דעדים כיון דרמיא עלייה אפילו טובא נמי יש לומר דהיינו דוקא אם יחדוהו לעדים כפירש"י לעיל שעשאוהו עד בדבר ע"ש. ואפילו לדעת הפוסקים שכתבנו שם דאפילו בלא יחדוהו רמו אנפשיה. יש לומר דהיינו דוקא שמעידין בפירוש שהיה מקודם אבל מסתמא אמרינן שהיה תוך ששים. ודוק:

תוס' ד"ה שלי חדש וכו' ולאו מילתא היא דא"כ מאי מתרץ וכו'. נראה ליישב דבריהם דס"ל כפירש"י הכא ובפרק אע"פ מפורש יותר דמה שמשבח במילי אחרינא יש להאמין לו יותר כיון שמשבח בדבר דלא שייך ביה נאמנות וס"ל דאם כן לא הוי מצי להקשות דר' יהודה אדר' יהודה. דדילמא התם שאני משום שמשבח בדבר אחר דלית ביה צד איסור. ובזה הוי מיושב קצת מה שהקשה רש"י ז"ל עליהם דמאי משני בדמאי הקילו תינח דמאי ישן מאי איכא למימר דיש לומר כיון דנאמן בדמאי הוי ליה כמשבח בדבר אחר ומהימן נמי אחדש. מיהו יותר נראה דהיש מפרשים לאו מצד איסורא קאמרי דודאי לא חשידי בחדש אלא למעלה בעלמא קאמרי דשל חבירו נשרש קודם העומר ושלו נשרש אחר כך. וכוונתם ג"כ כפירש"י ותוספות דמשבח במילתא אחריתא. אלא דלא רצו לפרש כפירש"י משום דתבואה ישנה מעליא טפי חדא דאמרינן כה"ג בהזהב דף מ"ו דאדרבא איכא דניחא ליה בחדש דיכול לישנו. ותו דס"ל כיון דהוא מצד המעלה בתבואה והוא ניכר לעינים ולא שייך ביה גומלין כמו שיבואר לקמן בסוף דבריהם ז"ל לכך פירשו דהמעלה הוא משום שהוא ישן ונשרש קודם לעומר דודאי בהא לא מנכרא לעינים וממילא דמיושב נמי מה שהקשה ר"ת ממתניתין דמי כאן מוכר ישן דלאו בנאמן על הישן קאמר אלא שמכר לו בחזקת חדש ורוצה ליקח ישן. עוד יש לומר דהא דלא משני על חדש משום דלשנויא קמא ע"כ ס"ל דמיירי בתרומה דרבנן ולהכי הוי ס"ד דלכ"ע אין מעלין ליוחסין א"כ לא מצי להקשות אלא מדמאי דגם הוא מדרבנן דלא ניחא ליה לאוקמי דוקא בתבואת א"י דחייב במעשרות מדאורייתא כיון דנקט סתמא כמו ברייתא דלעיל. אבל מחדש לא קשה מידי דיש לומר דס"ל דחדש בכל מקום דאורייתא. א"כ רב יהודה לשיטתיה דס"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וכדאיתא לקמן דף נ"ו ע"א ודוק:

ומה שהקשה עוד דאי באיסור חדש או שביעית הוי ליה למימר של חבירי אינו חדש כדקאמר אינו מתוקן. יש ליישב דהא דקאמר גבי דמאי שלי אינו מתוקן ולא קאמר שלי טבל משום דהא ודאי דאינו אומר על עצמו שהוא חשוד דהא קי"ל במשנה ח' פרק ה' דדמאי שאין מוכרין את הטבל אלא לצורך ואפילו לפירש"י בד"ה בשכלי אומנתו וכו' דמשמע שרוצה להצניע אפ"ה הא אמרינן חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואפילו בפירות בני יומן מתקנין מיד. אלא הא דאומר שאינו מתוקן רצה לומר שקנאו ממי שאינו נאמן ומוכרם בתורת דמאי כדקי"ל בפ"ב דדמאי דהמשפיעים במדה גסה מותרים לימכור את הדמאי. אבל בחדש רשאי לימכור אפילו ודאי חדש שפיר נקט לשון חדש וישן. ותו דלפמ"ש לעיל דגם היש מפרשים ס"ל בלא חשידי עם הארץ על חדש ולמעלה בעלמא קאמר. א"כ אין שייך לומר בחדש כלל שקנאו מחשוד דסתם לא חשידי. ולפ"ז היה נלענ"ד גם לשיטת הרשב"א דמיירי בשביעית יש לומר כן דאין לומר שקנאו מעם הארץ החשוד על השביעית. דהא אסור למסור דמי שביעית לעם הארץ כדאיתא במסכתא סוכה דף ל"ט ע"א. מיהו שיטת הרשב"א יבואר לקמן דצ"ל איפכא. מיהו יש לומר דמיירי בתבואה שלו שהוא ודאי טבל דאף דאסור להשהות את הטבל היינו משום מכשול דילמא אתי למיכל מיניה. משא"כ הכא דקאמר נמי שלי חדש הרי דאותה תבואה עצמה היא חדש ג"כ דבלאו הכי אי אפשר לתקן משום איסור חדש. ותו דאמרינן בפסחים דף י"א דחדש מבדל בדילי מיניה וליכא למיחש דילמא אתי למיכל מיניה וממילא דאין חיוב לתקנו מיד. ואפשר לומר כיון דמיירי בתבואה אחת שהיא חדש וטבל וכיון דאין איסור טבל חל על איסור חדש שחל קודם שהגיע לעונת מעשרות. להכי לא נקיט לשון טבל אלא לשון אינו מתוקן דעכ"פ צריך תיקון כשיחול איסור טבל ודוק:

בא"ד ורשב"א פירש וכו'. לא הבנתי שיטתו דהא קי"ל דפירות שביעית פטורים מן המעשרות ולא שייך שביעית ואינו מתוקן בתבואה אחת ודוחק לאוקמי בשני מיני תבואות. א"נ או או קאמר או חדש או אינו מתוקן ואפשר לומר כמ"ש המשנה למלך בפ"ד מהלכות שמטה ויובל דיש לומר דבמקום שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל חייב בשביעית ומעשרות. ולפ"ז היה נכון דאין צריך לתרץ אשביעית משום דשביעית באותו מקום דאורייתא הוא. ומעשרות באותו מקום בשביעית הוא מדרבנן. ור' יהודה סבירא ליה לקמן דף נ"ו ע"א דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואין הקושיא אלא משום דלשנויא קמא ס"ל דמיירי הכא בתרומה דרבנן וקשה אמעשר דהוא גם כן מדרבנן. להכי משני רק אמעשר דבדמאי הקילו. מיהו הרשב"א עדיפא משני. ואפשר לפמ"ש לעיל דקאמר שאינו מתוקן משום באמת אין מוכרין ואין משהין הטבל אלא דאמרינן שקנה מאינו נאמן. א"כ יש לומר דמסופק בשניהם אם הוא ישן ואינו מתוקן או הוא חדש ויש בו משום שביעית. א"נ שאמר לו בפירוש שהוא שביעית אלא שאינו מאמינו שמא ישן הוא וחייב במעשרות. מיהו לפמ"ש לעיל דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ע"כ צ"ל בדוחק שנתן לו בטובה וצ"ע ודוק:

בא"ד ולרבותא דר' יהודה נקטיה דאעפ"י שמגרע וכו'. ומחזי טפי כגומלין וכו'. לכאורה הפוכה סברתם מסברת רש"י כאן ובדף נ"ו דלרבותא דרבנן נקטיה. ונראה דלפמ"ש לעיל דחדש וישן דבר הניכר הוא א"כ יש לומר דשניהם אמת דאם חזינן דאמת אומר שחבירו מוכר ישן הוא רבותא לרבנן דיש לומר כיון דאמת אמר בזה גם בזה נאמן. ואם חזינן דמשקר הוא רבותא לרב יהודה. ובהא יש לתרץ קושיות ואם תאמר אם כן מאי קושיא דרבנן אדרבנן. וכן יש להקשות לפירש"י לר' יהודה. אלא יש לומר דמתניתין סתמא קאמר בין דחזינן שאמר אמת בין להיפך פליגי ושפיר מקשה לכ"ע. וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

שולי הגליון