הפלאה/כתובות/כג/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


הפלאה TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png כג TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


מתניתין שתי נשים וכו'. פירש"י בדאיכא עדים. משמע דבדלא עדים היתה כל אחת נאמנת במיגו דלא נשביתי ולא אמרינן דה"ל מיגו דהעזה נגד חברתה שיודעת מן השביה. והרמב"ם כתב יותר מזה דאפילו איכא עד כשר שנשבית נאמנת לומר טהורה אני. וכתב הב"ש בסימן ז' דדייק לה מדקתני במתניתין ואם יש עדים שנשבית משמע דוקא שני עדים. ובסימן קנ"ב כתב דלפי דיוק זה הוא הדין באשת איש שאמרה אשת איש אני וגרושה אני נאמנת מדקתני גם כן במתניתין ואם יש עדים שהיתה אשת איש. ויש לדחות זה כמ"ש לעיל לענין קול דלמאי דקי"ל כמאן דמתני לעיל ואם משנשאת באו עדים אסיפא אבל ברישא הפירוש ואם יש עדים היינו אפילו אם באו משנשאת. ובזה שפיר יש לומר דכיון דבשעת הגדתה התירוה ולא היה עד אחד מהני הואיל ולא הוי ליה מיגו דהעזה בשעת מעשה. ולפ"ז היה אפשר לדחות קצת אפילו בשבויה דהא בעינן דוקא שהתירוה אבל לא התירוה אפילו אמרה קודם שבאו עדים אין מתירין אותה. ובזה יש לומר דוקא עדים אבל עד אחד כיון דבשעה שהגידה לא היתה צריכה להעיז נאמנת. א"כ יש לומר לפמ"ש התוס' דביש עדים אפילו היא אינה יודעת מן העדים אפ"ה אינה נאמנת. א"נ יש לומר לפמ"ש התוספות דביש עדים אפילו היא אינה יודעת מן העדים אפ"ה אינה נאמנת. ובזה יש לומר דוקא עדים אבל בעד אחד כיון שהיא אינה יודעת ממנו לא הוי ליה מיגו דהעזה מיהו כל זה יבואר לקמן:

אמנם העיקר נלפענ"ד דדברי רש"י והרמב"ם ז"ל הוא מסוגיא שלפנינו ואין צריך לדיוקא דהא בשנויה דרב פפא קאמר דאיכא עדים ואיכא עד אחד דקמפיך ולמה ליה למימר כלל דאיכא עדים תיפוק ליה דכיון דאיכא עד אחד ולא מבעיא נגד חברתה או שאר עד פסול דמוכח אפילו מדברי המקשה דקאמר דוקא דאיכא עדים ולא משום חברתה אלא אפילו עד כשר נשמע משנויא דמיירי אפילו בעד כשר כמו שיבואר לקמן בס"ד דלא כגירסת רש"י ז"ל שכתב ה"מ עד פסול וכו'. מיהו לכאורה אכתי יש לדחות דלא מוכח מדברי רב פפא בעד כשר דאמרינן מיגו דהעזה דילמא היכא דאין העד יודע מן הטומאה נמצא כשאמרה טהורה אני אינה מעיזה כלל. לא אמרינן מיגו דמעיזה אבל בדברי דרב פפא כיון דעד אחד מהפיך ואמר את טמאה נמצא דעכ"פ מעיזה שפיר יש לומר מיגו דמעיזה טפי ואמרה לא נשביתי כלל. ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דע"כ אי אפשר לחלק בזה דא"כ מנ"ל לרב פפא באמת להוסיף בברייתא דאיכא עד אחד דקמפיך דילמא ברייתא ס"ל באמת דנגד עד פסול דהיינו חברתה נמי הוי לה העזה והוי אתיא כולה ברייתא בפשטות על נכון דברישא וסיפא אינה נאמנת על עצמה לומר טהורה אני משום מיגו דהוי לה מיגו דהעזה נגד חברתה דיודעת מן השביה ואינה יודעת מהטומאה. אבל בסיפא דרישא ורישא דסיפא שמעידה על חברתה שהיא טמאה שפיר חברתה נאמנת על עצמה במיגו דהיא אומרת לא נשביתי דלא הוי לה מיגו דהעזה נגדה דהא גם עתה מעיזה שהיא אומרת שהיא טמאה וממילא דהוי אתי שפיר בסיפא דסיפא דקאמר נאמנת על חברתה ולא משתריא חברתה ע"פ עצמה דאין לה מיגו משום העזה אלא ע"כ צ"ל דס"ל לרב פפא דאין לחלק בזה דאכתי הוי לה מיגו דהעזה שהיתה צריכה להעיז יותר אלא דאמרינן מיגו אפילו במקום העזה וממילא מוכח דס"ל לרב פפא אפילו בעד כשר כנלענ"ד ברור:

ולפי זה יש להבין מה שדקדק רש"י ז"ל במתניתין בזמן שהן מעידים שאמרה חברתה טהורה ולא כתב אני וחברתה טהורה כמ"ש רש"י לקמן במתניתין דוכן שני אנשים וכו' בד"ה ובזמן וכו' שכל אחד אומר אני וחבירי כהן ונראה דעיקר כוונת רש"י משום דהוי אפשר למיטעי דהא דקאמר בזמן שהן מעידות לאו דוקא שמעידים שחברתה טהורה אלא אפילו אומרת טמאה מ"מ כל אחת משתרי ע"פ עצמה. דה"א דמיירי בדליכא עדים אלא משום העזה לא הוי לה מיגו משא"כ כשאומרת על חברתה טמאה דגם עתה מעיזה להכי פירש דמיירי דוקא בדאיכא עדים וסיפא משתרי דוקא כשמעידות שחברתה טהורה ולא ע"פ עצמה כלל. ואפילו אינן מעידות על עצמן כלל. וכבר כתבתי דמוכח כן מן הסוגיא דא"כ הוי אתיא כולה ברייתא כפשטיה בלי דוחק כלל. ודוק: ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה שתי נשים וכו' ומ"מ יש לקיים וכו'. קצת קשה איך משכחת דאיכא עדים והם אינם יודעין מהם הא קי"ל דאין עדים נאמנים אלא כשמעידין בפניו כדקי"ל בח"מ סימן כ"ח ובאה"ע סימן י"א ס"ד ויותר מזה דעת כמה פוסקים דאם העידו שלא בפניו דפסולים כבר אפילו להעיד אח"כ בפניו כמבואר בספר כנסת הגדולה באורך שם. ונלע"ד דכוונת התוס' דאמרו נשביתי וטהורה אני קודם שבאו העדים אלא שעדיין לא התירוה ואפילו אנו מבינים ע"פ העדים שהם לא ידעו כלל מן העדים דליכא למימר דאמרה נשביתי משום בעתותא דעדים כדאיתא בפרק מרובה ובשבועות אפ"ה אינן נאמנות. ולפ"ז נלענ"ד דממילא מתורץ מה שדקדקנו לעיל בתוס' ד"ה מאן דמתני וכו' דמנ"ל דילמא בסיפא א"צ להיתר בית דין אלא כיון שאמרה קודם שבאו העדים מהני דהא נשמע ממתניתין זו יותר מזה דאפילו לא ידעו כלל מן העדות בשעת אמירתן וע"כ שלא העידו שלא בפניהם ואפ"ה אינן נאמנות. מיהו לפי מה שיבואר בסמוך אין ראיה מכאן. ודוק:

אמנם יש לדקדק דלמה נקט מתניתין רבותא זו במתניתין זו ולא במתניתין קמייתא דהוי ליה למימר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת נשביתי וטהורה אני אינה נאמנת דהוי דייקינן מלשון נשביתי דלא ידעה מהעדים. ותו דכבר כתבתי דאי הוי אמרינן מיגו דהעזה נגד חברתה הוי אתיא ברייתא כפשטיה. ומזה היה הוכחת רש"י והרמב"ם ז"ל. וצריך להבין טעמא דלא מפרש הסוגיא באמת כן. ולולי דמסתפינא היה נלע"ד כיון דודאי אין לדמות דין שבויה לדיני ממונות דקי"ל אפילו לא ידע מן העדים לא הוי מיגו דהתם אפילו באו עדים אחר שנפסק הדין קי"ל דהדר דינא. אבל הכא בשבויה דבהתירוה אפילו באו עדים לא תצא מהתירה. יש לומר נמי אפילו לא התירוה כל שלא ידעה מן העדים כלל והיה לה מיגו טוב נאמנת ומתירין אותה. ויש לפרש דטעמא דמתניתין דאינה נאמנת אפילו ברור לנו שלא ידעה מן העדים הוא משום דכתב הטור באה"ע סימן קנ"ב דנאמנת אפילו לאחר כדי דיבור וכבר כתבתי לעיל אף על גב דקי"ל לאחר כדי דיבור לא אמרינן מיגו למפרע מ"מ הכא לאו משום מיגו אלא משום הפה שאסר וכו' דכיון דאינה נאסרת אלא על פיה נאמנת לפרש דבריה אפילו לאחר כדי דיבור דלא שייך מיגו. ובזה הדין הדבר פשוט דכיון דאיכא עדים אפילו לא ידעה מן העדים מ"מ כיון שנאסרת עכ"פ ע"פ העדים אינה נאמנת אחר כדי דיבור להתיר דליכא משום הפה שאסר וכו'. ולפ"ז יש לומר דהיינו טעמא דקמ"ל במתניתין אע"ג דלא ידעה מן העדים אינה נאמנת משום דמיגו בלאו הכי ליכא משום חברתה דה"ל מיגו דהעזה אלא דאפ"ה היתה נאמנת משום הפה שאסר וכו' כיון שאינה נאסרת אלא ע"פ עצמה נאמנת לפרש דבריה כמ"ש הטור וכיון דאיכא עדים אע"ג דלא ידעה מהם מ"מ נאסרת ע"פ העדים ומיגו בל"ז ליכא משום העזה לכך אינה נאמנת משא"כ במתניתין דלעיל לא נקט הך רבותא משום דכשאמרה תוך כדי דיבור נאמנת ובאמת מטעם מיגו מעליא כיון שברור לנו ע"פ העדים שלא ידעה מהם. ובזה א"ש הא דפשיטא ליה לר"פ דבאין עדים אלא עד אחד נאמנת ע"פ עצמה דאע"ג דה"ל מיגו דהעזה מ"מ נאמנת משום הפה שאסר וכו' שאין נאסרת ע"פ עד אחד ונאמנת לפרש דבריה. וצ"ע לדינא דמשמעות הפוסקים אינו כן ודוק:

בגמרא חברתה משתריא אפומי דידה. כבר נחלקו בזה הראשונים הא דמיהמן עד פסול יותר מעד כשר ואית דמוקי לה דמיירי בעד פסול ואית דמוקי בזה אחר זה. ואית דאמרי דבשבויה הקילו ועיין בר"ן ובכ"מ. ולע"ד נראה להוכיח דבבאו בבת אחת אין להתירה דהא כתבו התוס' לקמן דף כ"ד ד"ה וכן שני וכו' דמחמירים בשבויה טפי מתרומה דרבנן וכמו שיבואר בס"ד שם ומוכח לקמן דף כ"ו דבתרומה דרבנן לא מהני ע"א בהכחשה גבי ר' יוחנן דאמר אין ערעור פחות משנים. וכן כתב שם בספר פני יהושע ויבואר שם בתוס' ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' וא"כ כ"ש דבשבויה לא מהימן. תו מצאתי מבואר בתוספתא פ"ב דכתובות עד אחד אומר שנשבית וטמאה ועד אחד אומר נשבית וטהורה לא תנשא ואם ניסת לא תצא ואח"כ איתא שם ברייתא זו שהובאה בסוגיא. ואין לומר דהתם מיירי שעד הטומאה בא בתחלה. זה אינו חדא דלגבי האוסר לא אמרינן דהוי כשנים. ותו דממה נפשך לא נאסרה על פיו דאם לא היו עדים אחרים על השביה כמשמעות הלשון דהם בעצמם מעידין על השביה א"כ לא נאסרה על פיו דאכתי לא בא עד השני על השביה וכמ"ש הרמב"ם דעד אחד בשבויה נאמנת לומר טהורה אני. ואם נדחוק שהיו עדי שביה אפ"ה הא א"צ לאסור על פיו דבל"ז אסורה כיון שיש עדים שנשבית וא"כ משמע מהתם דלא תנשא אפילו בעד פסול נגד עד פסול. וע"כ צ"ל בשמעתין דהא אמרה בתחלה חברתי טהורה והוי כשנים ובאמרה חברתי טמאה אפילו היא אמרה קודם לא ה"ל כשנים ותו דבל"ז מתסרא כיון דאיכא עדים וא"כ עד כשר עדיף. ולכאורה היה נראה דיש לומר דהעד כשר הוא אחד מעדי שביה ונאמן במיגו. אלא דאי אפשר לומר כן דכיון דבאומרת חברתי טהורה ע"כ צ"ל דהוי כשנים משום דהתירוה על פיה א"כ באומרת אני טהורה נמי מועיל התירוה כיון שאמרה קודם שבא עד השני של השביה כמ"ש הרמב"ם דעד א' על השביה נאמנת אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דעד כשר עדיף. ולפ"ז יש לתרץ קושיות התוס' ד"ה הא תו למה לי וכו' וחברתה משתריא אפומא דעד וכו' ולפמ"ש יש לומר דלא נשמע מרישא דרישא דשם התירוה בית דין כבר על פיה משא"כ בעד כשר שבא לבסוף לא נשמע. אמנם הנלפענ"ד דיש ליישב הסוגיא אפילו בבאו בבת אחת דיש לומר דמיירי שהם נשואים כבר לכהנים ולהוציאה מבעלה שפיר נאמן עד אחד אפילו בהכחשה כדאיתא בתוספתא דאם ניסת לא תצא. והא ליכא למימר דמיירי בתוספתא הנ"ל בניסת לאותו עד דהא קי"ל דהמעיד באשה לא ישאנה. ומזה נראה ראיה למ"ש השלטי גבורים והובא בסימן ז' דאע"ג דקי"ל דהאומרת טמאה אני באשת כהן אינה נאמנת למשנה אחרונה דאמרינן עיניה נתנה באחר מ"מ בשבויה נאמנת משום רגלים לדבר. נראה משום דס"ל דהכא מיירי בנישאו כבר כנ"ל ואפ"ה חזינן הכא דאמרינן דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא. ודוק:

תוס' ד"ה אבל הכא וכו' דר"מ וכו'. לשיטתם אזלי שפירשו לעיל דפלוגתא בעדים עצמן אבל לפירש"י דמודה בשטר שכתבו היינו הלוה עצמו מודה בהלואה ובשטר אלא שטוען פרעתי יש לומר דבמתניתין לא פליג ר' מאיר דמיירי בטוען לא לויתי דמודה ר"מ דעדים נאמנים במיגו. וכן משמע דסוגיא דידן מוקי למתניתין בלא לויתי דקאמר דה"א עדים דלעלמא ואי בטוען פרעתי ע"כ צ"ל דאי הוי שתקי העדים היה נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף הרי דמוכח בדידיה נמי אלא ודאי דס"ל דמתניתין בלא לויתי. אח"כ מצאתי בספר מגיני שלמה שכתב קצת מדברינו. וק"ל:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון