בית מאיר/אורח חיים/שפו

בית מאיר ‏ אורח חיים שפו

סעיף ב' ישראלים וכו' ודלתות כל אחד מהמקומות נעולות בלילה כו' ואין מבואותיהן כאחד כתב המ"א דהא אסורות לטלטל מזו לזו נראה שמפרש בשיש הפסק בין המקומות ר"ה או לכל הפחות כרמלית או שלא קנה רשות הגוים באופן שא"א לטלטל ממקום למקום מבלי שיעבור דרך רשות האסור לטלטל בו ולהכי אינו מועיל וכן נראה שהבין הט"ז מדכתב בסי' שס"ו סק"ג וכ"מ מתשו' הרשב"א שבב"י ס"ס ש"ע שהוא הדין דסעי' זה ובעיני פי' זה תמוה דא"כ למה לי דלתות נעולות בלילה ולמה לי שהם נבדלין ורחוקין זה מזה ות"ל דפשיטא דכל דין שתוף מבוי הוא כדין ע"ח וכמו שבע"ח קי"ל דבעינן איתא לערובו גבייהו דהיינו שיהא מונח במקום שיוכל להביאו אצלו ועיין ס"ס שס"ה [וכן מבואר בפי' רש"י דף פ"ה ע"ב שיתופי מבואות בחצר שבמבוי לאפוקי חצר שאינו פתוח לו ועיין ח"צ ס"ס קי"א] וא"כ כשמונח שתוף מבוי מחר זה במבוי אחר שאסור לטלטל מזה לזה פשיטא שאין שתוף להמבוי שאינו מונח ולמה לי דלתות המקומות נעולות ות"ל שאין לך נ"ד גדול מזו במה שא"א לטלטל ממקום למקום ואפילו הם קרובים להדדי נמי ובאמת להכי פשטות לשונו לא משמע אלא דאיירי בעיר מוקפת חומה באופן שהי' אחר השתוף כל המבואות יחד מותר לטלטל בכל העיר אלא מפני שהמקומות חלוקים בדלתות נעולות ורחוקים הקפיד שלא נחשב שתוף יחד דשתוף מבוי צריך שיהא מונח בחצר שבאותו מבוי ומקום זה שננעל בלילה ורחוק חלוק ולהכי לא מהני אמנם יראה דזה לא שייך אלא בנעילת דלת מן הגוים באופן שא"א להישראלים המשותפים לבא ממקום למקום אבל אם הרשות ביד המשותפין לפתוח כרצונם אין הנעילה עם הריחוק מזיק ותדע דאטו כי מניחים השתוף בחצר שבמבוי מי לא איירי שהחצר ננעל בלילה אך מ"מ צ"ע דאם איירי בעיר מוקפת מה ענין לשתופי מבואות עד דנימא דצריך שיהא מונח בחצר שבמבוי הא קיי"ל ס"ס שנ"ז דהוי כולה כחצר של רבים והריב"ש סי' ת"ה קורא אותה מבוי אחד שהרי כתב שהרי כל העיר כמבוי אחד ואולי דסובר דאף בחצר א' יש קפידא זו שצריך שיהיה מונח בבית שבחצר זה לאפוקי במקום החלוק בהיקף מחיצות נעולות ורחוק זה מזה באופן שאין דריסת רגל מצוי ממקום למקום דחשוב שוב לא בית שבחצר זה וצ"ע עכ"פ מנ"ל כל זה ואולי משמע לו הכי סתמא דלישנא דגמרא שיתופי מבואות בחצר שבמבוי וע"ח בבית שבחצר שההקפידה אינה מטעם משמעות הח"צ הנ"ל מדאסור לטלטל מזו לזו דזה פשיטא ע"פ הכלל דבעינן למיהוי ערובן גבייהו אלא שההקפידה הוא שלא יהא שם חלוק על אותו מקום חצר או מבוי בפני עצמו (וקצת יש סייעתא לדיוק זה ממה דאיתא דף ע"ב בתוס' ד"ה בפת ונראה לר"י דכולה מילתא דוקא ערובי חצירות בבית שבחצר ושיתופי מבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי לשם שיתוף דשייכה טפי למבוי וקרובים תשמישם דמבוי זה לזה ונראה לרשב"א דכשהוא רחוק בנ"ד אין קרוב התשמיש ולא נקרא חצר שבמבוי) ומסתביר לו דזה אינו אלא בשאם אותו מקום מובדל ומופרד בנעילה וריחוק ואז אפילו הוא ג"כ תוך ההיקף הגדול וצ"ע מאוד ומטעם פי' זה אני מסופק מאוד בעיר דנציג שהוא גדולה מוקפת חומה ובתוך ההיקף יש מקום מחוז אחד חלוק כאשר שמעתי בדלתיים נעולים בלילה והוא הנקרא מאטין בודין ודרים שם יהודים וביתר העיר הרבה רחוק ממחוז הלזה דרים ג"כ יהודים ולכל קהל יש להם בה"כ בפני עצמו וכאשר באתי הנה שמעתי שעושים ע"ח כל קהל וקהל בפ"ע בחג הפסח כל אחד בבה"כ דידהו ומ"מ היו מטלטלים בכל העיר ובכל המחוזים ממקום למקום כל תוך ההיקף הגדול ואמרתי להם טועים אתם (כי אז לא ידעתי כלל שיש בהמחוז מאטין בודין דלתות נעולות בלילה וגם שהם מרוחקים זה מזה) אלא שצריכים אתם לעשות עירוב ביחד. כמבואר בש"ע החולק את עירובו אינו עירוב ועיין תשו' ח"צ מ"ש נידן ק"ק המבורג אך על עיין לעיל אמנם עתה ששמעתי כנ"ל בהג"ה מסופק אני אם לא הגון יותר שיעשו כמקדם כל אחד לעצמו עירוב ויהי' באמת אסורים לטלטל ממחוז למחוז ע"פ פירושי בדברי רשב"א אלו וצ"ע ואולם מפני שברור לי שלא יהי' נזהרים ויטלטלו באיסור בכל המקום ובפירושי אני מסופק מפני דברי הט"ז ומ"א אני שותק ומניח אותם לערב יחד:

סעיף ה וי"א אומרים מערבין בתבלין:

עיין ב"י והוא דעת הרמב"ם וכתב הב"י דס"ל דכי אמרינן ותבלין לאו בני אכילה נינהו לאו משום דקושטא הוא אלא לומר דאם עלה בדעת רב יוסף דתבלין לאו בני אכילה דידיה נמי תקשי מחטין ושעורים וכו' ע"ש משמע דלהרמב"ם להאמת כמו דתבלין מקרי בני אכילה לענין עירוב ה"ה חטין ושעורין. אבל לא משמע הכי מהש"ע מדכתב אך בתבלין הי"א ולא בחטין ושעורין ש"מ דס"ל דבחטין ושעורין מודה הרמב"ם דאין מערבין ולא קאי עלה מה דאמר רב וכן לעירוב כי לא אמר דבריו אלא לשעורין בהמינין הראוים לעירוב ולא בחטין ושעורין אבל תבלין מ"מ ראוים הם לעירוב וא"כ כל זה שפט הרמב"ם מסברת עצמו וכן כתב הב"י שהרמב"ם מש"ה לא ביאר דבחטין ושעורין אין מערבין משום דממילא משמע דכיון שלא חזו לאכילה כמות שהן שאין מערבין בהם אך לענ"ד צ"ע שהרי הרמב"ם כתב כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא כגון פת ומיני דגן ובשר חי ומדלא כתב ומיני דגן מבושלים משמע לענ"ד איפכא אלא דבאמת מכשיר אף מיני דגן חיים כגון חטין ושעורין וצ"ע:

סעיף ח ולישראל בתרומה. הכי פוסקים כה"פ וז"ל הרא"ש ולית הלכתא כסומכוס ואע"ג דסתם משנה דמס' כלאים כותי' משום דב"ה סברו כרבנן וכן ר"ה דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה והנה על הראיה מר"ה כבר הקשה בספר ת"ש שהוא תימא דהרי בשבועה אף לסמכוס מערבין כמו דמודה לנזיר ביין משום דחזי לאתשולי עלי' והראי' ראשונה נמי לענ"ד קלושה מאוד דהא ודאי סומכוס לא כב"ש אמר לשמעתי' אלא דסובר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכדמשני תוס' ביצה דף ג' ע"ב ד"ה לדידי ולענ"ד נראה ראי' דהנה איתא בהסוגי' דף ל' אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביה"כ אמרו להן אבל אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביה"כ כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב"ש התם איכא סעודה הראוי מבע"י וכתב הריטב"א פי' למ"ד סוף היום שעבר קונה עירוב דלמ"ד תחילת היום קונה עירוב הא ודאי לא חזי' לי' ור"ל דנהי דבעינן נמי ראוי' מבע"י מ"מ ודאי בשעת קניות העירוב נמי בעינן ראוי וא"כ סומכוס דס"ל אין מערבין בתרומה הא נמי קשיא לי' מגדול ביה"כ וע"כ דנמי סובר דסוף היום קונה עירוב וש"ה וכו' כנ"ל ומכיון דאנן קיי"ל כרבה בדף ל"ח ע"ב דתחילת היום קונה ממילא פשיטא דא"א ליפסק כסומכוס ולדברי אין הכרח לתי' התוס' שם דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש כיון דההיכרח בל"ז ע"כ לא ס"ל כרבה דתחילת היום קונה ובאמת אף הריטב"א גופי' שם סוף ד"ה אלא סומכוס בחנם דחק ע"ד ת"ש הנ"ל ומסיים והיינו דלא אוקימנא לסומכוס אפילו כרבי ודקסבר תחילת היום קונה עירוב דאיך אפשר דסובר תחילת היום קונה דא"כ יקשה עליו מגדול ביה"כ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף