אילת השחר/שבת/ג/ב
תוד"ה היה טעון. ונקט מבעוד יום וכו' משום עקירה ראשונה. יל"ע לפי"ז מה הוא הלשון לפי שאינו דומה לידו, הא פשיטא דלא דמיא לידו דהא עביד עקירה גמורה. וכן צריך לומר לפי"ז דמאי דקתני והוציאן לחוץ היינו שהוציאן והניחן ע"ג קרקע דהא הנחת גופו לא סגי, וק"ק דלא נזכר בברייתא שהניחן. ובעיקר יש לתמוה דאי מיירי שעקר מהקרקע והניח בקרקע מאי קמ"ל תנא דחייב הא פשיטא דחייב וכי סד"א דע"י שהטעינן על עצמו באמצע יפטר.
אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד. פרש"י פשיטא לי ממתניתין, וכמבואר בהמשך הגמ', ומשמע דמסברא לא הוי פשיטא ליה דאינה נגררת בתר גופו [ויל"ע למה הוצרך אביי להאריך היה לו לומר דאינו נגרר בתר הרשות שהגוף שם].
והנה באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרשות הרבים דעת התוס' לקמן (דף ה' ע"ב) דנופו דינו כרה"י דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו, ולפי דבריהם מבואר מה דסבר אביי למימר דידו נמי נגררת בתר גופו, אך רש"י ס"ל התם דפשיטא דאין הנוף הולך בתר העיקר וצ"ב קצת מ"ש ידו דהוצרך אביי להוכיח ממתני' דאינה נגררת בתר גופו.
ויל"ע אם כל הנידון של אביי היה רק על ידו או גם על שאר איבריו כגון ראשו שהוציא לרה"ר ויש עליו איזה דבר וכדו'. והנה אם הנידון לעשותו כרמלית יתכן דרק ביד דחשיבא כד' על ד' הוא דהוי ספק כרמלית ולא שאר אברים, אבל להצד דרק קנסא בעלמא שייך להסתפק בכל אברים.
כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני כרשות היחיד לא דמיא מידו דבע"ה. משמע דצריך ראי' על כל פרט ופרט ולא סגי ליה במה שהוכיח מידו דעני דאינה נגררת אחר גופו. ושייך לומר סברא דכיון שמקומו של אדם הוא ברה"י, לא סגי במה דחזינן דאינה נגררת בתר גופו שברה"ר, דאיכא למימר דדוקא בתר גופו שברה"ר דאי"ז עיקר מקומו אינה נגררת אחריו, אך כשעומד ברה"י שזהו עיקר מקומו של אדם הוי אמינא דידו המושטת לחוץ נגררת בתר גופו, לזה הביא ראי' דהא נמי לא מיגררא בתר גופו.
ואף דלפי"ז היה יכול להוכיח רק דאינה כרה"י, וממילא הוי שמעינן בכל שכן דאינה נגררת בתר גופו שברה"ר, אפשר דאה"נ אלא הואיל והתחיל ברה"ר הוצרך להוכיח גם על רה"י.
שם. הראשונים תמהו לפרש"י האיך הו"א שיהא חייב הבעה"ב כשמוציא מיד העני הרי היא נמצאת בתוך מחיצות, והאיך נחשבנו לרשות הרבים. וצ"ב דהא אם היינו אומרים דידו בתר גופו גרירא ממילא זה כמוציא מגופו שהוא ברה"ר, וכמו שאר דוכתי דנגרר בתר העיקר.
ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית. מרש"י משמע דהספק בין כשהוציא מרה"י לרה"ר ובין מרה"ר לרה"י, ורש"י בד"ה למעלה כתב דלא הוי רה"ר למעלה מי' הלכך לא קנסוה דלאו איסורא עבד, וכ"ז שייך רק ברה"ר. ודוחק לומר דהכונה דכאן דאינו כרה"י לגבי זה לכן דיינינן אם כה"ג ברה"ר הי' מקום פטור לכן מותר להחזיר. ובתוס' מבואר דכל השאלה להוציא לרה"ר, ולכן הקשו למעלה מי' הא לכתחילה נמי פטור כיון דהוי מקום פטור, ואי הוי מפרשי דהבעיא היא ג"כ כשהכניס לרה"י הא לא שייך להקשות דיהי' מותר לכתחילה דהא אין ברה"י מקום פטור, וכן הוא שיטת הרשב"א דכל הנידון מרה"י לרה"ר.
ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא. יל"ע מהיכי תיתי מספקא לי' לאביי לומר שעשאוה רבנן ככרמלית דהא אפי' אם עשאוה ככרמלית אי"ז אלא לגבי האדם עצמו שיהא אסור לו להחזירה אך לגבי שאר אנשים אינה כרמלית, ואם יתן אדם איזה חפץ לתוך ידו ברה"ר לא יעבור בזה איסור דרבנן של הוצאה לכרמלית, וכן אמרי' דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר כמו שהביאו תוס', ולא הויא ככרמלית אלא לענין להחזירה לרשות שהוא עומד שם, ונמצא דעשו כאן רבנן רשות מחודשת שלא נמצא כן במקום אחר, וצ"ע למה הסתפק אביי שתיקנו רבנן כזה קנס.
וביותר צ"ב דהא משמע דלא קיבל אביי מרבותיו שעשאוה כרמלית, וא"כ מאי מספקא ליה אם עשאוה כרמלית הרי אם היתה תקנה דרבנן היה יודע מזה. וע"כ צ"ל כמ"ש החזו"א יו"ד ק"נ ס"ק י"א דכל דבר שמסתבר שצריך לגזור עליו א"צ שישבו ב"ד על זה ולגזור אלא ממילא הוא אסור. וה"נ צ"ל שהיה לאביי איזה סברא שצריכין לאסור עליו להחזירה וממילא יהא אסור מהאי טעמא. אמנם כל זה הוא על עצם האיסור להחזיר את ידו בזה י"ל שיש סברא דצריך לקנסו, אבל מהיכי תיתי לחדש שעשאוה רבנן ככרמלית. ובפרט שהיא כרמלית מחודשת שלא מצינו במקום אחר כרמלית שאינה אלא לגבי רשות שהוציאה משם ולא לענין אחר.
ואמנם בלשון הגמ' הי' אפשר לדחוק דלא עשאוה כרמלית אלא "ככרמלית" לענין זה, אך ברש"י כתב מי אחמור רבנן למיהוי כרמלית, וכן בהמשך כתב דנעשית רשות אחרת מדרבנן דגזור רשות וכו' ע"ש.
ובתוס' כתבו דנ"מ במה שקנסו דליהוי ככרמלית דאסור בשוגג ומבעוד יום, אך אי"ז סיבה שמחמת זה יקנסו רבנן לעשותה כרמלית, דבשביל שרצו לקנוס שוגג אטו מזיד א"צ לעשותה כרמלית דוקא דבלא"ה נמי שייך לקנוס, וא"כ אכתי צ"ב למה נסתפק אביי לחדש כזה קנס.
מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ככרמלית דמיא וכו'. צ"ב מנא לן לדייק דס"ל לתנא דברייתא דככרמלית דמיא דילמא גזירה בעלמא היא שלא יחזירנה אך לא דליהוי ככרמלית.
כאן למעלה מעשרה. מבואר בתוס' דקמ"ל תנא דשרי להחזירה למעלה מעשרה, וצ"ב קצת דלפי"ז נמצא דהעיקר חסר מן הספר דלא הזכיר התנא כלל להחזירה למעלה מי' דוקא.
אדרבה איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסוה רבנן. צ"ב מ"ט ליקנסוה רבנן הא לא עשה כל איסור, וברא"ש כתב דקנסינן ליה על שלא החזירה קודם חשיכה, וצ"ל דגזירה היא שלא ישהה ידו בחוץ משחשיכה שמא יבוא להניח ברה"ר. ולכאורה קנס זה דאסרוהו להחזיר אע"פ שהוציא מבעוד יום הוי כגזירה לגזירה דגזרו להחזיר שמא ישהה ואם ישהה שמא יניחנה, ולמה אסרוהו [והעירו דבתוס' לקמן י"א ב' ד"ה אמר אביי, מבואר דאביי סובר דבהוצאה יש לגזור גזירה לגזירה].
אדרבה איפכא מסתברא וכו' משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסוהו רבנן. והיינו כמו שפרש"י בד"ה מבעוד יום וז"ל אבל היכא שהושיטה משחשיכה דאי שדי לי' מידו ע"י קנס שתאסרנו להחזירה נמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא דעביד לי' עקירה והנחה לא קנסוהו רבנן דמוטב שלא נקנסנו משנגרום לבוא לידי חילול שבת דאורייתא. מבואר דהוציא ידו בשוגג ומ"מ יש נידון אם לקונסו.
ויש לעיין לפמש"כ הנתיבות המשפט סי' רל"ד ועוד כמה אחרונים דאם א' עבר איסור דרבנן בשוגג אין לו שום עבירה, א"כ מה שייך לקונסו על הוצאת יד עם דברים לחוץ בשוגג, דהא לא עבר שום עבירה כיון דשגג באיסור דרבנן דהיינו הוצאה בלי הנחה, ודוחק לומר דבשוגג שרצה לעשות איסור דאורייתא אע"ג דבפועל לא עשה רק חטא דרבנן בשוגג שייך כבר לקנסו.
רש"י ד"ה בעי אביי. כרמלית לשון יערו וכרמלו שאינו לא הילוך תמיד לרבים ולא תשמיש רה"י. רש"י חילק כאן בגדרי הרשויות דרשות הרבים עשוי להילוך רבים, ורשות היחיד שיש לה מחיצות עשויה לשאר תשמישי וצרכי האדם הנמצא בתוכה ולא להילוך. לכן בקעה שאינה מקום הילוך לרבים אין דינה כרה"ר, וכיון שאין לה מחיצות אינה עשויה לשימוש צרכי אדם בתוכה ואינה רשות היחיד לכן היא רשות בפנ"ע וקראו לה כרמלית.
רש"י ד"ה כאן משתחשך. ולא שתהא רשות לעצמה וכו' אלא קנסא בעלמא. מבואר דשייך לאסור גם בלי שיהא ככרמלית.
רש"י ד"ה מבע"י. נמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא. הנה הרשב"א הקשה דאיך יהי' חייב חטאת דאם במזיד ישליך הא לא חייב חטאת ואם בשוגג לא שייך לאסור דהא לא ידע, וביאר דהכונה איסור חטאת דהיינו איסור מה"ת. ורש"י שכתב אם שוגג הוא הא משמע דמיירי מחטאת ממש דאילו שיהי' חטא שוגג איסור תורה לא הי' צריך לומר אם שוגג דהא כ"ש אם יזרוק במזיד שלא יהי' לו חטא פחות מאיסור שוגג דאורייתא, דודאי בעקירת שוגג והנחת מזיד יש לכהפ"ח איסור כשוגג באיסור תורה, וצ"ע לרש"י איך יהי' חטאת, וצ"ל דיחשוב דמותר לזרוק לרה"ר דהוי כל המלאכה שוגג אלא שנמצא דע"י שנאסור לו להחזיר וידע דלהחזיר אסור ולכן יניח ברה"ר כי לא ידע שזה גם אסור.
וצ"ע דאיך שייך לומר דאם לא נאסור לו יכול להיות שיחזיר ויכול להיות שיניח ברה"ר, ואם נאמר לו שאסור להחזיר אז יש יותר לחוש שיוציא וכי יחשוב שלהוציא יותר מותר מלהחזיר. עוד צ"ע כיון דע"כ אינו יודע שאסור להוציא דהא בשעה שהושיט ידו לחוץ הי' בדעתו להוציאו כדי להניחו ברה"ר, למה אם נאמר שמותר להחזיר יחזירנו, כיון דבדעתו דגם להניח שם ברה"ר זה מותר והוציאו לשם כך, ולמה ע"י שנתיר לו להחזיר זה יהי' סיבה שיחזיר ולא ימשיך כמו שהי' קודם בדעתו דמותר להוציא, וקשה לומר דכשנתיר לו להחזיר נאמר לו דרק להחזיר מותר ולא להוציא דא"כ למה צריך להתיר לו להחזיר הא סגי בזה שנאמר לו דאסור להוציא.
והנה הא דיניחנו בשוגג ע"כ אינו שוגג כזה שלא ידע מאיסור הוצאה בשבת או שישכח שעכשיו שבת, דהא אומרים לו שלא יחזיר משום איסור דשבת ואיך זה יהי' טעם שישכח דעכשיו שבת או שאסור לעשות הוצאה בשבת, דכי יחשוב דלהחזיר יותר אסור מלהוציא ולהניח, וע"כ שיניח בלי מחשבה כלל והיינו מתעסק, ואם מתעסק בכל התורה אינו אסור כלל מה"ת ובודאי גם מדרבנן לא שייך לאסור היכא דאינו חושב כלל שעושה משהו ולמה גזרינן, משמע כחידוש הגרעק"א בתשובה סי' ח' דמתעסק עובר מה"ת איסור שוגג [וגם כאן יהי' איסור תורה של שוגג להרשב"א הנ"ל].
בא"ד. משנגרום לבוא לידי חילול שבת דאורייתא. הנה כל החשש כאן הוא רק שיעבור בשוגג ומ"מ קרי ליה "חילול שבת". [וכמו כן חז"ל ביטלו מצות שופר ולולב בשבת לכל הדורות כדי שיהודי לא יכשל בשוגג בחילול שבת].
רש"י ד"ה בשוגג לא קנסוהו רבנן. אבל רדיית הפת שבות הוא ונגזרה במנין. משמע דדוקא שבות זו דרדייה נגזרה במנין ולא כל הגזירות, וכדחזינן שנחלקו בגמ' בכמה מקומות אם גזרו. ובמהר"ץ חיות עמד בזה ע"ש.
ומכאן משמע כדברי החזו"א יו"ד סי' ק"נ סקי"א דיש דברים שלא נגזרו במנין אלא מסברא אסורים, ולכן מדגיש רש"י דרדיית הפת היא שבות שנגזרה במנין.
בסוה"ד. דילמא לישדינהו שיתחייב מיתת ב"ד. לכאו' לא שייך שיתחייב ממש מיתה בב"ד, דהא לא שייך להתרות בו קודם שיזרוק מידו דאין יודעים מתי יזרוק. ואפילו אם התרו בו קודם שעקר החפץ מרה"י לא יועיל לחייבו מיתה על מה שיניח החפץ מידו לאחר זמן מרובה, דאם יתרו באדם לפני עקירה ויעקור החפץ ואח"כ יישן וכשיקום יניח, לא יתחייב ע"ז מיתה.
וכן הרי הוא אנוס מכח האיסור רדייה כמ"ש תוס' לקמן ד"ה קודם, אלא כונת רש"י לאיסור מיתה והיינו כרת [וכל הגזירה כאן קשה קצת שתתקיים, דהאיך יעמוד כ"כ הרבה שעות עד צאת השבת בלי לישון ולאכול, ובפרט במקומות הקרים יכול לבוא לידי סכנה אם ישאיר ידו הרבה זמן בחוץ].
תוד"ה מהו שתעשה ככרמלית. דהא תנן וכו' עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר. פי' דאם היד כרמלית כשאינה באותה רשות של הגוף, נמצא דכשלוקח הדבר מרה"ר והוא עומד ברה"י הרי הוא לוקח מרה"ר לכרמלית, וכשמניח אח"כ הרי"ז כמניח מכרמלית לרה"ר.
בא"ד. אבל בענין אחר לא דהא תנן עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ולא הויא כרמלית. משמע מדבריהם דספק הגמ' הוא גם בעוקר שלא ע"מ להניח, דהא בעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר אינו עוקר ע"מ להניח ברשות אחרת ומ"ט תיעשה ככרמלית הא לא היתה עקירת איסור מתחילה, ומשמע דס"ל דגם בכה"ג שייך קנס זה דליהוי ככרמלית, וצריך טעם.
תוד"ה מי קנסוה. ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ"מ דאסור בשוגג ומבעוד יום. צ"ב דהא משמע בגמ' דגם אי לא הוי כרמלית מ"מ יש סברא דגזרו רבנן שלא יחזירנה כשהוציא מבעוד יום וכמ"ש הרא"ש, א"כ גם אם לא עבדוה ככרמלית יהי' איסור להחזירה.
וגם מעצם הדבר שעשאוה ככרמלית כדי שיהא אסור גם מבעוד יום מוכח דיש טעם לאסור גם בשוגג ומבעו"י, דאל"כ למה עשאוה ככרמלית, וא"כ למה זה תלוי דוקא בכרמלית מאחר שיש סברא לאסור גם בלא"ה, ולמה הוצרכו לעשותה ככרמלית בשביל זה.
תוד"ה כאן. וא"ת למעלה מי' לכתחילה נמי מותר להוציאה דהוי מקום פטור. פי' דקשיא להו דאי מיירי למעלה מי' אמאי לא קתני דמותר להוציאה לכתחילה, וצ"ל ע"כ דכוונתם שיהא מותר לכתחילה להוציא ע"מ להניח במקום פטור דע"מ להניח בקרקע מ"ט יהא מותר.
בא"ד. וא"ת למעלה מי' לכתחילה נמי מותר. ומיירי גם בעוקר ע"מ להניח דלא מסתבר למימר דמיירי בהוציא ע"מ שלא להניח בשום מקום דלאיזה צורך הוציא את ידו עם הפירות אם לא להניחם בחוץ, ומ"מ אינו עושה איסור בהוצאתו כיון שמוציאן למקום פטור, ואע"ג דעקירה בלא הנחה נמי אסור מדרבנן כדחזינן במתני', מ"מ הני מילי בעקר והוציא לרשות אחרת אבל בעקר והוציא למקום פטור הוי כעוקר ומגביה באותה רשות ע"מ להוציא לרשות אחרת וחזר והניחה ברשות שעקר, דאין בזה כל איסור אפי' מדרבנן.
בא"ד. וי"ל דקמ"ל דאפי' הוציאה מתחילה דרך מטה מי' מותר להחזירה למעלה מי' ולא קנסינן ליה. אין להקשות דלאסור משום דמוציא מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור, דאה"נ אם היתה ידו כרמלית גמורה אה"נ הוי אסרינן, אך כבר ביארו תוס' בד"ה מהו דאי"ז רשות כרמלית אלא לענין להחזירה לרשות היחיד, וא"כ לגבי המקום פטור אין לזה דין כרמלית אלא לגבי מקום פטור גם היד חשובה כמקום פטור, וא"כ נמצא שהוציא מידו שהיא מקום פטור למקום פטור ושרי לכתחילה להכניס לרשות היחיד [והעירו שכן משמע בביאור הגר"א].
בא"ד. אין להקשות דא"כ לא יתקיים הקנס דלעולם יחזיר ידו דרך למעלה מי'. דבזמנם היו גם דרים בכאלו בתים שהי' גבוהים רק עשרה טפחים [כדמשמע קצת בב"ב דף ז' דאמרינן למטה מי' רשותא דידי הוא, והיינו דיותר מי' אינו כבר רשות של הבעה"ב שלמטה] ולא יוכל להחזיר.
תוד"ה ואב"א (בסופו). אע"ג דאיכא למידחי וכו' מ"מ חדא מינייהו מיפשטה ממה נפשך. בעלמא אמרי' זיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ולא תפשוט כלל. עי' תוס' בבא קמא דף י"ח.
תוד"ה בשוגג. דהתם מה שלא התירו משחשיכה אע"ג דאתי לידי חיוב חטאת היינו משום מבעוד יום וכו'. קצת דוחק דהעמידו דבריהם אפי' שיכול לבוא לידי חטאת משום מבעוד יום, אע"ג דמבעוד יום לא אתי לידי חיוב חטאת, משמע דמשום שלא יהי' חוכא ואטלולא שייך כ"ז.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |