אילת השחר/בבא מציעא/קד/א

אילת השחר בבא מציעא קד א

דף ק"ד ע"א

תוד"ה דאפשר. אי נמי יש לומר דודאי בחכירות לא הי' צריך לטעם זה וכו'. יש לעיין אם כוונתם לפי הא"נ דוקא אם לא יבשו שאר יאורים לכן אינו מנכה מן החכירות, ובקבלנות לא יוכל לומר איני טורח ולא אשלם במיטב, אבל אם יבשו שאר נהרות הוי מכת מדינה ואז אינו מנכה בחכירות, או דלהא"נ ס"ל דאפי' אם יבשו שאר נהרות מ"מ אינו מנכה מן החכירות. והטעם דאפשר לחלק דבאכלה חגב אם אכל בהרבה מקומות אז סיבה אחת היא שקילקלה בהשדות, אבל יבוש של יאור זה אינו סיבה שהיאור השני יתייבש, ותמיד לא הוי מכת מדינה אפי' שיתייבשו עוד יאורים.

יש לעיין דלפי הא"נ הא בקבלנות לא רק שלא יקבל חלק אלא ישלם הכל עבור מה שגרם שכל השדה לא תוציא פירות, א"כ איך אמרינן דדין דמתניתין איכא בין בחכירות בין בקבלנות, דהא זה אינו דבקבלנות לא יהי' דין דינכה לפי מה דישומו דהא ישלם כל מה שגרם שלא יצמח.

שמא בעלמא אמרי לך. הנה התוס' בב"ב דף ז' ע"א הקשו דנימא הדמים מודיעין ואי נתן דמי בית כור שיהי' מחויב לתת לו בית כור, ותירצו תירוץ א' דנתן לו פחות מדמי לתך דלפי"ז אין להביא ראי' מהדמים, ובמשנתנו בשלמא ברישא דלא גילה דעתו דחוכרה מחמת המעין אפשר לומר דאין הדמים מודיעין, אבל בסיפא דאמר בית השלחין מסתמא שדה שיש בה מעין או אילן יותר שוה לחכרו, וא"כ נימא דהדמים מודיעין ולכן אינו יכול לומר שמא בעלמא אמרי לך, ואולי סתם חכירות אין כ"כ הפרש ניכר עם מעין או בלי מעין דהי' שייך דמים מודיעים.

אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. הנה המבטל כיסו של חבירו אינו אלא גרמא ופטור, ורק במשבית האדם נתחדש דין בתורה דחייב שבת, וא"כ למה כשמבטיח שישלם חייב, ובשלמא בכתב זה בשטר הרי השטר עושה התחייבות, אבל הא מבואר בתוס' דכיון דדריש לשון הדיוט לכן חייב בדלא כתב, וזה ע"כ משום דודאי כוונתו כדרך האנשים דמתחייבים, אבל מ"מ במה יחול ההתחייבות כיון דעצם הדבר בלי ההתחייבות הוי שבת דחפציו שלא ירויחו וזה הא רק גרמא ופטור. וצ"ל דדריש לשון הדיוט היינו דס"ל דמה דהאנשים רגילין להתחייב תיקנו חכמים שיהי' לזה דין כמו תקנת חכמים וחייבוהו מן הדין לשלם.

יש לעיין בהא דשמין כמה היא ראוי' לעשות והא לפעמים מתקלקל ולא מצליח אלא דרוב פעמים הי' יוצא כך וכך פירות, ולמה לא נימא דאולי לא הי' מצליח דהא לא אזלינן בממון בתר רוב. אמנם כיון שהתחייב לשלם ע"כ כוונתו כפי מה שהי' השדה מצליחה ועושה פירות דהא אל"כ לא יצוייר שיהי' חייב.

אמנם יש לעיין אם יש לומר דמה שעפ"י הטבע צריך לצמוח ורק יש מיעוט שנוטים הדברים מדרך הטבע לא מיקרי מיעוט להתחשב בו כלל לכן מוציאין ממנו ובזה לא תלוי אם הולכין אחר הרוב או לא.

ואין להקשות ממה שכתבו תוס' בקידושין דף ע"ג ע"א להחשיב מיעוט שמא בא ע"י שם אע"פ שזה לא בדרך הטבע, דהתם הא אמרינן דאולי עשה מעשה דבא ע"י שם, אבל להחשיב מיעוט מה שעפ"י טבע זה לא מצוי אולי לא מיקרי מיעוט שעי"ז לא נילך בתר רוב בממון.

ובכלל קשה דאפילו אם נחשיב שם זה למיעוט מ"מ הא יש לילך בתר רוב, וע"כ צ"ל דהתם אמרינן דמהני חזקת כשרות להחשיב את המיעוט שיכול להיות שבא ע"י שם, ועוד הא כתבו שם תוס' דמהני רק כשטוענת שבא ע"י שם, ובלי זה אין מתחשבין עם מיעוט כזה כלל.

ועדיין יש לעיין למ"ד בב"ק דף נ"ט ע"א דס"ל דמשלם כמשוייר שבו, ובשלמא למ"ד דאפילו אם מה שנשאר לא הצליח מ"מ משלם כאילו הערוגה היתה מצליחה י"ל דזה קנסא מדרבנן, אבל למ"ד דדוקא כמשויר שבו למה לא נימא דאולי לא הי' מצליח לגדול ולא ניזל בתר רובא.

ר"מ הי' דורש לשון הדיוט. בשטמ"ק כתב בשם הרמב"ן דלענין מה שנפחתה הקרקע יתכן דלא הוצרך להתנות שיתחייב דסגי במה שקיבל עליו לעבוד, והר"ן הקשה דלמה הי' מתחייב בלי תנאי, וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקיבל עליו למיפלחה חייב הוא בכל היזק שיבא בשדה מחמת ביטול מלאכה כשומר שנגנבה או נאבדה מתחת ידו, וכן שואל שנאנסה, וכמדומה לי שדברי שגגה הם שאם מתורת שומר אתה רוצה שיתחייב אין השומר חייב בקרקעות וכו' ואפילו לדברי האומרים דשומר חנם חייב דפושע כמזיק הרי זה מפני שישב בטל ולא חרש אינו כמזיק בידים.

ולא ביאר למה זה שונה מכל פשיעה בקרקע לדברי המחייבים פשיעה בקרקע אע"פ דתמיד פשיעה הא לא עשה בידים כלום. ויש לעיין אם כוונתו דאם אירע נזק בידים שייך לומר דע"י פשיעתו הוי כאילו הוא עשה זה ההיזק בידים, אבל פחת של הובירה לא שייך כלל שיהי' ע"י ידים לכן א"א לקרוא לזה כאילו עשה בידים, ולפי"ז היזק כזה אם יהי' במטלטל ג"כ לא נימא דיתחייב לשלם, דהא להסוברים דקרקע לא נתמעט מחיוב פשיעה, אז קרקע ומטלטלין שוין לענין חיוב פשיעה, ואם בקרקע לא יתחייב ה"נ במטלטלין.

והנה בהגהות אשר"י לעיל פ"ג סי' כ"ד דייק ממה דאמרינן דאם השומר פשע ולא שם לב לדקדק שלהשור אין שיניים ועי"ז מת יהי' חייב ה"נ בפירות שהרקיבו הי' לו להודיע שמתקלקל. ואם לא נעשה מחלוקת בין ההג"א והר"ן צ"ל דשאני מהכא דשייך לעשות בידים זה מה שנעשה רקוב, משא"כ כאן דפחת כזה שע"י שלא זרע לא שייך לעשות בידים, או דכונת הר"ן דאיה"נ דבמטלטלין חייב דכל שאירע נזק דבפשיעה חייב מדין חיוב שומרין כל מה שאירע הפסד, ורק בקרקע דנתמעט מדין פשיעה בשומרין וחייב רק משום דסמך המפקיד עליו דאז חייב רק על פשיעה שנוכל לומר דהוי כהזיק בידים, אבל מה שנפחת הקרקע ע"י שלא זרעה לא יוכל להתחייב אלא מדין חיוב פשיעה דשומרין, וכיון דחיוב כזה אין בקרקע לכן בקרקע לא יתחייב לכו"ע עבור זה שלא חרש וזרע.

ועדיין יקשה דאיך נוכל לחייב מדין שומרין ע"י שפשע ונתקלקל, דהא שומר בפשיעתו הו"ל כעשה בידים, אבל שלא יצמח פירות אפילו אם הי' עושה בידים הוי כמשבית הקרקע ושבת דבהמתו הא פטור.

שם. ר"מ הי' דורש לשון הדיוט. עי' בתומים סי' ס"א ס"ק ג' שהקשה דר"מ ס"ל אחריות לאו טעות סופר ולמה לא נימא דאף אי לא כתב חייב כמו שכתב וכמו דס"ל כאן לדרוש לשון הדיוט, ונראה דהנה כל אלה הא מעיקר הדין אין חיוב לשלם כשהוביר אלא דאנשים הנהיגו כך מפני שכך רוצים, ולזה אמרינן דכיון דאנשים רוצין כן יועיל אף בלא כתב דהוא ככל אנשים דרוצים להתחייב בזה, אבל שיעבוד הא בין אם שיעבודא דאורייתא או דרבנן מ"מ הא יש דין שיעבוד ואין צורך בכתיבה וברצונם ורק יכולים להתנות דאינו משעבד, ומה דכותבין שיעבוד היינו דכותבין החיוב שיש ולא שמתנדב לשעבד, ולזה אין ראי' דאנשים רוצין כן מדכותבין, כיון דמעיקר הדין הוא דנעשה שיעבוד ולא משום רצונם המחדש השיעבוד הנכסים, וא"כ כשאינו כותב סבירא לי' לר"מ דאינו רוצה לשעבד והו"ל כאילו התנה דאינו רוצה לשעבד.

אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. הנה ודאי אם א' חייב לעני מעות דבהן אפשר לקנות קרבן מ"מ נשאר עני ואינו חייב להביא קרבן עשיר, אלא דכאן אין חיוב לשלם סתם כסף אלא כסף עבור קרבן לכן אזלינן בתרי' להיות נקרא דהחייב את הקרבן הוא עשיר.

ובלח"מ פ"י מהלכות שגגות ה"ו הביא מש"כ הרמב"ם בפירוש המשנה דאשתו כגופו לכן חייב בשבילה קרבן עשיר, וצ"ע למה ע"ז שייך אשתו כגופו, ואם לוה האם יגבה ממה ששייך לאשתו, וכן אם לוה מאשתו שייך לשלם להבעל, הלא כל א' יש לו גבי ממון דין לחוד.

רש"י ד"ה ה"ג לה בתו"כ. שכך כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי וכו'. נראה דזה אין תלוי בקבלת כסף כתובתה דכיון דגירשה שוב אין חיוב הבאת קרבנותיה עליו ובודאי אין לו זכות להכריחה שתמחול בעד כסף כתובתה, וצ"ל דאורחא דמילתא דכותבת זה אבל לא צריך הסכמתה, וצ"ע.

תוד"ה הי'. לשונות שלא תיקנו חכמים וכו'. והנה מדקאמר ר"מ הי' אומר אם לא אעביד, הרי דס"ל דדריש לשון הדיוט ותמיד חייב, דאל"כ אלא בכתב מאי ר"מ הי' אומר, וכן בהא דר' יהודה ובהא דלא ימשכננו ע"כ דדורש, דאל"ה למה לא ימשכננו, ימשכננו ולא יכתוב, ובע"כ משום דדורש לשון הדיוט ואף אם לא יכתוב ג"כ יוכל לגבות ולכן לא ימשכננו.

בא"ד. לשונות שלא תיקנו חכמים וכו' ואפי' לא כתב וכו'. ועי' ברא"ש דכתב הי' דורש ומחשב לשון שנהגו הדיוטות לכתוב כלשון שתיקנו חכמים לכתוב, וצע"ק דאם הדין בתנאי כתובה הי' הכתיבה אלא דהוסיפו דאף אם לא כתב חייב הי' שייך להשוות דגם בלשון הדיוט הוא כן, אבל לכאורה חיוב בנין דכרין וכל תנאי כתובה הוא חיוב בלתי תלוי כלל בכתיבה, ויש שאין כותבין כלל באתרא שאין כותבין כתובה אלא דגם תיקנו לכתוב, וא"כ איזה דמיון הוא להתם, הא בכתובה וכל תנאי אף אם יכתוב בפירוש דאינו רוצה להתחייב מ"מ יהי' מחויב, ויהא פטור רק באופן דיהי' מחילה מצד האשה, אבל כאן לכאורה אם יכתוב בפירוש דאינו רוצה להתחייב אם אוביר ולא אעביד, יפטר לא מצד דהבעה"ב מחל אלא כיון שאינו רוצה להתחייב לא שייך שיחול עליו חיוב וצ"ע. והעירוני דצ"ע בשער משפט סי' ס"א.

תוד"ה הכי גרסינן. ובנדרים ובנדבות נמי אם הי' חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפי' יוכל להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע. משמע דתוכל לפרוע בלי לשאול את הבעל, מבואר בדבריהם דאם הוא חייב לשלם מה שנדרה תוכל לתפוס כדי לשלם חיובו שחייב להביא קרבן בשביל נדרה.

ומצינו דיש חיוב ממון לשלם דלכן שייך תפיסה לגבות אע"פ דעדיין רק דין נדר על זה דלכן הי' שייך הפרה, דאילו כבר נעשה ממון הקדש ממש מה שייך שיועיל הפרה. וכן מצינו בב"ק דף ז' ע"ב דאם נדר מנה לבדק הבית יכול הגזבר לגבות.

והנה ודאי אין חיוב מן התורה לשלם נדריה, ולא מיבעיא למאי דפסקינן דאינו חייב במזונותיה אלא מדרבנן דודאי כ"ש דאינו חייב לשלם קרבנותיה, ואפילו אם חייב מזונותיה וכסותה מן התורה מ"מ זה בודאי לא חייבתו תורה אלא מדרבנן, וצ"ע בשיטת הרמב"ם פ"י מהל' שגגות ה"ו דיתכן דזה מן התורה, וא"כ איך יוכל להפר מחמת דזה גורם לו הפסד ממון, דהא מן התורה אין הנדר מופר בזה כיון דאינו נוגע להפסד ממונו, וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דאחרי דרבנן חייבוהו הרי במציאות יפסיד שהיא תוציא ממנו ממונו מיקרי שפיר דברים שבינו לבינה ומצי מיפר מן התורה. וכן מצינו בתוס' קידושין דף ס"ג דמה שלא יוכל ליהנות ממעשה ידיה שמגיע לו מקרי דברים שבינו לבינה אע"פ שמעשי ידיה אינן שלו מן התורה, אע"ג דשם אם נלך בתר דין תורה לא מפסיד כלום.

והנה מדבריהם משמע דאין ברור להם אם כה"ג מקרי דברים שבינו לבינה שלכן יוכל להפר, וצריך טעם למה. ואפשר דהא מה שאדם נודר ועושה מצוה א"א לקרוא לזה הפסד, ולכן גם לגבי הבעל אולי לא מיקרי שמפסידה כי אחרי שחייבת לקיים נדרה הו"ל כנותן לה מה שהיא צריכה, ויתכן דלא מקרי דמפסידה אותו לענין שיוכל להפר.

משכנו והשיב לו המשכון ומת שומטו מע"ג בניו. וכתב רש"י דקנו לגוביינא, עי' בשטמ"ק בשם הרשב"א דלשיטת הראב"ד משמע דהוי כקנין גמור לאונסין ואפילו לכחשא וזולא כפרעון גמור, והרשב"א חלק עליו דאינו חייב באונסין, ולדבריו דלא הוי דידי' ממש וגם בפשיטות משמע דמצי לסלק בזוזי דלכן נקרא משכון, דאי הוי גוביינא ממש, מה כל הטורח להחזיר, וע"כ דיש לו קנין לגבי גוביינא וקנין כזה עדיף מסתם שיעבוד דלא הוי כבר מטלטלי לגבי בניו, וצריך לומר דאע"ג דלמ"ד שיעבודא דרבנן כתבו הראשונים דלא מהני אף אם שיעבד מפורש דהוי קנין לחצאין, מ"מ מצינו קנין דמשכון דהוא ג"כ רק לגוביינא ממה שיתן לו, ומ"מ אינו קנוי לאונסין דעצם המשכון אינו שלו אלא צורך לגוביינא מדברים אחרים.

ומסתבר דכשמת הלוה דפקע שיעבודא מיתר הדברים יכול לתפוס ולזכות במשכון לגוביינא ממש, ויש לעי' בהניח קרקעות אך יכול לשומטו לגוביינא ממש, ועי' בשטמ"ק לקמן קי"ד ב' דכתב הרמ"ך דמותר ליכנס לביתו לשומטו כיון שכבר הוי דילי' דהאיסור כדי שיברור הלוה מה שהוא רוצה לתת, משא"כ כאן דהוי כפקדון. משמע דאע"ג דהלוה חי, וצ"ע כוונתו דכיון דיש לו קנין לגבי הגוביינא הו"ל כדילי', אע"ג דלגוביינא ממש עדיין ביד הלוה לתת לו דבר אחר, ואולי דס"ל כהראב"ד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א