אילת השחר/בבא מציעא/קד/ב

אילת השחר בבא מציעא קד ב

דף ק"ד ע"ב

אהני כתיבה לגירעון. פירש"י השטר מועיל לפחות דמיו אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוה. וביאר בשטמ"ק בשם הרשב"א דבלי זה הוי כאילו גבה המשכון וחזר והשאילו להלוה דאז הלוה דהוא כשואל אינו חייב על כחש וזולא. ויש לעיין אם כוונתו דאינו חייב על כחש שנכחש ע"י השתמשות דהוי מתה מחמת מלאכה, או משום דכל שמחזיר לו הדבר ולא נשתנה אינו חייב השואל, דכמו שאינו חייב על מה שהוזל ה"ה על כחש כזה שלא נעשה שינוי בגוף הדבר.

תוד"ה אהני. וא"ת וכיון שאם לא כתב לו הוא פטור מן הגירעון א"כ מצוה הוא שלא יקחנו. היינו דנהי דמהני להיות נחשב כאילו המשכון קנוי דלכן לא הוי כמטלטלי דיתמי, מ"מ אינו קנוי ומצות החזרת העבוט הוא בלי לקחת דמי הגירעון איך מותר ע"י כתיבה [ונראה דאף לפי סברתם בקושייתם לא הוקשה להם דיהי' אסור גם משום ריבית, דריבית הוא רק אם מקבל יותר ממה שהלוה ולא אם מקבל יותר ממה שהדין מחייבו], ותירצו דמקנה ממש כיון שמחזירו לו לימים רבים היינו דמצות החזרת העבוט כל יום שאני מאם מחזיר לזמן מרובה, וצ"ל דבשעה שמחזירו על ימים רבים אז דעת הלוה להקנות, ולכאורה כשלוקח הלוה המשכון איך מקנה, וצ"ל דמשהו לפני שעת לקיחה עושה ההקנאה.

בא"ד. א"כ מצוה הוא שלא יקחנו. לכאורה מה שייך מצוה הא כיון דיש לו זכות להשתמש בו ממילא הגרעון דמלוה, והנה במעיני החכמה הקשה דבלי כתיבה למה הי' מפסיד המלוה, דא"כ נמצא דהמלוה חייב באונסין דאין לך אונס גדול מזה שנפחת בתשמישו של מלוה, אמנם מתוס' הנ"ל מבואר דזה מצוה לתת משכון להשתמש ושלא יוגרע ע"י הפחת של השתמשות אבל באונסין אחרים פטור.

בא"ד. וי"ל שמדעתו מקנה לו הלוה. הנה זה ודאי דמה דנהגו לכתוב אינו חיוב דהא הנהיגו הדיוטות לכתוב כן, ואם לא ירצה לכתוב אם אוביר ויתנה בפירוש דאינו רוצה להתחייב א"א להכריחו וכן בכל הני, ובודאי הא דיכתוב תשלומתא דאית לך עלי יהי' בהסכמת הלוה ומדעתו ומאי הוי קשה להו, ובודאי אם המלוה יאמר איני מחזיר המשכון רק אם תכתוב לי כן שהגרעון לא אפסיד אין לו רשות דמחויב להשיב העבוט בכל גווני, וא"כ בודאי הכל מדעתו ומאי הקשו, וצ"ל דהוי ס"ד דאינו אלא מתחייב הגרעון אבל אינו מקנה לו המשכון ולזה הקשו דעובר, אלא דק"ק דאיך יועיל התחייבות הגרעון בלי שיהי' לגמרי של המלוה, וכן לאידך תירוצא שתירצו דתיקנו כמו פרוזבול אבל אינו מקנה באמת.

בא"ד. א"נ רבנן הוא דתקון. יש לעי' דא"כ מאי שייך זה לענין לדרוש לשון הדיוט, דהא זה תקנתא דרבנן שישאיל לו ויכתוב שיהי' לו הגרעון, וצריך לומר שהכונה דתיקנו דיש רשות להמלוה לבקש שיכתבו לו ולא יהי' בזה חטא מה שירויח הגירעון, אבל על זה הנהיגו האנשים ואיכא דוכתא דלא כתבי והתם באמת לא יהי' גרעון שלו רק בדוכתא דכתבי הו"ל כאילו כתב.

עוד אפשר לומר דאין כוונתם דתיקנו שיכתוב, אלא דתיקנו דכיון שאם יכתוב יועיל להיות קנין גמור כדי שלא ימנע להלוות, לכן אפילו לא יכתוב יועיל להיות מותר לגבות גם אם יהי' גרעון, אמנם במהרש"א נדחק דלענין גרעון באמת לא יועיל בלא כתב וע"ז לא קאמר ר' יהושע בן קרחה לדרוש לשון הדיוט דיועיל בלא כתב, ועיין רש"ל.

סבר רב כהנא למימר מנכי לי' כחשא דארעא. יש לעיין דלא משמע דקרקע שנזרעה בשומשמין שוה פחות למכירה משא"כ כשנזרעה חיטין דשוה יותר, ואם נימא דבאמת זה שוה פחות כשנזרעה שומשמין למה במסקנא אמרינן דלכחוש ארעא ולא לכחוש מרה, דסוף סוף הא משתרשי לי מה דלא נתקלקלה הקרקע, ואם כי הסברא דרב כהנא שיקבל הכל המקבל, צ"ע כמו שתמה במעיני החכמה דהא שותף ששינה אם הרויח הריוח לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו כמבואר בב"ק דף ק"ב ע"ב, אבל הא רב אשי לא דחה סברת רב כהנא אלא משום דלא ליכחוש ומה זה תשובה על הריוח שיש לו, וע"כ צ"ל דאין נפק"מ לגבי שיווי הקרקע אלא דבעה"ב יותר ניחא לי' כשהאדמה אינה מוכחשת, וס"ד דניחא לי' שיעלה לו דמים כדי שלא ליכחוש, וע"ז ענה רב אשי דהבעה"ב יותר רוצה דלכחוש ארעא מלכחוש מרה ואינו שוה אצלו כסף, וצ"ל דודאי יש אנשים שרוצים יותר דלא לכחוש ארעא מ"מ יכול לטעון דאצלו אינו שוה כסף, וכיון דזה אין הפרש לגבי שיווי קרקע למכר אלא דמחמת שאצלו זהו ריוח ע"ז יכול לטעון דאצלו אינו ריוח.

ובזה אפשר אולי ליישב קושית מעיני החכמה דלמה לרב כהנא יהי' הכל להאריס, דיתכן דאם יש ריוח חולקין, אבל כאן כל הריוח אינו אלא מה שהרויח להבעה"ב שלא יוכחש קרקעו, וא"כ כיון דאינו ריוח להמכר ולא שייך שיהי' הריוח לאמצע רק דלהאריס ישולם על ההנאה שעשה להבעה"ב, ובתוס' ד"ה סבר כתבו דאפילו מאן דחייש לכחש גופנא מ"מ יודה לר' אשי דלא חיישינן, ובמהרש"א ביאר דרק המזיק וצע"ק, ולדברינו כיון דרב אשי חידש דאינו הפסד ממשי מחמת דהוא יכול לטעון דאצלו אין זה חשוב ריוח ממון ובמציאות בין כך אין נפק"מ במחיר השדה ממילא אין כאן מה לנכות, משא"כ בכחש גופנא דמיירי דע"כ הוזל שיווי והוי הפסד ממש ומשתרשי לי' עי"ז ממון, ע"ז שפיר ס"ל למאן דאמר דיש לחוש לכחש גופנא.

ובאידך עובדא דעבדא חיטי טפי משומשמין סבר רבינא דהשבח יהי' לגמרי ומיירי בקבלנות [כמו שהגיה הרש"ש ברש"י דמנכה לו מחלקו, ומש"כ מחכירותו זהו ט"ס], וצ"ל דהוי ס"ל דיש לו רשות לעבד האדמה ולהוציא ממנה חלק מסוים לבעה"ב אז הפסיקה דשומשמין אינה פסיקה על חיטין, ואינו דומה ליורד ברשות דהתם אין לו זכות בקרקע, אבל אריס הא הוי שותף בקרקע, וכיון דמחמת שותפותו נתחייב חצי ריוח דשומשמין הו"ל כמרשהו לזרוע מה שרוצה ובלבד שיהא לו חצי ריוח דשומשמין, ור' אחא סובר דכל מה שתרויח הקרקע הוא רוצה חצי.

עבדא חיטי טפי וכו'. ברמב"ם סוף פרק ח' משכירות וכן בשו"ע סימן שכ"ו כתבו דאין לו עליו אלא תרעומת, וביאר בסמ"ע או דיש תרעומת לבעל הקרקע או דלהמקבל יש תרעומת על מה שהבעה"ב אין מנכה לו כחשא דארעא, וצ"ע דמי הכריחו לשנות מדעת בעה"ב ושאח"ז יהי' לו טענות.

והנה לכאורה כיון דקיבל לזרוע שומשמין הוי ליה חיטין כאינה עשויה ליטע וכיורד שלא ברשות, וא"כ יקבל רק יציאה שיעור שבח דיהי' ידו על התחתונה כדאמרינן לעיל דף ק"א ע"א, וכן אם לא הצליחו החיטין כשומשמין צריך להיות ודאי כיורד שלא ברשות ויהי' ידו על התחתונה, ובשו"ע סימן שכ"ו מבואר דאז משלם לו המקבל כפי מה שהיתה ראויה לעשות בשומשמין, ומ"מ משמע דמהחיטין מקבל חלק כאריס, ולמה יקבל מהחיטין כאריס דהא זה כיורד שלא ברשות ואינה עשויה ליטע חיטין.

להכי קרו לי' עיסקא דא"ל כי יהיבנא לך לאיעסוקי בי' ולא למשתי בי' שכרא. ופרש"י דמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותעסוק בה יפה, והתוס' כנראה מיאנו בפירושו משום דא"כ הא יותר מיחזי כריבית, דבאמת הא משלם לו עבור טירחא או דמי עמלו ומזונו או מה שיש לו יותר שכר ממה שמקבל אחריות הפסד, אבל להדגיש דרוצה שירויח מחצי של מלוה כדי שיתעסק בחלק הפקדון זה נראה כריבית, ולכן כתבו דרוצה שיהי' בעין שיהי' לו על מה לסמוך, ורש"י כנראה מיאן בפירוש התוס' דזה עצמו למה הוא צריך שיהי' לו על מה לסמוך, דמ"ש מכל מלוה דהלוה יכול לעשות מה שרוצה, ולכן כתב משום שרוצה שיתעסק בשלו.

אמר רב אידי בר אבין ואם מת נעשה מטלטלין אצל בניו. לכאורה ס"ל לר' אידי בר אבין כנהרדעי דיכול למשתי בי' שכרא, דאי ס"ל כרבא דאסור למשתי בי' שכרא א"כ למה זה כמטלטלין אצל בניו, אבל מדכתב הרי"ף דהלכה בתרי דינים אלו כרבא, ואם איתא שאסור למשתי בי' שכרא בהכרח אינם כמטלטלין אצל בניו, ומה צריך לומר דהלכה בתרוייהו כרבא דהא זה רק דין אחד שא"א שיהי' מטלטלין אצל בניו אם אסור למשתי בי' שיכרא. אלא משמע דגם ר' אידי בר אבין מודה דאסור למשתי בי' שיכרא ומ"מ ס"ל דנעשה מטלטלין אצל בניו, וצ"ב למה זה כן.

ואפשר דהנה בטעם דס"ל לרבא דאסור למשתי בי' שיכרא פירש"י דעי"ז שתשתכר בשלך, דהיינו בחלק המלוה, תטרח ותעסוק בה יפה. והיינו דאם יוציא החצי שהוא מלוה וישאר חלק הפקדון לבד לא יטרח כ"כ להתעסק כיון דאינו מרויח בזה כ"כ הרבה, אבל התוס' כתבו משום דרוצה שחלק המלוה ישאר בעיסקא שיהי' לו ממה לגבות הלואתו שהלוה להמקבל, ולפירש"י א"ש דהם שני דברים שונים דאע"ג דאסור למשתי בי' שכרא אבל אין ראי' שיש ענין שישאר בטוח בעיסקא שזה גורם שסומך דעתו לגבות הלואתו מחלק המלוה, ולכן ס"ל לר' אידי בר אבין דאע"ג דאסור למשתי בי' שיכרא מ"מ נעשה מטלטלין אצל בניו, ויתכן דהרי"ף יפרש כרש"י, אבל להתוס' לכאורה ר' אידי בר אבין ס"ל כנהרדעי, דאם הוי ס"ל דאסור למשתי בי' משום דע"ז עיקר סמיכת דעתו, א"כ בודאי אינם כמטלטלין אצל בניו.

רש"י ד"ה להכי קרו לי' עיסקא. דטעמא דלא קא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבע"ח משום דמעיקרא לאו עלייהו סמך דלאו למיגבי מינייהו אוזפי' שהרי בידו להוציאן. ועיין ברש"י ב"ק דף י"ד ע"ב דכתב טעם אחר משום דשמא זה לא של אביהם.

תוד"ה סבר רב כהנא. א"נ הכא דוקא גבי שומשמי דמכחשי יותר סבר דמנכה לו. צריך טעם מה נפק"מ אם יש כחש מאד או לא כל כך כחש לגבי לנכות הכחש. ובעצם דברי הגמ' ג"כ צ"ב מה דקאמר תכחוש ארעא ולא מרה דמ"מ הא יש כחש ארעא.

וכן צ"ב במש"כ התוס' דאפי' מאן דחייש לכחש גופנא בפ' הכונס הכא מודה לרב אשי דלא חיישינן, וביאר המהרש"א דרק למזיק לא חייבו כיון דלא הפסיד להניזק כ"כ הרבה אבל הכא אדרבה למה ישתכר האריס לנכות הכחש כיון שגם הוא לא הפסיד כלום. וצ"ב דסוף סוף אם יש כחש נמצא דלא הרויח כל כך הבעה"ב.

ואפשר לומר דהנה כאן הא הכל תלוי כפי תנאם למה שמסכימים, והא ודאי אם הי' מתנה האריס שהבעה"ב לא ינכה הכחש של הקרקע בודאי לא היו מנכים, וכיון שכן הכל לפי"מ שנאמוד דעתם למה שמסכימים, ולכן הסברא דתכחוש ארעא היינו דהבעה"ב לא הי' מסכים שירד כחש הקרקע, ומה"ט סברת האי נמי שבתוס' לחלק דאפילו לר' כהנא מ"מ רק בכחש דשומשמי דזה כחש גדול ס"ל לר' כהנא דהאריס מסכים להוריד מחלקו מחמת כחש ארעא דבעה"ב ולא בכחש קטן, ובא"נ כתבו דמ"ד דחייש לכחש גופנא יכול להודות כאן לר' אשי, דיכול לסבור דיש לנו לאמוד דהבעה"ב לא הי' מסכים לנכות מחלקו מחמת דתכחוש ארעא ולא גברא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א