אור שמח/יום טוב/א

אור שמח ‏ יום טוב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת כו' חוץ מן ההוצאה כו' וההבערה שמתוך שהותרה וכו' וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה.

עיין בהשגות ובמגיד שהביא לשון הירושלמי דפרק משילין הלכה ב' א"ר אבונה תני תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ופירש דעל פלוגתא דהוצאה כיון וכי היכי דאמרי מתוך בהוצאה כן אמרו גם בהבערה - אולם המעיין בירושלמי יראה כי לא כיון מטעם מתוך רק מקרא דלא תבערו אש ביום השבת דביו"ט אתה מבעיר וע"כ שלא לצורך אכילה דאי לצורך למה לי קרא, ואם נאמר דעל הוצאה כיון ע"כ לומר דכמו כן בהוצאה נמי פליגי בקרא דלא תוציאו מבתיכם ביום השבת הא ביו"ט מותר וכמו שפירש רבה בבבלי פלוגתייהו דב"ש וב"ה וזה לא נזכר בירושלמי. והפשוט דכוונתו רק על מה דתניא ומייתי לה בבלי בדף כ"א בש"א לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה וב"ה מתירין ומפרש משום דב"ה שרו נר של אבטלה ולמאי דא"ר יוחנן לא תאסור ולא תשרי היינו דטעם ב"ה משום היתר דמתוך ודוקא היכא דאיכא צורך קצת או הנאת הגוף השוה לכל נפש וכמו דמטעם זה שרי בריש כתובות לבעול בתולה ביו"ט אע"ג דחבורי מחבר דהוי בכלל לכל נפש יעו"ש ובפרט לפי מה דבעי ירושלמי לומר בפתרא חדא דהוא שיהא קומקום של חמין כנגד המדורה ע"ש בחידושי הרשב"א גירסא ישרה.

והנה לשיטת הני רבוותא דסברי דבכבוי ג"כ הותר לצורך אכילה והיינו בבישרא אגומרי וגרסי בפרק ר"א דמילה דקא פריך מבישרא אגומרי ומשני משום דהכא אי אפשר ודלא כהרב אלפסי ורבינו ז"ל שקאי בשיטתו לקמן פרק ד' הלכה ו' עיי"ש דגרסי התם ליכא כבוי א"כ קשה יהא גם בכבוי גדר מתוך, מתוך שהותרה כבוי לצורך כן יותר גם שלא לצורך ואיך אמר דכבוי אסור אף כדי שלא יתעשן הבית וכי"ב הא נימא מתוך וכבר פירש הרב המאירי בחדושיו למסכת יו"ט דתמן הכבוי אינו מכשיר את האוכל שהגומרי נכבה מחמת האוכל המונח עליו, אבל אין הכבוי תקון בגופו של אוכל כמו ההבערה אלא דמפני שא"א שיצלה על הגחלים בלא כבוי הגחלים שרי להכי לא שייך מתוך שהותרה לצורך אכילה ודו"ק.

ולפ"ז צל"ע להבין דברי הירושלמי פ"ק הלכה י' דאמר ר' יוחנן המבשל ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט התיב רבי בא בר ממל על הדא דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט. ומאן מתרגם לן הא מילתא נהי דירושלמי לטעמיה אזיל דלא סבר כהבבלי דמיירי בעפר תיחוח כו' אלא משום דעשה דוחה ל"ת או משום שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק אבל מ"מ הא לא הותר משום צורך אכילה דאף אם לא יכסה ג"כ מותר לשחוט ולאכול מן התורה ואיך שייך ע"ז לומר מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש. אם לא דנאמר דהא ר' יוחנן לא אמר מתוך שהותר לאכילה אלא שהותר מכלל בישול ואין כונתו להאי מתוך דאמר בתלמודא דידן. וזה דוחק גדול דאטו משום שהותר במקום אחד משום מצוה יהא מותר לכל מילי. ודוקא אם מותר משום אוכל נפש שייך לומר מתוך - והתבוננתי וראיתי כי הטורי אבן במלואים לחגיגה פירש כן סוגי' דפסחים דפריך הואיל וחזי לכסוי דם צפור משום מתוך אם מקלע לי' צפור להבא לכסותו אעפ"י שעכשיו קודם שחיטה הוי מ"מ מותר לכסותו משום מתוך דאשתרייא אם הוי צפור שחוט ומשום כסוי אתי עשה ודחי ל"ת יעו"ש דברי נועם, א"כ נתוסף לנו שגם סוגית הבבלי אמרה בכה"ג מתוך, והדברים תמוהים מאד.

אולם בעיקר הקושיא דכבוי לא קשה לי דהא אינו מכוין לכבוי אלא דהוי בגדר פסיק רישא וכיון דלא הותר כבוי בכונה ל"ש מתוך שמסיבת שהותר כבוי בלא כונה יהא מותר כל כבוי אף שלא לצורך אוכל נפש, ומכ"ש לפי שיטת שלטי הגבורים פרק האורג דכל מעשה שאפשר להיעשות זולת הפסיק רישא אז אפילו כי עביד אותו מעשה בפסיק רישא שרי כי לא מתכוין לעשות בפסיק רישא. ובזה מיושב מה שסתם רבינו בפ"א מקרבן פסח דמפשיטין את כולו בי"ד שחל בשבת ולא הזכיר מאי דאמרו פרק כל כתבי דשקיל לי' בברזי דהפירוש הוא דאינו מכוין אלא ליטול הפסח ולא קא מכוין לעור רק דפריך דהוי פסיק רישא ע"ז קא משני דאפשר ליטול הפסח בלא מלאכת ההפשטה ע"י ברזי לכן תו שרי בכה"ג וכשיטת שה"ג וכמדומה לי שכבר ראיתי למרכבת המשנה ריש הלכות שבת שפירש כן ולפי"ז א"ש דבישרא אגומרי ודאי יכול לצלות הבשר מחום הגחלים בלא שינוח ממש על גוף הגחלים ויכבה אותן, אלא שזה טירחא ומניח להו אגומרי אעפ"י שמכבה אותן, א"כ אין זה מלאכה כלל דהא אינו מכוין לכבות הגחלים רק דהוי פסיק רישא וכיון דמצי לעשות מה שמכוין היינו לצלות הבשר בלא פסיק רישא תו שרי נמי ע"י פסיק רישא ודו"ק. ולפ"ז יש לפרש גירסת הרי"ף בהא דאמר גבי אין ממתקין את החרדל בגחלת בפרק ר"א דמילה דפריך מ"ש מבישרא אגומרי התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי היינו הפירוש. גבי ממתקין החרדל בגחלת דאיכא כבוי אעפ"י דאינו מכוין לכבות מ"מ כיון דליכא אופן למתק החרדל בלי כבוי של הגחלת הוי פסיק רישא ואסור ודו"ק.

ז

כיצד אין קוצרין ולא דשין כו'.

רבו החולקין ותלמודא דבני מערבא יליף מקראי דקצירה דישה וטחינה לא הותרו מן התורה, ויליף מן קרא דאך אשר יאכל לבדו כו' שלשה מיעוטין. וכן מסקו רבנן בתוספות ריש ביצה סד"ה גזירה שמא וכן כתבו בריש פרק אין צדין יעו"ש אמנם מה דהקשו בתוספות דף כ"א ד"ה הואיל ותימא כו' הרודה חלות בדבש כו' אמאי לוקה נימא הואיל ואי מקלעי אורחים כו' ולכאורה כיון דמחייב לר' אליעזר משום דיליף מקרא דדמי ליער והוי דומה כתולש ומשום תולש חייב א"כ לא הותרה תלישה ביו"ט לצורך אוכל נפש ומאי מקשה הא אף אם רודה לצורך אוכל נפש לוקה. ונראה דאזלי לטעמייהו בדף י"ב תו' ד"ה השוחט עולת נדבה ביו"ט דאף דדרשינן לכם ולא לגבוה לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו א"כ ה"נ או דיליף מן קרא דושמרתם או מן הנך מיעוטין מ"מ אינו צריך ללקות דהוי רק לאו הבא מכלל עשה דמשעת שימור ואילך אשתרי אוכל נפש וא"כ מקשו כיון דאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחין חזי הרי תו ליכא מלקות רק לאו הבא מכלל עשה ואמאי לוקה. וליכא למימר כיון דתולש מכוורת באיסור יו"ט תו אסור עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו וא"כ לא חזייא לאורחין ומש"ה לוקה דלא שייך הואיל כיון דהאורחים לא יאכלו דזה אינו דמוכרח בסברתם דכיון דרק מדרבנן אסור ומה"ת חזי תו שייך הואיל דלא ילקה מן התורה דאי לא"ה מאי מקשה הא ר' אליעזר אית לי' מוקצה בדף ד' גבי ביצה תאכל היא ואמה כו' ובפרק המביא כו' יעו"ש ברש"י וחלות כוורת מוקצות נינהו כדאמרי ריש משילין. וצ"ל דסברי כיון דמה"ת חזי לאורחין תו אמרינן הואיל ודו"ק. אמנם גם מגמרא דילן נראה מפורש כן ביבמות פרק חרש אבא שאול אומר יונקים היינו מבה"ט ביו"ט וקסבר מפרק כלאחר יד הוי שבת דאסור סקילה גזרו רבנן. יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. והא הוי לצורך אוכל נפש ומותר גם מלאכה דאוריתא [והרגיש בזה המלחמות בפרק חבית בשבת יעו"ש] וע"כ דקצירה ודישה לא הותרו ומפרק הוי תולדה דדש א"כ הוי ביו"ט איסור לאו שלא הותר לאכול נפש אע"ג דשם תיכף בשעת היניקה הוי אוכל נפש כש"כ כשהדבר רחוק מהאוכל כמו דישה שבשעת הדישה עדיין אינו נאכל וזו ראיה עצומה.

ואולי נאמר דמשום רפואה היו יונקין ומקיאין ולא הוי דרך אכילתן ולא הותרה רק לאוכלן דרך אכילתן אבל זה אינו דהא בפרק גיד הנשה אמרו דחייב מלקות באוכל גיד חצי זית והקיאו וחזר ואכלו דנהנה גרונו בכזית הרי דהנאת גרונו הוי דרך אכילה לחייבו מלקות א"כ כ"ש דנכלל בהא דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש ואולי אימת הוי דרך אכילה בהנאת גרונו היכא דאחשבינהו שמכוין ליהנות מהמאכל ולהקיאו משא"כ היכא שמתכוין לרפואה וזה אפשר וכמו דאמרו בפרק חבית דף קמ"ה לענין סחיטה דאי אחשבינהו לצורך משקין משקה מקריא יעו"ש וכן פירש הרמ"ה טעמיה דר"ש דכ"ש למכות משום דאחשבינהו לצורך אכילה ועיין בריטב"א.

אך המחוור לשיטת רבינו דהגמרא בפרק חרש אזלא אליבא דרבה דאמר פרק אלו עוברין אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ומוקצה דבר תורה דכתיב והכינו את אשר יביאו יעו"ש ברש"י ואם כן בהמה העומדת לגדל ולדות או שה באפר כי יונק ממנה עובר משום מוקצה ובלאו קאי לכן אמר אע"ג שבבהמה טהורה דאמר הוואי בהמה המוקצת מ"מ אין בה רק איסור לאו ודו"ק ולפ"ז יש לפרש הא דמקשה הגמרא בריש אין צדין ה"ד מחוסר צידה כו' כל שאומר הבא מצודה ונצודנו א"ל אביי הא אווזין ותרנגולין כו' ותניא הצד אווזין ותרנגולין כו' פטור ועיין בתוספות שם. ולפ"ז יש לומר דסברת הגמרא היא כיון שצידת אוזין ותרנגולין אינה מלאכה ובשבת פטור הצד אותן אם כן תו ביום טוב כי צד אותן לצורך אוכל נפש צ"ל מותר לצוד אוזין ותרנגולין דבכה"ג לא גזרו חכמים כיון דצידה גמורה לצורך אוכל נפש שרי מן התורה וכן פירשו הפוסקים וכן דעת רש"י ותוס' פרק תולין דף קמ"א תו' ד"ה הני פלפלי מידק חדא כו' יהא מותר לקוצרו ולכותתו כו' כשיטת רבינו ובמק"א ביארתי עוד בזה.

והנה בעיקר שיטת רבינו נראה לי דלשיטתו דבכל מלאכות לא אמרינן מתוך אף בבישול ואפיה שהן מלאכות הנעשות באוכל נפש אם לא עשאן באופן דאיכא בהו הואיל וחזיא לאורחין ולכן אם שחט טריפה או בישל נבילה דלא שייך הואיל. דזה מוכח מגוף הפלוגתא דפליגי רבה ורב חסדא אם לוקה דמר סבר הואיל כו' אבל משום מתוך לא מדכרי ולא סבר חילוקים של רבוותא בין צורך קצת כו' ומחלוקת זה בירושלמי במבשל נבלה ביו"ט אם לוקה דר"י סבר דאינו לוקה משום מתוך וריש לקיש סבר כרבינו דבבישול לא אמרינן מתוך.

אמנם עוד סוגיא אחת מוכחת כרבינו והיא בפרק כירה בסוגיא דאנשי טבריא, דמוכח כולה שמועה דבחמין שהוחמו ביו"ט החמירו טובא דאסורין לרחיצה א"כ מוכח דאסור להבעיר לצורך רחיצה מן התורה ולצורך זיעה הוי שרי מה"ת וכדמוכח מהא דאמר דרחיצה ביו"ט הוי אסור ולהזיע הוי שרי קודם גזירה להבעיר לצורך הזיעה דקמ"ל בברייתא דביצה ל"ב דאין עושין פחמין כו' ועיין בתוספות ורשב"א בשבת דנכנסו לחלק דזיעה שוה לכל נפש יעו"ש. ומה נאות לשיטת רבינו דהמחמם מים לרחוץ אבר קטן כתב רבינו בהלכות שבת פרק ט' דהוי מבשל וא"כ במלאכת בישול לא אמרו מתוך ולכך אסור שלא לשתייה רק לרחוץ בהן כל גופו, אף דסובר רבינו דהנאת רחיצה וסיכה המה כמו אכילה ושתיה אבל בשלא לצורך אסור ולכך החמירו טפי אבל להבעיר להזיע דהבערה שריא מן התורה שלא לצורך כלל דהא בזיעה אין כלל מלאכת בישול דאף אם שופך מים על האבנים אין כונתו לחמם את המים ואינו צריך לזה דהמים נשפכין ונאבדין ואין כאן אלא מלאכת הבערה ושרי' מן התורה אף שלא לצורך הנאת הגוף לכן הקילו חכמים בזה והתירו עד שראו גם בזה לגדור משום רחיצה שאמרו מזיעין אנחנו אם כי היו רוחצין והיו מבשלים מים לצורך רחיצה ובבישול לא שרי' משום מתוך וזה טעם נכון מדוע אסרו וחששו על הרחיצה ולא על הזיעה ודו"ק.

והנה ביארתי לשיטת רבוותא דסברי מלאכת מתוך בכל מילי א"כ גם בכבוי נאמר מתוך היכא דאיכא צורך היום מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש היינו בבישרא אגומרי ולשיטת הגורסים פרק ר"א דמילה דאין ממתקין החרדל בגחלת דמ"ש מבישרא אגומרי ומשני התם לא אפשר הרי דשייך כבוי בבשרא אגומרי וביארתי דבאמת היכא דאינו מתכוין להמלאכה אלא דהיא בגדר פסיק רישא א"כ המלאכה נעשית רק ביחוסה אל האדם ולא מאליה, וקאי על זה לא תעשה מלאכה, שהוא הסיבה שהמלאכה נעשית והוא העושה בידיו, אבל לומר שאין הגוף נח ושובת דבר זה לא יתכן אטו דאטו שני אנשים שעשו דבר זה, רק דלגבי אחד הי' בגדר פסיק רישא ולגבי השני לא נתהוה בגדר פסיק רישא ושניהם לא ידעו ולא נתכוונו שתעשה המלאכה, נחלק דגוף זה שבת וזה לא שבת. אלא מסתברא דביחס אל המלאכה יתכן לומר דאצל מי שלא הי' פסיק רישא לא תתיחס המלאכה אליו כיון שפעולתו היתה באופן שאין הכרח שתיעשה המלאכה והוא רק כסיבה וגרמא אלי' ואצל מי שהי' בהכרח שתיעשה המלאכה הרי אנו אומרין שנעשית על ידו. אבל על גוף האדם ששניהם עשו ושניהם לא כוונו אטו מי נאמר שזה שבת ונח וזה לא שבת, דשניהם היו נעדרי הכוונה והמלאכה נפעלה אצל שניהם ומפני זה אפשר דאין כאן רק ל"ת דמלאכה, אבל עשה דשבתון ליכא כיון דלא נתכוין ולפ"ז א"ש דלא שייך לומר מתוך שהותר' בבישרא אגומרי דשם הא לא נתכוין לכבות הגומרי ע"י צלית הבשר אלא דהוי פסיק רישא דע"כ מוכרח לכבות הגומרי ע"י שומן הבשר א"כ אין שם עשה דשבתון רק ל"ת לחוד ולא הותר במלאכת כבוי העשה דשבתון כ"א הל"ת ואיך נימא מתוך שהותר ע"י בישרא אגומרי לצורך אכילה יותר כבוי שלא לצורך אכילה דל"ת ועשה איכא בה. וזה נכון ומבואר עוד אצלי בהלכות לולב בזה.

ובזה נתבאר לנו שיטת הרשב"ם בסוגיא דהואיל דפריך הגמרא מיש חורש תלם אחד דאי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומשני באבנים מקורזלות. ראויות לכותשן. וכתישה ביו"ט מי שריא. והקשו הא מסיק בפ"ק דיו"ט דאין עשה דכסוי דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת ועוד מאי שנא דכתישה דאסור טפי מחרישה. ופירש רשב"ם דהכי מקשה הואיל וחזי לכסוי דם צפור ואז אינו צריך אלא לעפרה ופטור כחופר גומא וא"צ אלא לעפרה משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה, ולכן על כתישה שמתכוין לעשות עפר לכסוי פריך שפיר מי שרי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ותמהו ע"ז בתוספות דאם נאמר הואיל והוי מלאכה שא"צ לגופה בטלה מלאכת שבת וע"כ לר' יהודא בשדה מתקן הוי דסבר מלאכה שא"צ לגופה חייב רק בבית הוי מקלקל וכאן בשדה מיירי דלזריעה קיימא ומתקן השדה דבשדה חייב משום חורש [ויעוין בחכמת שלמה שלא סבר כן] אולם נראה דבאמת אם נאמר שאינה לגופה אינה בכלל מלאכה לא שייך הואיל, דהא השתא דחורש לזריעה ע"י כונתו לחרוש הוי מלאכה וכשלא כיון רק לצורך עפרה אינה בגדר מלאכה ומאי שייך הואיל. לא מצאנו הואיל אלא היכא שאף אם לא יכוין באפייתו לצורך חול המלאכה נעשית כתקונה רק דחזי לאורחים ונאמר דהשתא ג"כ מאי איכפת לן בכונתו הרי מה שהיא חזי' לאורחים השתא נמי חזיא. אבל לא שבלא הכונה אינה בסוג מלאכה אטו תשלול ממנה עצם המלאכה לומר דהשתא חזיא לכסוי דם צפור הא סוף סוף כיון לחרוש ונעשית מלאכה מה שאילו חרש לצורך כיסוי הדם ולא כיון לחרוש לא הי' בסוג מלאכה.

אמנם אם נאמר דמלאכה שא"צ לגופה חייב והוי מלאכה כמו שהיא עכשו אז אמרינן הואיל דחזיא לכסוי דם צפור ואז אם כיון לכסות דם צפור ולא כיון לחרוש והחרישה היתה ממילא דהוי משביח את הקרקע לא היה רק בגדר פסיק רישא ולא הוי רק ל"ת דל"ת מלאכה בלא עשה דשבתון והוי מותר לחרוש בשדה לכסות דם צפור דלא תעשה דמלאכה לבדה הוי עשה דכסוי דוחה אותה. וא"כ תו השתא דחורש לתקן השדה נימא הא מ"מ חזי לכסוי דם צפור וא"כ ל"ת דמלאכה ליכא דהא אף אם יחרוש לכסות דם צפור ג"כ הוי ל"ת דל"ת מלאכה והעשה דוחה אותה וגם השתא חזיא לכסוי דם צפור ומה איכפת לן בכונתו כיון דאמרינן הואיל אלא שהעשה לחוד עבר דע"ז ל"ש הואיל ואם יחרוש לכסות דם צפור דאם לא יכוין לתקן השדה אע"ג דהוי פסיק רישא אין עשה דשבתון וא"כ הכונה עושה מה שגוף האדם לא נח ואינו שובת ולא שייך הואיל וחזי לכסוי דם צפור דהלא אם לא נתכוין אז הי' הגוף שובת ונח כיון שלמלאכה הנעשית על ידו הוא נעדר הכונה וא"כ הכונה בעצמותה היא העדר השביתה מה שלכסוי דם צפור אין צורך בה אלא פריך אמאי לוקה דהא הל"ת דמלאכה אינו נעדר בלא הכונה כיון דהוי פסיק רישא ומוכרח להיעשות התיקון על ידו הוי ל"ת מלאכה רק לצורך כסוי דם צפור שרי כמו דמותר לאפות לצורך אורחים דעשה דכסוי דוחה ל"ת גרידא וא"כ השתא נמי הלא לא תכחיש דחזיא עדיין לכסות דם צפור וא"כ המלקות בטילה אבל העשה ודאי עבר ומשני באבנים מקורזלות ואי דראוין לכותשן הלא כתישה ביו"ט מי שרי דלא דחיא עשה דכסוי ל"ת דיו"ט דאלים משום דאיכא עשה בהדי ל"ת וזה ביאור נכון בכוונת הרשב"ם בס"ד אשר הוא סתום וחתום. וע"ד החדוד יש לומר, דלפ"ז אם נוקים כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה אינה מלאכה כלל לא שייך הואיל וחזיא לכסוי דם ציפור, דהא לכסוי דם צפור קיימא בלא מלאכה כלל, רק דמקשה מהא דרבה סבר בריש מוע"ק דהא דתנא מנכש ומחפה לוקה הוא משום מקיים כלאים וא"כ מוכח דמחפה ג"כ ליכא משום זורע ומשנה דילן דמחייבא בחורש בכלאים ע"כ כר' עקיבא דמחייב במקיים כלאים ור' עקיבא סבר מלאכה שא"צ לגופה חייב כמו שהוכיחו האחרונים ממה דמחייב רע"ק בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר משום קלוטה כמי שהונחה דמי אע"ג שאינו מכוין לההנחה ברשות הרבים וא"צ לה וא"כ שפיר פריך לימא הואיל ודו"ק.

הגה"ה .

יג

אין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל עכו"ם או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם וכו' ולא לכלבים.

הנה הקדמונים הקשו דפריך הגמרא לריה"ג דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי דחיותא היכי שדינן כו' חזו להיסק, בשבת מאי איכא למימר כו' וכיון דכולהו מתנית' דמטלטלין שער של אפונין מפני שהוא מאכל בהמה ובשר תפוח מטלטלין שראוי לכלבים, וקודר אדם קב או קביים כו' לפני בהמתו וכי"ב חזינא דנותנין לפני בהמה וזנין אותה במה שמטלטלין מזונותיה א"כ ודאי הלכה כר' עקיבא דלכל נפש אף נפש בהמה במשמע. אולם במלחמות כתב דאדרבא דהואיל ובשבת ג"כ מטלטלין כל מאכל בהמה אע"ג דבשבת לא הותרה מלאכת אוכל נפש מוכח דלא תליא בהא. וזה אין סתירה. דכל איסור טלטול הוא מדרבנן והוא מקרא דשבתון שבות. וכיון שרואים אנו שביום טוב הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש דבהמה לכן לא גזרו חכמים גם על טלטול אוכל נפש דבהמה בשבת. רק מה שהקשה דבפרק נוטל דמהפך רב נחמן משנה דמעבירין עצמות וקליפין דב"ה אמרו מעבירין דלית להו מוקצה והיינו משום דחזי לבהמה [ועיין תוספות שהשיגו על רש"י] וב"ה אמרי בהדיא בפרק יום טוב א"כ מה ת"ל לכם לכם ולא לעו"ג לכם ולא לכלבים הרי חזינן דלא תלי הא בהא. וקושי' זו יתכן לדעתי לישב כך. דהנה חזינן בפרק כירה דר' יצחק סבר דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואפ"ה בצריך למקומו ומתוך שיכול ליטלו מוליכו למקום שירצה כן הכא אפשר דאע"ג דאסור לטלטל ולהטריח ביו"ט או בשבת לצורך בהמה מ"מ בצריך למקומו מטלטלו ומוקצה הא לית להו לבית הלל בשבת רק היכא דלא חזי למידי וכיון דמעבירין מעל השולחן תו נותנין אותם אח"כ לבהמה, דזה מסתבר' דשרי לטלטל לצורך מקומו דהא מוקצה לית להו לבית הלל אלא דבלא חזי למידי אסרי גם למאן דלית לי' מוקצה והכא הא חזי לבהמה לאכול אע"ג דאסור לטלטל ולהוציא לצורך בהמה מ"מ לא גרע מבשר תפל דהוא עומד לאדם ולא לבהמה אפ"ה שרי למאן דלית ליה מוקצה לטלטלו כן ה"נ שרי לטלטלו לצורך מקומו, ומיגו דמטלטלו לצורך מקומו מותר ליטלו מעל השולחן ולהאכילו לבהמה, ולפי"ז לק"מ מהא דתנן מעבירין מעל השולחן [גם כל קושיות התוספות שהקשו כאן יתישבו בזה]. אך תמי' לומר לריה"ג דיהא אסור לטלטל אוכלי בהמה ביו"ט לצרכה ואטו תהא הבהמה מתענה בשבת ויו"ט או שיהא נותן לפני' מזונות מערב יו"ט ותהא אוכלת כל הלילה וכל היום וכן תמה במלחמות.

לכן נראה דלא תליא הא בפלוגתייהו דריה"ג ורבנן מידי. ופירוש הסוגיא יתכן לדעתי עפ"י דרך הרמב"ן ובסגנון אחר. וזה דפירוש השמועה בסופלי דהיינו גרעינים שאכלן ביו"ט דהוי נולד, דמעיקרא היו מובלעים באוכל אדם, לחיותא היכי שדינן להו, כמו שפירש רמב"ן אלא דהצעתה כך היא דזה ברור דמוקצה אינו מאיסורי הנאה וכמו דאמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת ואין אדם מעמיד ע"ג מוקצה דלמא שקיל ויהיב לה חזינן דמוקצה אינו אסור בהנאה כלל וכן כתבו רבנן בתוספות פרק השוכר את הפועל דף ס"ו סד"ה אמר רבא דמה"ט שרי המבשל בשבת ולא אמרינן דכל עצים בשבת מוקצים הן דבאיסור מוקצה שהוא מותר בהנאה לא אמרינן יש שבח עצים בפת וכן כתבו בפרק כ"ש, עוד הכריעו רבנן בתוספות בפ"ק דיו"ט דטלטול מוקצה התירו מפני צורך אוכל נפש דאדם וכן הוכיחו מהא דאמר פרק המביא דבית שנפחת דר"מ סבר פוחת לכתחלה משום צורך יו"ט שיטול הפירות וא"כ הוה"ד דלמאן דאמר דהתירה התורה מלאכה ביו"ט משום צורך אוכל נפש דבהמה וכמו עגל טריפה לשוחטה לצורך כלבים כן התירו חכמים לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש דבהמה וזה פשוט. וכיון שזכינו לזה לכן אמר אביי הנך סופלי היכי שדינן לחיותא הא מוקצים הן ונולד דאתמול הוי קיימי לאדם והשתא עומדים לבהמה. ולרע"ק א"ש דסבר דמלאכה מותרת משום אוכל נפש דבהמה, ה"נ מותר ג"כ טלטול לצורך נפש דבהמה אפילו טלטול דמוקצה, ולא דמי להא דאמרו לקמן אין סומכין את הקדירה בבקעת דהתם זה הוי תשמישו משא"כ הטלטול בלא אכילת הבהמה אין לו בזה שום תועלת ולא נגמרה כונתו וקרוב לזה כתב הרש"א שם. וכיון דמטלטלין תו נותנין לפני הבהמה דהא שהבהמה אוכלת אותו אין בזה שום איסור מוקצה וכמו שביארתי לעיל. ופוק חזי בפרק במה מדליקין גבי פתילת הבגד כו' דאמר בג' על ג' מצומצמות כו' דכו"ע אית להו כו' אין מסיקין בשברי כלים כו' המדליק צריך שידליק ברוב היוצא ועיין בפירש"י שם, דקפיד אהא דקא מדליק בידים אחרי דהוי שברי כלים, הא מה שנדלקין מאליהן לא איכפת לן אע"ג דנהנה משברי כלים, וקא מתרץ הואיל וחזי להיסק ובריטבת' הואיל וחזי להיסק גדול, וכיון דאתמול הוו קיימי לאדם גם עכשיו מוכנים לצורך אוכל נפש דאדם והיינו להסקה. וכפי מה שפסק רבינו לקמן פרק ב' הלכה י"ב מיש נוסחאות שיש בהן שאם אכלן ביו"ט מסיקין מפני שהן מוכנין ע"ג האוכל וכיון דקיימי להיסק לכן מטלטלין אותם להאכילן לבהמה ג"כ וזה נכון. אך לפ"ז הא דאמרו תינח ביו"ט בשבת מאי איכא למימר צ"ל דהיא קושיא בפני עצמה ולא לדברי אביי ולריה"ג דבשבת גם לרע"ק לא ניחא כלל כמובן ודו"ק. והמופת ע"ז, דמעיקרא אמר א"ל חזו להסקה א"ל חזו להיסק גדול ועל קושיא דתינח בי"ט בשבת מא"ל לא כתיב א"ל מטלטלינן אגב רפתא והיינו משום דקושיא זו על דברי הכל בעי ואין זה מדברי אביי כלל. ומה דאמרינן בפ"ק דעגל שנולד מן הטריפה הוי מוכן לכלבים אע"ג דאין לשחוט עיין מלחמות וחדושי רשב"א בפ"ק. אולם לדעתי נראה דלכו"ע אסור מדרבנן לעשות לצורך כלבים רק מה"ת שריא ואתיא הך משנה דחלה ככולי עלמא ודו"ק.

טו

המבשל ביו"ט לעכו"ם כו' אינו לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן כו'.

מוכח הא עגל טריפה דלא חזי לאורחים לוקה דליכא כאן הואיל. והנה ראיתי בשו"ת רע"א סימן ה' נסתפק בשוחט טריפה דרבנן דמדאורייתא כשירה הוי אם לוקה מן התורה דלא חזיא לאורחין או כיון דמדאורייתא שרי תו שפיר מה"ת איכא הואיל ואינו לוקה יעו"ש. ופלא בעיני כי הוא רש"י מפורש בסוגיא דהואיל דף מ"ז דפריך אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור כו' וכתישה ביו"ט מי שרי ראויות לכותשן כלאחר יד ע"י שנוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע לי' מלקות עכ"ל רש"י. הן דבגמרא אפשר הי' לפרש כיון דאין זה רק דרבנן לא העמידו דבריהם לבטל עשה דכסוי ושבות דכלאחר יד התירו במקום מצוה דכסוי, אולם רש"י הוכרח לפרש כן דבפ"ק דיו"ט אמר על משנה דאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ופריך והא קא עביד כתישה ולא משני דכותש כלאחר יד מוכח דכלאחר יד לא התירו לכתוש משום מצות כסוי אע"ג דשחט כבר. והא דשרי רב בבכורות דף כ"ה לתלוש ביו"ט כלאחר יד לצורך שחיטה התם הוי דבר שאינו מתכוין יעו"ש ואפילו במתכוין לא דמי. דיקא נמי דקא שרינן התם היכא דאינו צריך לנוצה והוי מלאכה שאצ"ל יעו"ש ובאמת צריך להבין לפי שיטת רבינו שאפילו במתכוין נמי שרי לתלוש משום דהוי תולש כלאחר יד והא הוא סובר מלאכה שאצ"ל חייב בריש הלכות שבת וא"כ אמאי לא אמר הכא דכותש כלאחר יד. ואולי משום דצורך שחיטה עדיפא משא"כ בכבר שחט ומשום מצות כסוי לא התירו כתישה כלאחר יד, או דשם בתולש ביד הוי עוקר דבר מחיבורו כלאחר יד, משא"כ כאן דכתישה ביד אורחי' הוא רק בכותש ע"י שנוי נשרי דהוי כלאחר יד א"כ טפי איכא למיגזר דילמא יעשה כתישה שלא ע"י שנוי. וזה האמת משא"כ התם שנגזור שיעשה ע"י כלי זה גזירה רחוקה וקא שרו רבנן ודו"ק. איך שיהיה נתבאר דרבנן לא התירו שבות כלאחר יד משום מצות כסוי, וע"כ הא דפריך ראויות לכותשן כלאחר יד הוא כדפירש"י דכיון דמה"ת שרי פקע ליה מלקות אע"ג דמדרבנן לא חזיא וזהו שפירש"י כיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות. ורע"א האריך בראיות והעלה בספק ורש"י נקיט זה לדבר פשוט.

ומשום זה הוכרח רש"י לפרש הך דמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט דלוקה משום מבשל בשר בחלב דקא סבר יש בגידין בנותן טעם, ולא פירש משום שומנו של גיד ולכולי עלמא וכמו דמוקי בפרק כיצד צולין דף פ"ג הך דתני גידים בשומנו של גיד. דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן א"כ איך לוקה משום מבשל ביו"ט הא כיון דמה"ת שרי הא פקע לי' מלקות. אכן כיון דאתי' דלא כר' שמעון דסבר אין בגידין בנותן טעם קשה אמאי לא חשיב דלוקה גם משום הנאת בשר בחלב דעל אכילה והנאה של בשר בחלב איכא תרי לאוי וילקה שתים, ובלא זה הוי אמינא דאתיא כר' שמעון דסבר בשר בחלב מותר בהנאה דיליף קודש מנבילה, אבל השתא דמוקמינן דלא כר"ש קשה. אך ראיתי לרבינו בספר המצות שכתב דאין האכילה עם ההנאה שני דברים, רק דההנאה היא כמו שאמר לא תהנה ממנו לא דרך אכילה ולא שאר הנאות, ובפרט לרבינו דעל כל איסורי הנאה אין לוקין ודאי אתי שפיר ודו"ק.

יז

כל שאסור בשבת כו' בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור ביום טוב.

הנה אמירה לנכרי ביו"ט הוי שבות כמו בשבת. וכולא שמועה דעירובין לפי בה"ג סוף בכל מערבין דגזירה שמא יעשה ע"י עו"ג ביו"ט ראשון לצורך יו"ט שני מוכחא דאסור, וכן אמרו גבי מת ביו"ט ראשון דיתעסקו בו עממין מוכח דאי לאו משום מת אסור ע"י עו"ג וגדולה מזו אמרו במועד קטן גבי חוה"מ דכל מלאכה שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה וזה פשוט והוא בכלל משנתינו אין בין יו"ט לשבת כו' ובסוף פ"ק דעו"ג דלא ישכיר מרחצאות לעו"ג וכו' שעושה בהן מלאכה בשבתות ובימים טובים ויעוין בית יוסף ריש הלכות יו"ט סי' תצ"ה ובתו' ב"מ דף צ' ד"ה אבל.

ונתבונן נא בדברי התוספות סוף פ"ק דשבת דף י"ט בגליון כתוב באו"ז שפ"א חלה עו"ג ושלח לישראל ביו"ט שישלח לו מיינו כו' והתיר לשלוח לו ע"י עו"ג כו' ולכאורה אדרבה איפכא מיסתברא, דאם שולח ע"י ישראל ליכא איסור, דמוציא לצורך עו"ג הוי כמוציא לצורך חול ובאופה לצורך חול אמרו דשריא מה"ת משום הואיל ואי מקלעי כו' והכא נמי שריא הואיל וחזיא לישראל, אבל כיון דשולח ע"י עו"ג הלא במגעו נעשה איסור משום מגע עו"ג ותו הוי שבות דאמירה לעו"ג ועיין כתובות בתוספות דף ז' בזה, ולכאורה אולי סברי תוספות דכיון דמה"ת לא נאסר ע"י מגע עו"ג תו אמרינן הואיל וחזיא לישראל לאכול באיסור דדבריהם והאריך בזה בתשובות שאגת אריה וזה דחוק. והנראה לומר דאע"ג דלכם ולא לעו"ג דנפש עו"ג חשוב כבע"ח לענין יו"ט וגרע לשיטת רע"ק דסבר אפילו נפש בהמה משום דאינו בן דת כלל, זה דוקא אצל הישראל לא חשוב אז נפש העו"ג לצורך, אבל לגבי העו"ג גופי' ודאי נפש הוי דאטו לגבי עצמו לאו נפש הוא ונהרג על נפש עו"ג חבירו, וכיון דאצל ישראל כל מה דצריך לנפשו לא מיתסר תו כי עביד ע"י העו"ג מלאכה לצורך העו"ג היינו לצורך אוכל נפשו של העו"ג. בכה"ג דעביד לצורך אוכל נפש התירה התורה אצל ישראל ואין זה מלאכה האסורה ביו"ט שוב כי עביד העו"ג לצורך אוכל נפש דהעו"ג דלגבי עו"ג ודאי חשיב צורך אוכל נפש א"כ לא נעשה ע"י העו"ג מלאכה מה דאצל ישראל אסור ולכן ליכא שבות. וזה דבר חדש. ואולי אזלי בשיטת בה"ג הובא' בריף סוף פרק ר"א דמילה דשבות ע"י ישראל גרע טפי משבות דאמירה לעו"ג דליכא מעשה לכן לא שרי לשלוח ע"י ישראל אע"ג דאיכא הואיל כיון דע"ז אפילו לצורך מצוה אסור בשבת החמירו ביו"ט אף דאיכא משום דרכי שלום ודו"ק. ועיי' אור זרוע סי' נ"ג באורך.

ויש ביום טוב מה שאין בשבת איסור מוקצה, שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת.

הנה הקדמונים האריכו בזה אם קאי כן להלכה. הרז"ה פירש כן דבמילי דאסור בשבת משום איסורה דשבת וביו"ט ליכא לאיסורא ויש בזה איסור משום מוקצה להכי הואיל ואסור בשבת אסרו גם ביו"ט משום מוקצה דהואיל דקיל אתי לאוזולי ביה. כמו גבי בקוע עצים מן הקורות דבשבת אסור בלא טעם דמוקצה שוב אסור ביו"ט משום מוקצה משא"כ גבי מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין דגם בשבת אינו אסור רק בשביל מוקצה ושרי בשבת והואיל דשרי בשבת שרי ביום טוב וזה ענין נחמד. אך נדחק לפ"ז בביצה שנולדה דביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דבשבת מותר לגומעה דאין בה איסור אחר רק משום מוקצה א"כ אמאי אסור ביום טוב. אכן זה יש לישב, דבאמת לפום אוקימתא דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים פליגי ב"ש וב"ה, הוה"ד דפליגי גם בתרנגולת אי מותר לשוחטה כדפריך וניפלוג בתרווייהו. וכיון דהתרנגולת לשוחטה בשבת אסור משום מלאכה הוה"ד דביו"ט אסור משום מוקצה וכיון דתרנגולת אסורה אם נשחטה ונמצאת בה הביצה ג"כ אסורה, לכן אסורה הביצה גם כי נולדה ולא אתיא מאיסור לכלל היתר. כן נראה לי.

ובזה יש לעיין הא דפריך בסוף מסכתא על הך דאין משקין ושוחטין את המדבריות ומי אית לי' לרבי מוקצה והא בעא כו' פצעילי תמרה לר"ש מהו ופירש רש"י מהו לאכול מהן ביו"ט וכונתו דלא תקשי דילמא ביו"ט אית ליה מוקצה ובשבת ליה ליה מוקצה, אבל לשיטת הרז"ה מאי מקשה תלמודין לעולם אימא לך בשחיטת מדבריות דלא הוי היתרא דילי' אלא ביו"ט אסור משום מוקצה, אבל פצעילי תמרא דהיתרא דילהו בין ביו"ט בין בשבת שפיר שרינן דשבת שרי לגמרי ולא אסור משום מוקצה והואיל דבשבת שרי גם ביו"ט מותר.

וכזה נראה לפרש הך דריש משילין א"נ התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות שרי משום שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אבל י"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' לא, דאין הפירוש דהא דמפנין ד' וה' קופות אינו מותר אלא בשבת ולא ביו"ט דזה לא שמענו, רק הכונה היא דמילי דהתירו גם בשבת מפני כבוד האורחים התירו ג"כ בה' קופות וכן אפילו מגג לגג [התם בלישנא תליתאי] דשבת חמירא ולא מזלזלו בה, וכיון דהתירו בשבת דחמירא כ"ש דהתירו ביו"ט דקיל, אבל כאן גבי משילין פירות דבשבת לא התירו חכמים, וכל ההיתר שהתירו אינו אלא ביו"ט וביו"ט אתי לזלזולי ביה לכן לא התירו במילי דאוושא כי האי בחמש קופות או מגג לגג וזה נכון. והוא באותו אופן שפירש רז"ה כאן ויגיד עליו ריעו.

אולם פוק חזי בפרק המביא בהך דאמר ר"א עומד אדם על המוקצה, דפריך בירושלמי דר' אליעזר דהוא שמותי סבר גבי מוקצה דבאמירה דמכאן אני נוטל סגי ולעיל סברי ב"ש גבי שובך דלא יטול אלא א"כ נענע מבעו"י ורבנן מחמרי גבי מוקצה טפי מהתם דאמרי דבעי שירשום. ולפי שיטת רז"ה אתי שפיר דגבי שובך דבשבת לא שייך דהזמנה תתיר לטלטל כיון דאין לשחוט בשבת וכל הענין הוא רק ביו"ט והואיל דקיל אתי לזלזולי ביה לכן החמירו חכמים. משא"כ גבי הך דעומד אדם על המוקצה בערב שבת דהואיל וחמיר לא אתי לזלזולי ביה. אמנם לפי שיטת רש"י ג"כ לא קשה דהכא איירי בשבת ותמן ביו"ט ואפשר דמשו"ה לא פריך הבבלי כמו דפריך הירושלמי דמתרצא בהך תירוצא [הן לפירוש הרב המאירי בהא דפריך א"ה מאי איריא שבת אפילו בחול נמי דפירש דלשמועינן ביו"ט דאינו קובע למעשר חזינא דאף ביו"ט באמירה סגי לר' אליעזר, ולשיטת רז"ה א"ש דכאן מידי דשייך בשבת לכן הקילו גם ביו"ט דהואיל ובשבת שרי כ"ש ביו"ט] הן דלפי מה דמפרש תלמודין שם בבריכה ראשונה ודילמא חייס לכן מצרכי ב"ש נענוע וזה לא שייך כאן גבי מוקצה ולהכי לא רמי בבלי אהדדי.

אמנם מה שהכריח להרז"ה לפרש דלא כפירושי קדמאי מהא דא"ר מי איכא מידי דבשבת שרי וביוהכ"פ אסור גבי טבילת אדם בשבת בפ"ב דביצה וכ"ש כאן מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור כבר פירשתי במקום אחר דדוקא תמן דהאי גברא מכוין לטבילה לטהר עצמו אלא דלעיני הבריות אמר דלמיקר קא מכוין א"כ ביוהכ"פ דליכא למיקר דרחיצה אסורה תאסור טבילה ע"ז שפיר אמר מי איכא מידי דבשבת שרי וביוהכ"פ אסור דהיתר דשבת הוא לאו משום דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי בי' דהא טבילת כלים אסור משום גזירה דמתקן כלי אלא דההיתר הוא משום שהרואה יאמר שלהקר הוא עושה וכיון דהטובל ידע דלטבול לטהרה קא שרית ליה ותאסור אותו ביוהכ"פ זה לא מסתברא, וכן פריך הגמרא מטיבול דתמן המגמע אינו מתכוין לאכילה אלא לרפואה רק שהרואה יאמר שלצורך אכילה גומע משא"כ בדבר שאסרו מצד עצמו ביו"ט שיהי' הכל מוכן לצורך יו"ט ותמרי דעסקא יהי' צריך הזמנה וגבי שבת לא החמירו וגבי יו"ט ג"כ אין החומרא מצד גזירה דתהא אותה הגזירה ג"כ בשבת רק חומרא מצד עצמה וגבי שבת הקילו בזה, זה לא נסתר מדברי רבא ודו"ק.

יט

חול מכין לשבת כו' אבל אין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו"ט לפיכך ביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת אסורה.

הכי קיי"ל כר' יוחנן ובירושלמי איתמר שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקם ביו"ט ויש מפרשים שרצו לומר דהתם אסור מטעם הכנה, וכן הבינו רבנן בתוספות סוף בכל מערבין יעו"ש, וכבר כתב רבינו אשר דלא שייך בזה הכנה ופירוש הירושלמי הוא משום מוקצה דהוה קדושה אחת דלא נזכר כלל בירושלמי ענין הכנה דרבה ובירושלמי שם א"ר מנא קומי ר' יודן מה אפכן לה פתילה גבי ביצה א"ל מן מה דאנן חמיי רבנן מדמיי לה, הדא אמרה הדא היא. ומזה שפטו איזה מחברים לכונה אחרת בדברי הירושלמי. אולם נראה לפרשו באופן זה דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה כיון דאמרינן בפ"ק דחולין דבהמה בשבת הוי מוקצה מחמת איסור א"כ למ"ד שבת ויו"ט הוי קדושה אחת האיך שוחטין בהמות ביו"ט אחר השבת דהוי מוקצה מחמת איסור והואיל ואתקצאי בשבת הוי מוקצה ליום טוב ורבינו נסים כתב דאין שוחטין וזה דוחק גדול. ולדעתי נראה דאימת אמרינן קדושה אחת היא דוקא במידי דהוי ענין אחד בשבת וי"ט כמו עירוב האם מניחין עירוב ביו"ט עצמו כיון דכבר קנה תחומו מערב וכן ביצה שנולדה ביו"ט אסורה וכן בכלכלה שאין מגביהין ביו"ט כמו בשבת בזה אמרינן קדושה אחת והוי כמו יום אחד לגמרי משא"כ בשחיטה שבשבת אסור לשחוט לצורך אוכל נפש וביו"ט מותר והמוקצה מחמת איסור בשבת הוא מחמת איסור שחיטה דביו"ט עצמו אין זה איסור. ואיך יתכן דמחמת איסור שחיטה דשבת איתקצאי ליו"ט דהוי כקדושה אחת כיון דענין איסור שחיטה ליכא ביו"ט עצמו ולגבי זה לא הוי קדושה אחת. וכיוצא בזה כתבו רבנן בהא דרבי סבר מערבין עירובי חצירות ביו"ט שחל להיות ערב שבת, והקשו בתוספות הא רבי סבר קדושה אחת הוי. וכתבו דהא דאית ליה קדושה אחת היינו בדבר האסור ביום טוב, אבל בשביל שקדושה אחת הן לא אסרינן דבר המותר לעשות ביו"ט עצמו כגון לטלטל בחצירו לעשות עירוב בשביל שבת וקרוב לזה בנידון דידן אע"ג דאם יהיה מוקצה מחמת מיאוס או מחמת דבר אחר ולסוף ביו"ט יסתלק המוקצה אמרינן דהוי כאילו איתקצאי ביו"ט עצמו ונסתלק' ההקצאה דהדר איחזי ואסור לכולה יו"ט מ"מ הכא דביו"ט לא שייך כלל הקצאה מחמת איסור שחיטה דאין זה ביו"ט כלל א"כ ע"כ לא הוי קדושה אחת ודו"ק.

ולפ"ז יבואר לן דברי הירושלמי בפשיטות דאמר שירי פתילה שירי שמן יהא אסור להדליקן ביו"ט שלאחר השבת משום מוקצה דהואי מוקצה מחמת איסור דבשבת הוא מוקצה ע"ז אמר מאי מדמין רבנן ביצה גבי פתילה דביצה אסורה ביו"ט הואיל ואתקצאי לשבת והוי כיום אחד וכמו אילו נולדה ביום טוב הוי אסורה כן נמי כשנולדה בשבת הוי כאילו נולד ביו"ט עצמו אבל בפתילה ושמן שענין הקצאה שלהם אשר בשבת לא שייך ביום טוב, דשירי פתילה שהדליקה ביו"ט עצמו אטו מי אסור לחזור ולהדליקה וכיון דענין מוקצה זה לא שייך ביו"ט עצמו כלל איך שייך לומר בזה קדושה אחת היא. וע"ז אמר מן מה דאנן חמיי' רבנן מדמו עירוב לפתילה אע"ג דבעירוב שייך קדושה אחת דאם נאכל ביו"ט עצמו הלא קנאו העירוב לכל היום וכמו כן בשבת ויו"ט משא"כ גבי פתילה וחזינן דלא מחלקו וזה נכון.

והנה אע"ג דמסקינן בירושלמי דתליא אם אמרינן שתי קדושות הן או קדושה אחת ואם הוו שבת ויו"ט קדושה אחת גם שירי פתילה ושירי שמן ושירי מדורה שכבו בשבת אין להדליקם ביו"ט ולפי מה שפירשנו שיטת הבבלי היא דאף למאן דאמר קדושה אחת היא אין זה רק בדבר השייך ביו"ט כמו בשבת ולא כן בהנך דביו"ט ליתא לאיסורא דילהו דליהוי שייך מוקצה מחמת' ויש לתלות מחלוקתן במהות גדר המוקצה. אם המוקצה צריך להיות אותו הדבר אשר בעבורו הוקצה היינו אם הוקצה מחמת איסור צריך להיות האיסור עצמו בהויתו כמו שהוא שיהא באמת אסור לשחוט וכיו"ב בכל מקום, וכיון שסיבת המוקצה צריך להיות בעצם וזה אינו ביו"ט רק בשבת ואם הי' ביו"ט עצמו לא הי' מוקצה כלל א"כ אינו קדושה אחת וכמו שביארנו מה שא"כ אם נאמר דסיבת המוקצה אינה צריכה להיות בעצם ואף אם סיבת המוקצה אינה רק לפי מה שעלה בדעתו של בעל הבית שהסיח דעתו מליהנות ממנו ג"כ הוי מוקצה כמו בגרוגרות וצמוקין דהוי חזי למיכל אלא שלא ידע הבעה"ב דחזו ג"כ הוי מוקצה א"כ אין אנו מסתכלין בעיקר על עצם המוקצה אלא במה שנתהוה בדעת האדם, והגע בעצמך אם היה מוקצה מחמת מיאוס בשבת למאן דאמר שבת ויו"ט קדושה אחת הוי הלא אסור גם ביו"ט דענין זה שייך גם ביו"ט ואם הוי מוקצה מחמת איסור בשבת הלא האיסור הוא סיבה לדחות דעת האדם מלהנות ממנו וכיון דאדחי דעת האדם ממנו תו אמרינן הואיל ושבת ויו"ט קדושה אחת היא אם אידחי דעת האדם ביה"ש דיו"ט הלא הי' אסור מליהנות כל היו"ט דהואיל ואתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולא יומא ה"נ כי אידחי דעת האדם בין השמשות דשבת אע"ג דאין סיבת האיסור שייך ביו"ט מ"מ הואיל ואין האיסור צריך להיות במציאות אלא בדמיון דעת בעה"ב ואין חלות האיסור רק סבה רחוקה לחלות המוקצה שמשום זה נדחה דעת האדם מליהנות ממנו בשבת ותו מאי נפ"מ אם נדחה דעתו מחמת איסור או מחמת מיאוס או מסבה אחרת שהרחיקה את דעתו מליהנות ממנו - ונמצא דלשיטת הירושלמי דסבר בריש מכילתא דיום טוב דמוקצה שיבש מבעו"י ולא ידעו בו הבעלים דאפי"ה הוי מוקצה שפיר סבר למסקנא דאפילו בשירי פתילה ושירי שמן כו' ג"כ אסור ביו"ט משום קדושה אחת אולם בתלמודא דידן בפרק אין צדין סבר רב כהנא דמוקצה שיבש ולא נודע לבעלים דשרי כיון דהוי חזי מאתמול א"כ צריך להיות המוקצה בפועל וזה לא שייך בכה"ג אף למאן דאמר קדושה אחת היא וכמו"ש בס"ד ודו"ק.

וכיון שביארנו שיטת הירושלמי דאף בכה"ג אמרינן דשבת ויו"ט קדושה אחת הוי א"כ קמה קושית הרמב"ן לדוכתה להני תנאי דסברי קדושה אחת הוי א"כ איך שוחטין בהמה ביו"ט אחר השבת הואיל דאיתקצאי מחמת איסור בשבת אמנם ע"ז אני קורא דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר כי בפרק כירה הלכה ו' אמר רבי יוחנן אין לך דבר שהוא בעינו ואינו בהיכנו אלא דבר בלבד ופריך והרי שמן בנר והרי חטין בזריעה והרי ביצים לאפרוחים הרי בעינן ואינן בהיכנן ומשני לכך נתנן משעה ראשונה שיכלו כמו שמן שיכלה בנר וחטים בקרקע וביצים שיעשו אפרוחים ופריך ממוכין ומשני דלא אמר ר' יוחנן רק באוכלין ופריך מגרוגרות וצימוקים ומשני דהוו ככלים עיי"ש. הרי חזינן דסבר דאין מוקצה בדבר שהוא בעינו ואינו מוכן רק בהנך שיהיב להו שיכלו וזהו לרבנן דפליגי על ר' שמעון דהמה סברי בשמן שבנר שכבה שאסור לאוכלו ואפ"ה סברי דלית שום מוקצה בדבר שהוא בעינו לדחות מחמת האיסור רק מה דיהיב להו שיכלו בשבת [ודלא כמו שחשב המרשים דלר' שמעון קאי הירושלמי] וזהו לאפוקי שוחט בשבת דסבר רב בפרק קמא דחולין דהוי מוקצה מחמת איסור ע"ז חולק ר' יוחנן ואמר דבאוכלין אין מוקצה בדבר שהוא בעינו ולכך לא מזכיר הירושלמי כלל בפרק כירה הלכה א' שום גררא דמוקצה במבשל בשבת [דמפרש בבלי ראוי לכוס] ובמעשר בשבת [דאמר בבלי טבל מוכן] וכן לא נזכר כלל בשוחט בשבת מוקצה וטעמא כדפרישית ובהך שביארתי שיטת הירושלמי דאינו צריך שיהי' האסור בעצם רק דחוי דעת האדם עיין כירה ריש הלכה ו' ר' חגיי בעי כבה מבעוד יום ונתוודע לו משחשיכה כו' ועיין מראה הפנים שם שהעיר מהך דרב כהנא דפרק אין צדין בתלמודא דילן ודו"ק.

---

---

שולי הגליון

---

---

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.