אור שמח/חגיגה/ב

אור שמח ‏ חגיגה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהן ספק אשה כו'.

בגמרא (דף ד) אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא. יתכן לפרש דכמו דדריש יראה יראה מה אני בחנם אף אתה בחנם וכן מה הוא בשתי עינים כו' כן יש להקיש מה הוא אינה רואה אותך בספק דמי איכא ספיקא קמי שמיא כן כשאתה רואה אותו לא יהיה מספק, וכיוצא בזה מצאנו ביבמות (דף ק"א) מה למעלה שאין בה שותפות אף למטה שאין בה שותפות, פירוש דלברכת השם אין צריך לשתף להחיוב עוד אחר, כן לאביו פרט לספק שצריך להיות חייב ע"י שיתוף עוד אחד, כן הכא מקשינן מה יראה שאינו בספק כן יראה שאינו בספק ודוק:

ב

ראה במשל"מ שהעיר מהא שכתבו התוס' דמי שאין לו קרקע דפטור מן הראיה דהוה"ד דפטור מפסח שזה חידוש גדול. ולכאורה נראה מוכרח כוותייהו מהא דבריש תמיד נשחט אמר בשלמא לת"ק יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה שאין בה כרת אלא לריב"ב מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כו' הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה כו', ולפ"ז קשה לת"ק איך דחי עשה דפסח לעשה דהשלמה הלא מצי לקיים את שניהם ולהפקיר נכסיו ויביא חטאת העוף וליכא עשה דהשלמה, ואין לאמר דעשה דהשלמה מוכרח לדחות בהקטרה דאשם, דאטו מי לא מיירי בגוונא דכבר הקריב אשמו וכמו דמיירי ר"י בנו של ריב"ב, וכמו דאמר הגמרא בריש פרק ר"א דמילה דמשו"ה לר"א לא דחו מכשירי מצוה דמזוזה וציצית לשבת שכן בידו להפקירן יעו"ש. וע"כ משום דאם יפקיר נכסיו ויהיה עני יפטר גם מעשיית פסח דלא יהיה לו קרקע וזה אינו תקנה דיפטר גם מעשיית פסח וכמו דאמרה תורה שפסח דוחה שבת אף דבידו להפקיר קרקעותיו ויפטר מפסח דלזה לא חשבה התורה תקנה וצותה לדחות השבת כן הכא דוחה לעשה דהשלמה:

אמנם נראה דאין ראיה מכאן, דהא התוספות בפ"ק דב"ק כתבו גבי הא דעד שליש במצוה דאף מצוה עוברת אין צריך ליתן כל ממונו לקיימה, אבל במצות ל"ת כתב הר"ן בפ"ב דסוכה והריב"ש דצריך ליתן כל ממונו דרק יעבור ואל יהרג אמרו הא בכל מאודך חייב, ולפ"ז אם יאנסוהו לחלל שבת יהא מוכרח ליתן כל ממונו ושלא לחלל שבת א"כ שפיר אמר דלא דחי מזוזה לשבת שכן בידו להפקיר ביתו ולא יהא עדיף האונס דמצוה מאונס דאונסין והלא מצווה ועומד לאבד נכסיו ושלא לעבור שבת ע"י אונס ולכן לא דחי שבת, ותו לא צריך להפקיר ביתו בכדי שלא יעבור על מצות מזוזה דאין זה רק שב וא"ת שאינו עושה מזוזה והוא אנוס שלא לעשות מזוזה בשביל שבת ובשביל קיום מ"ע אינו צריך ליתן ממונו ברבוי ואף יותר משליש, אבל כאן שפיר דחי עשה דפסח לעשה דהשלמה מאי תאמר דיפקיר נכסיו הלא בשביל לקיים מ"ע דפסח שהיא קום ועשה אינו מחוייב לבזבז ממונו דאם יעבור ולא יעשה פסח הלא לא יהא רק בשב וא"ת ואף אם חבשוהו בבית האסורים שאין שוחטין עליו לא יהא מחוייב לבזבז ממונו לקיים עשה דפסח דאף ע"ג שיש כרת במ"ע דפסח מכל מקום הא יש לו תשלומין בפ"ש ולכן לא שייך לומר דיהא מקרי אפשר לקיים שניהם מה שבידו להפקיר נכסיו ויוכל להביא חטאת העוף כיון שאינו מחוייב לזה ופשוט:

אולם לשיטת הריב"א דפירש דאע"ג דעשה דאכילת פסח לא הוי בעידנא ופי' דישחטו עליו טרם שיקרב כפרתו ורק כיון דראוי להביא כפרתו שוחטין וזורקין עליו את פסחו, דאם תאמר דאסור להביא כפרתו הלא גברא דאינו ראוי לאכילה הוי ואין שוחטין וזורקין עליו, קשה טובא דאמאי אין שוחטין וזורקין עליו מדם פסחו הלא ראוי להפקיר נכסיו ויהיה עני ויביא קרבנו חטאת העוף דאין למזבח אלא דמו וראוי הוא שכן בידו להפקיר נכסיו אף דאינו מחוייב לזה וצריך לומר דאם יפקיר את נכסיו הלא לא יהיה לו קרקע ויהא פטור מפסח ואנן בעינן שיהא מחוייב במצות פסח ויהא ראוי לאכול את הפסח באופן שהוא מחוייב במצותו אבל באופן שאינו ראוי לאכול את הפסח רק באופן שהוא פטור מקיום מצותה שלא יהא לו קרקע לא מקרי גברא דחזי לאכילה ודוק. אך באמת ז"א דהרי אמרו בירושלמי פ"ג דפאה גבי קרקע כ"ש חייב בפאה תני והראיון אלמא דמצות ראיה בקרקע כ"ש חייב בראיה דקרינא ביה ולא יחמוד איש ארצך, וא"כ מצי להפקיר נכסיו ולשייר לעצמו קרקע כ"ש ויהא עני ויוכל להביא קרבן עני חטאת העוף ועוד יהא חייב בעשיית פסח דהא יש לו קרקע כ"ש ואמאי אין שוחטין וזורקין עליו. וצ"ל דת"ק סבר או כראב"י דצפרים קבעו או כר' יהודה דאשמו קובעו וכיון שכבר קרב אשמו הרי אף אם יפקיר את נכסיו ויהא עני יהא מחויב להביא קרבן עשיר ולכך אתי עשה ודחי עשה דהשלמה דאם לא ידחה לא יהא תקנתא אף אם יפקיר את נכסיו ויהיה עני יהא מחוייב להביא קרבן עשיר, יעוין כריתות (דף ט') ודוק היטב:

י

לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה כו'.

ובהשגות אבל לרבנן כיון דרשות היא יוצא בה אף משום חגיגה אם התנה עליה לצאת בה ושחטה בי"ד, ורבוותא בתוס' פליגי ע"ז וסברי כרבינו דאף אם הקדישה לשם חגיגה ושחטה בי"ד אינו יוצא בה משום דבעי שחיטה בשעת חגיגה. ונראה להתבונן כיון דבחגיגה יוצא אם ישחט אותה מערב יום טוב א"כ קשה דרב הונא אמר פ"ב דביצה לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לא תימא כו' אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזו דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר כו' ואינו דוחה יו"ט א"כ כמו דאפיית שתי הלחם אינן דוחין יום טוב משום שיכול לאפותן מערב יו"ט כן חגיגה להראב"ד הלא שחיטתה מצי להיות מערב יום טוב ואיך דחי יום טוב דהוי דומיא דנדרים ונדבות ועמד ע"ז המהר"ם ברבי. לכן נראה דחזינן דאוכל נפש דחי יום טוב ומכשיריו דוחין יו"ט ואפ"ה ביארו רבנן בתוס' שבת (דף צ"ה) וביצה (דף ג') דבאוכל נפש כו"ע מודו דאפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב דחי רק במכשירין אסרה רחמנא היכי דיכול לעשותן מערב יו"ט, כן כי דחייא רחמנא יום טוב לצורך גבוה לחובת היום מילי דבתר הקדישו שחל עליו קדושת הגוף לשם חובתו וכמו שחיטת חגיגה דמקדשתו סכין דלא לפרוק ע"י מום כדאמרו ריש פ"ב דסוטה דקדשתו סכין בצואר בהמה הוי מידי דשייך לגוף חובת היום והותרה ביום טוב שחובתו להביא משום היו"ט אף שאפשר לעשותו מערב יו"ט כמו מלאכה באוכל נפש דשריא אפילו שאפשר לעשותו מערב יו"ט, אבל מידי דהוה קודם הקדישו קדושת הגוף לשם חובת היום הוי בגדר מכשירין באוכל נפש ואם אפשר לעשותו מבעוד יום לא שייך לחובת היום והוי בגדר נדרים ונדבות ואינן דוחין יו"ט וכיון שכן א"ש דהקשה אדם קשה כברזל אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש וא"כ אמאי אינן דוחין את השבת הא איפסול בלינה, ופירשו רבנן בתוס' דתנאי הוי ותברא מי ששנה זו לא שנה זו, א"כ כיון דאפייתן בחוץ ותנור אינו מקדש הוי האפייה מילי דקודם ההקדש ולא שייך לעצם החובה דצותה התורה להביא משום יו"ט ולכן הוי בגדר נדרים ונדבות ואינן דוחין יום טוב דאינו מגוף הקדש לשם חובת היום וכמו דהבדילה תורה במכשירין דאוכל נפש בין אפשר לעשותן מערב יום טוב דאז לא דחו כיון שאינן בגוף האוכל נפש, ואי משום דהאפייה צורך הדיוט שיהיו נאכלים בטלה חיובו לגבוה את הצורך הדיוט כמו בשלמי נדרים ונדבות שביטלה הצורך גבוה את הצורך הדיוט הראויה להיאכל לאדם כמו שפירשו בתוס' ודוק. אמנם לרבינו שפוסק דאפייתן בפנים ואפ"ה אינן דוחין השבת ויו"ט דגלי רחמנא עריכתן דוחה שבת ואין אפייתן דוחה, א"כ חזינא אע"ג דהאפייה הוי מידי דהקדישו לשם חובת היום בכך ואפ"ה אינו דוחה יו"ט א"כ אם הוי שחיטת חגיגה מצי להיות מערב איך דחייא יו"ט, אבל להראב"ד דוקא אפייה דאינה מקדשא ללחם ליפסול בלינה וכמו שנתבאר, אבל שחיטת חגיגה וזריקתו דעיקר קרבן הוי דאם נאבדה החגיגה לבתר הזריקה הלא כבר יצא ידי חובתו והוי כאוכל נפש גופיה דאפילו אפשר לעשותו מערב יו"ט דוחה יו"ט כן הכא משום חובת היום גופיה ועיין פסחים (דף מ"ז) ברש"י ודוק:

והנה הטורי אבן במגילה (דף ה') יצא לחלק דתלוי בהקטרת אימורים אם מקטירן בליל יו"ט אז אף אם שחטן מערב יו"ט יוצא משום חגיגה ולא הוי כחלבי חול שאינן קרבין ביו"ט יעו"ש. וזה נסתר מדברי ירושלמי דפ"ב דביצה דמוקי דפליגי ב"ש וב"ה אם הותרה סמיכה שלא בשעת שחיטה דבאשם מצורע שסמך עליו ביום ז' כיון דלשחוט עדיין מחוסר זמן ואינו ראוי לשחוט, אם סמך עליו לא יצא וצריך למחר לחזור ולסמוך, ובשלמי נדבה דמצי שחיט לכן כי סמך מאתמול אין צריך לחזור ולסמוך [וכן פי' דברי רבינו לעיל פ"ג ממעה"ק יעו"ש] רק בשלמי חגיגה פליגי דב"ה עבדי לה כאשם מצורע דפירוש דכיון דאם הביא מאתמול הקרבן כשר אלא שאינו יוצא בו ידי חובתו בזה פליגי אם צריך לחזור ולסמוך, ולפ"ז אם נאמר דהיכי דמקטיר בליל יו"ט יוצא ידי חובת חגיגה אף ששחטן מערב יו"ט א"כ אמאי פליגי ב"ה הא הוי כשלמי נדבה ומוכח דלצאת י"ח אינו יוצא ובזה פליגי וכשיטת התוס':

ומה שכתב רבינו כבר בארנו שחגיגת י"ד רשות לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה כו'. פירושו דאם היה חובה לא היו יוצאים משום שמחה כיון דגם היא מצוה לפסח וכמו דאינו יוצא בחגיגה חובת שלמי שמחה דהא שלשה מצות נצטוו לחג, כן אם היתה חגיגת י"ד חובה אף דאינה רק בפסח, ושמחה כתיב בחג וא"כ כמו שיוצא כהן בשעיר המוספין חובת שלמי שמחה כן יכול לצאת בחגיגת י"ד, ז"א דר"י הגלילי במכילתא דריש קרא דשבעת ימים תחוג על פסח ושם כתיב והיית אך שמח, א"כ כתיב שמחה בחג פסח ואם היה חגיגת י"ד חובה הרי שמחה מצוה לבד חגיגת י"ד וכמו שהיא לבד חגיגת ט"ו ואינו יוצא בה ידי שמחה ודוק:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.