אבן האזל/סנהדרין/ח

אבן האזל ‏ סנהדרין ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

-השמטות ומלואים-

הנני מוסר בזה לדפוס קונטרס בהלכות סנהדרין אשר שלחם אלי חתני הגאון הגדול מוה"ר יצחק מאיר בן מנחם שליט"א בעהמ"ס פרשת המלך ראב"ד בפתח תקוה, והענינים אף שהם על שלשה פרקים מהווים קונטרס אחיד, והיינו הנכתב על פ' ח' הל' ב' הוא בעיקר בדין איני יודע בד"מ, ובפ"ט הל' ב' בדין איני יודע בד"נ, ובפ' י"א הל"ז הוא בחילוק שבין ד"מ לד"נ בענין אב ובנו הרב ותלמידו, וביסוד שיטת הרמב"ם דישנו מנין גם בשעת משא ומתן, ויסודו זה קשור בהרבה גם בהנאמר בהלכות הקודמות וכמבואר להמעיין.

והיות שבמסרי לדפוס על סדר הפרקים עוד לא היה הקונטרס תחת ידי הנני מוצא לנכון מתוך חשיבות הקונטרס להדפיסו כאן בתור מלואים להנדפס.

בית דין של שלשה שנחלקו, שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הר"ז זכאי כו', אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים שנים, נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר, אמרו שלשה מהם זכאי ושנים אומרים חייב הר"ז זכאי, אמרו שלשה חייב ושנים זכאי הר"ז חייב, אמרו שנים מהם זכאי ושנים מהם חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו שנים, אבל אם אמרו ד' זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע, או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואמר אחד איני יודע בין שהיה זה שאמר איני יודע הוא שאמר א"י בתחלה בין שאמר אחר הולכין אחר הרוב כו'.

א) על שכותב הרמב"ם נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר כותב בהשגות א"א אני רואה בגמ' שאותו שאמר איני יודע אינו מן המנין, ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה, נמצא לאחר שהוסיפו אינן אלא ארבעה, ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע ואינו לא מזכה ולא מחייב כו' ועיין בכ"מ כאן ובפ"ט ה"ב וברמ"ך המובא בדבריו וברדב"ז ובלח"מ ובגר"א שו"ע סי' י"ח סק"ג ובחידושי הר"ן לסנהדרין פר' היו בודקין ועוד, וכולם הולכים בזה בדרך אחד בדעת הרמב"ם דהנאמר בגמ' סנהדרין י"ז א' דהאי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה לא אמרו כן אלא בד"נ דבזה איירי שם ולא בד"מ, ובטעם הדבר כתבו דבד"נ הוא כמו שאינו משום דאינו יכול לחזור וללמד חובה אף דלזכות אף בד"נ יכול לחזור דלא גרע מאחד מן התלמידים, ועיין בתוס' סנהדרין ל"ג ע"ב ד"ה "אחד" ולא כן בד"מ דיכול לחזור בין לזכות בין לחובה נשאר מן המנין, ויש להוסיף בבאור הדברים דאף דמה דיכול לחזור בד"מ אף לחובה הוא משום דלא גרע מא' מן התלמידים, ותלמיד הרי אינו מן המנין, שאני האומר א"י כיון דהוא נכנס במנין ונזקקו גם לו, ואף אחר דאמר א"י יכול לחזור מדעתו אף לחובה, לא יוצא כבר מן המנין ונשאר בחשבון הבי"ד דנו"נ בדבר, וראיתי בחידושי הר"ן שם דאמנם עמד להעיר על הר"מ מטעם זה וכותב ואם מפני שהכל מלמדין עליו זכות וחובה, אף א' מן השוק כך דינו, לפיכך אין ראוי למנותו כלל, ולפי הנראה לנו אפשר לחלק בדרך הנ"ל בין א' מן השוק להאומר א"י דהיה מן המנין וכדכותב הר"ן עצמו בראש דבריו שם דאינו בדין להפרישו מהן.

וביותר מתבאר זה אם נאמר דמה דבד"נ יכול הא"י לחזור וללמד זכות ובד"מ יכול אף חובה אינו רק משום דלא גרע מאחד מן התלמידים אלא מדין דהמלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות אף בד"נ ובד"מ יכול אף המלמד זכות לחזור וללמד חובה ולא גרע האומר א"י ממי שאמר מקודם ההפך, ואם באים מטעם זה מבואר יותר הטעם דבד"מ לא יצא כלל ממנין הדיינים הנושאים ונותנים בדבר, ונראה כן בהסבר הדברים דיכול לחזור וללמד זכות בד"נ ובד"מ אף חובה בדברי הכ"מ בפ"ט ה"ב וברדב"ז שם, ויותר מבואר כן בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' ט' דמשיב שם לשואל דדעת הר"מ ז"ל דהא דאמרינן זה שאמר א"י לא הוי ממנינא ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה הנ"מ בד"נ אבל בד"מ כיון דקי"ל דבד"מ המלמד זכות חוזר ומלמד חובה גם מי שאמר א"י יכול לחזור ולומר אני יודע ונתברר לי טעמא ושמעינן ליה הלכך הוי שפיר ממנינא, ומדבריו דכותב הלכך כו' נראה גם בדעתו דמשום דבאים מטעם זה מתבאר מה דנשאר במנינא, ואמנם דמדבריו שם דכותב אח"כ וא"ת אי טעמא הוי משום דהכל מלמדין זכות וחובה אף א' מן השוק כך דינו, י"ל דא' מן השוק יכול ללמד זכות או חובה בד"מ, אבל יכולין בע"ד לומר לא קבלנוך עלינו כו' משא"כ בזה שאמר איני יודע שהרי הוברר מתחלה והוא בכלל הדיינין ואם יחזור ויאמר יודע אני נמנה בכלל הדיינים ומטין ע"פ לזכות או חובה, נראה כדברינו לעיל דגם באם היו באים בזה דיכול ללמד זכות וחובה משום דלא גרע מאחד מן השוק מובן מה דנמנה בכלל הדיינין, ומשום שהוברר מתחלה להיות בכלל הדיינין, ואף עכשיו יכול לחזור ולומר יודע אני נשאר ע"כ במנין הדיינין, מ"מ האמת יורה דרכו דיותר מתקבל ומובן מה דנשאר במנין אם נאמר דלא באים כלל מטעם דהאומר א"י יכול לחזור בד"מ וללמד זכות וחובה מדין דא' מן התלמידים, אלא מדין דיין שבמנין דיכול במו"מ נוסף לחזור מדעתו הקודמת בד"נ רק לזכות ובד"מ אף לחובה, והלכך הוי שפיר ממנינא וכדיוצא מראש דבריו שם וכנ"ל.

ב) ועצם הדבר דהטעם דבד"נ האומר א"י כמו שאינו, משום שאינו חוזר ומלמד חובה, ואין ללמוד א"כ משם לד"מ, מפורש כן בדברי הר"מ עצמו בפ"ט הי"ב, דכן הם דבריו שם, סנהדרי קטנה שנחלקו בד"נ כו' אפי' כ"ב מזכין כו' והאחד אמר א"י יוסיפו שנים, זה שאמר א"י הרי הוא כמי שאינו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה, וכבר הרגיש בזה הלח"מ כאן, והנה הר"ן בחידושיו שם מוסיף להעיר על דעת הר"מ בזה דאם בד"מ האומר א"י הוא מן המנין א"כ אין עושין ע"י הוספה בי"ד שקול ונשאר בי"ד מוכרע, ובגמ' אמרינן דבמוסיפין עושין בי"ד שקול, כבר השיב בזה אל נכון הרדב"ז בלשונות הרמב"ם שם וכותב ל"ק דה"ק במוסיפין יכולין לעשות בי"ד שקול, אבל לאו למימרא דאין עושין אותו מוכרע, כי הדבר ידוע דבי"ד מוכרע עדיף טפי מבי"ד שקול, ונראה להוסיף עוד בזה דלא רק דאין הכרח לומר דגם בד"מ במוסיפין יהיה בי"ד שקול, אלא דכל מה דגם בד"מ כשמוסיפין, מוסיפין שנים, והמקור לזה הוא בתוספתא פ"ו דסנהדרין דגם בד"מ אין מוסיפין פחות משנים - דהנאמר במשנה פרק היו בודקין דמוסיפין שנים שנים איירי בד"נ - הוא מטעם שלא יהיה בי"ד שקול אלא בי"ד מוכרע, דאם בד"נ יש טעם להוסיף שנים ולעשות בי"ד שקול בדנחלקו וא' אומר א"י, משום דרק ע"י הדרך הזה אפשר שתהיה הטיה לרעה עפ"י שנים, בד"מ הענין הוא להפך, דאם נחלקו וא' אומר זכאי וא' חייב וא' אומר איני יודע, די בהוספת א' כדי שתבא להכרעה אם לחוב ואם לזכות, ובע"כ היינו משום דא"י בד"מ נשאר במנין וא"כ אם יוסיפו א' ישאר בי"ד שקול ומשום שצריך שיהיה מוכרע לפיכך מוסיפין שנים ונעשה למוכרע, ונראה זה לטעם נכון, וחוזר א"כ הקושי דלפי"ז בד"מ כיון דמוסיפין שנים לא יהיה עי"ז לבי"ד שקול, ליסוד וסמך לעצם ההנחה דבד"מ הא"י הוא במנין ומשו"כ מוסיפין שנים כדי שיהיה בי"ד מוכרע ועיין בזה.

ג) והנה כתוצאה מיסוד שיטתו של הר"מ דבד"מ האינו יודע כמאן דאיתיה, יוצא דכשנושאים ונותנים בדבר מחדש והא"י ג"כ במנין הנו"נ וכדכותב הר"מ נמצאו ה' נו"נ בדבר, יש להכריעו כשמגיעים למנין ומשו"כ כותב נמצאו כו' אבל אם אמרו ארבעה זכאי או חייב ואחד אמר א"י או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אמר א"י בין שהיה זה שאמר איני יודע הוא שאמר א"י בתחלה בין שאמר אחר הולכים אחר הרוב, וה"ה אם שלשה מזכין או מחייבין וב' אומרים א"י דהולכים אחר הרוב וכדעת המהרש"ל בדעתו, * אבל ב' מזכין וא' מחייב וב' אומרים א"י דאין רוב נגד האומרים א"י אין גומרין הדין וכן יוצא מתשובת הרשב"א המובא כאן בכ"מ בדעת הר"מ ועי' סמ"ע וש"ך שו"ע סי' י"ח בזה, ושני דינים אלה זה דרוב מועיל אף דגם א' מאחרונים אמר א"י, וזה דאינו מועיל אלא בדאיתא רוב נגד הא"י בנוי על יסוד הדין דא"י כמאן דאיתא דמי וצריך להכריעו, ומשו"כ בב' מזכין וא' מחייב או להפך ושנים אומרים א"י כיון דס"ל דהמזכין והמחייב אינם מצטרפים להיות לרוב נגד הא"י אין גומרין הדין, ואם ג' מזכין או מחייבין דישנו רוב נגד הא"י מוכרע הדין, ולא אמרינן כיון דיתבי אדעתא דה' או לכהפ"ח אדעתא דארבעה חסר במנין הבי"ד, דלדידיה א"י כמאן דאיתא דמי ונמצאו חמשה נו"נ בדבר ואף דבשלשה שישבו וא' אומר א"י ושנים מזכין או מחייבין אמרי' דצריכים להוסיף שנים ולא אמרי' דהולכים אחר הרוב וא"י כמאן דאיתא שאני התם דחסר במנין הראוי, דבלי ג' לא נקבע כלל שם בי"ד עליהם, ומנין הקובע את הבי"ד דבפחות א"א, לכו"ע אינו מצטרף אלא מדיינים הדנים בפועל לזכות או לחיוב ולא מהאומרים א"י, ואף לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין בכ"ז אמרו בגמ' גם לדידיה בטעם דא' אמר א"י יוסיפו הדיינים משום דאדעתא דתלתא יהבי, היינו דגם לשמואל אמרו בגמ' דאם דשנים שדנו דיניהם דין בכ"ז בי"ד חצוף מיקרי וכשישבו אדעתא דתלתא, ישבו אדעתא דבי"ד חשוב ולא חצוף ומנין הראוי של בי"ד חשוב הוא בג', אבל אחר שישנו מנין הראוי והקובע את הבי"ד, נמנים במנין הדיינים המצטרפים לבי"ד גם האומרים א"י, בין לענין זה דאף דיתבי אדעתא דחמשה נמנים במנין החמשה גם האומרים א"י ובין לענין זה דיש צורך בהכרעה נגדם וכנ"ל.

* ודעתו של הב"ח בסימן י"ח בשיטת הר"מ דאף דס"ל דנמצאו ה' נו"נ בדבר מ"מ לא נכנסין למנין וצריכים דוקא לד' שיאמרו זכאי או חייב או ג' זכאי וא' חייב או להיפך, אבל הא"י לא נכנסין בחשבון הד' ושהר"מ פסק כר' אילא בירושלמי דאמר כיון שנראה דינו לגמר בארבעה אין גומרין אותו בג' תמוהין מכמה טעמים, וזהו נגד הנראה בדברי הר"מ וכפי דפרשו כולם בדעתו דבד"מ הא"י נכנס למנין הדיינים, וביחוד קשה עליו איך יפרש דברי הר"מ הכותב דהולכים אחר הרוב בא' אומר א"י אף שהוא מן האחרונים ולר' אילא ודאי אין גומרין בג' מתוך הארבעה כיון דיתבי אדעתא דד' וא' אמר א"י דאינו במנין, ועיין בש"ך שם דדחה לדברי הב"ח, ויש עוד הרבה לדקדק בדברי הב"ח ולהוכיח על קשיים שונים בדעתו וקצרתי כאן, ומטעם זה קשים גם דברי הלח"מ כאן דכותב דאפשר היה לומר בדעת הר"מ דכשא' מן השנים הנוספים אמר א"י הוי ליה כאילו לא הוסיפו אלא אחד ואנן בהוספה שנים בעינן ועיין בדבריו, הרי מפורש בר"מ דגם אם אחד מן האחרונים היינו מן הנוספים אומר א"י הולכים אחר הרוב וגומרין הדין.

ד) וכ"ז הוא לדעת הר"מ דס"ל דבד"מ הא"י כמאן דאיתא דמי ונחשב אחר הוספת השנים לבי"ד של חמשה, אבל לדעת הר"א דס"ל דא"י אף בד"מ כמאן דליתא דמי וכמבואר הולך בשיטתו בזה דא"י כמאן דליתא הרשב"א בתשובותיו ח"ג סי' שנ"ו והעתיקו הכ"מ כאן, ולדבריהם יוצא לכאורה ההפך דמשום דא"י כמאן דליתא דמי ולא צריכים כלל להכריעו, אז באם רק ישנו אף בלעדיהם מנין שראוי לבי"ד דהיינו בד"מ שלשה אף בשנים מזכים וא' מחייב כבר יגמר הדין, אמנם יש גם לטעון לצד אחר והיינו כיון דאחר דהוסיפו שנים יתבי אדעתא דארבעה ואם א"י כמאן דליתא חסר במנין ארבעה, או דלא אמרינן כאן כלל דיתבי אדעתא דארבעה כיון דבתחלת הדיון יתבי אדעתא דתלתא אלא מחמת שהא' אמר א"י הוסיפו שנים, וכפי דיתבאר בהמשך הדברים יש אמנם חילוקי דעות בזה בין הר"א והרשב"א אף דדעת שניהם דא"י כמאן דליתא דמי ומשום דדעתו של הרשב"א בזה מבוארת, והרחיב בעצמו הדיון בזה בתשובותיו שם אדון מקודם בדבריו ושיטתו.

והנה בדברי הרשב"א שם מבואר דמשום דא"י כמאן דליתא גם בשנים מזכים ואחד מחייב והראשון ואחד מן המוספים יאמר א"י, יגמר הענין במנין הראוי, אף שאין רוב להכריע הא"י, ואף דאם הא"י כמאן דליתא יש לטעון דאם רק א' מן האחרונים אומר א"י לא יגמר הדין כיון דיתבו אחר דהוסיפו אדעתא דארבעה, וכתב כיון דמה דהוסיפו הוא רק משום דאמר א' מהג' איני יודע לא נחשב ליתבי אדעתא דד' [ולא דמי למה דאמרי' לשמואל אף בשנים שדנו דיניהם דין כיון דיתבי אדעתא דתלתא דאם א' אומר א"י יוסיפו הדיינים, דהתם יתבי מתחלה אדעתא דתלתא, ובפרט דהתם מצטרף ג"ז דחסר למנין הראוי של בי"ד חשוב גם לשמואל וכנ"ל, ועוד נדון בזה לדעתו של הרשב"א].

ה) והרשב"א ז"ל סמך דבריו על הירושלמי בפרק היו בודקין ה"ה, וכותב דנראה כי בירושלמי זה נסרך גם הרמב"ם ז"ל ואעתיק כאן מדברי הירושלמי ומדבריו ומה שנראה לנו להעיר בזה, ואלה הם דברי הירושלמי שם תני למה אמרו מוסיפים דיינים, שאם היו שנים מן הראשונים מזכין וא' מן האחרונים עמהם שנגמר הדין בשלשה, א"ר אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה א"ר יוסי ותשמע מינה שלשה שדנו ומת א' מהם חותמין בשנים וכותבין אע"פ שחתמנו בשנים דנו בשלשה, וכותב הרשב"א ונ"ל פירושו שאם היו שנים מן הראשונים מזכין וא' מן האחרונים אשר יושב עמהם בדין כלומר נו"נ עמהם ודן, ואינו ר"ל מזכה אלא דן עמהם בין לזכות בין לחובה אע"פ שאמר הרביעי איני יודע נגמר הדין בשלשה שהרביעי שאמר איני יודע אינו מכללם אלא כמאן דליתיה דמי ולפיכך נגמר הדין בשלשה אלה, ולפיכך היה סבור ר' אילא דכיון שהיתה ישיבתן בד' לא יגמר בפחות מארבעה, והרביעי שאמר א"י מעכב בד' כאחד מן השלשה שאמר א"י כו', אלא נראה לי שע"כ יש לפרש כמו שפירשתי וכל ששנים מן הראשונים מזכין וא' מן האחרונים יושב ודן עמהם אע"ג שחולק ומחייב יגמר הדין עפ"י בי"ד זה כאילו היתה תחילת ישיבתן בג' וקיימא לן כרישא דירושלמי, ושתים זו שמענו מכאן חדא דאין האומר א"י נחשב מכלל בי"ד מדקאמר ר' אילא שנראה דינו ליגמר בארבעה, ועוד דאם אמר א' מד' א"י יגמר הענין עפ"י הג' שהם מנין הראוי, ונ"ל כי בירושלמי זה נסרך הרמב"ם ז"ל במה שכתב ז"ל או שאמר ג' זכאי וא' חייב ואמר א' א"י הולכין אחר הרוב ע"כ הצריך ג' לומר זכאי כפשטו של ירושלמי זה, וגרם לו זה מה שהוא סבור שאף האומר א"י כמאן דאיתיה דמי וא"כ עד שיהיו ג' מזכין או מחייבין אין כאן רוב וכבר כתבנו שאינו כן ומבואר הוא.

וכפי היוצא מדברי הרשב"א לפי דס"ל ברור דהא"י אינו מן המנין מפרש הנאמר ברישא דירושלמי שאם היו שנים מן הראשונים מזכין וא' מן האחרונים עמהם שנגמר הדין בשלשה דהיינו אף אם א' מהאחרונים מחייב וליכא רוב דיצטרף נגד הא"י, ג"כ נגמר הדין בשלשה כיון דאין צורך להכריע הא"י דכמאן דליתא, ולא אמרינן ג"כ כיון דאינו מן המנין לא יגמר הדין בשלשה אם א' מן האחרונים אומר א"י אף בשלשה מזכין או מחייבין משום דיתבי אדעתא דארבעה כיון דתחלת ישיבתן היתה בשלשה, וע"ז פליג ר' אילא וס"ל דדוקא משום דא"י אינו מן המנין לא יגמר בשלשה דיתבי אדעתא דארבעה וקיימא לן כרישא דירושלמי.

והר"מ מפרש הירושלמי כפשוטיה שאם היו שנים הראשונים מזכים וא' מן האחרונים עמהם, דהיינו דמזכה כמותם ודוקא אז נגמר הדין בשלשה משום דמכריעים את הא"י ברוב אבל בשנים מזכים וא' מחייב לא נגמר הדין משום דאינו יודע כמאן דאיתיה דמי ועד שיהיו שלשה מזכין או מחייבין אין כאן רוב נגד השנים האומרים א"י, ויש לו סמך מפשטות דברי הירושלמי לעצם יסודו דא"י בד"מ כמאן דאיתיה דמי ויש להכריעו. ולרמב"ם יש לפרש דרב אילא פליג ודאי על היסוד הזה דא"י בד"מ כמאן דאיתא דמי, ואם דלפי"ז לא צריך כלל להכריע אותם, אבל משום דהוי כמאן דליתא דכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה אף בג' מזכין או מחייבין. וגם להר"מ קיימא לן כרישא דירושלמי והיינו דא"י כמאן דאיתא ובג' מזכין או מחייבין גומרין הדין. [וכבר כתבנו לעיל בהערה דדברי הב"ח בשיטת הר"מ דפסק כר' אילא בירושלמי ודאי תמוהים].

ולדברי שניהם יש להבין דברי ר' יוסי בירושלמי דאחר דברי ר' אילא בא ואומר ותשמע מינה שלשה שדנו ומת א' מהם חותמין בשנים וכותבין אע"פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו כו', ולכאורה איזו שייכות יש לדברי ר"י להנדון שלפניו, והרשב"א שם לא באר כלל בדברי ר' יוסי, ועיין בפ"מ בירושלמי דכותב בפרוש דבריו כלומר דין פלוגתייהו דפליגי הכא נוכל לפשוט ממה דאמרי' בשבועות פ"ו ר' בא בשם רבנן דתמן שלשה שדנו ומת א' מהן חותמין בשנים וכותבין כו' אלמא אע"ג דהשתא אין כאן שלשה מ"מ כיון שנגמר הדין בג' כו' אין אומרין שיוסיפו עכשיו א' מכיון דאינן אלא שנים ה"נ כן דמכיון דיש כאן רוב לדעה א' גומרין הדין על פיהם ושוב אין מוסיפין וש"מ כת"ק ולא כר' אילא, והנה לשיטת הרשב"א דגם הת"ק בירושלמי ס"ל דא"י כמאן דליתא והמחלוקת שבינו ובין ר' אילא אם אמרינן אדעתא דארבעה יתבי, או לא אמרינן כן כיון דבתחלה יתבי אדעתא דתלתא, אין שום דמיון בין שלשה שדנו ומת א' מהן כו' לפלוגתיהו דפליגי הכא דכאן כיון דא"י כמאן דליתא ולפום דס"ל ר' אילא דישבו אדעתא דארבעה, חסר הרביעי בגמ"ד, ואיזה דמיון הוא לג' שישבו ודנו דהיה כל הבי"ד במו"מ וגמה"ד, אלא בבואם לחתום על פסה"ד מת א' מהן ואמרי' דחותמין בשנים על זה שגמרו בשלשה, ובדומה לזה איכא בבבלי כתובות כ"ב גבי קיום שטרות דמת א' מהן בעת שחותמין על הקיום וע"ש, וצ"ע רב ליישב דברי הירושלמי בזה לפי פירושו של הרשב"א.

ולכאורה גם לשיטת הר"מ ופירושו בדברי הירושלמי קשה כמו כן דמהו הדמיון לשם, כיון דמחלוקתם אם א"י כמאן דאיתא או כמאן דליתא, ובאם אמרינן כמאן דליתא, לדידי' לכו"ע אמרינן דכיון דיתבי אדעתא דארבעה לא נגמר בג', וטעמא דת"ק משום דס"ל כמאן דאיתא דמי, וע"ז פליג ר' אילא וס"ל דכמאן דליתא דמי, א"כ מה שייך להוכיח מההיא דשלשה שדנו ומת א' מהן כו' דהאומר א"י כמאן דאיתא והל' כת"ק, דשם אין הנדון כלל בזה אלא בג' שדנו וגמרו את הדין ולא הספיק א' מהן לחתום עד שמת וכנ"ל.

אמנם נראה בזה להעיר דלהרמב"ם ופירושו בדברי הירושלמי ישנו דרך ליישב קצת דברי ר' יוסי מה דבא למפשט מההיא דשלשה שדנו ומת א' מהן כו' דהל' כת"ק בפלוגתייהו דכאן וכדלקמן. דהנה אף לשיטתו של הר"מ דא"י כמאן דאיתא דמי ונמצא חמשה נו"נ בדבר, יש עוד לדון דאף דהוא מן המנין וצריך רוב להכריעו, אם אחר דהוכרע מצטרף לפס"ד בפועל וחותם יחד עם שאר הדיינים על פסה"ד, כמו ברבו המזכים על המחייבים דאחר דהוכרעו ברוב על כולם לומר כהרוב וחותמין ודאי יחד על פסה"ד, ובסנהדרין פ"ג אמרו לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין, וצריך שלא יהיה ניכר כלל בין המחייבין להמזכין, די"ל דאף להסוברים דא"י כמאן דאיתא ונכלל במנין הבי"ד ויש להכריעו, בכ"ז שאני בזה הא"י מהאומר חייב נגד המזכין והכרע ברוב, דהאומר חייב או זכאי כיון דהוא פוסק בדבר אף דהוכרע, כיון דאחרי רבים להטות עליו לשנות פסקו ולומר כדברי חבריו הרבים עליו ולחתום יחד עמהם, אבל האומר א"י דאין לו דעה לפסוק בזה אף דהוא במנין הדיינים וחמשה נו"נ בדבר ונחשב דנגמר הדין בבי"ד של חמשה, בכ"ז אין עליו להצטרף בפועל ולומר כדבריהם ולחתום יחד עמהם על פסה"ד, ואולי עפי"ז יתבאר יותר מה דאף לר"מ דס"ל אינו יודע בד"מ כמאן דאיתא דמי בכ"ז שם בי"ד לא נקבע אם חסר במנין הראוי ע"י הצירוף של הא"י, דזהו יסוד הדין דמוסיפין בד"מ בבי"ד של שלשה ואמר א' מהן א"י וכנ"ל, ובדרך זו אפשר לפרש דברי הירושלמי דר' יוסי סבר דטעמא של ר' אילא דפליג על יסוד דברי הת"ק בירושלמי דנגמר הדין בשלשה שאמרו זכאי ועפ"י הנ"ל לשיטת הר"מ דא"י כמאן דאיתא ונחשב לבי"ד של חמשה והוכרע לזכאי ברוב של שלשה נגד שנים הא"י וטעמו דר' אילא דאף אם נאמר דהוי כמאן דאיתא בכ"ז אינם יכולים הא"י להצטרף בפועל ולומר כמחייבים או כמזכים ולחתום יחד עמהם על פס"ד ממילא לא נחשב דנגמר הדין ביותר מג', וכותב דלפחות ארבעה צריכים דכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה וישבו אדעתא דארבעה אין גומרין בפחות מארבעה, ולפי"ז כבר אין מוכרח דר' אילא לא ס"ל מעצם ההנחה דא"י כמאן דאיתא לענין דנמצאו חמשה נו"נ בדבר ויש להכריעם ברוב, אלא דס"ל דלא מועיל מה דהוי כמאן דאיתא בלא חזרו לבסוף ואמרו זכאי או חייב, דיחשב כאילו נגמר הדין בכולם, וכמו בשלשה שישבו ואמר א' א"י דמוסיפין ולא נחשב דנגמר הדין בכולם ולא מחלק בינם, ובא ע"ז ר' יוסי לסייע לדברי הת"ק בירושלמי ביסוד זה דאם נחשב כמו דאיתא ונכלל במנין הבי"ד דיושבים ודנים בזה, אף דלא יכול להצטרף לחתימה אפשר שיחשב דהדין יצא מבי"ד של ה', ומביא לסיוע ההיא דשלשה שדנו ומת א' מהן דחותמין בשנים, כן הא"י נחשב לענין חתימה כמו שמת, אבל במנין הבי"ד שגמרו הדין הוי, ואף דודאי יש לטעון נגד הדמיון הזה דר' יוסי והוכחתו משם, דבע"כ יש לחלק בין שלשה שדנו ומת א' מהן אחר שגמרו דינם לאומר א"י, דהרי בבי"ד של שלשה ואמר א' א"י גם להסוברים דא"י כמאן דאיתא לא נגמר הדין בשנים בצרוף הג' שאמר א"י וע"ז אין מי שיחלוק ומשנה מפורשת היא והכל כנ"ל, ובמת א' מהן גם בבי"ד של שלשה נגמר הדין ע"י וחותמין בשנים וזהו הנדון, והיינו משום דגמרו יחד גם הפס"ד בפועל, רק שנים חתמו ע"ז דנגמר בשלשה, לא כן באומר א"י דעל עצם הגמ"ד הוא הנדון אם נחשב דנגמר הדין בכלם. בכ"ז נראה דזהו ענין השו"ט בירושלמי, וזוהי השייכות של שלשה שדנו ומת אחד מהן לפלוגתייהו דת"ק ור' אילא בירושלמי ועוד צ"ע ותלמוד בדבר ובאתי בזה רק להעיר.

היוצא מדברינו בדעת הירושלמי, דלשיטת הרשב"א נחלק בירושלמי על יסוד ההנחה דא"י כמאן דליתא דמי אף בד"מ, ומחלוקתם היא אם אחר שהוסיפו גם א' מארבעה אמר א"י אם נגמר הדין בשלשה, וגם בשנים זכאי וא' חייב ומשום דהא"י כמאן דליתנייהו ואין צורך להכריעם ברוב, וכן היא דעת הת"ק או כיון שנראה לגמר דינו בארבעה והא"י כמאן דליתא אין גומרין אותו בשלשה אף בשלשה זכאי או חייב וזוהי דעת ר' אילא וקי"ל כת"ק דירושלמי דנגמר דינו בג' ולא חוששין לזה דיתבי אדעתא דארבעה כיון דמתחלה יתבו אדעתא דתלתא. ולשיטת הר"מ המחלוקת בירושלמי בין ת"ק לר' אילא היא בזה גופיה אם א"י כמאן דאיתא או כמאן דליתא, וכפי דסוברים ברישא דירושלמי דכמאן דאיתא נגמר הדין אף בשלשה האומרים דעתם, אבל רק בשכל השלשה אומרים זכאי או חייב, דגם האומרים א"י נכללים במנין הדיינים אלא שמוכרעים ברוב ולדעת ר' אילא א"י כמאן דליתא ולא נגמר הדין בג' כיון דנראה מקודם ליגמר דינו בארבעה והכל כנ"ל [וגם להנ"ל דיש אולי לדון בדברי ר' אילא דיכול גם הוא ליסבור מיסוד ההנחה דא"י כמאן דאיתא, אבל כיון דלא נחשב לדידיה לנגמר הדין ע"י בי"ד של ה' וצריכים שוב להוסיף הוי למעשה ולענין הנדון אם נגמר הדין בג' כמאן דליתא].

ה) והנה בשו"ע ח"מ סי' י"ח ס"א מעתיק המחבר מדברי הרמב"ם בפ"ח דאחר שא' מן השלשה אמר א"י והוסיפו שני דיינים כו' ונמצא שהם חמשה נושאים ונותנים בדבר כו' או שאמרו שלשה זכאי וא' אומר חייב וא' אומר א"י בין שהוא אותו שאמר בתחלה א"י בין שהוא אחר הולכים אחר הרוב, וכותב ע"ז בהג"ה וכן נ"ל עיקר דלא כמ"ש [המחבר] לעיל סי' י"ג ס"ז בהיפך, והוא דעת החולקים, ואפשר דעתו לחלק בין אם נתברר תחלה יותר מג' ובין ירדו מתחלה לג' אך אינו נ"ל רק שחולקים הא' דעת הרמב"ם והשנית דעת הרשב"א, וענין הסתירה הוא דבסימן י"ג שם כותב המחבר דאם בררו להם עשרה אנשים שידונו להם בין בדין בין בפשרה ושאם לא יסכימו לדעת אחת ילכו אחר הרוב ונסתלק א' מהן ואינו אומר דעתו או שאומר א"י אפי' הסכימו התשעה כולם לדעת אחת אינו כלום וזהו מדברי הרשב"א בתשובותיו, ונראה כסותר את עצמו דכאן מביא דגם בי' אנשים אם א' אומר א"י אינו כלום ואין הרוב מועיל, ובסימן י"ח כותב כדברי הר"מ דאחר דהוסיפו שנים וחמשה נו"נ בדבר אם א' אומר א"י [וכן הוא גם אם שנים אומרים א"י וכדעת המפרשים בזה וכנ"ל] הולכים אחר הרוב, וזהו דכותב הרמ"א דמביא לשתי דעות שונות דבסימן י"ח מביא לדעתו של הר"מ ובסימן י"ג מביא דעת הרשב"א, וכותב ואפשר דעתו לחלק בין אם נתברר תחלה יותר מג' כהנדון דבסימן י"ג דבררו להם מתחלה י' אנשים, ובין ירדו מתחלה לג' כהנדון דבסימן י"ח דאחר דא' מהשלשה אמר א"י הוסיפו עוד שנים, אך לא נ"ל כן, רק שהדעה המובאה בסימן י"ח היא דעת הר"מ ושבסימן י"ג היא דעת הרשב"א.

ועל דברי הרמ"א דכותב דלא נ"ל לחלק בין אם ירדו תחלה ליותר מג' ובין ירדו מתחלה לג' עמדו כולם לתמה, ועיין בסמ"ע בסימן י"ח סק"ט דכותב לא עמדתי על סוף דעת מור"ם בזה הא כתב הרשב"א בהדיא בתשו' והביאו הר"מ בפ"ח דסנהדרין דב"ד של שלשה שאמר א' מהם א"י והוסיפו שנים ואח"כ אומר א' מארבעה א"י שהדין נגמר בשלשה הנשארים כאילו היתה תחילת ישיבתן בג', ואם ב' מהם אומרים זכאי או חייב וא' אומר היפוכן הולכים אחר השנים שהן הרוב כו', ומ"ש המחבר בס"ס י"ג ג"כ הם דברי הרשב"א והביאו הב"י שם ע"ש וכדי שלא תקשה דבריו זע"ז ע"כ צ"ל דיש חלוק בין ישבו מתחלה אדעתא דתלתא ובין ישבו מתחלה אדעתא דעשרה כו' וזה נלע"ד ברור כו', ועיין גם בגר"א שם סק"ח דכותב על דברי הגה צ"ע שהרי דעת הרשב"א שאפי' ב' מזכין וא' מחייב ושנים אומרין א"י נגמר הדין כמ"ש י"ז א' דמ"ד א"י כמאן דליתיה דמי ונגמר הדין עפ"י ג' כו' והולך ומעתיק מדברי הירושלמי דסומך הרשב"א דבריו עליו ומסיק אלא חלוק הרב נכון כו'.

כפי המבואר בדבריהם הגדילו עוד הקושיא על הרמ"א בזה דבאם ישבו מתחלה רק אדעתא דתלתא ואח"כ מחמת שא' אמר א"י נוספו עוד שנים הרשב"א עוד מרחיק לכת מהרמב"ם, ולדידיה גם בב' מזכין וא' מחייב ושנים אומרים א"י דאין רוב נגד הא"י נגמר הדין וכדבאנו ע"ז בברור רב בדברינו דלעיל, וא"כ אין סתירה בדברי המחבר דאחר דמביא בסימן י"ג דעת הרשב"א דאם יתבו מתחלה אדעתא די' ואומר א' א"י אינו כלום, כותב בסימן י"ח דבישבו אדעתא דתלתא ומחמת הא"י הוסיפו שנים הולכין אחר הרוב דכן הוא לדעת הרמב"ם וכש"כ לדעתו של הרשב"א וכנ"ל.

והנראה לע"ד בישוב דברי הרמ"א בהתאם לדברינו הנ"ל בברור שיטות הרמב"ם והרשב"א, ודווקא מה דמרבים להקשות דהרשב"א עוד מרחיק לכת בזה מהרמב"ם, זו היא הנקודה המוכיחה דשני הפסקים של המחבר לא מתאימים ואין עולים בקנה אחד, דהרי להנ"ל וכפי שהרשב"א בעצמו מסביר הדבר טעמו של הר"מ דרק בג' מזכים או מחייבים ואחד אומר ההפך וא' א"י, או שנים אומרים א"י נגמר הדין, ולא בשנים מזכים וא' מחייב ושנים אומרים א"י, משום דהר"מ ס"ל דא"י כמאן דאיתא ויש להכריעו, וא"כ עד שיהא ג' מזכין או מחייבין אין רוב נגד הא"י, והרשב"א דס"ל דא"י כמאן דליתיה וס"ל אמנם דלא אמרינן אדעתא דארבעה יתבי, בישבו מתחלה אדעתא דג' ודלא כר' אילא, גם בשנים מזכין וא' מחייב ושנים אומרים א"י נגמר הדין דלא צריך להכריע את הא"י והכל כנ"ל, וא"כ המחבר בסימן י"ח דמעתיק מדברי הר"מ וכותב דרק בשלשה אמרו זכאי נגמר הדין ומשום דהולכים אחר הרוב אבל לא בשנים אמרו זכאי וא' חייב, א"כ ברור דהולך בשיטת הרמב"ם דא"י כמאן דאיתיה דמי ומשו"כ ס"ל דבעינן רוב שיכריע להא"י, וכדנראה ודאי מכל דבריו דהולך ביסוד זה בשיטת הר"מ דמעתיק מדבריו ונמצא שהם חמשה נו"נ בדבר וכנ"ל, ובאם ס"ל דא"י כמאן דאיתיה וכדעת הר"מ כתוצאה מזה כבר צריך להיות דאם רק ישנו רוב שיכריע את הא"י גם ביתבי אדעתא דעשרה מתחלה וכמו הנדון דסימן י"ג וא' או יותר אומרים א"י יגמר ברוב דלא חסר במנין הבי"ד דיתבי אדעתייהו דגם הא"י נכללים במנין לדעת הר"מ, ולא אומרים לדידיה דע"י הא"י חסר במנין הבי"ד רק בשלשה ומשום דחסר במנין הראוי הקובע לשם בי"ד וכנ"ל בהסבר הדברים, ואף לשמואל דשנים שדנו דיניהם דין הר"ז בי"ד חצוף והכל כנ"ל בזה, וראיתי דאמנם הגר"א מדמה זה לשלשה אליבא דשמואל אבל להנ"ל דזה מוכרח דדברי המחבר בסימן י"ח הם אליבא דהרמב"ם דס"ל א"י כמאן דאיתיה אין לתמה על הרמ"א אם לא מדמה ההיא דסי' י"ג לשלשה אליבא דשמואל וס"ל דלהר"מ גם אם בררו מתחלה עשרה וא' או יותר אומרים א"י לא חסר במנין הבי"ד אם רק ישנו רוב שמכריע אותם וכן נראים הדברים, וא"כ המחבר דמביא בסי' י"ח כדעת הר"מ דלא נגמר הדין אלא בג' האומרים זכאי או חייב והיינו משום דס"ל א"י כמאן דאיתיה ובכ"ז כותב בסימן י"ג בדעת הרשב"א דבבררו להם עשרה וא' אומר א"י אינו נגמר הדין על פיהם והיינו משום דא"י כמאן דליתיה הוי כמזכה שטרי לבי תרי וזהו דכותב דאפשר דדעתו לחלק כו' אבל גם זה לא מיישב דבריו ונראה שמביא דעות חולקות בסימן י"ג מביא לדעת הרשב"א ובסימן י"ח לדעת הרמב"ם אף דא"א להתאימן לשיטה אחת והכל כנ"ל.

ו) והנה עד הנה דננו בשיטת הר"מ ובדרך דפרשו לדבריו הרשב"א ורוב המפרשים, ובשיטת הרשב"א עצמו, ובחלוקים שבינם כתוצאה מהמחלוקת היסודית אם א"י בד"מ כמאן דאיתיה דמי או כמאן דליתיה והכל כנ"ל, ונשוב כעת לדברי הר"א בהשגתו, ואף דברורה היא דעתו של הר"א דא"י אף בד"מ כמאן דליתיה דמי נגד שיטתו של הר"מ בזה, והרשב"א הולך בדעתו של הר"א בזה, בכ"ז לפי הנראה לנו בדברי הר"א לא משתווים בדעתם בין בשיטת הר"מ לפי מה דסובר דא"י כמאן דאיתא וצריך רוב להכריעו ובין בשיטתו הוא לפי דסובר דא"י כמאן דליתיה, דהנה להנ"ל מבוארים דברי הרשב"א דלשיטת הר"מ דא"י כמאן דאיתיה וצריך רוב להכריעו אין גומרין בשלשה אחר שהוסיפו שנים אלא באם שלשה אומרים זכאי או חייב ואז נגמר הדין אפי' שנים אומרים א"י, אבל בשנים זכאי ואחד חייב ושנים אומרים א"י לא נגמר הדין דכיון דהוי כמאן דאיתיה אין כאן רוב להכריע וכנ"ל ולשיטת הרשב"א כיון דהוי כמאן דליתיה גומרין הדין אפי' בשנים מזכין ואחד אומר חייב גומרין הדין וכנ"ל, והר"א כאן בהשיגו על הר"מ כותב "ואם אמר א' מהן איני יודע והשלשה שנים מזכין או מחייבין ואחד חולק לפי דבריו ילכו אחר הרוב שהרי נשאר שם ב"ד כו' וזה המחבר לקח מן התוספתא וחיסר ממנה א' אומר זכאי וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד פירש זה שאמר איני יודע מן הנוספין הוא וטעם יפה הוא ועיין בלח"מ בבאור דברי השגות, ומה שמבואר בדברי הר"א דתפס בשיטת הר"מ דכותב דהולכים אחר הרוב, דלא רק בשלשה אומרים זכאי או חייב, אלא גם בשנים מזכין או מחייבין ואחד חולק וא' מן הנוספים אומר ג"כ א"י גומרין הדין, ומה דפשוט לו להרשב"א דלהר"מ דס"ל דא"י כמאן דאיתיה דמי עד שהיו שלשה מזכין או מחייבין אין רוב שיכריע את הא"י, נראה דדעתו של הר"א בזה דאף דאין שוין בדעותיהן המזכין והמחייב מ"מ מצטרפין יחד לרוב נגד הא"י, ודבר זה מן החדוש וצ"ע מנין לו כן בדעת הר"מ בפרט דמשמעות דברי הר"מ אינו כן דמביא רק בג' מזכין. * ומצד השני נראה דלדעת עצמו אף דס"ל דאינו יודע כמאן דליתא, באם רק אחד מן האחרונים אומר א"י יוסיפו הדיינין וכדסומך דבריו על התוספתא דבאם א' מן הנוספין אומר א"י יוסיפו הדיינין, ונראה בדעתו דאף דלא מזכיר מדברי הירושלמי דס"ל גם הוא בדעת ר' אילא בירושלמי דס"ל א"י כמאן דליתא דמי, ודווקא משו"ז דהוי כמו שאינו כיון שהיתה ישיבתן בארבעה לא יגמר בפחות מארבעה ולדעתיה קי"ל כר' אילא בזה דנראים כן הדברים בתוספתא דאם רק אחד מן הנוספים אומר א"י יוסיפו הדיינין.

* ועיין בהלכות אישות פי"ג ה"ח גבי המדיר את אשתו שלא תתקשט בעניות שנה אחת ובדברי הרשב"א המובאים במ"מ שם דאף דשמואל ורב חסדא הם נגד ר' יוחנן בחד טעמא כיון דכל אחד סובר למעשה אחרת לא נחשבים כתרי נגד חד וכש"כ כאן וכדאמנם ברור להרשב"א כאן וכדנראה בר"מ, ולהמ"מ דסובר שם כיון דהם כנגדו בחד טעמא נחשב כתרי לגבי חד, יש לעיין אם אפשר לומר גם כאן דהמזכין והמחייב אף דודאי הם בטעמים שונים כיון דבאו לידו החלטה וברור בדין, נחשבים לרוב נגד הא"י וצ"ע רב בזה, בכ"א דעת הרשב"א ברורה ומבוארת וכן מראים דברי הרמב"ם וכנ"ל.

ולעצם הדברים דמשיג על הר"מ מהנאמר בתוספתא כבר באו שינויים ע"ז דשונות הנוסחאות בתוספתא וכפי שהיא לפנינו לא ברורים הדברים, ועיין במנחת בכורים בתוספתא שם (פ"ו פסקא ד') דמעמיד הנוסחאות בתוספתא בהתאם לפסקו של הרמב"ם וכפי דהבין בדבריו הרשב"א והיינו דבשנים מזכין או מחייבין וא' אומר א"י ומהנוספין ג"כ א' אומר כשנים שמתחלה ונמצא ג' מזכין או מחייבין ושנים א"י גומרין הדין, אבל אם שנים מזכין וא' מחייב אין גומרין להאי דינא שהרי אין רוב נגד הא"י ובזה איירי סוף דברי התוספתא דאמרי' יוסיפין הדיינין וע"ש היטב.

והנה כבר העיר בלח"מ דהר"מ בפה"מ בפר' זה בורר כתב ההפך ממה שכתב בהלכותיו כאן ולדבריו שם אפילו באמרו ארבעה זכאי או חייב ואחד אמר א"י, יוסיפו הדיינין ונראה דלא מספיק אם נאמר דס"ל בדבריו שם דא"י כמאן דליתא וכיון דהיתה ישיבתן בד' לא נגמר בשלשה וכר' אילא בירושלמי וכדעת הר"א בזה, דמדבריו שם או שאמרו הארבעה זכאי או חייב וא' א"י יוסיפו שנים נראה דכל החמשה צריכים לומר דעה ברורה ואפי' אם הא"י הוא זה שאמר בראשונה ג"כ יוסיפו הדיינים והיה נראה א"כ דס"ל גם שם דא"י כמאן דאיתא דמי ונמצאו חמשה נו"נ בדבר, אלא דס"ל שם דאין חילוק בין חמשה ואף בלא ישבו מתחלה אדעתא דחמשה לשלשה שישבו ואמר א' מהם א"י דודאי יוסיפו הדיינין, וכמו כן בחמשה ע"י הוספה ואמר א' מהן מי שלא יהיה א"י יוסיפו הדיינין, וזה על יסוד דבריו דא"י כמאן דאיתא וכולם הם בבי"ד וכיון דאמר א' א"י חסר במנין הבי"ד דנקבע ע"י ההוספה, ומה שלא יהיה דעתו בפה"מ בהלכותיו ודאי חזר בו מדבריו בפה"מ והכל כנ"ל בשיטתו ועל דבריו בהלכותיו סמכינן

[ואף דלפי דברינו האחרונים יוצא דלדעת הר"א בשיטת הר"מ אף בשנים מזכין וא' מחייב הולכים אחר הרוב נגד הא"י, אין זה סותר לדברינו הנ"ל בישוב דברי הרמ"א, דבנוים דברינו על שיטתו המבוארת של הרשב"א בדעת הר"מ דבשנים מזכים וא' מחייב משום דא"י כמאן דאיתא דמי אין רוב שיכריעם, והרמ"א דן בדברי המחבר, והמחבר עצמו כפי המבואר בדבריו בכ"מ כאן הולך ודאי בדעת הר"מ בדרך שפרשו הרשב"א, והר"א בא עפ"י הבנתו בדברי הר"מ להרבות להקשות עליו, ודברי הרמב"ם כמשמעותם ופשטותם מורים בזה כדברי הרשב"א בדבריו, בכ"א אין להקשות על הרמ"א אם דבריו סובבים שם בהתאם לדעתו של הרשב"א וכדס"ל כן גם המחבר בדבריו בכ"מ.]

וכל דברינו באו בשיטת הר"מ בדין האומר א"י דהוי כמאן דאיתיה הוא רק בד"מ וכמבואר, אבל בד"נ כפי דנזכר כבר בתוך דברינו לכו"ע האומר א"י כמאן דליתיה דמי וכדיוצא מגמ' סנהדרין י"ז וכדנראה מבואר כן בר"מ לקמן בפ"ט ה"ב דהעתקנו מדבריו לעיל, בכ"ז יש לנו הרבה להעיר בשיטת הר"מ גם בא"י בד"נ דנראה דשונה דעתו גם בזה מהדעה המקובלת ועל כ"ז נדון לקמן בפ"ט ה"ב.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.