אבן האזל/סנהדרין/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png סנהדרין TriangleArrow-Left.png ט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[עריכה]

-השמטות ומלואים-

הנני מוסר בזה לדפוס קונטרס בהלכות סנהדרין אשר שלחם אלי חתני הגאון הגדול מוה"ר יצחק מאיר בן מנחם שליט"א בעהמ"ס פרשת המלך ראב"ד בפתח תקוה, והענינים אף שהם על שלשה פרקים מהווים קונטרס אחיד, והיינו הנכתב על פ' ח' הל' ב' הוא בעיקר בדין איני יודע בד"מ, ובפ"ט הל' ב' בדין איני יודע בד"נ, ובפ' י"א הל"ז הוא בחילוק שבין ד"מ לד"נ בענין אב ובנו הרב ותלמידו, וביסוד שיטת הרמב"ם דישנו מנין גם בשעת משא ומתן, ויסודו זה קשור בהרבה גם בהנאמר בהלכות הקודמות וכמבואר להמעיין.

והיות שבמסרי לדפוס על סדר הפרקים עוד לא היה הקונטרס תחת ידי הנני מוצא לנכון מתוך חשיבות הקונטרס להדפיסו כאן בתור מלואים להנדפס.

סנהדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות כו' י"ב אומרים חייב וי"א זכאי, או שאמרו י"א זכאי וי"א חייב ואחד אומר איני יודע אפי' כ"ב מזכין או מחייבין והאחד אומר א"י יוסיפו שנים זה שאומר א"י הרי הוא כמי שאינו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה ונמצאו אחר התוספת עשרים וארבעה חוץ מזה המסתפק, אמרו שלשה עשר זכאי*

ושנים עשר חייב הר"ז זכאי י"א אומרים זכאי ושלשה עשר אומרים חייב אף על פי שהאחד מן הראשונים אומר א"י הר"ז חייב שהרי המחייבין רבו בשנים, אמרו י"ב זכאי וי"ב חייב ואחד אומר א"י מוסיפין שנים אחרים וכן מוסיפין והולכין עד שירבו המזכין א' ויהא זכאי או ירבו המחייבין שנים או יותר ויהא חייב, היו אלו כנגד אלו וא' אומר א"י או שהיו המחייבין יותר א' בלבד מוסיפין והולכין עד ע"א כו' ל"ו אומרים חייב ול"ה אומרים זכאי אלו כנגד אלו עד שיראה א' מהן דברי חברו ומזכין אותו או מחייבין אותו כו'.

* נוסח דברי הר"מ בבבא א' כתבתי לפי דתיקן התוי"ט בפירושו למשניות פר' היו בודקין הנוסח שלפנינו וכדציין כאן בהג"ה, דאחרי כל ההנחות והסברות במהר"ם פאדו"ה ובלח"מ כאן וגם בא"ש לישב הנוסח שלפנינו "י"ב זכאי וי"ב חייב הר"ז זכאי" ולא מוסיפין יותר, נראה יותר כדעת התוי"ט בדבריו, ביחוד קשים דברי הלח"מ דמצד א' כותב ליישב הסתירה שבדברי הר"מ דבבבא ג' כותב אמרו י"ב זכאי וי"ב חייב וא' אמר א"י מוסיפין שנים אחרים, ולא גומרין הדין לזכאי כמו שכתב לפני כן בבבא א' דמע"מ זכאי, משום דבבבא א' איירי דהא"י הי' א' מן הראשונים, ובבבא ג' איירי דמן הנוספים אמר א"י, וכיון דמאן דאמר א"י הוי כמאן דליתא הוי ליה כאילו לא הוסיפו אלא א' ואנן בעי' שנים והאריך בזה כבר לפני כך ע"ש, ומביא כן גם בשם מהר"ם פאדו"ה, ובכ"ז כותב אח"כ להשיב על הנאמר בר"מ וכן מוסיפין כו' עד שירבו המזכין כו' ולמה בעי שירבו המזכין אם גם מע"מ זכאי וכבר עמד ע"ז במהר"ם, וכותב דהכוונה באם א' מן הנוספין יאמר א"י וכדאיירי בבבא הקודמת, ואף דבאם א' מן הנוספים אמר א"י מוסיפין שוב שנים, כותב דזהו רק במע"מ ולא ברבו המזכין, ואין שום הסבר לזה דאם גם במע"מ ולא חסר במנין הראוי לד"נ צריך להיות זכאי בכ"ז מוסיפין וודאי משום דישבו אדעתא דנוספין ג"כ ולא דמי לד"מ דשם לר"מ הא"י מן המנין, צריך להיות כן גם ברבו המזכין.

על דכותב הר"מ היו אלו כנגד אלו כו' מוסיפין והולכין עד ע"א כותב בהשגות א"א זה אי אפשר, וכוונת דבריו כיון דזה שאמר א"י אינו מן המנין, א"כ כשמתחלה היו כ"ג ונסתלק א' כשאמר א"י ומוסיפין עליהם שנים שנים לעולם הם זוגות איך אפשר שיבאו לידי שבעים ואחד ועיין בכ"מ.

והנה אף דנראה מראש דברי הרמב"ם דא"י בד"נ הרי הוא בהחלט כמי שאינו ולא נכלל בחשבון הדיינים וכמו דכותב זה שאמר א"י הרי הוא כמי שאינו כו' ונמצאו אחר התוספת עשרים וארבעה, כשמעיינים בכל דבריו נראה שיש לו דעה אחרת בזה, ואם ממה דכותב בבבא א' אמרו י"ג זכאי וי"ב חייב זכאי דנראה דכל העשרים והחמשה נמנים ונלקחים בחשבון אין להוכיח, דאפשר לומר דאיירי באופן דמקודם כשנחלקו היו י"ב מחייבין וי"א מזכין והוסיפו שנים והנוספין אמרו שניהם זכאי ויצא י"ג זכאי וי"ב חייב, אמנם מבבא ב' דכותב י"א אומרים זכאי וי"ג אומרים חייב אע"פ שהאחד מן הראשונים אומר א"י הר"ז חייב שהרי המחייבין רבו בשנים, כבר יש קצת להעיר דמדבריו אע"פ שא' מן הראשונים אומר א"י, נראה דכשנמנין מחדש שוב שואלים לדעתו של הא"י מן הראשונים, אלא דקמ"ל דאף שאומר שוב א"י הר"ז חייב שהרי המחייבין רבו בשנים, ולפי הנראה מדבריו הקודמים דהרי הוא לגמרי כמי שאינו, מה שייך לומר במנין השני אע"פ שאומר כו' דלא נכנס כלל בחשבון הדיינים האומרים דעתם, ומבבא ג' דכותב אמרו י"ב זכאי וי"ב חייב ואחד אמר א"י מוסיפין שנים אחרים, אין להעיר דנראה ג"כ דהא"י הראשון עוד נכלל במנין ודנו אתו במנין החדש דסתימת דבריו אפשר לפרש דכוון לאחד מן האחרונים [ועיין בלח"מ דלפי דרכו הוא בהבנת דברי הר"מ מפרש דאיירי רק בא' מן האחרונים וכנ"ל בהערה] וכן אין להעיר דנראה דהא"י הראשון נכלל שוב במנין והצטרף למזכין די"ל דגם בבבא זו איירי באופן דנחלקו מקודם והיו י"א מזכין וי"ב מחייבין ונצטרף אח"כ א' מן הנוספין להמזכין, ובר מן דין אף אם נפרש דנחלקו מקודם והיו י"א מזכין וי"א מחייבין וא' אמר א"י ואחר שהוסיפו חזר והצטרף למזכין, עוד אין להוכיח דהא"י נכלל ממילא במנין, אלא דאחר דחזר ולמד זכות לא גרע מא' מן התלמידים דיכול ללמוד זכות, אמנם ביותר יש להעיר ממה דממשיך וכותב בבבא ג' וכן מוסיפין והולכין עד שירבו המזכין א' ויהא זכאי או ירבו המחייבין שנים או יותר ויהא חייב, ופשטות דבריו נראה דוכן מוסיפין כו' הם המשך לדבריו הקודמים והיינו דהיו י"ב כנגד י"ב וא' אמר א"י ומוסיפין והולכים שנים שנים שכל הוספה היא בשנים ואיך אפשר שירבו המזכין בא' או המחייבין ביותר משנים וע"כ רק עי"ז דהנוספין יתחלקו שוה בשוה והא"י יחזור להמזכין ואז ירבו המזכין בא' או דהנוספין יצטרפו שניהם להמחייבין וגם הא"י יצטרף להמחייבין ואז ירבו המחייבין ביותר משנים, וזה דנראה דיכול אפי' להצטרף להמחייבין ודאי קשה דאחר דכמאן דליתיה דמי וכמבואר בגמ' דאי אמר טעמא לא שמעינן ליה, ועכ"פ לחובה לא וכמפורש בר"מ בראש דבריו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה, ואיך יכול להצטרף להמחייבין בד"נ.

עוד כותב בבבא ד' היה אלו כנגד אלו וא' אומר א"י כו' מוסיפין והולכין עד שבעים וא', ונראה מזה ג"כ דא"י נכלל בחשבון דבלעדו א"א להגיע לע"א, וכבר כתב ע"ז בהשגות זה א"א וכנ"ל, והר"מ ממשיך בזה עוד וכותב הגיעו לע"א ל"ו אומרים זכאי ול"ה אומרים חייב הר"ז זכאי, ל"ו אומרים חייב ול"ה אומרים זכאי דנים אלו כנגד אלו עד שיראה א' מהן דברי חברו ומזכין אותו כו', והנה מציאות הדברים אפשר היה לפרש דמה דכותב ל"ו אומרים זכאי ול"ה אומרים חייב היינו דבעת שנחלקו בראשונה היו י"א זכאי וי"א חייב וא' א"י ואח"כ כל הנוספין התחלקו בשוה והא"י הצטרף להמזכין, ול"ו אומרים חייב ול"ה זכאי אפשר באופן דכשנחלקו היו י"ב מחייבין וי"א מזכין ואח"כ כל הנוספין עד ע"א התחלקו שוה בשוה, אבל פשטות הדברים מראה דבגוונא חדא שנה להו, וגם נראה דדבריו בזה סובבים על מה דמתחיל בבבא ד' היו אלו כנגד אלו וא' אומר א"י כו' ואח"כ התחלקו המוספין שוה בשוה ואם יצא ל"ו מחייבין היינו בהכרח באופן דהא"י הצטרף למחייבין ונראה א"כ גם מכאן דהא"י יכול להצטרף אף למחייבין וזה תמוה וכנ"ל.

ב] והנה הכ"מ כאן בכתבו לישב מה דמשיג הר"א על הר"מ בזה דכותב היה אלו כנגד אלו וא' אומר א"י כו' מוסיפין והולכין עד ע"א דזה א"א וכנ"ל כותב ובמה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שאותו שאומר א"י יכול לחזור ולזכות, נתיישב זה שכיון שבידו לזכות הרי הוא מן המנין, ועיין גם ברדב"ז כאן דאחר העירו הערות שונות על הר"מ דנראה מדבריו דגם הא"י אינו כמאן דליתא לגמרי [אגב הרבה מדבריו שם אינם ברורים כל הצורך כמבואר להמעיין, ויש הרבה לעיין כדי לעמוד על נכונות כוונתו בהם וליישבם] כותב ונראה ליישב דברי רבינו דלעולם אותו שאמר א"י הרי הוא בכלל מנין הדיינים, אע"ג דאמר בתחלה א"י אם בא ללמד זכות שומעין לו דהשתא מי שלמד חובה חוזר ומלמד זכות, וכש"כ מי שאמר בתחלה א"י שאם חזר ואמר ידעתי לו זכות שומעין לו והרי הוא בכלל הדיינים.

כפי המבואר, ביסוד הדברים הכ"מ והרדב"ז כוונו שניהם לדבר אחד דאף בד"נ כיון דהא"י יכול לחזור וללמוד זכות ולא גרע ממי שלמד חובה דיכול לחזור וללמוד זכות הוי ג"כ מן המנין ונראה דהנחה זו דמשום דיכול לחזור ולזכות הוי מן המנין עוד לפני שלמד זכות, מתבססת על הסבר דבריהם כאן דמה דיכול ללמוד זכות אינו רק משום דגם א' מן השוק יכול ללמוד זכות והוי כא' מן השוק, אלא משום דדיין המלמד חובה יכול לחזור וללמוד זכות וכן האומר א"י, וכבר דננו בהנחה זו לעיל בדברינו בפ"ח ה"ח בשייכות לא"י בד"מ לדעת הר"מ.

ובדרך הזה ודאי דהרבה ממה שהערנו לעיל על דברי הר"מ דנראה מהם דהא"י עוד נלקח בחשבון מתיישב דהרי הן הן דברי הכ"מ והרדב"ז דאמנם כן היא דעתו של הר"מ בזה, אבל ודאי דגם לפי"ז לא מתיישב מה דהערנו לעיל על דנראה מפשטות דברי הר"מ בבבא ג' דכותב וכן מוסיפין והולכין כו' או ירבו המחייבין שנים או יתר כו', וכן מדבריו בבבא ד' היו אלו כנגד אלו כו' ל"ו אומרים חייב ול"ה אומרים זכאי כו' דהא"י יכול גם לחזור ולחייב וכנ"ל בזה ודאי קשה, ודבריהם בזה הרי הם להפך דדוקא לזכות יכול לחזור ומשום דכש"כ הוא מהמחייב דיכול לחזור וללמוד זכות אבל לא לחייב, וזהו דאמרו בגמ' אי אמר טעמא לא שמעינן ליה, ומפורש אמנם כן בר"מ בראש דבריו דכותב שהרי אינו חוזר ומלמד חובה.

גם עצם יסוד דבריהם בישוב דעת הר"מ לא מתאחה בדבריו, דהרי לדעתם משום דיכול לחזור וללמוד זכות, גם בד"נ הא"י הוא מן המנין, והרי מפורש יוצא מדברי הר"מ דהוא כמו שאינו וכותב זה שאמר א"י הרי הוא כמי שאינו, שהרי אינו חוזר ומלמד חובה, ומשמע דמשום דאינו חוזר ומלמד חובה כבר אינו כלל מן המנין, כיון דעכשיו א"י וגם לא יכול לחזור אלא לצד הזכות יצא בזה ממנין הדיינין, ותמוה דהרדב"ז מסתייע מדבריו דכותב שהרי אינו חוזר ומלמד חובה, וממילא נראה דיכול ללמוד זכות, וא"כ הוא גם מן המנין, והר"מ בעצמו מסיק זה כטעם למה דאינו מן המנין.

ג] והנה על עיקר היסוד המקובל דבד"נ דהמלמד זכות אינו יכול לחזור וללמוד חובה כן הא"י, אף דחוזר ומלמד זכות, יש להקשות ע"ז טובא דלפי ההנחה דהא"י יכול לחזור וללמוד זכות משום דלא גרע מהמלמד חובה דחוזר ומלמד זכות, א"כ למה נאמר כ"כ בהחלט דהא"י לא יכול לחזור ולהצטרף לדעת המחייבים ומשום דהמלמד זכות אינו יכול לחזור וללמוד חובה, הרי גם במלמד זכות מוכרע להל' לקמן בפ"י ה"ב דמה דהמלמד זכות בד"נ אינו יכול לחזור וללמוד חובה הוא רק בשעת מו"מ אבל בשעת גמ"ד יש למלמד זכות לחזור ולהתמנות עם המחייבים, וזה ע"ס המבואר בגמ' סנהדרין ל"ד ע"א, וא"כ גם באומר א"י צריך להיות כן דרק בשעת מו"מ אינו יכול לחזור וללמוד חובה, אבל בשעת גמ"ד והמנין האחרון יכול להצטרף להמחייבים, וכש"כ הוא מהמלמד זכות דא"י יכול לדבריהם יותר לחזור ולהצטרף להאומרים ברור מהאומר מקודם ברור נגד זה שרוצה עכשיו לחזור ולומר.

והנראה ע"כ להעיר על חידוש דברים בשיטת הר"מ בזה, והיינו דבאמת ס"ל הכי דהאומר א"י יכול בשעת גמ"ד לחזור ולהצטרף להמחייבין, וכדין דהמלמד זכות יכול בשעת גמ"ד ללמוד חוב ולהמנות בין המחייבין וה"ה האומר א"י, ואף דא"כ לכאורה עוד יותר קשה מה דכותב דזה שאמר א"י הרי הוא כמי שאינו נראה בזה בדעתו דס"ל דאף דאם יחזור אח"כ ויהיה לו דעה ברורה יכול בגמ"ד לחזור ולהתמנות אף עם המחייבין ועדיף מא' מן התלמידים, וללמוד זכות יכול ודאי אף בשעת מו"מ, בכ"ז לענין להשתתף במו"מ בפועל לפני שבאים לידי מנין במו"מ ובגמ"ד, הרי הוא כמי שאינו, כיון דבזמן שנו"נ בדבר לברור ההלכה אינו יכול לחוות דעה לחובה, כבר לא נכנס לתוך הנו"נ בדבר, ואף דזכות יכול לחזור וללמוד גם במנין של המו"מ, דכל דיין דא"א לו לחוות דעה בשעה שנו"נ בדין אלא לצד אחד דהיינו לזכות, אינו דיין שיצטרף ויקבע למנין הבי"ד הנו"נ בברור הדין לכל צדדיו, ואינו דומה להמזכין הקודמים דאף דאינם יכולים לחזור וללמוד חובה לפני הגמ"ד, בכ"ז נכנסים למו"מ החדש אחר שהוסיפו דיינים, דהתם באו לידי דעה ברורה במו"מ הראשון שיכלו ללמוד זכות וחובה כאחד, ומחזיקים עכשיו בדעתם זו לא כן הא"י דלא בא קודם לידי דעה, ובמו"מ של עכשיו אמנם יכול לחוות דעה אלא לזכות לא נכנסים בפועל לתוך הנו"נ בדבר, אף דכשבא לידי דעה ברורה יכול להצטרף לזכות אף למנין של המו"מ וכדעתו של הר"מ לקמן בפי"א דיש מנין גם למו"מ, ובשעת גמ"ד יכול להתמנות אף עם המחייבין.

וזהו בעיקר ההבדל בין ד"מ לד"נ דבד"מ בפ"ח ה"ב כותב דאחר דהוסיפו שנים נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר והיינו כיון דיכול לחזור בין לזכות ובין לחובה הוי הא"י כמאן דאיתא ובמנין הבי"ד גם בשעת המו"מ, אבל כאן בד"נ כותב דזה שאמר א"י הרי הוא כמי שאינו כו' ונמצא אחר התוספת עשרים וארבעה חוץ מזה המסתפק, וכוונתו דבמו"מ החדש שנכנסים הוי הא"י כמי שאינו ונמצאו אחר התוס' עשרים וארבעה, אף דגם הא"י לא סולק ואינו דומה לאחד מן התלמידים דעוד נשארה לו האפשרות להצטרף אף לחייב בעת גמ"ד וכדין דהמלמד זכות, ולזכות ודאי דיכול להצטרף אף במנין של המו"מ, וגם לשונו זה דאחר התוספות נמצא כ"ד חוץ מן המסתפק מראה דהא"י לא סולק לגמרי, דמה לו לכתוב זה וכי לא ברור החשבון דאחר דהא"י כמי שאינו הם רק כ"ד ומה לו להדגיש חוץ מהמסתפק דמשמע דהוא ג"כ עוד ישנו בדין זה אלא דלא שוה להב"ד, והנראה ע"כ דכוונתו לציין זה דגם המסתפק לא סולק לגמרי, אלא אף דהוא ג"כ בין הדיינים ויכול להצטרף אף לחובה בגמ"ד וכדיוצא מדבריו שאח"כ וכנ"ל בכ"ז למו"מ החדש ישנו רק כ"ד.

ועפי"ז דהא"י יכול להצטרף בגמ"ד אף להמחייבין ויכול ללמוד זכות אף במנין של המו"מ, והוא א"כ בחשבון הדיינים כשבאים למנין ושואלים אז לדעתו, אלא דאינו בתוך הנו"נ בדבר והכל כנ"ל יתיישבו בודאי כל לשונות הר"מ כאן דעמדנו להעיר עליהם, גם מה דנראה מדבריו בבבא ג' וד' לפי דברינו לעיל דיכול להצטרף גם להמחייבים אלא דלמען האמת עלי להעיר דדוקא להנ"ל דבססנו דעתנו בזה על הדין דגם המלמד זכות יכול בגמ"ד לחזור ללמוד חובה, אם דנכונה עצם ההנחה דלפי דסוברים דמה דהא"י יכול לחזור וללמוד זכות וכמבואר יוצא מדברי הר"מ, הוא מדין דהמלמד חובה יכול לחזור וללמוד זכות, ממילא צריך להיות כן דגם יוכל לחזור וללמוד חובה בגמ"ד וכדין דהמלמד זכות דיכול בגמ"ד להתמנות עם המחייבים ובדרך זו מתפרשים כל דברי הר"מ בטוב, אבל ההכרח לזה מדבריו בבבא ג' סר לכאורה דאפשר לפרש מה דכותב בבבא ג' וכן מוסיפין כו' או ירבו המחייבין שנים או יותר, דאפשר שיהיה יותר לא עי"ז דגם הא"י יצטרף להמחייבין, אלא ע"י דאחד מן המזכין הקודמין יחזור בגמ"ד ויצטרף להמחייבין, והרי בר"מ גופיה בס"ד כאן ישנו רמז על דין זה דכותב בל"ו אומרים חייב ול"ה אומרים זכאי דנים אלו כנגד אלו עד שיראה א' מהן דברי חברו ומזכין אותו או מחייבין אותו ואיך אפשר שיחייבו אותו, והיינו ע"י דאחד מן המזכים יחזור וילמוד חובה, וגם דבריו בבבא ד' ל"ו מחייבין ול"ה מזכין אם דלפי דברינו לעיל דנראה דקאי על י"ב מזכין וי"ב מחייבין וא' אומר א"י ובאנו גם משם להוכיח וכנ"ל, א"א לאוקמי דהרי כיון דכל השבעים וא' נכנסים במנין וגם הא"י אבל משם בכלל אין ההכרח גדול וכנ"ל וגם אפשר לפרש דיצא כך ע"י דהא"י הצטרף להמזכין ושנים נוספין הצטרפו להמחייבין או שא' מן המזכין חזר בגמ"ד והצטרף להמחייבין, ואמנם דפשטות הדברים לא נראה דהרמב"ם דן ע"ז שהמזכין או המחייבין יחזרו מדעתם בגמ"ד עד סוף דבריו בל"ו מחייבים ול"ה מזכין דכותב דדנים אלו כנגד אלו עד שיראה א' מהן דברי חברו, אבל מה שהיה קודם ומה שהגיעו לל"ו מחייבים ול"ה מזכים לא היה עי"ז דחזרו המזכין או המחייבים, בכ"א עצם היסוד דלפי ההנחה דא"י הוא בגדר דין דהמלמד זכות אינו מלמד חובה וכמבואר בר"מ צודקים אנו בדברינו בזה בשיטת הר"מ ובישוב דבריו בדרך הזה.

ואפשר דעפ"י הנ"ל בשיטת הרמב"ם יובנו יותר דברי הגמ' בסנהדרין י"ז דנאמר שם על דברי ר' אבוה דבמוסיפין עושין בי"ד שקול לכתחלה, פשיטא, מהו דתימא האי דקאמר א"י כמאן דאיתיה דמי, ואי אמר מילתא שמעינן ליה, קמ"ל דהאי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה, ולכאורה קשה מה זה דנקטו לשון של ואי אמר מילתא, ואי אמר טעמא, הרי לפי הפשט הפשוט היינו דאינו יכול להצטרף יותר למנין הדיינים בפסק ההל' א"כ יותר היה לומר ואי אמר דינא לא שמעינן ליה, ורש"י שם כנראה הרגיש בזה ומפרש ואי אמר טעמא מראה פנים לחובה ומראה פנים לזכות משו"ה מספקא ליה והיינו דבא לבסס דעתו דא"י, ויוצא לפי"ז דלא בא לומר דהו"א דיכול לחזור ולהצטרף למנין הדיינים אלא דהו"א דיכול עוד לבא בטעמים לבסס דעתו וזה קשה מאד דהרי על דשאלו פשיטא דעושין בי"ד שקול במוסיפין, השיבו דהו"א דא"י כמאן דאיתיה כו' וא"כ אינו בי"ד שקול, ולפירושו של רש"י דהו"א דיכול לבא עוד ולבסס ספקו במה היה פסק מלהיות בי"ד שקול, ובר"מ הרי מבואר דלא מפרש כן דמביא ללשון הגמ' דא"י כמאן דליתיה ומפרש משום דאינו חוזר ומלמד חובה, ונראה דמפרש כן לדברי הגמ', ויוצא לפי"ז דהו"א דיכול לחזור וללמוד חובה וא"כ אינו בי"ד שקול וקמ"ל דאי אמר טעמא לא שמעינן ליה והוי בי"ד שקול, וקשה א"כ למה נקטו ללשון זה וכנ"ל, ולהנ"ל דלרמב"ם בשעת גמה"ד באמת יכול להצטרף אף לחובה, אלא דבמו"מ לא יכול להצטרף למנין והיינו בעוד דדנים בטעמי הדבר לכאן ולכאן עד שבאים לידי החלטה ולידי גמ"ד ולזה קוראים בגמ' ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה, דבזמן דדנים עוד בטעמים הוי כמאן דליתיה, ואף דלפי הנ"ל יכול להצטרף בגמ"ד גם לחובה בכ"ז אמרו דבמוסיפין עושין בי"ד שקול לכתחלה, משום דאחר דאינו במנין בשעת המו"מ אינו עומד לזה דיחזור בגמ"ד ויצטרף לחובה, ולכתחלה עושין לפי החשבון דיהיה בי"ד שקול.

ד] והנה כל הנ"ל הוא לשיטת הרמב"ם אבל הר"א דס"ל דאף בד"מ א"י כמאן דליתיה, ודאי דבד"נ הוי לגמרי כמו שאינו וכמו דמשיג על דברי הר"מ דבהיה אלו כנגד אלו ואמר א' א"י אפשר ע"י דמוסיפין לבא לע"א דזה א"א וכנ"ל, ואף דמפורש במשנה בפרק היו בודקין דמוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד, במשנה אפשר ודאי לפרש דהיינו באופן דנחלקו ע"י דאמרו י"ב חייב וי"א זכאי וכדהערנו לעיל על אפשרות זו, ואמנם פירש כן לדברי המשנה הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין שם, ובדרך הזה אפשר לפרש גם הנאמר במשנה שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין, אלא דבדברי הר"מ נראה לנו פשטות הדברים דאיירי גם בנחלקו שוה בשוה וא' אמר א"י והכל כנ"ל, ואפשר דלהר"מ לא נראה גם במשנה לפרש כן משום דמשמע דשלשים וששה מחייבים הוא בדומה להנאמר לפני כך שלשים וששה מזכין כו' וזה א"א דכשנחלקו מתחלה היו י"ב מזכין וי"א מחייבין, דאז היה זכאי, וכדדייקנו לעיל משו"כ גם בלשון הר"מ עצמו, אלא דבברור דעת דבריו סמכנו בעיקר על מה דנראה לנו דבדבריו שאח"כ קאי אמאי דפסיק דהיינו בהיו אלו כנגד אלו וא' אומר א"י וכנ"ל.

ואמנם דלהחולקים על הרמב"ם, ונראה לכאורה בדעתייהו דהוי כמאן דליתיה לגמרי ואינו יכול גם לחזור וללמוד זכות וגרע מהמלמד חובה ואפי' מא' מן השוק דיכול לחזור וללמוד זכות, ומשום דהא' הסתלק מלהיות דיין בזה, וכמו דלא נכנס במנין הראוי לכו"ע, ס"ל דכן הוא כמו שאינו לגמרי אף אחר דהוסיפו ולא חסר במנין הראוי, יהיה קשה איך יפרנסו לפי"ז הנאמר במשנה ל"ו זכאי ול"ה חייב, דלכאורה זה א"א רק בדהצטרף אח"כ הא"י להמזכים, דהרי אם בראשית החלוקה היו י"ב זכאי וי"א אמרו חייב הרי היה יוצא זכאי וכנ"ל.

אלא דבפרוש דברי המשנה אפשר לבא בעוד דרך ולפיו יתיישב גם הבבא דל"ו אומרים זכאי ול"ה חייב אף אם נימא בדעתייהו דהא"י לא יכול אפי' לחזור וללמוד זכות, והיינו דנפרש לדידהו המשנה בדרך דפירש הר"ן בחידושיו לסנהדרין שם, ודבריו שם וכשיגיעו בי"ד לע"א ואמר א' א"י א"א להוסיף בהם שכבר הוא הב"ד השלם, אלא שנוציא מן המנין זה שאמר א"י, ויכנס אחר וכן לעולם כו' וכן הסכים הר' דוד ז"ל וכן נכון, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהל' סנהדרין דבבי"ד של ע"א אם אמר אחד מהם א"י והיו ל"ה מזכין ול"ה מחייבין הרי הדבר ספק ומעמידין הממון בחזקת בעליו, ולא כתב שנחליף זה שאומר א"י באחר ולא מיחוור ע"כ, וא"כ בדנימא דהר"א יסבור כדעת ר' דוד כמו דמתפרש הנאמר דמוסיפין עד ע"א באופן דמסלקין להא"י ומכניסים לאחר במקומו, כן מתפרש החלוקה דל"ו ול"ה דבא עי"ז דהוסיפו אחד במקום הא"י והוא יכול להצטרף למזכין או למחייבין, אבל הרמב"ם דלא ס"ל דמוסיפין אחד במקום הא"י אם הגיע כבר לע' ובמקום דא"א להוסיף שנים לא מוסיפין כלום ע"כ מה דמגיע לע"א באמר א' מקודם א"י הוא ע"י חזרת הא"י וע"ז באה השגתו של הר"א לפי דעתו הוא דזה א"א.

ויש להעיר דאמנם מחלוקת זו אם אפשר להוסיף א' באם כבר אין להוסיף שנים היא אסמכתא ויסוד למחלוקתם באם א"י הוא כמאן דליתיה לגמרי או דעוד נלקח בחשבון אפי' בנ"ד, דהרמב"ם דלא ס"ל דאפשר להוסיף א' באם כבר הגיע למנין שבעים, א"כ פשטות המשנה דמוסיפים והולכים עד ע"א מתפרש רק עי"ז דהא"י בעצמו יכול לחזור ולהצטרף למנין ומשמע ליה ג"כ דהמשנה ל"ו מחייבין כו' הוא בדומה להנאמר מקודם ל"ו מזכין כו' והיינו א"כ באופן דהא"י הצטרף להמחייבין ומוכח דבגמה"ד יכול גם לחזור וללמוד חובה והכל כנ"ל.

ה] ובענין זה דאין מוסיפין אלא שנים - ולדעתו של הר"מ אפי' בדא"א כבר להוסיף שנים ג"כ אין מוסיפין לא' במקום הא"י, וכש"כ מיד כשנחלקו הבי"ד של כ"ג דלכו"ע אין מוסיפין אלא שנים שנים וכמבואר במשנה, - צ"ע רב בבאור דברי הרמב"ם בפ"א מהל' סנהדרין ה"ח דכותב אם נחלקו הסנהדרין והוצרכו לסמוך אחד להוסיף סומכין מן הראשונה גדול שבה כו' ואיירי בסנהדרי קטנה כמבואר שם וקאי על הנאמר בה"ז כל סנהדרי קטנה כו' ואיך אפשר דע"י דנחלקו יתוספו רק לאחד, ומקור דבריו בזה היא משנה בפ"ד דסנהדרין ל"ז ושלש שורות של ת"ח יושבין לפניהן כו' הוצרכו לסמוך סומכין מן הראשונים א' מן השני' בא לו לראשונה כו' ורש"י שם נראה דהרגיש בזה דאיך אפשר להוסיף א' דהרי במוסיפין ע"י דנחלקו מוסיפין שנים שנים, ומפרש הוצרכו לסמוך כגון שמת א' מן הדיינין סומכין לו מן הראשונים כו', ויש להבין דדבריו דרק במוסיפין ע"י דנחלקו היתה התקנה במוסיפין שנים שנים ועושין אז בי"ד שקול לכתחלה, אבל כשמת נחשב כמו שמעמידין הבי"ד מתחלה ואם חסר עוד אחד מכניסין לעוד א'.

אבל הר"מ דמפרש לדברי המשנה ומביא כן להל' בנחלקו קשה מאד דהרי במוסיפין, אין מוסיפין אלא שנים שנים, ואולי לדעתו לא נחית המשנה לדיוקא ולומר א' דוקא, ונחית רק להביא הדוגמא דלוקחין קודם מן השורה הראשונה, ואם הדין דמוסיפין מחייב שנעביר שנים מעבירין שנים, והר"מ בהלכותיו תפס לשון המשנה וג"כ לא נחית שם לדין דמוסיפין ואינו מרווח וצ"ע רב בדבר.

ג[עריכה]

בית דין הגדול שבא להם מחלוקת בין בדיני נפשות בין בדיני תורה אין מוסיפין עליהן, אלא דנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב שלהן, ואם בדין אחד מן הנהרגין נחלקו דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב.

ב"ד הגדול שבא להם מחלוקת וכו', כתב בזה המל"מ וז"ל מכאן קשיא לי הא דאמרינן בפ"ק דהוריות דף ג', א"ר יונתן מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולם, דהיכי משכחת מאה שישבו להורות דהא התם בסנהדרי גדולה מיירי וכמבואר, וכיון דקיי"ל דאם נחלקו אין מוסיפין על ע"א מכ"ש דבתחלה אין יותר מע"א, ואולי כונת ר"י היא דאפי' אם עברו וישבו יותר מע"א, דבעינן דעת כולם אע"פ שהנוספין אינן מן המנין, אלא דצ"ע היכי יליף להאי מילתא מקרא והלא קרא לא מיירי אלא בענין הנצרך וכעת צ"ע, עכ"ל, ונראה בקושייתו דיש לחלק בין ענינים שצריך להם דין ב"ד כמו דיני ממונות ודיני נפשות, דאפי' דיני ממונות שתחלת מניינם הוא בשלשה, מ"מ אם צריכים להוסיף שהיו שקולים או שהיו מי שאמרו אין אנו יודעים בצירוף עם השקולים דאז מוסיפין עד סנהדרין של ע"א ולא יותר כמבואר כאן, אבל באיסור והיתר אם גם הסנהדרין שהיו ע"א לא באו לידי החלטה כגון שהיו שקולין ל"ה ול"ה ואחד אינו יודע, וכבר כתבו הכ"מ והרדב"ז בהל' ב' דדוקא בדיני נפשות אינו עולה למנין מי שאמר אינו יודע, אבל בדיני ממונות עולה למנין, וכן הוא באיסורין, ובודאי באיסורין אינו דין שישארו מסופקים והדין צריך להתברר, ולכן אפשר להוסיף עוד גדולים שיתברר יותר, רק דאפשר שהדין צריך לצאת בהסכמת הב"ד הגדול, ונמצא דאפשר לישב לישא וליתן בהרבה יותר ממנין ע"א.

ועוד דהא אם אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד זכות בדיני נפשות מעלין אותו לסנהדרין ואם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם, כמבואר בפרק י' הל' ח' א"כ אפשר שאמרו שלשים שלא נשאו ונתנו זה עם זה, וכל אחד רוצה להציע דבריו לפני הסנהדרין, א"כ כיון דנשאר בסנהדרין הרי בעת הוראה ישבו כולם להורות, כגון שחלק חשוב אמרו אין אנו יודעים, והשאר היו שקולים, ואף דבאיסורין יהיו די שיוסיפו רק באופן שעם הנוספים יהיו רוב האוסרים או רוב המתירים, מ"מ דאלה שאמרו איננו יודעים ג"כ עולים למנין, א"כ אפשר דכיון שבין כך וכך כמה שיוסיפו על הסנהדרין יהיו יותר משבעים ואחד, וכיון דיש כאן ספק שצריך לברר עם איזה צד הוא האמת, ראוי הוא להוסיף כמה שבאפשר יותר גדולים בתורה שבגודל תורתם יוכלו להכריע וגם לברר שאפשר גם השקולים וגם שאינם יודעים יסכימו ויבררו ההלכה מה שיהי' בפחות מחלוקת, וא"כ פשוט שבאופן כזה מסכימים הסנהדרין להוסיף עד מאה, ומכל הטעמים שכתבתי מיושב מה דאמר ר' יונתן מאה שישבו להורות.

-השמטות מגליונות-

במש"כ לעיל בדברי הרמב"ם שכ' ב"ד הגדול שבא להם מחלוקת בין בד"נ בין בדיני תורה אין מוסיפין עליהן והקשה המל"מ מהא דהוריות מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולם והיכי משכחת מאה שישבו ותירצתי דבדיני איסור והיתר כיון שצריך לברר הדין מוסיפין עוד עד שיתברר וע"ז הקשה חתני הגרי"מ דהא מפורש בדברי הרמב"ם בין בד"נ בין בד"מ בין בדיני תורה ובודאי הכונה במש"כ בד"ת היינו איסור והיתר, אבל נראה דכונתו במש"כ בדיני תורה היינו כגון שהיה שאלה לא להורות הלכה למעשה כגון בבנין המשכן אבל שאלה שצריכין להורות הלכה למעשה ודאי שצריך להתברר ובזה אמרו מאה שישבו להורות דבכה"ג מוסיפין.


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.