תוספות הרי"ד/יבמות/ב/א

תוספות הרי"ד יבמות ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אתיא כההיא דאמר ר' יעקב בר אחא שומרת יבם שמתה מותר באמה זיקה היתה לו בה כיון שמתה פקעה זיקתה והכא כיון שמת בטלה זיקתו ע"כ פירוש דס"ל לאחר מיתה פקעה זיקה מכאן ולהבא וראיתי בספר נו"י ז"ל דזהו כשיטת הירושלמי דס"ל דאם לא בא לבסוף לידי חליצה ויבום איתגלי מילתא למפרע דלא היתה זקוקה לו עכ"ל ז"ל עיי"ש שהאריך בזה ולפענ"ד נראה דאינו כן אלא הוא ענין אחר דלא אלים כח הזיקה להיות אסור אפילו לאחר מיתה דדי שהיא כזקוקה כ"ז שהיא בחי' אבל לא אלים כל כך להיות אמה אסורה אפילו לאחר מיתתה משום ערוה וכן לאתר מותו תהי' צרת ערוה באופן כזה לא אלים הזיקה ואימת ס"ל להירושלמי דאם לא בא לבסוף לידי חליצה ויבום איגלאי למפרע דאינה זקוקה לו הנ"מ בתרי יבמין או בתרי יבמות ס"ל להירושלמי לעיל בפ"ק כי חליץ לחברתה איגלאי מילתא למפרע דחברתה היא הזקוקה והיא לא היתה זקוקה עיי"ש דכן שקיל וטרי כל הסוגיא שם בזה אבל אם מתה היבמה או היבם קודם החליצה מ"מ הוי הזיקה למפרע עיי"ש בדברינו בפ"ק דהירושלמי גופיה מחלק שם כן בין יבמה אחת לב' יבמות ורק לאתר מיתה י"ל דפקעה הזיקה מכאן ולהבא ביבמה אחת וה"פ כיון שמת בטלה זיקתו מכאן ולהבא ולא חשובה לאחר מיתה ובמות אחיו ולא הוין ב' צרות שנפלו מן אחיו ורק הצרה לבד הוי שומ"י מן אחיו וראיה לזה דהא די"ל דלאחר מיתה פקעה הזיקה הוא לא משום דאיגלאי למפרע דלא היתה זקוקה מהא דגרסינן בש"ס דילן דף י"ז ע"ב ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה אי אמר הכי הוי אמינא הנ"מ בחד כו' והא כי פליגי בתרי פליגי אלא אי אמר הכי הא"מ מחיים אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה אלמא דאפילו למ"ד בתרי יש זיקה גבי הפרת נדרים הא"מ דלאחר מיתה פקעה לה זיקה ואי ס"ד דלמפרע פקעה לה זיקה א"כ קשה האיך יפיר לה נדריה דניחוש שמא תמות ונפקעה הזיקה מעיקרא והוי נדרה נדר דהא קי"ל לשמא ימות חיישינן [וכה"ג מק' בטו"א ז"ל במס' חגיגה דף ד' ע"א על התוס' ז"ל דכתב ז"ל שם דכשמת העבד איגלאי מילתא למפרע דלא היה עומד לשיחרור ע"כ לשונו ז"ל וקשה דא"כ האיך רשאי לעלות לרגל דהא הו"ל למיחש שמא ימות כדקי"ל לשמא ימות חיישינן עיי"ש] אלא ע"כ די"ל דאף למ"ד בחיים יש זיקה ומפיר נדריה לאחר מיתה פקעה לה זיקה וע"כ הוא מכאן ולהבא וע"ז קמ"ל דזיקה כדי לא פקעה וכן ר' יעקב בר אחא דס"ל דזיקה היתה בה כיון שמת בטלה זיקתה אי ס"ד דלמפרע נפקעה זיקתה א"כ האיך יפיר נדריה אלא ע"כ דביבם אחד לכו"ע יש זיקה ואפילו כשמת ואי דנפקע לפי הא"מ לא נפקע אלא מכאן ולהבא ועוד נראה לפענ"ד דהא דכתב הנו"י ז"ל שזהו פלוגתא בין בבלי וירושלמי אם היבמה לא באתה בסוף לידי חליצה ויבום כגון דחולץ לחברתה דלהירושלמי אמרינן דתגלי מילתא למפרע דהיא אינה הזקוקה ולהבבלי אינו כן ולפענ"ד דליכא פלוגתא בזה בין בבלי וירושלמי דהא גמרא ערוכה היא במס' נדרים דף ע"ד ע"א בשלמא ר"ע סבר אין זיקה ור"י סבר יש זיקה אלא ר"א אי יש זיקה אין ברירה ע"כ ופי' הר"ן ז"ל דהיכי דב' יבמין אין ברירה למי היא זקוקה ולמי תהי' לאשה כו' כו' עיי"ש דאי אפילו יש ברירה הוי הפרת שניהם מיהת הפרה דהא הוברר עכ"פ אחד מהם למי היא זקוקה אבל מכיון דבשעת הפרה אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמרה אישה יקימנו ואישה יפירנו דבעינן שיהא ידוע בשעת הפרה כו' עיי"ש הרי מוכח בפירוש דלאחר דחלץ לה חד הוברר הדבר למפרע דלא היתה זקוקה לחבירו ובתרי יבמין קודם החליצה חשובה זקוקה לאחד מהן ואינו ידוע איזהו וא"כ לפ"ז אין כאן כלל פלוגתא בין בבלי וירושלמי אך כל עיקר הפלוגתא היא בפ"ק כך דבש"ס דילן ס"ל לרשב"ל דאחין חייבין על החליצה כרת משום דלבתר החליצה הי' קמה גם עליו באיסור א"א והי' חייב כרת אף היבם גופיה אך רחמנא נתקיה מכרת ללאו כפי' התוס' ז"ל שם עיי"ש אבל אחין כדקיימי קיימי לבתר החליצה שבטלה הזיקה עומדת באיסור א"א ור"י ס"ל דמי איכא מידי כו' אע"ג דלבתר החליצה של חד איגלאי מילתא למפרע דלא היתה זקוקה לאחין מ"מ האיסור דא"א לא משכח"ל כיון דבשעת נפילה הברירה היה בידו לחלוץ וליבם וע"כ לא היתה עליו האיסור דא"א בשעת נפילה ומי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו ועכשיו תיקום עליו באיסור א"א הרי כיון דהיתה הברירה בידו כמו אחיו ע"כ שליחותא דאחין כו' ולשיטת הירושלמי לא ס"ל האי סברא דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו רק גבי החליצה אבל על הצרה לא ס"ל הסברא דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה וחייב כרת על הצרה משום דלאחר החליצה שנפלה הזיקה עומדת באיסור א"א ואי משום דמעיקרא הותרה לא ס"ל האי סברא על הצרה כיון דנתגלי השתא דמעיקרא ג"כ לא הותרה אבל הבבלי ס"ל אע"ג דנתגלי למפרע דלא היתה זקוקה מ"מ כיון דהי' הברירה בידו ליבמה וע"כ דהתירה רחמנא איסור א"א והגם דנתגלי השתא דלא היתה זקוקה לו מ"מ לא נתגלי השתא דמעיקרא לא היה היכולת בידו ליבמה וכיון דעכ"פ היה היכולת בידו ליבם מכח היכולת לבד הותרה לו ע"כ איסור דא"א ומי איכא מידי דמעיקרא הותרה וכו' ומשום כח היכולת שבידו כמו אחיו ע"כ דשליחותא קעביד אבל הירושלמי ס"ל דעל כח היכולת לבד לא אמרינן מי איכא מידי דמעיקרא הותרה אלא על מי שנתברר דהותר ממש וזהו כל עיקר הנפ"מ בין בבלי וירושלמי א"נ והוא העיקר דהירושלמי הוא דקאמר רק בשיטת רשב"ל ואליבא דרשב"ל היא דקאמר הנפ"מ בינה לבין הצרה דהיא חשובה כבר נראה לפטור בה והצרה אינה נראה מתחלה לפטור בה אבל אליבא דר"י אמרינן מי איכא מידי גם על הצרה משום היכולת שהיה בידו וראיה לזה מהא דגרסינן ר"י בעי כמ"ד הכל מודים בצרה שהוא חייב משמע אבל למ"ד בצרה ג"כ פטור לא תפסי קדושין בה אפילו חלץ לחברתה רק למ"ד בצרה חייב דלגבי צרה אמרינן לא נראה לפטור בה אבל למאן דאמר דפטור על הצרה גבי צרה נמי אמרינן כבר נראה לפטור בה והעיקר נפ"מ בין בבלי וירושלמי היא בזה דלהבבלי לא ס"ל לרשב"ל הסברא דמי איכא מידי והי' חייב גם על החליצה אם לא הלא יבנה אבל להירושלמי ס"ל לרשב"ל הסברא דמי איכא מידי אך הוא דוקא בחליצה שנראה לפטור בה משא"כ על הצרה אינו נראה לפטור בה אבל אין ה"נ דלהבבלי לרשב"ל דלא ס"ל שליחותא קעביד אין ה"נ דהוי זקוקה לאחד וא"י איזהו ומשיטת הר"ן ז"ל בנדרים הנ"ל מוכח כדעת הראב"ד ז"ל דפסק כרשב"ל דהא הסתמא דגמרא בנדרים אזלה בשיטתו וע"כ הא דהא"מ דלאחר מיתה פקעה הזיקה היא לאו משום לתא זו כיון דלא באת לידי חליצה ויבום איתגלי למפרע דלא היתה זקוקה לו ז"א דהא השתא קאי ולימא הלכה כדברי האומר דיש זיקה אפילו בתרי והוא ר"א דהפרת נדרים וע"כ לא מוקי דעביד בה מאמר כפי המסקנא במס' נדרים דף ע"ד הנ"ל ובמס' יבמות דף כ"ט הנ"ל דאל"כ מאי מוכח דר"א ס"ל יש זיקה וע"כ מדמוכח דר"א ס"ל יש זיקה אפילו בתרי ע"כ דלא ס"ל דלאחר חליצה דאחד הוברר הדבר שלא היתה זקוקה אלא לאחד וע"כ דלא ס"ל דלא הוזקקה אלא לחד ואינו יודע איזהו דאל"כ האיך מיפר הא אינו מבורר בעת הפרה כדברי הר"ן ז"ל הנ"ל ואלא ע"כ דס"ל דהוזקקה לתרווייהו בשוה עד החליצה ולבתר החליצה שליחותא קעביד א"כ מאי משני אי אמר הכי הא"מ מחיים אין אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה והאיך אפשר לומר מטעם דכיון דלא באתה לידי חליצה לא הוזקקה להיבם ז"א דהא ע"כ אנן קיימינן השתא דס"ל דיש זיקה אפילו לתרי וע"כ אפילו לאחר שמחלצת מחד לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא היתה זקוקה לחברו וחשבינן לה זקוקה אצלו אפילו שלא באתה לידי חליצה בסוף והיכי תומר כיון דמיתה ולא באתה לידי חליצה תגלי למפרע אלא ע"כ דהא די"ל דלאחר מיתה פקע לה זיקה הוא ענין אחר והוא כדברינו דלא אלים כח הזיקה כ"כ דנהוי אמה ערוה עליו כמו בחיי' ולא אסרה התורה הזיקה אלא בחי' כמו איסור א"א דלא אסר אלא בחייה וע"ז קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה ואפילו אם בתרי יבמין חשבינן לה דזקוקה לאחד וא"י איזהו ולאחר החליצה דחד חשובה לגבי אידך למפרע אינה זקוקה מ"מ לאחר מיתה לא פקעה זיקה בכדי ולא חשבינן דאיגלאי למפרע שלא היתה זקוקה דז"א אלא דחשבינן לה כמו קודם החליצה בחייה דהוי זיקה ובחד אח זקוקה לו לגמרי לבדו ובתרי אחין זקוקה לאחד ואינו ידוע איזהו ולא חילק רחמנא בזיקה בין בחיים בין לאחר מיתה וכל הדין דנתגלי למפרע דלא היתה זקוקה הוא רק בב' אחין דזקוקה לאחד ואינו ידוע איזהו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף