רשב"א/חולין/נו/ב

רשב"א חולין נו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני’:נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין טריפה אם אדומין כשרה. ולאו כללא הוא דהא אמרינן בגמרא אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו טריפה, ולא אמרו ירוקין טריפה אלא בלבד וקורקבן וכבד הואיל ומתולדתן אדומים, אבל דקין שהם ירוקין אם האדימו טריפה, ובספר המאור כתב דמשום הכי נקט פסולת בירוקין, משום דשכיחא פסלות דידהו ע"י שלקא, מה שאין כן באדומין שאין השלק מאדים לעולם אלא מוריק, פירוש לפירושו מדאמר רב נחמן בגמרא אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה ולא נקט לה בירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו, והכי הוה ניחא טפי משום דרב נחמן אדרב שמואל בר חמא קאי, ורב שמואל בירוקין שהאדימו נקט לה, אלא דלא הוה איפשר ליה לרב נחמן למינקט בירוקין שלא האדימו משום שאין השלק מאדים. ומקצת מפרשים יש שאמרו דטריפות זה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה, לפי שעור הבהמה קשה ומגין, וכמו שאמרו לקמן (נז, א) לגבי ריאה דעוף דאינה לא לינפל ולא לחמר הואיל וצלעות מגינות אותה. והא דתנא לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח. ולא תני נמי יתר עליהם העוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, לפי שלא הזכיר אלא אותן טריפות שנוהגין בזה ולא בזה, אף על פי שהן שוין באותן האיברים כגון זו של קרום דבהמה ועוף שניהם יש להם עצם ויש להם קרום, וזו טריפה בשבירת עצם וזו עד שינקב הקרום, אבל כאן שזה אין לו עור להציל מאש וזו יש לה עור להגן בזו לא אמרו. ולא מיחוור. חדא, דלוי כללא כאיל [כל] הטריפות, ועוד דעוף נמי עור יש לו אלא שאינו כשל בהמה שזה רך כבשר וזה קשה, וקרום המוח דכותיה נמי הוא שזה קשה ומציל וזה רך ואינו מציל, ועוד דכל טריפות שמנו במשנתינו וכשרותן בין ברישא בין בסיפא כללא הוא לבהמה ועוף, ולא נשנו בעוף מקצתן אלא מפני הצורך, לפי שהיה קרוב הדעת לנטות בהן כמו שפירש רש"י ז"ל במשנתינו, ותדע שהרי מכל מה שפוסל בעוף לא חזר ושנה בו אלא מקצתן (בשנים) שלש מן השנויין בטריפות שבבהמה, לפי שהטרפיות שמנה בבהמה כללא הוא בין לבהמה בין לעוף וכל מה ששנה בעוף כנגדו שנה ומנה בבהמה.

הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה. כלומר כנגד המוח וניקב הקרום וכן דרסה [ו]טרפה לכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת גם כן בבהמה הן, והן ניקב קרום של מוח ונפלה מן הגג, אלא דגבי בהמה שדרכה ליפול שנה נפלה, ועוף שאין דרכו ליפול שנה דרסה וטרפה או שרצצתה בהמה, ובתוס' גבי בהמה תני לה בהדיא נפלה מן הגג או שדרסה וטרפה לכותל או שרצצתה בהמה טריפה, וכן שנה בכשירות שבעוף, והדין כך הוא בבהמה כדקתני אם שהתה מעת לעת כשירה, וגבי בהמה נמי הא אמרינן בגמרא דאם שהתה מעת לעת או שעמדה דכשירה בבדיקה, ואם כן גם הנפולה לאור ונחמרו בני מעים כאחד מהן, ובכל הוא נוהג בין בבהמה בין בעוף. והרמב"ם ז"ל מן המתירין, וכך כתב (פ"י מה' שחיטה הי"א) ושתי טרפיות יש בעוף יותר על הבהמה ואף על פי שיש לה אותן האיברים ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור ועוף המים שנקב עצם ראשו. והרב בעל העיטור ז"ל הטיל פשרה ביניהם, שהעוף מכיון שנפל לאור צריך בדיקה, לפי שאין לו עור, וקרוב הדבר שנחמרו בני מעיה, אבל בהמה אין חוששין לה, אבל ודאי אם נחמרו גם היא מיטרפה בכך, ואין הדבר נראה כן שאין זה נמצא בגמרא, ואם טריפות זה נוהגן בכל הכל נוהג בענין אחד, שהרי שנו בעוף ובו למדו על הבהמה, ואם ממנו אנו למדין הבא מן הדין כנדון ואין אנו למדין ממנו לבהמה אף בשנחמרו בני מעיה נמי כשרה, דאין לך אלא מה שמנו חכמים.

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו. וטעמא דמילתא משום דירוקתן מחמת נקב הוא דעומד הוא לינקב, וכל העומד לינקב כנקוב דמי, ואפשר לומר דדוקא כשעברה ירוקתן לחלל כענין נקב הוה, דהא בלב אם לא נקב לבית חללו כשירה, וכן נקב הקרקבן וכיסוי קיים נמי כשרה, וירוקתן נמי בכה"ג כיון דמחמת נקב הוא. והא דבעא מיניה רב יוסף מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו, בשאין בני מעים לפנינו קא מיבעיא ליה, דאי קיימי קמן ולא הוריקו כשרה, ואפילו הוריקו בעצמן אינה טריפה עד שהוריקו לחללן, כל שכן כשלא הוריקו כלל הן בעצמן אלא הכבד שכנגדן, אבל כי ליתנהו קמן ואשכח ליה לכבד שכנגדן שהוריק חזקה שג"כ הוריקו לחלל ויש לומר דאפילו לא הוריקו לחלל אלא שהוריקו במקצתן טריפה, דכיון שהוריקו קצת עשויין הם לינקב, דמכות אש עשויה לרדת למטה ולנקוב, וכדרך שאמרו בדריסה דזהירתו מקלא קלי, ומעתה מטרפים לה, או שמא כבר ירד האש למטה עד לחלל אלא שאינו ניכר בה. והא דבעא מיניה רב יוסף מריב"ל בשבני מעים מונחין לפניו ולא הוריקו קא מיבעיא, אלא שהכבד שכנגדו הוריק, והכי קא מיבעיא ליה כיון שלא הוריקו בעצמן לא חיישינן להו, או דילמא כיון שהכבד מיהא שכנגדן הוריק חיישינן שמא כח האש ירדה בבני מעים שכגנדו אלא שאינו ניכר בהן, וקאמר ליה דחיישינן, והיינו דקאמר ליה בידוע שנחמרו בני מעיה ולא קאמר בידוע שהוריקו בני מעיה, דהא חזיא להו דלא הוריקו, אלא שאנו מחזיקין שנחמרו אע"פ שלא הוריקו, וזה נראה עיקר, דהא רב יוסף סתמא קא בעי מיניה מר' יהושע הוריקה כבד כנגד בני מעים, דמשמע דאף בבני מעים לפנינו קאמר, ולפי הלשון הראשון הוה ליה למימר בא זאב ונטל בני מעיה ונמצאת כבד שהוריקה כנגד בני מעים מהו, שהרי עיקר שאלתו אינה אלא בשאין בני מעיה לפנינו, והיאך חסר מלשונו עיקר שאלתו, ועוד קצת ראיה יש ממה שאמרו לא אמרן ירוק פסולין אלא בלב וקרקבן וכבד דמשמע לכאורה דכשם שבירקות הלב לבדו או בקרקבן לבדו טריפה אף על פי שבידוע שלא הוריקו חביריו כלל, אף כשהוריק כבד לבדו ונודע שלא הוריק לב וקרקבן ובני מעים טריפה כנ"ל, ונראה מדברי הרב רבינו משה ב"ר נחמן ז"ל שהוא סבור כן, אבל בתו' כתבו שאלו היו בני מעים לפנינו בבדיקתן סגי, ואינו מחוור.

כנגד בני מעים. פירש רבינו שלמה ז"ל הראש הדק של כבד אבל הראש העב שהוא מקום חיותו ומקום מרה אינו כנגד בני מעים, ויש לי ראיה לדבריו, מדקא מקשי תלמודא ולא יהא אלא ניטל ואילו היה הירקות כנגד חיותה או כנגד מרה אם ניטל טריפה, נמצא לפי פירושו שאם לא נמצא ירקות בכבד כנגד המקום הדק שהוא שוכב על בני מעים אף על פי שנמצא במקום מרה ובמקום חיותה, אין חוששין לו, ולא אמרו אלא כנגד בני מעיים, ועוד נראה לי שאפילו במקום הדק אם אין הירקות באותו צד שהוא כנגד בני מעיים אלא כנגד הצלעות אין חוששין לו, דהיאך אפשר שעבר בה האש למעלה עד שעבר בו ולא ניכר למטה, כן נ"ל. וראוי לסמוך על זה. גירסת רב רבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו ב"ר מימון ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה ה"כ) כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעים וטריפה. משמע מתוך הגרסא הזאת דאף על פי שלא נודע בבירור שנפלה אלא שנמצאו בני מעיה ירוקין או אפילו כבד כנגד בני מעים, אומרים ודאי זו לו הוריקו בני מעיה או כבד שלה אלא מחמת שנפלה לאור, ומתוך כך הוריקו. ועוד הוסיף הרב רבינו משה ב"ר מיימון ז"ל (שם, הכ"א) להחמיר דאפילו לא נודע שנפלה לאור ובעוד בני מעיה חיין לא נראה בהן שינוי מראה כלל ושלקן והוריקו טריפה, דמימר נמי אמרינן כיון שהוריקה מחמת שלק בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעים, והשתא הוא דאיגלי בהתתיהו, וזה תמה שהרי רב יוסף סתמא דמילתא בשנפלה לאור בעא מיניה מריב"ל, דעל מתני' הוא דבעא מיניה, והיכי אהדר בשלא נודע שנפלה, ואפשר דחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ובנוסחאות אחרות ל"ג כלל בשידוע שנפלה, אלא הכי גרסינן כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה, ולפי גירסא זו דוקא בשראנוה שנפלה לאור קאמר (ב)[כ]מתני' אבל אם לא נודע שנפלה לאור ודאי לא חיישינן לה כלל, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואימר מחמת חולי אחר הוא שהוריקו או שמא תולדתן היא כך, שאין לך מן הנוצרים שאין שנוי בתולדת הפרטים פעמים שזה נולד בחברבורות כנמר או בשומא שחורה או בסימן ירקרק או אדמדם, וע(ו)ד שנודע שנפלה לאור למה נחוש לה, וכל שכן אם לא נראית בהן כשהן חיין ונתגלה ע"י שלק דאמרינן קוטרא היא דעייל בהו עכשיו מחמת השלק בעצמו הוריקו עכשיו, ותדע דהא אמר רב אסי הילכך לא ניכול אלא בשלקן, ואי אפילו בשלא נפלה לאור קאמר רב נחמן ורב אסי דקאי עלה בשלא נפלה קאמר, והיאך אפשר לומר דאם איתא אף אנו נאמר שצריך לבדוק בבני מעים בעודן חיים, דאפילו כשלא ראה בהן שום שינוי צריך לחוש שלא יאכל אלא בשלק, כל שכן בעודן חיין צריך בדיקה, ואין הדעת סובל כן, דאם כן מאי שנא משאר טריפות דעלמא, אלא על כרחין בשנפלה לאור דוקא קאמר, ולומר דהיכא דנפלה לאור ונבדקו בני מעיה ונמצאו אדומים, עם כל זה [לא] יסמוך על בדיקה זו לבד כיון שאיפשר לברר ע"י שלק, וכן פירש רש"י ז"ל, אבל בסתם בני מעיה לא אמרה, ואפילו הכי אסיקנא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ומכל מקום אם נמצאו ירוקין אפילו לא נודע אם נפלה לאור אם לאו הלכה למעשה כרבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל עבדינן, וכפי שנמצא בנוסחאות שלהן, דבשל תורה בשיש הפרש בנוסחאות לחומרא נקטינן. ועוד נראה לי שיש ללמד על זה מן הדין, שאם תמצא לומר דדוקא כשנמצאו ירוקין אחר נפילה לאור, הא סתמא לא, לפי שיש לומר שיש שינוין באיברים לעתים מן התולדות או מחמת חולי, אם כן אף כשנפלה ונמצאו ירוקים לא נאסור, דהא לא אשכחן מידי דנתלה ביה לאיסור, אדרבה נתלי להקל, ונימא שמא מן התולדות היא ולא מחזקינן איסורא. ותדע דהא נקב בריאה טריפה על כל פנים ואפילו הכי כי נמצאת נקובה היכא דממשמשא ידא דטבחא, אי נמי בשבא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבים כשרה משום דתלינן להקל, והכא נמי מאי שנא, ואדרבה כל שכן היא, שהרי אין כאן שום טריפות ברור, שהרי אפשר דמן התולדות או מחולי אחר הוא, אלא על כרחין יש לנו לומר דשינוי זה אינו מצוי בבני מעים אלא על ידי האור, וכל שנמצא בו חוששין לו כנ"ל.

הא דאמר רבי מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה מאי טעמא קוטרא הוא דעאיל בהו. יש לומר דהוא הדין באדומין שהוריקו ושלקן והאדימו, דחד טעמא אית להו, וחדא מינייהו נקט, ולפי מה שכתבתי למעלה בשם הרב בעל המאור ז"ל בפירוש משנתינו שאין השלק מאדים לעולם, משום הכי נקט בכי האי גוונא משום דבהפך אי אפשר לעולם. והרב בעל העיטור ז"ל יש לו כלשון הראשון, שכן כתב אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, ואינה מחוור בעיני כלל, שאפילו תמצא לומר שהשלק מאדים, אפילו הכי אין עושין בו מעשה בכל כי הא, אלא במה שנתפרש בגמרא שזה מן הטבעים הוא, ואין אומדין בטריפות זו דומה לזו, דשמא בהתהפך האדמימות לירקות נודע שהוא עשן, אבל הירקות לאדמימות לא נודע כן, אלא שדרך הבשר לשנות מראהו מחמת שלקות ואין אנו בקיאין בכך והיאך נעשה מעשה במה שאין אנו בקיאין ולא פירשו לנו. ותדע לך שאלו כן היה יותר ראוי לרב שמואל לתפוס הענין שנאמר במשנתינו ולומר אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, ומה ראה שתפס הלשון שלא נאמר במשנתינו ועוד כי שמעינה מדרב נחמן דקאי ארב שמאול נקטה באדומים שלא הוריקו. ואם איתא שהטבע שייך בזה כמו בזה, הוה ליה למנקט כההיא גופא דר' שמואל ולימא אף אנו נאמר ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טריפה, כן נראה לי. והא דרבי מני ורב נחמן הכי גרסינן לה בהלכות רבינו אלפסי ז"ל, וכן הוא בנוסחאות אתמר אמר רבי מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו טריפה מאי טעמא איגלי בהתתייהו. ומצאתי בפירושי הרמב"ן ז"ל וכן בחיבור הרב בעל העיטור ז"ל שיש גורסין בהפך דגרסי בדרב שמואל טריפה ובדרב נחמן כשרה, ואם הגרסא היא הפוכה כמו שאמרו לא ידעתי ליישב בה דברי רב אסי דאמר לא ניכול אלא בשלקן, שהרי לפי הפוך הגירסא לעולם בתר מעיקרא אזלינן בין לאיסור בין להיתר, ואם בני מעים אלו מעיקרא במראה כשרות כי שלקן ונהפכו למראה אחר כשרין נינהו וכדאמר רב נחמן אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו כשרה כפי הגרסא ההיא, אלא אם כן נאמר שבאותן הנוסחאות לא גרסי הא דרב אסי כלל, ומכל מקום כיון שיש נוסחאות הפוכות נקטינן לחומרא, וכל שחזר למראה טריפה על ידי שלק טריפה וכל שחזר למראה הבשר אין עושין בו מעשה להקל וחוששים לו כפי הגרסא השניה. ממה שאמרו בשמעתין לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ולא מנו ריאה בהדייהו, משמע לכאורה דדוקא אלו שהוריקו טריפה, אבל ריאה אפילו בשהוריקה כשרה, והא דאמרינן לקמן (נז, א) אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר אפילו בשהוריקה נמי קאמר שאין פוסל בה מראה ירקות כלל. וכן מצאתי כתוב למקצת המפרשים. ותמיהא לי טובא דהא ודאי טריפות זה מחמת נקב הוא, שכל שהוריק עתיד לנקב וכדאמרינן לעיל שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, אלמא מחמת חשש נקב הוא, ואם כן ריאה ודאי הא מטריפא בנקיבה וקלה יותר לינקב מן הלב ומן הקרקבן. ואם כח האש שולט בהן וקרובין לינקב עד חללן, היאך אפשר לומר שלא ישלוט בריאה לינקב שני קרומיה שהן דקין בשדקין, ואף על פי שאמרו לקמן אין ראיה לעוף לא לינפל ולא ליחמר, מאי טעמא הואיל וצלעות מגינות אותה היאך יצילו הצלעות אותה, כיון שכבר שלט בה האש עד שנשתנה מראיה, ודוחק הוא לומר דאף על פי שישתנו מראיה קוטרא בעלמא הוא דעייל בהו, ונראה לומר דאף הריאה כאחד מהם ליפסק בשינוי המראה אם הוריקה. אלא שלא דיבר כאן אלא בהווה ובדבר המצוי להוריק מחמת נפילתה לאור, אבל ריאה שצלעות מגינות עליה ומקיפות אותה אינה מצויה לחמר, והיינו דאמרינן לקמן אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר, כלומר שאין הדבר מצוי, ולפיכך אין צריכה בדיקה כשאר בני מעים הצריכין בדיקה. וכן מצאתיה במקצת פירושי[ם] ז"ל. ותדע שהרי אמרו שאין לה ראיה לינפל, ובזו אין ספק שאם נתרסקה ריאתה מחמת נפילתה שהיא אסורה, דהא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ועוד דכיון שאתה רואה אותה מרוסקת מה יועילו לה צלעותיה והן לא הצילו ולא הועילו, אלא ודאי לא אמרו שאין לה ריאה לינפל אלא לומר שאין חוששים לבדוק ריאתה דמסתמא לא נתרסקה כלל כיון שהיא נחבאת בין הצלעות, ולחמר נמי דקאמר דכותה היא, ועוד דאפילו תאמר שצלעות (הגוף) [העוף] מגינות על הריאה, מה תאמר בריאה שבבהמה שאין צלעות מגינות אותה יותר מלב וקורקבן, אלא ודאי הריאה שהוריקה בבהמה טריפה. ואם תאמר אם כן למה לא מנו אותה כאן, ולימא לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב וקורקבן וכבד (ה)[ו]ריאה, דהא בבהמה ודאי טריפה, אלא שלא דברו אלא במוי בין בעוף בין בבהמה, וטריפות הריאה אינו מצוי בעוף כדאמרינן לקמן (נז, א) כנ"ל. ועוד יש לי לומר דאי אפשר להם לערב ולשנות עמהם ריאה, לפי שהירוק כולל שני צבעים ירוק הנקרא וריד שהוא ככרתי והשני הנקרא גרוג שהוא מוריקא, והירוק הפוסל בלב וקורקבן וכבד הוא ככרתי, שאלו כמוריקא הכבד כשהוא שמן דרכו להיות כן, ומסתמא מדעריב ותני לב וקורקבן וכבד ירקות הפוסל בלב וקורקבן כירקות הפוסל בכבד והוא שהוא ככרתי. אבל בריאה הירוק ככרתי אינו פוסל, דהיינו כר' נתן כדאמרינן לעיל (מז, ב) ירוקה כשירה מדר' נתן, היכי דמי ככרתי, וכיון שזה בתולדתה נמצא בריאה מחמת שלא נבלע בה דמה אין אותה מראה פוסל ואפילו בנפלה לאור. וכל שכן לפי גירסתן של גאונים ז"ל שא"א לפוסל במן הסתם בשום פנים, שהרי הכשרנוה למעלה מדר' נתן אלא הירוק הפוסל בריאה, על כרחין א"א אלא כעין גרוג שהוא כעין מוריקא, וההוא אפילו בלא נפילת אש טריפה ואפילו שמרנוה מיום הולדה ועד שעת שחיטתה ונתברר בבירור שלא נפלה לאור. הילכך א"א לשנותה עם לב וקורקבן וכבד בנפ(ו)לה לאור כנ"ל. ולענין פסק הלכה. בהמה ועוף שנפלו לאור ונחמרו בני מעיהם, אם נשתנה מראיהן שחזרו הירוקין כגון דקים אדומין או שחזרו האדומין ירוקין כגון לב וקורקבן וכבד טריפה, ובבהמה נמי אם הוריקה הריאה שלה נמי טריפה, ומסתברא דוקא בשהוריקה כעין מוריקא, אבל בעוף ראיתי למקצת המפרשים שאמרו כשירה מפני שצלעות מגינות עליה, וכבר כתבתי למעלה שאינו (נמצא) [נראה] כלל אלא בין בזו בין בזו טריפה, ואין הפרש בין ריאת העוף לבהמה אלא אצל נפולה ולא אצל מכות אש אלא חיוב בדיקה לבד שעוף אין צריך בדיקה מספק ובבהמה צריך בדיקה, ולא אמרו כבד אלא כנגד בני מעים, אבל שלא כנגד בני מעים לא, לפי שאין טרפות הכבד מחמת עצמו אלא מחמת בני מעים שכנגדו, והיינו דאמר ר' יהושע בן לוי לרב יוסף הוריקה כבד שכנגד בני מעים טריפה, ואקשינן לא יהא אלא ניטלה, ואמר רבה הכי קאמר כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעים וטריפה. ומיהו נראה לי דאם הוריקה כל הכבד שלא כנגד בני מעים והוא הראש של מקום חיותו טריפה, שהרי אם נטל כולו ולא נשתייר ממנו כזית במקום שהיא חיה וכזית במקום מרה טריפה, ואפילו הוריקה כנגד המרה נמי איכא למימר שהיא טריפה, שהרי עתידה לינקוב ולנקוב נמי המרה, ואפשר לומר דכיון שלא שאל רב יוסף מר' יהושע בן לוי אלא בשהוריקה כנגד בני מעים לבד, משמע דבמקום אחר כשירה, והא דאמרינן לא יהא אלא נטילה, היינו מעיקרא, דהוה סלקא דעתין דרבי יהושע בן לוי מחמת טריפות הכבד בעצמו קאמר ליה שהיא טריפה, ומשום הכי אקשינן ליה לא יהא אלא ניטלה, אבל למסקנא דפריש רבה דלא מחמת טריפות הכבד עצמו קאמר ליה [אז אמרינן ד]שלא כנגד בני מעיים ואפילו הוריקו כנגד מקום שהוא חי' וכנגד מקום מרה כשירה, דאין האור שולט בו כל כך שינקוב אותו. ותדע שהרי פי' רבה דהכי קאמר כיון שהוריק כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה כלומר בידוע שכבר שלט בהם האש ולא קאמר בידוע שניקב הכבד ואח"כ ינקבו בני מעים הסמוכין לו, והיינו נמי דלא אמרינן בטחול שאם הוריק בסומכיה טריפה, לפי שאין מכות אש שולט בו כל כך שיקוב כל עובי הטחול ולא בסימנין לפי שהן קשין אצל האש, כמו שאמרו לעיל (נא, ב) לענין נפילה קשין הן אצל נפילה, וכמו שאמרו לעיל (נג, ב) לענין דריסה עד שיאדימו סימנין עצמן, וזו צריכא עיונא. ושיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, מה נקיבת במשהו אף ירוקתן במשהו, ונראה דאפילו לא עברה ירוקתן לחלל טריפה, דכיון שהוריקו מלמעלה בידוע שנחמרו מבפנים, כלומר ששלט האש בחלל וטריפה כמו שאמרנו למעלה. בהמה או עוף שנמצאו בני מעיה ירוקין ואין ידוע אם קודם שחיטה נפלה לאור אם לאו, טריפה, כדברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה ה"כ). אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו ועמדו בירוקתן אחר השלק אף על פי שלא נודע שנפלה לאור ואף על פי שלא ניכר בהן ירוקתא בשע(ת)[ה] שהן חיין, טריפה, וכדבר הרמב"ם (שם), וזו חומרא יתירה בירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו ובאדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו, ונתחלפו הנוסחאות, ונקטינן לחומרא, דירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו אף על פי שחזרו למראה הבשר טריפות וכן באדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה דאמרינן איגלאי בהתתייהו, ורבינו אלפסי ז"ל הכשיר בירוקים שהאדימו ושלקן והוריקו ע"פ גרסתו.

דרסה וטרפה בכותל וכו'. אם שהתה מעת לעת צריכה בדיקה שמא נשברה השדרה ונפסק החוט. אפשר שרבינו ז"ל לאו דוקא נקט חוט השדרה דהוא הדין לכל השאר, וכל מה שכנגד החלל, דאי דוקא נקט ולומר דכיון ששהתה יצאה מחשש ריסוק וליכא אלא שמא נפסק חוט השדרה תיקשי לן טובא דהא משמע לעיל (נא, ב) דעמדה כשהתה דמי, וגבי עמדה הוא דאמרינן דבעיא בדיקה, ועלה קאמרינן צריכה בדיקה כנגד כל החלל, והר"ם ז"ל (פ"ט מהל' שחיטה ה"כ) כתב כן מפורש, וכן עיקר.

הכי גרס רש"י ז"ל: הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דילמא בטרפחת להיתירא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו. פירוש, נסתפק להן אם שתי הוראות היו האחת בטרפחת והורו בה לאיסורא כרבי טרפון, דתנן בסנהדרין (לג, א) והאכילה רבי טרפון לכלבים, ועוד הורו בזפק כרבי להיתירא כדברי רבי בזפק שהורה בה להיתרא, אבל בזפק עצמו לאיסורא סבירא להו, ודלא כרבי נתן, ואין הענין הזה מתחוור, דאטו בסימנא נקט לה למילתיה דרבי בזפק, ומי סבר תנא דמתניתין דקתני נטלה האם כשירה, והוה ליה למימר הורו בטרפחת כתנא דמתני', אי נמי הורו בטרפחת להיתירא ותו לא, ומה להלן אצל מילתיה דרבי בזפק, כיון דלא הורו בה אינהו לא איסור ולא היתר, ובמקצת נוסחאות שלנו כתב הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתירא, או דלמא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק להיתירא, ולפי גרסא זו משמע דהוראתם לגבי טרפחת הא דאסתפקא אי להיתירא, אבל בזפק קים להו דלהיתירא הורו בה, ומינה דהילכתא כרבי בזפק, אבל לפי גירסת רבינו שלמה ז"ל לית הילכתא כרב, דהוה ליה יחיד אצל רבים, ולית הלכתא כותיה, אלא כתנא קמא דאסר. ולענין טרפחת כתב רבינו חננאל ז"ל דכיון דסלקא הכא בתיקו, לחומרא עבדינן. ותימה הוא, חדא, דסתם מתני' היא לעיל (נד, א) נטלה האם כשירה, ור' טרפון נמי דהאכילה לכלבים טועה בדבר משנה קרינן ליה, ועוד דר' טרפון גופיה מהדר קא הדר ביה, כדתנן בבכורות פרק רביעי (כח, ב) מעשה בפרה של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים והתירו, אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה עד שחותכין את האם שלה בשביל שלא תלד, אמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון, אמר לו ר' עקיבא פטור אתה שאתה מומחה בב"ד וכל המומחין בב"ד פטור מלשלם.

גגו של זפק נידון כוושט היכי אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. פירש רש"י ז"ל נמתח כלומר ממקום שמתחיל למשך ולהתקצר למעלה וכעין שאמרו במוח התחיל לימשך נדון כחוט השדרה, והיינו ממקום שמתקצר ולמטה. ובתשו' הגאונים ז"ל [כ'] מדקאמר גגו של זפק נדון כוושט שמע מינה דלית הלכתא כותיה דרבי דאמר אפילו ניטל, דהא איכא מקום שבנקב בלבד טריפה. ואפשר שאין זו ראיה כל כך, דדילמא רבי ניטל כל מקום הרחב שבו קאמר, ותדע לך שאם כן אף אנו נאמר דלית הילכתא אפילו כרבנן דרבי, דהא תנן ניקב הזפק כשירה ואילו הכא אמרינן ניקב גגו של זפק טריפה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.