סדר משנה/חמץ ומצה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סדר משנה חמץ ומצה ב

א

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו וכו' ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום י"ד, ראיה לדבר זה מ"ש בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר וכו'. עכ"ל. אם נשים חייבות בעשה זו דתשביתו אף שהיא מצוה שהזמן גרמא, או אם הם פטורים, עיין לעיל בהל' עכו"ם פרק י"ב הלכה ג' בד"ה וכל מצות עשה וכו' אות ב' וג' מש"כ בס"ד בזה באריכות והעליתי שם דנשים חייבות בעשה זו דתשביתו אף שהיא מ"ע שהזמן גרמא, ועיין עוד לעיל בהל' שבת פרק ראשון הלכה א' בד"ה שביתה בשביעי וכו' אות ה' מה שכתבתי בס"ד עוד בזה.
ביאור דעת רז"ל פה בענין זמן קיום המ"ע דהשבתת חמץ.

ודעת רבינו בענין העשה דתשביתו אימתי היא מתחלת, אם היא מתחלת מזמן איסור אכילת החמץ שהוא מתחלת שעה שביעית ואילך או אם היא מתחלת קודם לכן, עיין לעיל פרק הקודם הלכ' ג' בד"ה אינו לוקה משום לא יראה וכו' שכתבתי בס"ד בביאור דברי רבינו הללו שאינו חולק על דעת הרא"ש (בפסחים פרק א' סי' י') במה שכתב דאינו מקיים העשה אם מבערו ומשביתו קודם התחלת זמן איסורו יע"ש בהרא"ש, ואף כי לכאורה נראה מדברי רבינו ממה שכתב להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו וכו' וכנ"ל, שהוא חולק על דברי הרא"ש האמורים לעיל, אבל בס"ד הנה כתבתי שם ביאורם של דברי רבינו הללו פה, והיו לאחד דעת רבינו והרא"ש תדרשנו משם ומצאת.
אבל עתה הדרנא בי לכאורה, כי כעת נראה לענ"ד בס"ד קצת לומר דבאמת פליג רבינו על הרא"ש בדבר זה כי רבינו סובר דהעשה דתשביתו הוא אף אם משביתו קודם זמן איסורו, אם רק משביתו ביום י"ד. ואע"פ שהוא עדיין בשעה שמותר לו לאכול כגון בתוך הד' שעות של היום מאז הבוקר, ומה שהכריחני לזה הוא כמו שאבאר לפנינו בס"ד.
ביאור כונת קושיא א' של מרן בכ"מ פה.

וביאור דבר זה הוא, כי ראיתי למרן בכ"מ שהקשה תרתי תרי תמיהה על רבינו פה, הקושיא האחת והוא דכיון דמפי השמועה למדו דהך ביום הראשון הוא י"ד, שוב למה ליה להביא ראיה מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' וגם דהך קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' הוא קרא מיותר, אם לא להך דרשא דהא לענין לאסור איסור שחיטת הפסח על חמץ לא איצטרך להך קרא דהא כבר כתיב אזהרתו לעיל בסדר משפטים פרשה כ"ג פסוק ח"י לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין וכו' ולמה לי למיהדר ולמיכתביה עוד זאת שנית גם בסדר כי תשא פרשה ל"ד פסוק כ"ה לא תשחט על חמץ דם זבחי, זהו הנראה לענ"ד בס"ד בכוונת מרן בקושיתו, ודלא כמו ששמעתי מרבים אומרים שח"ו נשתבש מרן בקושיא זו ופערו פיהם לבלי חק המוסר והדת לפיכך הוצרכתי לכתוב ביאור כוונתו.
גמגום בתירוצו של מרן.

אמנם מה שתירץ מרן שם דאי מכח הך קרא של ביום הראשון תשביתו לחוד וכו' עדיין אנחנו לא נדע באיזו שעה ביום מתחיל זמן האיסור יע"ש בכ"מ, הנה תירוצו תמוה מאד לענ"ד ולא זכיתי בעוונותי לעמוד בזה על כוונתו, דהא בגמרא התם בדף ה' אמרינן להדיא וז"ל, ואימא לרבות ליל י"ד לביעור, ביום כתיב. ואימא מצפרא, אך חלוק וכו' יע"ש בגמרא. וא"כ הרי מהך קרא של אך ביום הראשון תשביתו וכו' לחוד גם כן ידעינן דאיזה שעה ביום מתחיל זמן איסורו, וצריכין לומר לענ"ד בס"ד על צד הדוחק כדי שלא להשוות ח"ו מרן טועה, דכוונתו הוא דרבינו מפרש הך שינויא דמשני הגמרא אך חלק וכו' וכנ"ל היינו כפירוש הראשון של רש"י שם בד"ה אך חלק וכו' וז"ל אכין ורקין מיעוטין אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק (על מצד הסברא), חצייה לאיסור וחצייה להיתר וכו' עכ"ל רש"י, וסובר רבינו דלא רצתה התורה להניח הדבר על הסברא הזאת שמסתמא חצייה מותר וחצייה אסור וכאמור, שזאת הסברא אינו סברא פשוטה כל כך (וכמו שנראה גם כן מהפירוש השני שפירש שם מה שהוצרך לדחוק דא"ך הוא חץ באח"ס בט"ע), ועל סברא שאינה סברא פשוטה כל כך רגיל הכתוב לכתוב קרא מפורש ולא לסמוך על הסברא ההיא וכמבואר בתוספות דשבועות דף כ"ב בד"ה אי בע"א קרא וכו' הכלל הזה, לפיכך הוצרך רחמנא למיכתב קרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' להורות בזה באיזו שעה מן יום הארבעה עשר מתחיל האיסור דהיינו מתחלת שבע ואילך וכדברי מרן הנ"ל אבל זה דוחק.
ישוב להגמגום הנ"ל.

ושוב התבוננתי וראיתי בס"ד ליישב כוונת תירוצו של מרן הנ"ל על צד הריווח קצת יותר והוא, דמרן פיו יפה דייק וגרס בלשון רבינו שכתב וז"ל ומפי השמועה למדו שראשון זה וכו' וכנ"ל ותיבות מפי השמועה למדו אצל רבינו הוא שכך קבלו איש מפי איש עד פה קדוש ה' משה רבינו ע"ה שהוא אמר להם שזה הוא פירוש הכתוב של אך ביום הראשון וכו' שראשון זה הנאמר כאן הוא ערב יו"ט יום ארבעה עשר, לא שלמדו כן בדרכי ההיקש והעיון החכמים ע"ה (ואין זה הלמ"ס, וההבדל שבין ההלמ"ס לבין מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה יתבאר בס"ד באר היטב לקמ' בהלכות ממרים פרק ששי הל' ט"ו בד"ה חייב אדם לכבד אשת אביו וכו' ריש אות ה' כי שם אתהלכה ברחבה בביאור חלוקתיהן תדרשנו משם ומצאת מלא דבר). והיינו דרבינו סובר דכל הנך דרשות ושקלא וטריא דהסוגיא דפסחים התם אינו אלא על דרך האסמכתא והשקלא וטריא, אבל עיקר הדבר שפירושו של תיבת ראשון זה הנאמר בקרא זה של אך ביום הראשון תשביתו וכו' הוא יום ארבעה עשר זה נודע לנו בקבלה מפי משה רע"ה ההוא אמר שכך הוא פירושו וגם מה שאמרו בגמרא אך חלק בין לפירושו הראשון של רש"י ז"ל ובין לפירושו השני שם דא"ך הוא ח"ץ בלשון אח"ס בט"ע, כל זה אינו דרשא גמורה ולא סברה גמורה אלא רק הכל על דרך האסמכתא וכאמור, ולפיכך שפיר צריך לקרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' הנ"ל להורות שזמן איסור אכילת החמץ הוא מתחיל משעה שראוי לשחוט את הפסח דהיינו משעה שביעית ומעלה וכדברי מרן ז"ל בתירוצי הנ"ל וק"ל.
קושיא השניה של מרן ז"ל בכ"מ.

ולא זו בלבד אלא אף גם זאת עוד הקשה מרן ז"ל על רבינו ז"ל שם איפכא. דכיון שכן דרבינו ז"ל ההוא אמר דמהך קרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' כבר נודע בין החיים ותרתי שמעית מיניה ושתים זו שמענו, דהחמץ אסור ביום י"ד וגם דזמן איסורו הוא מתחיל מתחלת שעה השביעית ואילך שאז הוא זמן שחיטת הפסח דבזה פסק כרבא התם אם כן למה לי הך מפי השמועה שכתב רבינו ז"ל ע"ש בכ"מ.
ישוב בקושיות מרן ז"ל הנ"ל.

ברם אם נאמר דדעת רבינו ז"ל הוא כפשוטו דהמצוה של שביתת חמץ הוא קודם זמן איסורו הנה מתורצים שתי קושיותיו של מרן ז"ל בכ"מ הנ"ל, דאיצטריך גם שניהם הך מפי השמועה וגם הך קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו', דאם מכח מפי השמועה לחוד דהיינו מכח מה ששמענו מפי משה רע"ה ההוא אמר דהפירוש של תיבות ביום הראשון פה הוא בי"ד ערב י"ט הוי אמינא כסברתו של הרא"ש האמור לעיל והוא דהמצוה של השביתה אינה מתחלת אלא רק מאותו הרגע שמתחיל איסור אכילת חמץ דהיינו מתחלת שעה ז' ואילך דנהי דכתיב אך חלק והיינו דורשין לו לדרשא גמורה דאך מורה על חלק דהיינו חלקהו שחציו מותר וחציו הוא אסור ומטעם סברתו של רש"י ז"ל האמור לעיל, אבל הא מיהא כל שש שעות של החצי יום ראשון דהיינו עד התחלת שעה שביעית אפילו רק רגע קודם התחלת שעה ז' ג"כ אינו מקיים בו מצות השבתת החמץ אם משביתו אז, ונהי דיציב פתגם דאם השביתו קודם להתחלת השעה הז' ששוב אינו עובר עליו אחר כך בהלאוין של ב"י ובי"מ דהא שוב אין מציאות להחמץ ההוא שכבר נשבת אבל הא מיהא העשה דתשביתו לא קיים בזה, במה שהשביתו רגע קודם התחלת שעה שביעית דהא היום ההוא של י"ד, הוא מחולק שוה בשוה, ששש שעות שלימות הראשונות החמץ מותר בהן ואין בהן שום מצות ביעור והשבתה. והשש שעות שלימות האחרונות החמץ אסור בהן ויש בהן מצות השביתה והביעור.
לפיכך הביא רבינו תלמודו בידו גם להך קרא דלא תשחט על חמץ זבחי שהקרא ההוא, הנה הוא מזהיר שלא יהי' שוחט את הפסח ועדיין החמץ קיים וכמו שכתב רבינו כן פה, והנה זמן שחיטת הפסח מדאורייתא הוא מיד בתחלת שעה שביעית (שמה שאמרו שהוא נשחט בשש ומחצה זה אינו אלא מדרבנן וכדאמרינן בריש פרק תמיד נשחט דף נ"ח ע"א עיין בתוס' שם בד"ה מוקמינן לי' אדינא וכו'), ואמרה התורה שבתחלת הרגע של התחלת שעה שביעית לא יהי' החמץ קיים, ואם כן על כרחך שהתורה מצווה שיבערו קודם לכן טרם התחיל שעה שביעית בעוד שהוא שעה ששית הרי מוכח מהך קרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי דמצות השבתת החמץ הוא טרם וקודם זמן איסורו.
ואילו מהך קרא דלא תשחט על חמץ דם כו' לחוד, נהי דיציבא מילת' דהוינן ידעינן מיניה דמצו' השבתה הוא בי"ד שהוא יום שחיטת הפסח וגם היינו יודעים מניה שמתחיל מצות השבתה קודם התחלת שעה שביעית. אמנם עדיין אנחנו לא נדע מזה אלא שלפחות מתחיל מצות השבתה כמעט רגע בכדי שיוכל לבטל או לבער את החמץ טרם שיגיע התחלת זמן איסורו דהוא זמן מה טרם התחלת שעה שביעית, או לכל היותר שעה אחת קודם לו, אבל עדיין לא הוינן ידעינן שכל יום הי"ד הוא מיוחד לכך שבאיזה זמן מהיום ההוא שישבית בו את החמץ שיהיה מקיים בזה העשה דתשביתו, או דהוינן טעינן לומר דאפי' באמצע השנה אם ביער החמץ וביטלו שעי"ז לא היה לו חמץ זה בפסח הנה קיים בזה ג"כ מצות השבתה, לזה קמשמע לן קרא דאך ביום הראשון תשביתו וכו' להעיר לנו אזן לשמוע בלימודים דהיום ההוא של י"ד הוא מיוחד להמצוה הזאת של השבתת חמץ, וטרם היום ההוא אין בו מצות השבתת חמץ, אבל היום ההוא הוא מיוחד כולו למצוה הזאת שבאיזה שעה מן היום ההוא שהשבית החמץ כבר תגיל נפשו באלקיו כי זכה לעשות רצון קונו יתברך שקיים בזה מצות עשה דאורייתא של שביתת חמץ, ודו"ק.
ישוב אחר לקושיא הראשונה של מרן הנ"ל.

ויציבא מילתא כי הנה מקום אתי עמי בס"ד ליישב באופן אחר קושיא הראשונה של מרן בכ"מ הנ"ל מה שהקשה דלמה לי קרא של לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' דהוא קרא מיותר וכדלעיל, והוא בהקדים מה שכתבו התוס' בפסחים ס"ג בד"ה השוחט וכו' וז"ל אומר ריב"א דהפסח כשר, דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב וכו' עכ"ל התוספות.
ומהרש"א שם הקשה על התוס' דהא גם כאן שנה עליו הכתוב פעם אחד בס' משפטים דכתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי ופעם ב' בכי תשא דכתיב ל"ת ע"ח ד"ז כו' יע"ש שקו' היא קו' אלימתא, ותירוצו שם הוא רב הדוחק מאד דמה שתירץ דאנו מוקמינן ליה רק לטפויי לאוין לא לענין שנה עליו הכתוב לעכב כבר צווחו עליה בבי מדרשא דהא אמרינן התם דף כ"ד וז"ל אמר ליה כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא וכו' יע"ש בגמרא, ולמה יגרע הך דרשא דשנה עליו הכתוב לעכב מכל שאר דרשות חכמינו, ועיין בספר הנכבד שרשי המצות לרבינו שרש תשיעי שכתב ג"כ כך והביא ג"כ תלמודו בידו מהך סוגיא דפסחים האמורה.
איברא לדידי חזי לי בס"ד בישוב קושית מהרש"א הנ"ל, עפ"י מש"כ הגאון מהר"א מזרחי בסדר משפטים בפסוק הנ"ל בד"ה לא תשחט את הפסח בי"ד בניסן וכו' שתיבת לא תזבח לפי פשוטו אינו כולל באזהרתו אלא אזהרה על אותן העבודות שהן מאחר שחיטה ואילך שהם צריכים לכהן דוקא והוא דבר הנוגע לזבח דהיינו לקרבן, אבל על השחיטה שהיא כשרה בזר ואינו מיוחד לקרבן הוי אמינא לפי פשטיותיה שאינו מוזהר בהך קרא של לא תזבח על חמץ וכו' שלא תשחט על החמץ את הפסח, אם לא מכח הקרא שבסדר כי תשא ששם נאמר בפירוש לא תשחט על חמץ וכו' יע"ש בביאורי הגאון מהר"א מזרחי שזהו כוונתו, ושם בגמרא אמרינן וז"ל אמר רב פפא הילכך כהן המקטיר את החלב עובר בלא תעשה הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין וכו' עכ"ל הגמרא ופירש"י שם בד"ה הואיל וכו' וז"ל הואיל וישנו בהלנת אימורין דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי עכ"ל ועיין במהרש"א שם בד"ה בפירש"י בד"ה הואיל וכו' מש"כ בביאור דברי רש"י הללו ובדברי התוספות דלעיל דף נ"ט בד"ה ולא עולת וכו' ושם דף ס"ד בד"ה ואיכא וכו' ומש"כ בשם מהרש"א בחכמת שלמה.
ישוב קושית מהרש"א על התוס' דפסחים ס"ג ד"ה השוחט פסח על החמץ וכו'.

והמורם מזה זאת התרומה דאילו מקרא הנאמר בסדר כי תשא שהוא לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' לא הוינן ידעינן לכהן המקטיר האימורין על החמץ דהוא חייב ג"כ דהא שם בסיפא דקרא לא נאמר חלב חגי אלא נאמר ולא ילין לבקר זבח חג הפסח דלא קאי על האימורין ואם כן לא איתקשי בהך קרא הקטרת האימורין לאיסור השחיטה וההקרבה והקטרה על החמץ, אבל מקרא הנאמר בסדר משפטים שפיר שמעינן דאפי' כהן המקטיר האימורין על החמץ דעובר בלאו דהא שם בקרא דלא תזבח על החמץ וכו' נאמר בסיפא ולא ילין חלב חגי וכו' הנה איתקשי להדדי שפיר איסור העבודה על החמץ עם הקטרת האימורין, ושפיר איצטרך תרתי קראי, קרא דלא תזבח על חמץ דם זבחי וכו' וגם קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' דמקרא דלא תזבח על חמץ דם זבחי וכו' לחוד הנאמר בסדר משפטים הנ"ל לא הוינן ידעינן דחייב אלא דבר דבעי כהונה כגון קבלה וזריקה והקטרה, אבל השחיטה דלא בעי כהונה דכשרה בזר הוי אמינא דאינו עובר בלאו אם שחטו על החמץ וכפי ההוי אמינא של הגאון מהר"א מזרחי הנ"ל לזה איצטרך גם הקרא דבסדר כי תשא כי שם נאמר להדיא אזהרה גם על השחיטה שהרי נאמר שם לא תשחט על החמץ וכו', ואילו מהך קרא דבסדר כי תשא לא תשחט על החמץ ד"ז וכו' לחוד, עדיין אנו לא נדע דכהן המקטיר את החלב על החמץ דגם הוא עובר בלאו שהרי בהך קרא דסדר כי תשא לא נאמר בסיפא ולא ילין לבקר חלב חגי וכו' וכדברי רש"י ומהרש"א הנ"ל, אבל מכח הקרא דלא תזבח על חמץ ד"ז וכו' הנאמר בסדר משפטים שפיר ידעינן זה דהא שם נאמר בסיפא דקרא ולא ילין חלב חגי וכו' וכאמור לעיל משמיה דגמרא ורש"י, וא"כ איצטרך שפיר להנך תרתי קראי אלה מקרא קדש דסדר משפטים ודסדר כי תשא, וכיון דתרוייהו צריכי שוב אי אפשר למידרש מיניה לא לטפויי לאוין ולא לענין שנה עליו הכתוב לעכב רק ראיה איכא מהך קרא דאיסור החמץ מתחיל מזמן שחיטת הפסח וכמש"כ רבינו פה כי זה נשמע ממילא לא מכח יתורא דקרא, ואזדא להו קושית מהרש"א הנ"ל על התוספות וקושיא הראשונה של מרן בכ"מ על רבנו הנ"ל, ודו"ק, (ושוב מצאתי ראיתי להבעל קרבן העדה בשיוריו בפסחים פרק ה' הל' ד', בד"ה ממה שהוא וכו' שעמד ג"כ בקושיא זו האמורה לעיל על תירוצו של מהרש"א וגם תירץ לקושיתו של מהרש"א קרוב לדברינו הנ"ל, ועיין לקמן בהלכות מלוה ולוה פרק ג' הל' א' בד"ה ואם חבל מחזירין וכו' אות עשירי מש"כ בס"ד ישוב אחר לקושית מהרש"א הנ"ל על דרך הפשטיות מאד. ועיין עוד שם אות י"א ושנים עשר, וקצת אני מתפלא על מאור עינינו מהרש"א ועל בעל שיורי קרבן העדה שלא עוררו כלל על דברי מרן בכסף משנה בקושיתו הראשונה ותירוצו האמור לעיל).
ישוב אחר לקושית מרן השניה בכ"מ הנ"ל.

וקושיא השניה שהקשה מרן בכסף משנה שהבאתי לעיל, והוא דכיון שהביא רבינו תלמודו בידו דמצות השביתה ביום הראשון דקאמר קרא היינו מערב יו"ט, מהך קרא דלא תשחט על חמץ ד"ז וכו' תו למה לי הך מה שכתב רבינו דבא עליו מפי השמועה דפירושו של ביום הראשון תשביתו הוא ראשון דמעיקרא דהיינו יום י"ד בניסן וכדלעיל, דלענ"ד נראה בס"ד דבלאו הכי לא קשיא ולא מידי כלל, ואחרי העתרת המחילה הראוי והמחויבת מקדושתו ותורתו של כבוד מרן אני אומר דאישתמוטי הוא דקא אישתמיט ליה לפי שעה דברי התוספות דפסחים ה' בד"ה זמן שחיטה וכו' שכתבו וז"ל, אף ע"ג דהאמת הוא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט כדאמרינן בפרק תמיד נשחט וכו', מכ"מ כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה (רצונם בזה שצווה על ההשבתה) והזהיר שלא לשחוט פסח על החמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה, עכ"ל התוספות. ורבינו סובר דמכח הסברא גרידא לא הוינן ידעינן זה דכוונת הכתוב הוא שבזמן שחיטה צוה רחמנא על ההשבתה, לולי דגלי לן הך מפי השמועה דהך מצות השבתה היא ביום ארבעה עשר, אלא אדרבא היינו טועים לומר איפכא דביום הראשון תשביתו דוקא ראשון קאמר בי"ט הראשון אז הוא דאיכא העשה של ההשבתה, אבל בערב י"ט עדיין ליכא העשה דתשביתו, אלא דהך קרא של לא תשחט על חמץ הוא מזהיר שבזמן דאיכא פסח כל חד וחד כי שחיט את פסחו לא יהיה לו חמץ בביתו וברשותו, ואם יש לו חמץ בביתו וברשותו אז בזמן ההוא כששוחט את הפסח שלו, אינו עובר אלא בלאו של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' ואין עוד דבר אחר שעובר עליו, דהיינו שאינו עובר בעשה דתשביתו שעדיין בעת ההיא כששוחט פסחו שהוא בארבעה עשר אינו מצוה בעשה זו של תשביתו, וגם הלאו הזה של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' אינו עובר אלא אז באותו הרגע כשהוא שוחט את פסחו, כי אינו עובר עליו ואלא כל חד וחד כי קא שחיט ליה וכקושיתם של התוספות האמורה לעיל מזה, אבל השתא דכתיב קרא של ביום הראשון תשביתו וכו' וגלי לן מפי השמועה דהך ביום הראשון דקאמר קרא פירושו הוא, שהוא מצוה במצוה זו של השבתת חמץ אף ביום ארבעה עשר, ממילא שפיר הסברא גוברת לומר דפירושו של הך קרא לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' הוא דעל זמן שחיטה קאמר לא כל חד וחד כי שחיט, ודו"ק.
ובלאו הכי ג"כ תמוה הוא ובעיני יפלא קושיא השניה של מרן בכ"מ הנ"ל, מה שהקשה דכיון שהביא הקרא דלא תשחט על חמץ ד"ז, תו למה ליה הך מפי השמועה למדנו דאך ביום הראשון תשביתו פירושו הוא ביום ארבעה עשר וכאמור לעיל, דמה קושיא יש בזו כלל, דאילו מקרא דלא תשחט על חמץ ד"ז וכו' לחוד, הוי אמינא דאית ביה איסור לאו דלא תשחט על חמץ ד"ז אם יש לו חמץ בביתו בער"פ מזמן שחיטת הפסח ואילך דהיינו מתחלת שעה שביעית ואילך, וכשמשביתו אז ואין לו חמץ בביתו וברשותו, שוב אינו עובר על הלאו הזה, אבל עדיין לא קיים בזה מצות עשה דתשביתו, שהעשה דתשביתו הוה אמינא שאינה מתחלת אלא מן לילה הראשונה של פסח עד סוף יום השביעי, שאז אם מבער חמץ שנמצא בידו וברשותו ממה שיש לו מקודם חג הפסח או ממה שנתחמץ לו בפסח עיסה וכדומה, הוא דמקיים בזה העשה ולא תעשה, העשה דתשביתו, והלא תעשה דלא יראה לך חמץ אבל לא כן אם מבערו בערב י"ט אפי' מתחלת שעה שביעית ואילך עד תחלת הלילה, נהי דאמת נכון הדבר דמקיים בזה הלא תעשה של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' אבל הא מיהא אינו מקיים בזה העשה של תשביתו עדיין בעת ההיא.
ולא נפלאת ולא רחוקה היא הסברא הזאת לומר כך לחלק בין העשה ובין הלאו, שהרי באמת הוא כן איפכא לפי דעת רבינו וסייעת מרחמוהי בער"פ משעה שביעית מהתחלתה עד תחלת הלילה, שאם משבית אז החמץ עשה בזה רצון קונו וחפץ צורו יתברך שקיים בזה העשה דתשביתו, אבל עדיין אינו מקיים בזה הלאו דבל יראה ובל ימצא, שהרי על הלאו דבל יראה ובל ימצא, לפי דעת קדושים דעת עליון רבינו ז"ל וסייעתו אינו עובר עליו בערב פסח אחר חצות עד עת זו תחלת הלילה, שבכל הזמן ההוא אין בו איסור לאו כי אם המשהה חמץ בביתו אז עובר בעשה דתשביתו וכאמור, הרי שלך לפניך דלפי דעת רבינו וסייעתו התחלת הזמן שיחול העשה דתשביתו הוא מוקדם אפילו להתחלת הזמן איסור הלאו דב"י ובי"מ, ומכאן אתה דן דהוא הדין נמי דנוכל לומר איפכא ג"כ דהתחלת הזמן של האיסור לאו דלא תשחט על חמץ ד"ז וכו' הוא מוקדם להתחלת זמן שחל העשה של תשביתו, ואדרבא כמעט כל שכן הוא דהלאו דבל יראה ובימ"צ יש לו יותר התיחסות ושייכות לאיסור העשה דתשביתו ממה שיש התייחסות ושייכות לאיסור הלאו של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' עם המצות עשה של השבתה לזה הוצרך רבינו להביא תלמודו בידו דמפי השמועה למדנו דגם בערב י"ט מחצות היום ואילך נוהג העשה דתשביתו. וק"ל.
ומתוך דבר הלכה הניתנים למעלה, בס"ד זאת תורת העולה היא העולה דמכח הנהו שתי קושיות מרן בכ"מ הנ"ל, אין הכרח וראיה מוחלטת לומר דרבינו סובר דאיכא עשה דתשביתו ביום י"ד כשמבערו קודם תחלת שעה שביעית, וסברת הרא"ש בפסחים פרק ראשון סי' י' שהבאתי לעיל, דכל זמן שלא התחיל איסור אכילתו לפחות לא שייך גביה העשה דתשביתו כיון שעדיין הוא היתר גמור החמץ היא סברא אלימתא וטובה, בריאה ורחבה וגם ראייתו מנותר שהביא שם היא ראיה אלימתא, דהא בדבר זה לא מצינו דפליגי רבנן עליה דר' יהודה יע"ש בהרא"ש שזהו כוונתו (דלא כמו ששמעתי מפי המרובים שמתקשים בדברי הרא"ש הללו) לפיכך אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה, מסתפק ועולה בדעת רבנו היאך היא, אם משתוה דעתו לדעתו של הרא"ש ושניהם לדבר אחד נתכוונו דקודם התחלת שעה שביעית אם מבער את החמץ אז אינו מקיים בזה העשה דתשביתו שאז עדיין אינו חל חיוב ההשבתה, או אם רבינו חלק על הרא"ש בזה וסובר דכל יום י"ד כולו מאז הבוקר אור כשהוא מבער את החמץ אף בשעה שמותר לאכלו עדיין מכ"מ מקיים בזה המצות עשה של תשביתו, וצ"ע לענ"ד, ומי שדעתו רחבה מדעתי יברר דבר זה.

ב

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו וכו'. עכ"ל. (א) עיין בכ"מ כי מרן הביא נוסחאות מתחלפות, אם לפי דעת רבינו מהני ביטול לחוד לחמץ ידוע ששוב אינו עובר עליו מדאורייתא בב"י ובבי"מ או אם לא מהני הביטול רק לחמץ שאינו ידוע, אבל לחמץ ידוע לא מהני הביטול אלא צריך דוקא לבערו מן העולם ואם לא ביערו אף שביטלו מכל מקום מדאורייתא הרי הוא עובר בב"י ובבי"מ, ועיין לקמן פרק שלאחר זה הלכה ז' בד"ה וכשגומר לבדוק וכו' מש"כ בס"ד בזה ובסוגיא דפסחים דף ו' ע"ב יע"ש היטב).
ביאור דברי הלח"מ לקמן בהל' קר"פ פ"א הלכה א'.

וראה זה כתב רבינו לקמן בהלכות קר"פ פרק ראשון הל' ה' וז"ל, השוחט את הפסח בזמנו, והיה לו כזית חמץ וכו' אחד השוחט ואחד הזורק וכו' עכ"ל רבינו והלח"מ שם הקשה על זה, וז"ל, וא"ת והא פסק רבינו בהלכות סנהדרין דהתראת ספק לא שמה התראה, ובגמרא תמיד נשחט (דף ס"ג ע"ב) משמע דהך הוי התראת ספק מותרה מי יודע, אלא אם ידע שיש לאחד מבני החבורה חמץ, וי"ל וכו' מיירי דידעינן דהמותרה ידע דהיינו שאומר בפירוש על מנת כן אני עושה, דאם לת"ה תקשה בגמרא לפי המסקנא וכו' עכ"ל הל"מ.
והרבה טעותי הדפוס או המעתיק יש בדברי הלח"מ הללו, ואני אבארם בס"ד אחת לאחת, זה יצא ראשונה במה שכתב וז"ל והא פסק רבינו בהל' סנהדרין דה"ס לא שמה התראה וכו' וכנאמר לעיל מזה, הנה בהלכות סנהדרין ליתנהו לדברים הללו, ואדרבא שם נמצא ושם היה בהיפוך ממש"כ הלחם משנה, עיין שם בפרק ששה עשר הלכה ד' בסופה דשם פסק רבינו דהתראת ספק שמה התראה.
אמנם צריכין אנו להגיה, דצריך להיות בהלכות שבועות, וכוונתו רצויה דלקמן בהלכות שבועות פרק חמישי הלכה ב' פסק רבינו ז"ל גם כן דהתראת ספק שמה התראה אבל הטיל תנאי בדבר, דהיינו דוקא בדבר שאיסורו מפורש בתורה, אבל בדבר שאין איסורו מפורש בתורה כי אם שאיסורו הוא דיוצא לן מכח איזה דרשא מדרשות חז"ל שדרשו כן מכח איזה יתור קרא וכדומה בזה קיימא לן התראת ספק לא שמה התראה יע"ש, עיין בלח"מ שם שביאר כן דעתו ודבריו, ואם כן הכא קאמר רבינו ז"ל דאף הזורק ומקטיר על החמץ דהוא לוקה שפיר קשיא דהוה לי' התראת ספק דלא שמיה התראה דהא זורק ומקטיר על החמץ אין איסורן מפורש בתורה. אלא דתרווייהו נפקא לן מכח דרשות חכמינו ז"ל, איסור זורק על החמץ נפקא לן מדרש דדם זבחי, ואיסור הקטרה על החמץ נפקא לן מכח ההיקש דלא תשחט ללא ילין לבוקר וכו' וכנזכר בהך סוגיא דפסחים התם ועיין ברש"י התם ע"א בד"ה עד שיהא לשוחט וכו' שם ע"ב בד"ה המקטיר את החלב וכו' זהו כוונת הלח"מ בקושיתו לענ"ד.
ואף גם תירוצו של הלח"מ הנ"ל הוא מגומגם, מה שתירץ דמיירי שאומר בפירוש אעפ"כ אני עושה וכו' וכנ"ל דהא בכל התראה צריך שיאמר דוקא על מנת כן אני עושה או בלשון אחרת ידבר מה שהוא מורה שהוא מתיר עצמו למיתה או למלקות. ואם לא אמר כדברים האלה המותרה, אף בהתראת ודאי נמי פטור ולא שמיה התראה, וכמבואר לקמן בהל' סנהדרין פ"ב הלכה ב' וממילא מבואר דבהתראת ספק מה דאמרינן דלא שמיה התראה ופטור היינו אפילו אם אמר תוך כדי דבור של התראה על מנת כן אני עושה או אעפ"כ אני עושה אפילו הכי פטור, וא"כ מה יושיעני תירוצו של הלח"מ במה שתירץ דמיירי שאמר בפירוש אעפ"כן אני עושה דסוף סוף התראת ספק הוא ולא שמיה התראה.
וצריכין אנו לומר בס"ד לענ"ד דכוונתו של הלח"מ בתירוצו הוא דמיירי שאמר בפירוש אף עפ"י כן שיודע אני בעצמי שיש לי בודאי חמץ בתוך ביתי אני עושה זה. שאז אמר בפירוש שיש לו חמץ בביתו, ואין כאן התראת ספק כלל, זה הוא הנראה לענ"ד בכוונת הלח"מ בתירוצו הנ"ל, אבל עיקר דבריו של הלח"מ בתירוצו האמור נראים דחוקים ועומדים צפופים, כי אם היתה כוונתו של רבינו ז"ל לא היה לו למיסתם סתומי כולי האי ואולי, אלא הי' לו לפרש ולבאר להדיא שכך אמר בפירוש שיודע בעצמו שבודאי יש לו חמץ בביתו.
ישוב קושית הלח"מ בהל' קר"פ הנ"ל ריש אות הקודם.

(ב)

ובעיקר קושיתו של הלח"מ מה שהקשה על רבינו ז"ל שהבאתי בריש אות הקודם, את אשר אני אחזה לי חלקי אמרה נפשי בס"ד בישובו היא כמו שאומר, דרבינו ז"ל קשיא לי' על הסוגיא דפסחים ס"ג ע"ב מה שהקשה הלח"מ לקמן בהל' קרבן פסח שם עוד, והוא דלפי המסקנא דהסוגיא דהתם דמסקינן דר' יוחנן ור"ל התם פליגי בעל בסמוך אם אמרינן דבעינן דוקא על בסמוך או אם לא בעינן יע"ש בגמרא ותמצא הדברים מבוארים וקשה דסוף סוף מה ראה על ככה ר"ל למימר טעמא אחרינא על מה שמצריך שיהי' החמץ עמו בעזרה דוקא משום על בסמוך דהא בלאו הך טעמא נמי אית לי' לרש"ל טעמא אחריני טעמא רבא וטעם כעיקר במה שמצריך שיהי' החמץ עמו בעזרה דוקא מטעם התראת ספק, (ויע"ש בלח"מ שגם בזה יש טעות הדפוס בדבריו ר' יוחנן במקום ר' לקיש) והנה הלח"מ שם נדחק מאד ליישבו.
ביאור בירושלמי דפסחים פ"ה ה"ד.

ויציבא מילתא ואמת נכון הדבר כי בירושלמי דפסחים פ' תמיד נשחט הלכה ב' אמר, נפקא מיניה בין הטעם דבעינן על בסמוך לבין הטעם של מה שהוא התראת ספק, והוא אם היה החמץ מונח כנגדו בחלון בירושלים דמשום טעמא דעל בסמוך בעינן הרי הוא פטור דהא ליכא, אבל לא כן מטעם התראת ספק אם היה באופן האמור הרי הוא חייב דהא ליכא כאן התראת ספק שהרי עיניו לנוכח יביטו את החמץ דרך החלון יע"ש בירושלמי. וא"כ לכאורה אין מקום לקושית ל"מ הנ"ל. אך מה שהל"מ לא תירץ כך משום דנראה לו תירוץ זה לדוחק, דא"כ הי' להגמרא דילן להזכיר דבר זה ג"כ כמו שביאורו הירושלמי. ומה שבגמרא דילן באמת לא הזכיר דבר מזה, אפשר דס"ל להל"מ, דאף אם החמץ מונח בחלון כנגדו בירושלים מ"מ כאן נמצא וכאן הי' התראת ספק דהא עדיין לא פלטינן מידי החשש שמא בטלו זה בלבו קודם לכן טרם ששחט את הפסח ונמצא בשעת שחיטת הפסח החמץ הזה לא הי' שלו וכמו שאכתוב לקמן באות שלאחר זה.
והירושלמי דלא חייש לי' להך חששא דשמא בטלו ואמר דאם מונח כנגדו בחלון בירושלים דמטעם התראת ספק שפיר לוקה וכאמור לעיל, היינו מטעם דהירושלמי לשיטתי' הוא דשייט, דהוא ס"ל דגבי חמץ ידוע לא מהני ולא מידי הביטול ועדיין החמץ הוא שלו ועובר עליו בב"י ובבי"מ, אלא צריך ביעור דוקא, וכמו שהבית חדש בא"ח סי' תל"א אות ב' הוכיח במישור כן מהירושלמי יע"ש בב"ח, וא"כ הוא הדין נמי דהדין כן לענין הלאו של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' דמקרה אחד לשניהם ותורה אחת להם, אבל לא כן לפי הגמרא דילן דלא ס"ל לחלק בין חמץ ידוע לבין חמץ שאינו ידוע, אלא אחת דתם ומשפט השוה לכולם דמדאורייתא מהני הביטול לחוד ואינו צריך ביעור כלל אלא רק מדרבנן וכמו שהאריכו בזה גדולי הפוסקים כמעט רובא דמינכר שפה אחת ודברים אחדים להוכיח כן מכמה סוגיות בתלמודא דילן פוק עיין בהו, אם כן אף אם הוא באופן כזה האמור שהוא מונח בתוך החלון בירושלים נגד העזרה, מכ"מ הוה ליה התראת ספק דשמא ביטלו וכנ"ל וא"כ אין כאן שום נפקותא כלל בין אם אמרינן הטעם משום דבעינן על בסמוך דוקא, לבין אם אמרינן הטעם משום דהוה ליה התראת ספק ושקולים הם, וממילא הדרא קושית הלחם משנה הנ"ל לדוכתיה על הגמ' דילן למה לא קאמר הטעם לריש לקיש משום דהוה ליה התראת ספק, וכנ"ל.
קושיא בפסחים דף ס"ג ע"ב.

ואולם כשאני לעצמי לדידי חזי לי בס"ד ליישב קושיא זו של הלחם משנה האמורה כך, והוא דהא בלאו הכי קשיא לענ"ד בהך סוגיא דהתם, דהיאך יכול זה לומר שוגג הייתי שבשעה ששחטתי את הפסח לא הייתי יודע שיש לי חמץ בביתי, הא העדים כשמתרים בו שלא ישחוט את הפסח על החמץ, הנה מסתמא אומרים לו שיש לו חמץ בביתו ושיפרוש ולא ישחוט את הפסח ואם ישחוט יעבור על הלאו של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' דאם העדים אינם יודעים בו שיש לו חמץ בביתו אין רגילים להתרות בו, דהיאך יעלו על דעתם להתרות בו באיש הזה השוחט את פסחו בתורת התראה גמורה וגם בפני שני עדים, וכי יתרו לכל ישראל השוחטים את פסחיהם אלא ודאי שהעדים יודעים שיש לו חמץ בביתו, ולפיכך הם מתרים בו שלא ישחט את הפסח על החמץ שיש לו, וא"כ הנה קשה היאך יוכל המותרה הזה, לטעון אחר כך (כדי לפטור את עצמו מן המלקות שיהיה טוען בבית דין ויאמר) שוגג הייתי ולא הייתי יודע שיש לי חמץ בתוך ביתי, והא העדים הם הגידו לו וכי יש לו חמץ בביתו אז בשעת שחיטת פסח, והרי הוא צריך להאמין בענין גוף האיסור אפי' לעד אחד וכמבואר לקמן בהלכות סנהדרין פרק ששה עשר הל' ו' ולקמן בהל' נזירות פרק ט' סוף הל' טו"ב ודברי רבינו נובעים שם מהתלמוד ירושלמי עיין במל"מ שם ובמה שכ' אני בעניי בס"ד שם, ומכ"ש אם מתרים בו שני עדים והם אמרו שיש לו חמץ בביתו שצריך להאמין להם ולפרוש מן האיסור שלא לשחוט את הפסח על החמץ וצ"ע לכאורה לענ"ד.
ישוב הקושיא בגמ' הנ"ל.

וצריכין לומר ע"כ בישוב זה בס"ד לענ"ד דהמותרה הזה היה יכול לטעון נהי דיציב פתגם והאמת כדבריכם שכן הוא, כי אתם ראיתם כי בביתי היה לי חמץ קודם שנכנסתם לעזרה להתרות בי שלא אשחט את הפסח על החמץ, אבל אני הייתי סבור אז שמא ביני וביני בעוד שהלכתם מביתי לפה תוך העזרה נגנב או נאבד או נשרף החמץ ההוא וכדומה מן המקרים שקרו לו שנתבער מאיליו, ואין אתי עוד מה בבית מן החמץ ההוא (שראיתם עתה) בשעה ששחטתי את פסחי והתריתם בי, וק"ל.
אמנם התוספות ביבמות דף פ' בד"ה נעשה סריס למפרע וכו' כתבו וז"ל, ולקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה, ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה וכו' עכ"ל התוספות, והמורם מזה זאת התרומה דכל היכא דשייך למימר דאיגלאי מילתא למפרע, לא מיקרי התראת ספק לפי דעת התוספות, (ועיין בירושלמי דיבמות סוף פרק י"א, ועיין בתוספות דקדושין דף ס"ג ע"ב בד"ה בני זה וכו' קרוב לסה"ד שכתבו וז"ל וי"ל דמיירי הכא שאביו העיד וכו') והתוספות במסכ' נדה דף מ"ו בד"ה ר' יוחנן ור"ל וכו' כתבו וז"ל, וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה וכו' והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים וכו' ונמצא דאכתי הוי מופלא סמוך לאיש וכו' וי"ל דאזלינן בתר רוב שמביאין ב' שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום א' עכ"ל התוס', זאת תורת העולה היא העולה מדברי התוספ' הללו, דכל היכא דאיכא רובא שהוא כך לא מיקרי שוב התראת ספק דרובא כודאי דמיא.
ואחרי הבא עלינו בדברינו אלה הניתנין למעלה מזה שני סברות התוספות הנ"ל דיבמות ודמסכ' נדה, דון מיניה ואוקי באתרן, דהא גם בהך דקמן בההוא דשחט את פסחו על החמץ הא נמי איכא תרתי למעליותא, דסברת התוספות דיבמות הנ"ל שייכא הכא, דהא הכא נמי הא איגלאי מילתא למפרע דהיינו אחר גמר שחיטת הפסח זו היא שיבה לביתו וגם העדים ועיניהם הרואות שלא נשרף ולא נגנב ולא נאבד החמץ ולא אירע לו שום מקרה שהיה משביתו מן העולם, וא"כ נתגלה למפרע שבשעת שחיטתו את הפסח היה עדיין החמץ קיים ועבר על הלאו של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' והתראתם היתה התראה נכונה ולא מיקרי התראת ספק וכסברת התוספות דיבמות הנ"ל, ואף גם זאת סברת התוספות דמסכ' נדה הנ"ל והוא דכיון דאזלינן בתר רובא וההתראה היתה לפי הרוב לא מיקרי שוב התראת ספק וכדלעיל זה שייך נמי הכא בשוחט את הפסח על החמץ, דעל פי הרוב בזמן מועט כזה מה שהיו הולכים מביתו לעזרה שהזמן קצר לא יארע שיוגנב או יושרף אם לא על דרך הזרות והמיעוט מאד, ואין ראוי לחוש לו ולא מיקרי התראת ספק, וא"כ עדיין קמה וגם נצבה ותשב באיתן קושיתנו דלעיל, דהיאך מיקרי השוחט את הפסח על החמץ התראת ספק אם אין החמץ עמו, וצ"ע.
ישוב להקושיא הנ"ל.

ובעל כרחין צריכין לומר לענ"ד בס"ד בישוב זה אחת משתים, או דלפי ההוי אמינא של השקלא וטריא דהסוגיא דפסחים התם דבעי למימר דקמיפלגי ר' יוחנן ור"ל בהתראת ספק אם שמה התראה או לא, לא אסיק אדעתיה כל כך הנך סברות של התוספות דיבמות ודמס' נדה הנ"ל ולא ירד לחלק בכך אלא כל אפיין שוויין אצלו דגם זה נקרא התראת ספק, או דצ"ל דמכח הכרח הקושיא של המקשין דקשיא ליה במאי קמיפלגי ר' יוחנן ור"ל, היה רוצה לדחוק דמיירי פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל בשאירע דבר זר, והוא שהעדים לא ידעו כלל אם יש לו לזה ששוחט את הפסח, חמץ בביתו. רק שאירע דרך מקרה שעלה על דעתם להתרות באיש השוחט ההוא שאם יש לו חמץ שיפרוש עצמו מלשחוט את הפסח שאסור לשחוט את הפסח על החמץ ועובר על לאו של לא תשחט על חמץ ד"ז, ואם ישחוט פסחו על החמץ יתחייב מלקות, והמותרה אמר אעפ"כ אני עושה, ואח"כ נודע שהיה בידו חמץ אז בשעת שחיטת הפסח, ואע"פ שהוא דוחק. איהו דחיק ומוקי אנפשיה מכח הקושיא במאי קמיפלגי.
ומעתה הנה כי כן לפי המסקנא דהנך סוגית שתים הנה, אחת דיבמות, ואחת דמסכ' נדה הנ"ל דאסקי אדעתייהו כל הנך סברות התוספות הללו האמורות לעיל, וגם הך סוגיא דפסחים לפי המסקנא אין כאן שום הכרח לומר היפוך אותן הסברות ברורות, אמרות טהורות, של התוס' דיבמות ודמסכ' נדה הנ"ל, דהא לפי המסקנא דהסוגיא דפסחים הנ"ל ר' יוחנן ור"ל פליגי בעל בסמוך אם בעינן על בסמוך דוקא או אם לא בעינן יע"ש בסוגיא, והנה מסתמא לא מיירי ר"י ור"ל בפלוגתייהו בגווני דחיקי ורחיקי כי האי דכתבינן שהעדים לא יהיו יודעים בה שהשוחט הזה ששוחט את פסחו אם יש לו חמץ בביתו או לא, ואעפ"כ יעלה על דעתם להתרות בו התראה גמורה, כיון שלפי המסקנא אין לנו שום הכרח לאוקמי פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל בדוחק עצום ורב כזה, אלא מסתמא מיירי פלוגתייהו במה שהוא אורחא דמילתא דהיינו שהעדים הם היו יודעים בודאי שבהיותם יוצאים מביתו של השוחט את הפסח הזה ללכת גם כן לעזרה, היה להשוחט הזה חמץ בביתו בודאי ובבירור שעיניהם ראו שהיה שם חמץ שלו מה שידעו שהיה שלו, ולזה התרו בו שלא ישחוט את הפסח על החמץ שיש לו בביתו דעבר אמימרא דרחמנא כי הוא צוה לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' והשוחט על החמץ מילקא הוא דלקי ארבעים בכתפיה, ואיפו זאת לו זאת דשפיר הוצרך ר"ל לומר טעמא דידיה דפוטר ממלקות אם לא היה חמץ עמו בעזרה משום דבעינן על בסמוך דוקא, אבל מטעם התראת ספק שפיר היה לוקה מכח סברתם של התוספות דיבמות ודמסכת נדה הנ"ל וכקושיתינו הנ"ל.
ביאור דברי רז"ל לקמן הל' קר"פ הנ"ל.

ואשובה נא עתה אל אישי הראשון לדברי רבינו לקמן בהל' קר"פ הנ"ל. דהוא מיירי ג"כ מסתמא במה שהוא אורחא דמילתא גבי התראה, לא במה שאירע רק על צד הזרות ובדרך רחוקה, (וביותר בהך גווני רחיקא הא לא נזכר מזה בגמרא דהא פלוגתייהו דר"י ור"ל לא מיירי בהך גוונא לפי מה, שכתבתי בס"ד לעיל ואין דרכו של רבינו ז"ל להביא בספרו זה דבר שלא נזכר בפירוש בגמרא ואין זה מגדר חיבורו אפילו בדבר שהוא אורחא דמילתא מכ"ש דבר זר ורחוק כזה), וא"כ מסתמא מיירי רבינו ז"ל בשהעדים יודעים שיש לו חמץ בביתו והם מתרים בו שלא ישחוט את הפסח על החמץ שיש לו בביתו וכנ"ל וממילא לא הוי התראת ספק וכאמור לעיל, ואזדא לה קושית הלח"מ שבריש אות הקודם. ודוק.
לכאורה ראי' לגירסת הכ"מ פ"ה דלחמץ ידוע ל"מ ביטול.

(ג)

ואמרינן מתוך דבר הלכה האמור באות הקודם היה מקום אתי בס"ד לכאורה להביא ראי' לגירסת מרן ז"ל בכ"מ פה דדעת רבינו ז"ל הוא דלחמץ ידוע לא מהני ביטול וכדעת הכל בו בשם הגאון ז"ל והוא דאם לא כן אלא דנאמר דרז"ל סובר דביטול מהני אפילו לחמץ ידוע תיהדר קושיתו של הלח"מ האמורה לעיל ריש אות ראשון דהיאך לוקה הזורק והמקטיר על החמץ הא הנך לאוין אינן מפורשין בתורה אלא רק דאתיין מכח דרשות חכמינו נ"ע וגבי לאו שאינו מפורש בתורה הא כייל לן רבינו ז"ל דהתראת ספק לא שמה התראה, וגבי זורק ומקטיר על החמץ הא אינו אלא התראת ספק, אף אם ראו את החמץ אתו עמו בבית וכמו שכתבנו בס"ד באות הקודם והוא דדלמא ביטלו קודם חצות היום, או שביטלו טרם שקנה החמץ והפקיר המעות ההוא שקנה החמץ במעות ההוא וממילא לא קנה החמץ ההוא כלל שלא הי' בדעתו ובלבו לזכות בו. רק שרצה להוציאו מיד האיש ההוא שהי' בידו החמץ (כדי לזכות בו לאחר עבור ימי הפסח או לסבה אחרת), או שביטלו מיד אחר הקנין או שביטלו קודם שהחמיצו בידים או מיד אחר שהחמיצו אלא ודאי מוכח מזה לכאורה דרבינו ז"ל סובר דלחמץ ידוע לא מהני ביטול, והכי הרי הוא חמץ ידוע, ודוק.
סתירה להראי' הנ"ל.

ברם אחרי העיון הראוי ראיתי כי אין ראי' מכאן, כי אנכי הרואה ראה ראיתי בתשובת פנ"י חלק א"ח שאלה י"ג דף ז' ע"ג שהקשה קושיא זו האמורה באופן אחר קרוב לדרך הנ"ל על כל הפוסקים דסבירא להו דלחמץ ידוע ג"כ מהני ביטול דתקשה עלייהו מהך סוגיא דפסחים ס"ג שהבאתי לעיל באותיות הקודמות, במה דאמרינן התם דר"י ור"ל בהתראת ספק קמיפלגי וכו' יע"ש הסוגיא, דאם כן לר"ל דסבירא ליה דהתראת ספק לא שמה התראה (אפילו אם הלאו שלו מפורש בתורה), מאי מהני מה שהחמץ הוא אתו עמו בבית דהא עדיין אינו אלא רק התראת ספק דשמא ביטלו קודם לכן ולא שמה התראה, וליכא למימר שהעדים מעידים שלא זזה ידם מתוך ידו של זה שיש לו החמץ ויודעים שלא ביטלו, דגבי ביטול לא מהני זה מה שלא זזה ידם מתוך ידו לידע שלא ביטלו, שהרי אפי' ביטול בלב סגי, וא"כ מנא ידעו המתרה והעדים מה שבלבו של זה שמא ביטלו בלבו יע"ש בתשובת הפנ"י.
ישוב קושית תש' פנ"י חלק א' סי' י"ג.

ובחידושי הלכה ותוס' שלי הארכתי בס"ד על דרך החידוד והפלפול ליישב ואין זה פה מקומו ואולם את אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד על דרך הפשוט, הוא כמו שאומר, והוא דאני אומר דאף אם הוא טוען כן בפירוש שביטלו להחמץ קודם לכן אינו נאמן בטענתו אם אינו אומר כן מיד בשעה שמתרים בו, וחילא דילי בס"ד הוא, דהא אנן קיימא לן דחזקה דכל מה שהוא תחת ידו הרי הוא שלו, וגם אנן קיימא לן דמלקין וסוקלין ושורפין על החזקה וכדאמרינן בסוגיא דקדושין פ' (יעיין בריש אות שלאחר זה), ואם כן היאך יהיה נאמן באמירתו שביטל להחמץ ולא היה שלו נגד החזקה דכל מה שהוא תחת ידו הרי הוא שלו וממילא מלקין אותו על החזקה ההיא, בשלמא אם אומר בשעת ההתראה שביטלו להחמץ שפיר נאמן דהא אז הדבר בידו לבטלו עדיין וכל דבר שהוא ביד האדם הוא נאמן לעשותו, מה שא"כ לאחר ההתראה וקבלתו ההתראה ועשיית העבירה דהיינו שחיטתו או זריקתו או הקטרתו את הפסח על החמץ מהיכי תיתי יהיה נאמן למפרע.
וליכא למימר דאיכא חזקה אחרת נגד הך חזקה דכל מה שהוא תחת יד האדם הרי הוא שלו, דהיינו חזקת צדקת דהא כל ישראל הם בחזקת כשרות שלא יעבור על הלאו דלא תשחט על חמץ ד"ז, ואוקי הך חזקה נגד הך חזקה ודל תרווייהו מהכא, וליכא כאן חזקה כלל ושפיר נאמן לטעון בב"ד שכבר ביטל את החמץ קודם ההתראה שהרי אין החזקה מכחישתו.
דדבר זה אינו דהא בלאו הכי הדבר הקשה הוא לטעון ומכ"ש שהבית דין יתנו לו אמונת אומן לטענתו שהוא ביטלו להחמץ מקודם שהתרו בו כיון שהעדים עשו את שלהם והתרו בו והוא עשה את שלו והשיב להמתרה שע"מ כן א"ע שהרי לולי שאמר על מנת כן א"ע או לשון אחר שמורה שהוא קבל ע"ע ההתראה, ומתיר עצמו לאותו העונש, שמתרין בו מיתה או מלקות לא היה מהני ההתראה כלל וכלל, וכמו שכ' לעיל אות א' בשם רבינו לקמן בהל' סנהדרין וא"כ היאך יוכל לטעון שביטלו להחמץ הזה שהתרו לו עליו והרי פיו יוכיחו בפניו כחשו דהיאך בפיו מילא לומר שעל מנת כן ושמקבל על עצמו ההתראה, ולמה לא אמר להעדים מיד בשעת ההתראה מה לכם תדכאוני במילין להתרות בי ולהפחידני ולהגזימני בעונש הזה, ואני כשאני לעצמי בטלתי חמצי כבר, ואיני עושה שום עבירה ולא מגיע לי שום עונש, ולפחות היה לו לשתוק ולא לקבל על עצמו ההתראה ולומר על מנת כן, ואם אמר יאמר שהיה כוונתו לצחק ולהתל בהעדים כהתל באנוש, ויאמר כי אחוכי דקא מחייכת בהו וצחוק עשיתי לי בהם גם צחקתי, הנה הדבר הקשה לשמוע ולהאמין לשמועתו שמועה זו אינה נאה כי למה זה צחק ושמחה מה זו עושה מי ערב לו בדבר הזה פן יבולע כי לא יאומן בטענתו שכוונת קבלתו: ההתראה לא היתה כי אם לצחק ולהתל בהעדים המתרים בו בפה מלא, וכל מה שהשיב שהוא מקבל על עצמו ההתראה ומתיר עצמו למלקות הכל הוא: דרך צחוק והיתול שהוא דבר שאין הדעת והשכל מקבלתו.
ביאור בסוגיא דפסחים דף ס"ג הנ"ל אות הקודם.

ובעל כרחו שלא בטובתו הוא צריך לטעון ולומר דבשעה ההיא שקבל על עצמו ההתראה מהמתרה בו, באמת היה סובר שיש לו חמץ בביתו כי יצא הדבר מלבו ולא היה זוכר כלל שביטל כבר את החמץ, והיה בדעתו אז באמת לעבור בשאט נפש על הלאו של לא תשחט על חמץ ד"ז וכו' ולהתיר עצמו למלקות, רק שעתה נזכר שכבר ביטל את החמץ מקודם לכן קודם זמן איסורו, וממילא נתגלה למפרע שלא עשה שום איסור שלא עבר על הלאו דלא תשחט על חמץ ד"ז וכו' ואין מגיע לו שוב על זה עונש בידי אדם, וא"כ הרי אף לפי טענתו, פיו ענה בו שהיה רוצה לעבור בזדון ובקבלת ההתראה והתרת עצמו למלקות, על הלאו דלא תשחט על חמץ ד"ז וכו', ממילא כבר אזדא לה וחלפה הלכה לה החזקת צדקת שלו, כיון שהוא מורשע מפי עצמו פומיה קמסהיד עליה, כי העיז איש רשע לעבור על הלאו דלא תשחט על חמץ וכו', וכאמור. ושוב מאי אהני ליה לרמאי ברמאיותיה, אף לו יהי כי יטעון אחר כך בבית דין שעתה הוא נזכר שביטל את החמץ טרם שהתרו בו, כיון ששוב אין כאן חזקת צדקת שכבר יצא מן הכלל כל ישראל בחזקת כשרות, ממילא נשאר וכאן נמצא וכאן היה חזקת כל מה שהוא תחת יד האדם הרי הוא בחזקת שהוא שלו ומלקין על החזקה וסוקלין ושורפין על החזקה וכדלעיל, ואם כן אין כאן התראת ספק אלא כי הוא זה התראת ודאי, שהרי שוב אינו נאמן לטעון בבית דין נזכרתי עתה שכבר בטלתי את החמץ קודם לקבלת ההתראה, ואזדא לה קושית הגאון בעל תשובת פני יהושע ז"ל הנ"ל ודו"ק.
פלפול בתוס' קדושין ריש דף פ' ד"ה ל"ש אלא קדשי וכו'.

(ד)

ומתוך דבר הלכה הניתנים למעלה בס"ד, הנה מקום אתי עמי להביא מזה ראיה לדעת מאור עינינו רש"י בקדושין דף פ', ההוא אמר דריש לקיש ג"כ סבירא ליה דסוקלין ושורפין על החזקות ולא פליג בהך מילתא על ר' יוחנן יע"ש ברש"י, אמנם כן התוספות התם חולקים עליו בדבר זה, הם אמרו והם אמרו שם בד"ה לא שנו אלא בקדשי הגבול וכו' בשם ר"ת ז"ל דהוא מפרש הסוגיא דהתם דר' יוחנן ור"ל בהך סברא הוא דפליגי דר' יוחנן הוא דסובר דמלקין וסוקלין ושורפין על החזקה, אבל ר"ל הוא דפליג עליה וסבירא ליה דאין מלקין ולא סוקלין ולא שורפין על החזקה יע"ש בתוספות.
ואולם לפי האמור באות הקודם בס"ד יש ראיה וסיוע שיש בו ממש לדעת רש"י האמור, והוא דאפשר לומר דדעת רש"י הוא ג"כ כדעת הפוסקים דאפילו לחמץ ידוע נמי מהני ביטול וכן כתב הפרי חדש א"ח בסימן תל"א על שם רש"י בפסחים דף ו' בד"ה כופה עליו את הכלי וכו' יע"ש בפר"ח בד"ה ואכתי פש גבן לברורי וכו', וכן נראה ומטין הדברים מדברי רש"י שם דף הנ"ל ע"ב בד"ה ודעתו עליה חשובה היא בעיניו וכו' יע"ש ברש"י, והנה קשיא ליה לרש"י קושית הגאון בעל תשובת פנ"י האמורה באות הקודם. ועל כרחין צריכין לומר כתירוצינו שתירצנו בס"ד שם והוא דמלקין על החזקה של כל מה שהוא תחת יד האדם הרי הוא שלו וכאמור שם, והרי אנן בסוגיא דהתם קאמינן אליבא דר"ל דאיהו מרא דהך שמעתא שאינו לוקה אלא עד שיהיה החמץ עמו בעזרה, ולפי דעת רבינו תם בתוספות דקדושין הנ"ל, אליבא דר"ל אין סוקלין ושורפין ולא מלקין על החזקות וכאמור, וא"כ מה יושיענו הך חזקה האמורה להוציאו מידי התראת ספק דעדיין היא התראת ספק ככחה אז, אלא ודאי צ"ל כדעת רש"י דאף ר"ל מודה לר' יוחנן דסוקלין ושורפין ומלקין על החזקה, וק"ל.
אמנם התוספות בשם רבינו תם ז"ל הנ"ל אפשר לומר דסבירא להו כדעת הכל בו בשם הגאון ז"ל דלחמץ ידוע לא מהני ביטול וכאמור לעיל וממילא שוב לא קשיא ולא מידי קושית הגאון בעל תשובת פני יהושע הנ"ל דכיון דאיכא כאן חמץ ידוע צריך ביעור מן העולם דוקא וא"כ ליכא כאן התראת ספק שהרי הם מתרים בו ומודיעים לו שיש לו חמץ ידוע בביתו.
הערה על הפר"ח בסי' תל"א.

ולא נעלם ממני מה שכתב הפרי חדש א"ח בסימן הנ"ל, דלפי דעת רש"י בהביטול שפיר אפשר לומר דינו של הכל בו בשם הגאון ז"ל דלחמץ ידוע לא מהני ביטול, מה שא"כן לפי דעת התוספות, דסבירא להו דטעם הביטול הוא מטעם הפקר שוב אין חילוק בין חמץ ידוע לבין חמץ שאינו ידוע ושקולים הם ותורה אחת להם דבכולהו לא מהני ביטול יע"ש, בפרי חדש בד"ה הנ"ל שזהו כוונתו אלא שלא ביאר היטב כ"כ הדברים, אבל במחילה מכ"ת אין דבריו מוכרחים, דאפשר לומר גם לדעת רש"י ז"ל דביטול מהני לחמץ ידוע ג"כ וכמו שמטין דברי רש"י ז"ל בעצמו ובכבודו כן וכאמור לעיל, ולפי דעת התוס' אפשר לומר דלא מהני ביטול לחמץ ידוע אף דלדידהו הא דמהני ביטול לחמץ אינו מכח גזירת הכתוב וכהלכתא בלא טעמא, אלא טעמא טעים דמטעם הפקר נגע בה, מכל מקום כיון שהחמץ עשאוהו הכתוב כאילו הוא ברשותו אף שאינו ברשותו, מאי מהני ליה הפקירו מה שהפקירו, אדרבא איפכא מסתברא לפי שיטתו של רש"י ז"ל דהא דמהני ביטול גבי חמץ זה הוא מכח גזירת הכתוב, אם כן שפיר אפשר לומר מה לי חמץ ידוע מה לי חמץ שאינו ידוע במאזנים ישאו יחד, אחת דתו, וכן מצאתי ראיתי אחר זמן רב לגאון הגאונים רבינו הגדול מרנא ורבנא אברהם ברודא זצ"ל בס' אשל אברהם שכתב דאף לדעת התוספות אפשר לומר דלחמץ ידוע לא מהני ביטול וק"ל.
ואף גם זאת שנית אני בעניי אומר אני בס"ד ברשות דעת התוס' הנ"ל והוא עפ"י מה שבירו' דקדושין פ' עשרה יוחסין הלכה ח' איכא פלוגתא דאמוראי דאיכא מאן דסובר דר"ל סבירא ליה דסוקלין ושורפין על החזקות ואיכא מאן דסובר דאליבא דר"ל אין סוקלין ולא שורפין על החזקות יע"ש בירושלמי, א"כ אפשר לומר בהך סוגיא דקדושין שהגמרא דילן סוברת ואזלית אליבא דהך אמורא בירושלמי האמור דקאמר דר"ל סובר דאין סוקלין ושורפין ומלקין על החזקות, אבל הך סוגיא דפסחים שהבאתי באות הקודם היא אזלה אליבא דאידך אמורא בירו' דקאמר דר"ל סובר דסוקלין ושורפין ומלקין על החזקות, ודוק.

ג

ביאור המג"א בסי' תל"א סעיף ב' ס"ק ה'.

ואין קובעין מדרש סוף יום י"ג וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו וכו'. עכ"ל עיין במג"א סי' תל"א סעיף ב' ס"ק ה' שכתב וז"ל כתב הב"ח מי שלא התפלל ערבית עם הציבור וכו' מיהו נ"ל דיתפלל תחלה דאיכא למיחש וכו' אבל מי שמתפלל לעולם ערבית ביחידי בלילה יבדוק תחלה כיון דדש ביה וכו' וכן פסק מהרי"ו וכו' עכ"ד הב"ח. ולא עיין יפה במהרי"ו בסוף דבריו שכתב בהדיא שאף מי שרגיל להתפלל בביתו אסור ללמוד עד שיתפלל וכו' והא דאיתא בגמרא דברכות (ד' ע"ב) נכנס לביהכ"נ וקורא ושונה ואח"כ קורא ק"ש ומתפלל מיירי קודם זמן ק"ש, כמ"ש תר"י ושל"ה ועיין מ"ש לעיל (סי' רל"ב ס"ק ח') ואין כאן מקומו וכו' עכ"ל המג"א, ודבריו צריכים ביאור, כי לכאורה דבריו מפליאים ומחוסרים ביאור.
אמנם אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אבאר דבריו בס"ד, והוא דלעיל בסי' רל"ב ס"ק ח' כתב דמיירי בתוך חצי שעה שהוא סמוך לזמן ק"ש דאף עפ"י שאסור אז לאכול ולשתות דהיינו חצי שעה קודם זמן ק"ש אבל ללמוד שריא יע"ש במג"א ואעפ"י דכאן בסעיף זה משמע דאפילו ללמוד נמי אסור אף חצי שעה קודם זמן בדיקת החמץ, רק דמרן הב"י ז"ל ומרן הרמ"א ז"ל פליגי לענין אם כבר התחיל אם צריך להפסיק או אם אינו צריך להפסיק אבל לענין להתחיל לכתחלה שפה אחת להם ודברים אחדים דאסור להתחיל אפשר לומר בס"ד לענ"ד דמהרי"ו ז"ל סבירא ליה לחלק בין ק"ש לבדיקת חמץ וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
והחילוק שביניהם הוא כך, דק"ש הואיל והוא בכל יום ויום, והי' צריך להתבטל בכל יום ויום ממלאכתו ומעסקו זמן מה קודם חצי שעה של זמן ק"ש כדי שיהא יכול להתחיל ללמוד בהיתר, וברבות הימים של כל ימות השנה היה מגיע לו מזה הפסד מרובה היום מעט והיום מעט אחת למצוא חשבון: יעלה ההפסד מרובה או שאם לא היה מפסיק ממלאכתו ומעסקיו זמן מה יותר מחצי שעה קודם זמן ק"ש היה צריך להתבטל בכל יום ויום חצי שעה מדברי תורה, לפיכך ראו החכמים כי טוב וישר הוא להקל להתיר לו הלימוד עד שמגיע זמן ק"ש וכשיגיע זמן ק"ש יקרא ק"ש ויחזור ללימודו אחר כך, ונמצא שאין לו לא הפסד ממון ולא ביטול תורה, אבל לא כן גבי בדיקת חמץ שאינו אלא פעם אחת בשנה, אפשר לא הקפידו החכמים כל כך על הביטול תורה של חצי שעה פעם אחת בשנה לצורך מצוה, ועוד שהרי פעם אחת בשנה הוא יכול ליזהר ולבטל מעסקיו או ממלאכתו כמעט רגע יותר מחצי שעה הסמוכה לזמן בדיקת חמץ, כדי שיתחיל ללמוד בהיתר באותו הזמן מועט של קודם חצי שעה הנ"ל. ואין בו שום ביטול תורה כלל כמו שנאמר בסמוך מיד בס"ד וגם אין בו הפסד ממון אלא רק דבר מועט שהרי הזמן בעצמותו שיבטל ממלאכתו יותר על החצי שעה היא זמן קצר מאד, וזה הזמן הקצר אינו אלא פעם א' בשנה, וכיון שהתחיל ללמוד בהיתר דהיינו זמן קצר אפילו כרגע קודם החצי שעה הסמוכה לזמן בדיקת החמץ, שוב יכול ללמוד אף תוך אותה החצי השעה הסמוכה לזמן בדיקת החמץ ואינו צריך להפסיק לכו"ע, ודו"ק.
דין מחודש בענין לימוד סמוך לק"ש ובדיקת חמץ.

ויותר נראה לענ"ד בס"ד לחלק בין הך דקריאת שמע לבין הך דבדיקת חמץ, עפ"י מה שנראה לענ"ד בס"ד לדין ברור, דאע"פ דאמת ויציב ונכון הדבר דאסור ללמוד סמוך לזמן ק"ש וסמוך לזמן בדיקת חמץ היינו דוקא בשארי דברי תורה כולה כמות שהיא, אבל מענינו כגון קודם זמן ק"ש ללמוד דיני ק"ש, וקודם זמן בד"ח ללמוד דיני בד"ח וכדומה לזה בשארי המצות הקבועות להן זמן דדבר זה שריא לכו"ע, (אם לא לפלפל בהן ולהעמיק בהן העיון דאז בודאי איכא למיגזר, דלמא מימשכא ליה שמעתא ומיטרד מתוך הפלפול והעיון, גם בפלפול ובעיון הוא דבר הרגיל שנעתק ובא מענין לענין עד שיהיה נעתק לגמרי מדיני ק"ש ומדיני בדיקת חמץ וכהאי גוונא ממילא שפיר איכא למיחש שישכח את הק"ש ואת הבדיקת חמץ).
ראיות להדין המחודש הנ"ל.

ולענ"ד יש לזה ראיה בס"ד ואון מצאתי לי, והוא ממה שאמרו בפסחים דף י"א וז"ל הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו ומיכל קאכיל מיניה וכו' יע"ש בגמרא, אף אנן בדידן נמי נימא הכי ודון מיניה ואוקי באתרן, כיון שהוא עוסק באותן הדינין ושפתיו מרחשין בהו בודאי יזכור במצוה ההיא לעשותה ולא ישכחנה מלעשותה, ועוד יש לענ"ד להביא ראיה בס"ד לדין זה האמור, ממה דקיי"ל בש"ע א"ח בסימן ער"ה סעיף ז' דמותר לקרות לאור הנר בשבת פרק במה מדליקין, שהרי הוא מזכיר בלימודו איסור הדלקה בשבת והיאך ישכח איסורו ויטה אור הנר יע"ש בש"ע, ומכאן אתה דן להך דקמן, דהוא הדין נמי בהך דהכא דשריא מהאי טעמא דהיאך נחוש שע"י לימודו ישכח מלקרות קריאת שמע או לבדוק את החמץ והוא מזכיר בלימודו חיוב עשייתן, ולומר דנחוש שעל ידי לימודו ישכח ויטעה שכבר קרא קריאת שמע או שכבר בדק את החמץ, גזירא וחששא זו מלבד שהיא נגד הסברא והשכל אף זו גזירה וחששא זו לא מצאנו ועינינו לא ראו בכולהו תלמודא בבלי וירושלמי שיגזרו ויחושו לזה גבי ק"ש ובדיקת חמץ וכדומה לזה מצות הקבועות להן זמן, אלא שחששו וגזרו שיצא חיוב קריאת שמע ובדיקת חמץ מלבו ע"י לימודו וכדומה בשארי המצות הנ"ל, אבל לא כן אם על ידי לימודו הוא נזכר בחיובן שוב ליכא למיחש למידי ולא כלום, ואין איש שימציא גזרות מדעתו מה שלא חששו לו חכמי התלמוד נ"ע.
וסבירא ליה למהרי"ו ז"ל שבודאי זהו הדבר הקשה להאדם באשר הוא אדם שיהיה האדם כל ימי חייו לו אלף שנים יחיה, מוכרח ללמוד בכל יום ויום מה שלמד כבר יום אתמול זה ילמוד גם היום וגם מחר ולמחר מחריתו, עד לעולם עד עת זו בא חליפתו, ובכל יום ויום יצטרך ללמוד דבר זה מבלי עיון ולהסביר בה סברא וחידוש מה, (כי הרי כבר אמרנו בס"ד שהפלפול והעיון בו ולהסביר בו סברות חדשות שזה אסור בודאי בכל ענין אף כי הוא זה הלימוד מענין החיוב הבא עליו וכאמור לעיל מילתא בטעמא), רק יהיה צריך ללמדן ולאוקמי גירסא לחוד מיגרס גריסין, עד שכמעט בפיו ובשפתיו ידבר ולבו בל עמו, ותהי בעיניו כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה.
ולפיכך סבירא ליה למהרי"ו ז"ל דראו החכמים כי טוב לפני האלקים ונכון הדבר להקל בדבר זה מפני ביטול תורה גבי קריאת שמע שיהיה מותר לו ללמוד אפי' תוך אותה החצי שעה הסמוך לק"ש בכל מה שירצה ללמוד ובמקום שלבו חפץ עד התחלת זמן קריאת שמע ולא גזרו שישכח על ידי כן לקרוא ק"ש ורק אכילה ושתיה ועשיית מלאכה וכדומה מדברי הרשות הוא שאסור לו לעשותו תוך זמן חצי שעה הסמוך לזמן ק"ש, אבל לא כן גבי בדיקת חמץ שהוא רק פעם אחת בשנה, הרי יכול ללמוד באותו חצי שעה הסמוך לזמן בדיקת חמץ, דיני בדיקת חמץ ואדרבא טוב וישר וראוי הוא לעשות כך כדי שיהיה רגיל בדיני הבדיקה בשעת הבדיקה, וכעין שעשו לכהן גדול בשבעת ימים שהיה פרוש מביתו דהחשש שמא שכחת חששו אפי' בבית ראשון כמבואר במשנה דיומא דף ח"י ע"ב ובגמר' שם, והיינו טעמא הואיל והוא משנה לשנה והוא הדין לבדיקת חמץ, ודו"ק.
ישוב קושית הב"ח שם מהך דברכות דף ד' ע"ב.

ואולם זה לא קשיא להמגן אברהם שם קושיתו של הבית חדש שם מה שהקשה על מהרי"ו במה דמייתי ראיה ממה דתניא בברכות דף ד' ע"ב שהבאתי לעיל, דמה זו סמיכה וראיה, דאדרבא משם בארה לכאורה איפכא מדעת מהרי"ו דאוסר אפילו ללמוד מיד כשיגיע זמן ק"ש, דהא בהך ברייתא דאייתי הגמרא התם מתיר ללמוד שהרי קתני בהך ברייתא דהתם וז"ל אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל וכו' יע"ש בגמרא, ואם נאמר דהתם מיירי קודם זמן קריאת שמע דהיינו בתוך חצי שעה של קודם זמן ק"ש קשה מנא ליה למהרי"ו ז"ל לפרש כן.
אפשר לומר בס"ד לענ"ד בישוב זה, (וכמדומני שכן ראיתי זה שנים בכתבי הקדש של אאמ"ו המפורסם הגדול זצללה"ה אך כעת נתגלה אור עולם ספרו מחצית השקל ולא מצאתי בו דבר מזה), והוא דמהרי"ו פיו יפה דייק וגרס בלישנא דהברייתא התם דקתני בה וז"ל כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי קימעא וכו' וחוטפתו שינה וכו', אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות וכו' עכ"ל הברייתא, מה זה דקתני הברייתא זה פעמים תיבת בערב, ולמה לא קתני הברייתא שלא יהא אדם בא מן השדה ואומר אלך וכו' אבל אדם ב"מ השדה נכנס לבהכנ"ס וכו' דידוע דסתם ביאה מן השדה היא בעת צאת הכוכבים וכמבואר בש"ע ח"מ סימן של"א סעיף א' בהגה דין יציאת הפועל וכניסתו או דהוה לה להברייתא למינקט לשון לילה דהיינו בא מן השדה בלילה וכו' מדנקט לשון בערב משמע שאינו לילה אלא סמוך ללילה דהיינו הבעל בית שבערב הוא בא, וק"ל.
ביאור דברי המג"א שם ס"ק ז'.

וראה זה מה שכתב המג"א שם ס"ק ז' עוד וז"ל מבע"י משמע דאם התחיל בלילה וכו' פוסק דבדיקת חמץ הוי דאורייתא וכו' עכ"ל המג"א, צריך להיות הוי כעין דאורייתא, כך נראה לענ"ד בס"ד, וכוונתו הוא כך, כיון דבלילה אין בו ביטול תורה גמור, שהרי מיד ולאלתר הוא יכול לבדוק וילך אחר הבדיקה מיד ללמוד, אף שזה שצריך להפסיק מלימודו נקרא ג"כ קצת ב"ת אבל אין זה ב"ת גמור, לפיכך אם התחיל באיסור מחמרינן בי' שיפסוק מלימודו דהי' אם התחיל ללמוד בלילה, אבל להחמיר עליו כדאורייתא ממש דהיינו ליאסר איסור ללמוד אף חצי שעה קודם זמן הבדיקה וכמו שהוא באמת כן דעת מרן הרמ"א שם בהגה ועיין במגן אברהם שם סוף ס"ק ח, דבר זה לא סבירא ליה למרן הב"י ז"ל כיון דבאמת הבדיקה הזאת אינה דאורייתא ממש אף אם לא ביטל החמץ עדיין, שהרי המצוה של השביתה דאורייתא והאזהרה דאורייתא של שהית חמץ בביתו אינו הלילה הזה אלא למחר מסוף שעה ששית ואילך משיגיע זמן איסור אכילת חמץ וביעורו, (ולפי דעת רבינו גם למחר משש ולמעלה עדין אינה מתחלת האזהרה של לא יראה ולא ימצא עד הלילה עיין לק' פ' ג' הלכה ח, בדברי רבינו ז"ל ובהשגות הראב"ד ז"ל ובדברי המגיד משנה שם) אלא שהבדיקה והביטול בלילה יש לו עיקר מדאורייתא דהיינו ביום משש שעות ולמעלה וכאמור וכיון שיש לו עיקר מדאורייתא עשאוהו כעין דאורייתא, וא"כ די לנו במה שאנו עושין אותו כעין דאורייתא לענין דבר זה היכא דליכא בזה ביטול תורה גמור, דהיינו כשהתחיל ללמוד באיסור כשכבר הי' לילה והתחיל זמן חיוב בדיקת החמץ וכדבר האמור, אבל לאסור חצי שעה לפני זמן בדיקת חמץ שיהי' ג"כ אסור בלימוד תורה, דבזה יש ביטול תורה גמור שבאותה חצי שעה אינה יכול לבדוק את החמץ וגם ללמוד אינו יכול אז סובר מרן הב"י דלא מחמירינן בי' כולי האי, כיון שאינו דאורייתא ממש, משאכ"ן לענין דבר הרשות שפיר מחמירינן אפילו חצי שעה קודם לזמן בדיקת חמץ שאסור לעשות בו דבר הרשות, דהואיל ולפחות הוא כעין דאורייתא, וגם אינו נוגע לביטול דבר מצוה ולא לביטול לימוד תורה לפיכך בזה מודה מרן הב"י דצריך להפסיק וכמו שכתב המג"א שם ס"ק ו' והיינו דלענין דבר הרשות עשאוהו כאילו הוא דאורייתא ממש לאסור עשיית דבר הרשות אפילו חצי שעה קודם התחלת זמן חיוב בדיקת חמץ, ועם האמור בין תבין את אשר לפניך דברי המג"א שבס"ק ו' וס"ק ח', שכתב שם דמרן הב"י סובר דלא הוי דאורייתא יע"ש במג"א. ולכאורה נראים הדברים כאילו סתראי נינהו ומשוי נפשי' ח"ו הדרנא ולפי מה שכ' כל או"א על מקומו יבוא בשלום.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.