תפארת יעקב/גיטין/י/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תפארת יעקב TriangleArrow-Left.png גיטין TriangleArrow-Left.png י TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
תפארת יעקב
חידושי הרי"מ
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


דף י' ע"א

בגמרא והא חזרה דאורייתא הוא וקתני לכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד לומר כי קתני דרבנן וכי לא ידע דחזרה דאורייתא, ונראה לי דס"ד דוקא במילתא דאורייתא דמפורש בתורה מגז"הכ או אין לחלק בין גט לעבד ולא קא חשיב אבל חזרה קמ"ל הא גופא דגם בעבד חוב הוא כמו אשה, תדע דהא רבנן פליגי באמת דזכות הוא בעבד ואינו יכול לחזור, ולפי זה יש לתמוה להיפך דמאי קשיא לי' והא חזרה דאורייתא הוא וצ"ל דהכי מקשה אי לא בא התנא רק לומר דגם עבד חוב הוא לא הוי לי' למתני לגבי חזרה רק דאינה מגורשת עד שיגיע לידם וטובא איכא אי מגורשת ומשוחרר תיכף או אח"כ כל הני נפקותא דקא חשוב לקמן בין ר"ה לר"י באומר על מנת שתתנו לי מאתים זוז אי מגורשת תיכף או לכשתתן ועוד אי זינתה היתה חייבת מיתה וכן העבד שקידש ב"ח ולמה נקט חזרה וע"כ דקמ"ל דכל חוב יכול לחזור בו לבטל והא דאורייתא הוא כמו שפירש"י דכיון שביטל שליחותו ממילא אינו יכול ליתן לו והא דלא חשיב לרבנן בעשאו בפי' שליח הולכה דיכול לבטל בשניהם כהך משנה דריש השולח דבהא אינן שווין דבאשה סתם שליח הולכה הוא ובעבד דוקא כשפי' שלא ישתחרר רק כשיגיע לידו דאל"כ זכות הוא ודוק:

בתוס' בד"ה כי קתני וכו' וא"ת והאיכא זמן. ולפע"ד לק"מ דמנין לנו דדין השחרור בזמן שוה לגט דבגט הדין לא תצא לפי שלא יפסל הולד אבל בעבד דהולד אין בו פסול כלל בלא"ה דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר א"כ יש לומר דבהא תצא, וגם כן יש מקום לומר להיפך דבשחרור לא הקפידו רק לכתחלה דלא שייך בת אחותו ועיין בתוס' פרק ד"א שתרצו ג"כ באופן אחר מרווח יותר ממה שתרצו כאן:

בד"ה בשליחות בע"כ וכו', וקשה ליתני דשוו לבע"כ והוי ארבע אפילו לרבנן. ואף דכתבו מקודם דבקידושין לא הוי חידש דיכול לחזור כיון דבעינן דעתה פשיטא דיכול לחזור א"כ אי בעבד בעינן דעתו למה אינו יכול לחזור לרבנן דדוקא קידושין דחוב הוא. אז אי בעינן דעתה פשיטא דיכול לחזור אבל בעבד דזכות הוא אפי' בעינן דעתו אינו יכול לחזור אבל מ"מ נראה לי ליישב קושיתם בפשיטות דכיון דקא חשיב מוליך ומביא אפי' לר"מ, ע"כ דיכול לשחררו בע"כ דאל"כ לא שייך להקל גבי' משום עיגון דהא חוב הוא לעבד לר"מ ולא יקבל הגט משליח כלל וע"כ לפי שיכול ליתן לו ע"כ והוי שפיר עיגון אי לא יאמר בפני נכתב ובפני נחתם דלא יוכל לישא לא שפחה ולא ב"ח ודוק, ובהא ודאי לא פליגי ר"מ ורבנן אי שחרור איתא בע"כ:

במשנה כל גט שיש עליו עד כותי, פירש"י דחשידי אעדות שקר, וכן כפל ושילש בד"ה ר"א אוסר ובד"ה לעולם כר"א, ואני תמה דמשמע להדיא בכולה סוגי' דלאו משום דחשידי הוא רק משום שאין בקיאין ולת"ק כל דכתיבה בקיאין ג"כ ור"א אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולרשב"ג הכל תלוי באחזיק, אבל לכ"ע אינן חשודין לעבור אדאורייתא במזיד במה דגם לדעתם אסור, וראי' ברורה דלא קתני רק דפסולין לעדות שבשטר ולא מצינו בפרק זה בורר דחשיב פסולין לעדות שיחשוב כותים בכלל הפסולין, אלא ע"כ דבעדות בעל פה שמעיד מה שראה בודאי לא חשיד לשקר, אבל בעדות שבשטר כיון שיש כמה וכמה דינים בשטר שאם אין העדים בקיאין בזה וחתמו השטר פסול כגון מוקדם וכתבו ללוה בלי מלוה בלי הקנאה וכדומה לזה לכך השטר פסול, רק גט שאני כיון דחתם חד ישראל ע"כ דכותי חבר הוא כדמוקמינן לה לקמן ועמ"ש בגמרא בד"ה מני מתניתין:

שם חוץ מגיטי נשים וש"ע אף דמוקמינן לעיל ברייתא דחשיב ערכאות בכלל ג' דברים ששוו ג"נ לש"ע משום דס"ל כר"א דע"מ כרתי א"כ ממילא הך דהכא דחשיב ג"כ בברייתא ג"כ כר"א דאי הך כר"מ דוקא א"כ ליכא תלת לכ"ע דלר"מ ליכא ערכאות ולר"א ליכא עד כותי וע"כ דהך כר"א נמי הוא ואף דלדידי' לא בעי ע"ח ואפילו חתמו שלא לשמה כשירין מדאורייתא לדעת רוב הפוסקים א"כ לא הוי רק דבר דרבנן והיאך נסמוך על כותי מ"מ פשיטא דאפילו לר"א כל שחתמו עדים על הגט או על השטר הם מעידין על הכשירו של גט או השטר דאל"כ על מה חתמו ע"כ על כתיבת הגט או השטר חתמו ועל השטר חתמו שאינו מוקדם ולא שום פסול וכן גט הם מעידין שנכתב לשמה וכל הכשר הגט ושציוה לכתוב לו גט וממילא הרי חתמו לשמה ודוק. וכל שלא ידעו כן חתמו בשקר מדאורייתא ואי ליכא ע"ח כלל צריך שידעו ע"מ מהכשר כתיבת הגט, דעל מי נסמוך בהכשירו של גט רק כשיש ע"ח סומכין עליהם וע"מ אינו רק לכריתות בשעת נתינה א"כ כל שחתמו על הגט או השטר ולא ידעו מהכשר הגט שחתמו עליו כלל הרי חתמו בשקר והעידו שקר וזה ברור:

בגמרא מני מתניתין. תמי' לי מה ענין קושיא זו להך ברייתא, ומי עדיף מצות כותי מגיטי נשים דמתניתין, ומ"ש דמברייתא דקתני מצות כותי מותרת קשיא לי' טפי אשטרות דמתניתין מגיטי נשים דמתניתין דקתני בהדיא דכשרים ומ"ש שטרות דלא, ואי יש מקום לחלק בין ממון לאיסור ממילא גם במצה נחלק כך, וכמו כן יקשה במתניתין מ"ש חד אפי' תרי וע"כ צריך לחלק במתניתין גופא משום דעידי גט אין חותמין זה בלא זה וצ"ע לכאורה:

ומה שנראה לי פשוט בענין זה דס"ד דבגיטין וש"ע הוחזקו אצלנו ובשטרות לא הוחזקו וחשידי אצלנו בזה וכדברי רשב"ג בברייתא דמחלק בין הוחזקו ללא הוחזקו וכן אמרו בירושלמי לממון נחשדו לממון נפסלו, לעריות לא נחשדו לא נפסלו, אמנם לא ס"ד מה דקאמר רשב"ג דכל מצוה שהוחזקו בה הרבה מדקדקין בה יותר מישראל רק אף דהוחזקו שלא לעבור על מצוה זו במזיד, אבל מ"מ לא בקיאי בדיקדוק המצוה כישראל, הילכך בעינן בגט חד ישראל היודע דיקדוקי גיטין וממילא שניהם כשרים לחתימה דלהעיד שקר בגט הוחזקו שאינן חשודין, והיינו דקאמר דלא אתיא מתניתן ככלהו תנאי דברייתא דלת"ק כל דכתיבה אפילו לא אחזיק סמכינן עלייהו א"כ אפי' שאר שטרות נמי (והא ודאי ליכא למימר דידעינן בודאי דמעידין שקר א"כ פשיטא דפסולין לכל עדות] ולר"א אפי' גיטי נשים נמי לא, דליכא למימר דסגי לי' לר"א עכ"פ בחד ישראל א"כ אפילו שאר שטרות, וע"כ אי מיקמת לה כר"א לא יקשה שאר שטרות נמי דלדידי' לא סגי לי' בחד ישראל כיון דאכתי הכותי אינו בקי, א"כ אפילו גט אשה נמי לא, ואי רשב"ג הא ס"ל אי אחזיק הרבה מדקדקין בה יותר מישראל א"כ אפי' תרי כותים והיינו דנקט בקושיא אליבא דרשב"ג וכי תימא רשב"ג וכו' אפי' תרי נמי, ולכאורה לשון זה מיותר דהא אליבא דרשב"ג קאי השתא, ולהנ"ל ניחא דרק לרשב"ג דקאמר הרבה מדקדקין קשיא לי' תרי נמי משא"כ לר"א וכן לת"ק לא שמענו דמדקדקין בכל מצוה רק במצה דדיני חימוץ הוא מילתא דתליא בסברא לפי הטבע הראוי להתחמץ, משא"כ גט ושחרור דדיניהם הם גזה"כ מדרשא דקראי, יש לומר אפי' הוחזקו אבל אין בקיאין, רק לרשב"ג קשיא דקאמר כל מצוה וכו', והיינו דמשני לעולם ר"א ואפילו חד ישראל לא מהני רק בגט דאין חותמין רק זה בפני זה, א"כ ע"כ כותי חבר הוי דגם הוא הי' בקי, אבל בשטרות לא מהני חד ישראל כיון דהכותי אינו בקי אין כאן רק חד המעיד על השטר, גם בלא"ה ניחא לי דלא מקשה מיד לת"ק תרי נמי משום דאיכא למימר דלת"ק באמת מהני תרי ג"כ, ור"א דקאמר לא הכשירו בו רק חד לא מוקי לה כת"ק רק בתר דקאמר דלת"ק ור"א לא רק כרשב"ג, א"כ ר"א דקאמר דלא הכשירו רק חד, ע"כ רק לרשב"ג אמרה דאליבא דמאן אמרה, א"כ יקשה אפילו תרי:

בתוס' בד"ה מצת כותי וכו' וא"ת ואמאי יוצא וכו' דקים לן וכו' כדמשמע וכו' קוטע ראשו וכו'. הרב מהרש"א כתב דלכך לא הקשו אמאי מותרת דיש לומר שניכר שאינו חמץ, והוא תמוה דר"א אמאי אוסר אפי' באכילה, ות"ק מקמש"ל דמותרת הא ממלא אדם כריסו מקמחים ובציקות של נכרים וכ"ש כותי, ומהרש"ל כתב דמותרת לא קשיא להו דסומכין דעשה בכשרות דשמא יתנו לו לאכול משא"כ מצת מצוה אינו ירא דיאכל באמת כיון שאינו חמץ ויאכל אחרת למצוה ע"כ, ואף דבחולין התם מוכח להדיא דלא סמכינן על מה דירא שמא יתנו לו רק צריך ליתן לו באמת, מ"מ לא מבעי בהך דדקורי' של ציפרין דכיון דשלו הם אינו ירא כלל, הילכך צריך ליתן לו דוקא ואפילו בשחיטת כותי דמעיקרא יש לומר כל שלא הי' הישראל יוצא ונכנס הי' חושב דלא ידעי כלל דהוא שחט, או לפי שלא נתנו לו לשחוט אינו מוכרח לאכול כשיתנו לו, אבל כאן שנתנו לו עיסה לאפות מצה שפיר ירא שלא יתנו לו וממילא אין צריך ליתן לו כלל דמחמת יראה עשאה בכשרות, ומה דהכריחו למהרש"ל לפרש כך ולא פי' כפשוטו דבאמת נותנין לו לאכול ולכך מעיקרא מותרת לא קשיא להו, רק סיפא ס"ד דלא מהני זה דיאכל אחרת למצוה, משום דקשיא לי' מה שהביאו התו' ראי' לתירוצם מסוגי' דחולין ש"מ דהשתא חדשו הא מילתא דנותנין לו לאכול וסייעו דבריהם מהך דחולין ואי דמותרת לא קשיא להו משום דנותנין לו לאכול הרי גם מעיקרא ידעו מבדיקה זו ומה זה שהביאו השתא ראי' מהך דקוטע ראשו של אחד, לזה פי' מהרש"ל דבדיקה זו לא ס"ד כלל בקושיא דיש לומר כל שיש חשש דמעיקרא עשאה בפסול י"ל דאין סומכין עליו שלא יודה שנתכוין להכשל הישראל וקילקל עיסתו, רק הא ידעו דכל היכי דירא שיתנו לו ממילא מעיקרא עושה בכשרות עבורו בעצמו, דהא לא חשיד שיאכל חמץ רק להכשיל, והשתא לענין מצת מצוה לא שייך שהי' ירא דשמא הי' חושב או בשעת עשי' דיאכל מצה אחרת, רק דהתוספת תרצו דהשתא עכ"פ קים לן שאין לו מצה אחרת וסומכין על מה שיאכל הוא למצוה, כדמשמע בריש חולין דאפי' אינו ירא סומכין אח"כ על מה שנותנין לו לאכול, וע"כ צ"ל דלא הי' כוונת התוס' דבעת עשיית המצה קים לן, א"כ פשיטא דאין צריך שיתנו לו, דהא עבורו פשיטא שאינו חשוד וע"כ דרק עכשיו קים לן ושפיר הוצרכו לראי', וזה ברור בכוונת מהרש"ל ודוק:

אמנם כל זה אינו נוח לי, לפי שיש לדקדק בלא"ה אם באו התוס' להביא ראי' מריש חולין דסומכין על מה שנותנין לכותי לאכול היאך כתבו כדמשמע בריש חולין הא שם מפורש להדיא כך דנותן לו לאכול וסומך עליו, ועוד מה הביאו מסיפא דהך ברייתא, הא ברישא שם מבואר להדיא דאם שחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ולמה שבקו התוס' רישא והביאו מסיפא:

ומה שנראה לי פשוט בכוונת התוס', דמבואר התם בחולין דלכתחילה אין ליתן לכותי לשחוט על סמך בדיקה שיתן לו לאכול, ויש לפרש בו ב' פירושים, חדא שאין סמיכה זו ראוי' לסמוך עלי' לכתחילה, וראוי לחוש שמא מחמת שירא לומר שקילקל או שרצה להכשיל יאכל איסור רק דיעבד סמכינן על זה, ויש לומר עוד דודאי סמיכה זו טובה וראוי' לסמוך עלי' לכתחילה ג"כ רק דחיישינן דילמא אישתלי ואכיל בלי בדיקה, ונ"מ בזה דלטעם הב' כל שאין לחוש דילמא אישתלי מותר אפילו לכתחילה לסמוך על בדיקת הכותי במה שנותנין לו לאכול, ועיין בתשובת מים עמוקים סי' ט' להרב ר' אלי' מזרחי מבואר שם שני הטעמים הללו ובאמת דבריו צ"ע כי מהך דקוטע ראשו ש"א מהן מוכח דעיקר החשש דילמא אישתלי אבל הסמיכה על מה שיאכל מותר אפי' לכתחלה וזהו כוונת התוס' דמרישא מותרת לא קשיא להו דכיון דעיסת ישראל הוא הוי דיעבד, א"כ פשיטא דסומכין על מה שנותנין לו לאכול, רק מסיפא דיוצא בה קשיא להו דהא ע"כ אפי' מוצא מצה אחרת לצאת בה, דאל"כ פשיטא וכי בשביל חשש לא יקיים המצוה כלל כיון דבודאי לאו חמץ הוא מה בכך שיאכל ואטו בשביל ספק שמא לא שמרה לשם מצה לא יאכל כלל, וע"כ דיש לו אחרת א"כ לכתחילה אין ראוי לסמוך על מה שיאכל הכותי גם לא ידעו מציאות זה שאין לו לכותי מצה אחרת כל הלילה] ועל זה תרצו דקים לן דאין לו מצה אחרת, והביאו ראי' מריש חולין דאפי' לכתחילה ראוי לסמוך עליו כל היכי דלא חיישינן דילמא אישתלי כדמשמע בהך דקורי' של ציפרין שאינם של ישראל רק הכותי שחטם לעצמו והישראל רוצה לקנות ממנו עכשיו לאכול ומ"מ סומך עליו כיון דלא שייך דילמא אישתלי דלא יקנה רק בנותן לו לאכול, אבל ברישא התם מבואר להיפך דרק דיעבד יכול לסמוך אבל לכתחילה אין ליתן לו לשחוט על סמך בדיקה דילמא אישתלי ונראה לי שזה שאמרו ואדם יוצא בה, דלכאורה תיבת ואדם מיותר ולהנ"ל קמש"ל דאף אדם דעלמא לא אותו שנתן לו יכול לסמוך עליו לאכול אף דלאחר הוי לכתחילה גמור דלמה יקח מכותי ולא מאחר, משא"כ אותו שנתן לו לאפות הוי קצת דיעבד ודוק:

ועיין בי"ד סי' קי"ב ס"ט וצ"ע מדברי התוס' כאן:

בד"ה ואדם יוצא זו אף זו קתני ואשמועינן דבקיאין בשימור לשם מצה ע"כ. דבריהם צריכין ביאור כי כפי הנראה הוקשה להם דרישא מיותר כיון דיוצא ידי חובה פשיטא דמותר לאכול, ועל זה כתבו דלא זו אף זו קתני, והדר כתבו ואשמועינן וכו' משמע דאסיפא קשיא להו דמיותרת, אבל כוונת התוס' פשוט ולא נתכוונו לומר לא זו אף זו שהרי לא כתבו רק זו אף זו קתני והיינו דכל היכי דנקט לא זו אף זו רישא לא צריכא רק סיפא וזו ואין צ"ל זו רישא צריכא וסיפא לא צריכא. וזו אף זו תרווייהו צריכי, והשתא הכא קשיא להו דלכאורה הוי זו ואין צ"ל זו, כי אם אנו סומכין על הכותי באיסור כרת כ"ש בעשה, ועל זה כתבו דזו אף זו קתני דסיפא נמי איצטרך להשמיענו דבקיאין בשימור ורישא איצטריך ג"כ דמסיפא ס"ד דוקא בעשה סמכינן והיכי דידענו שלא נתחמצה קמ"ל רישא דאפילו באיסור כרת סמכינן עלייהו ותרווייהו צריכי, ומזה מוכח ג"כ דלא כמהרש"א דכתב דמצת כותי בידוע שלא נתחמצה א"כ רישא מיותרת לגמרי ודוק:

בד"ה אי ת"ק אומר ר"י מדלא קאמר את"ק אי דאחזיק ולפע"ד אינה ראי' דוודאי לא נחית הכא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג ובמילתא דת"ק דלא הוזכר אחזיק לא קאמר אי דאחזיק דמנא לן דבעי אחזיק ולרשב"ג לא זכר כתיבה רק ממילא אי ת"ק סובר אחזיק יקשה עליו כמו לרשב"ג וכן אי רשב"ג סובר כתיבה יקשה כמו לת"ק:

בא"ד מדקאמר אם אחזיק בה מבעי לי' צ"ע דהא כיון דמוקי פלוגתייהו בכתיבה ולא אחזיק דלת"ק מהני, ש"מ דמצה לא אחזיק ואי דרק לס"ד כן א"כ ממה דמקשה אם אחזיק מבעי לי' ג"כ לא מוכח למסקנא, וצ"ל דכוונתם דס"ד דמצה אחזיק ומ"מ סובר בס"ד דפליגי בלא אחזיק כיון דלא מפרש הת"ק הואיל והחזיקו כמ"ש לקמן, ולזה הוכיחו טפי מהא דפריך אם אחזיק ש"מ דלא ידוע אם אחזיק, ומ"מ אינה ראי' דאיכא למימר דרשב"ג בא לומר בשאר מצות ג"כ דהא קאמר כל מצוה, ושפיר הוי לי' לומר אם אחזיק:

בא"ד וקשה ולדעתי דמהתם ליכא למשמע מינה כלל דלת"ק אחזיק לחוד לא מהני, והיינו דהא ודאי פשיטא לי' דלרשב"ג כתיבה לא מהני דהא קאי אמילתא דר"א דקאמר שאין בקיאין וקאמר איהו דבהוחזקו בקיאין, ש"מ אפילו כתיבה בעי אחזיק דהא ר"א מיירי אפי' בכתיבה, רק דאי אפשר לומר דלא נתכוין רשב"ג רק להחמיר בלבד, הי' לו לומר אם הוחזקו, ועל זה קאמר דבא להורות בלשונו דבר חדש מה שלא נשמע מדברי ת"ק, והיינו אחזיק בלא כתיבה והיינו דלא קאמר אחזיק בלא כתיבה נמי איכא בינייהו, משום דהך א"ב דמעיקרא פליגי בודאי אבל בהך אין הכוונה דפליגי רק דנ"מ מלישנא דרשב"ג דבר חדש אחזיק בלא כתיבה והת"ק לא מיירי מזה כלל ואי אפשר לדון בו שיחלוק או שיודה:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף