תוספות רבי עקיבא איגר/בבא מציעא/ב

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ בבא מציעא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות טז] תוי"ט ד"ה מצא פירות. וידע שנפלו ממנו. אבל היכא דאפשר דבשעה שמוצאה עדיין לא ידעו הבעלים דנפל מנייהו אף אילו ידעו היו מייאשים. מ"מ הוי יאוש שלא מדעת דלא מהני והיאוש של אח"כ לא מהני כיון דבאיסורא אתי לידו (וידו כיד בעלים כיון דבתחלה נעשה שומר דבעלים הלכך לעולם אין נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות בעלים רמב"ן במלחמות) אבל אם נפל לזוטו של ים וכדומה שאבוד ממנו ומכל אדם אף על פי שלא ידעו הבעלים מזה הוי יאוש דאין עליה שם אבידה ורחמנא שרייה דכתיב אשר תאבד ממנו. ממנו דוקא ולא שאבודה מכל אדם. גמרא. ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כמיניה. ואפילו מרדפים אחריהם. נ"י. ובכל מקום דבעיא מדעת בעלים אם הוא של יתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו לא מהני יאוש דידהו כך מתבאר בסוגי' (דף כ"ב ע"ב). ומזה קשה לי במה דאמרינן בסוגיא אההיא דכל אדם מותר בלקט משילכו הנמושות דלא מקרי יאוש של"מ דעניים דבדוכתא אחריתא אמרי דעניי העיר מלקטים. וקשה לי הא גם לעניים קטנים יש חלק בלקט. ולגבייהו הוי יאוש שלא מדעת וצ"ע. (וע' פאה פ"ח בדברי רבינו אות ע"ז):

[אות טו] הרע"ב ד"ה ברה"ר. ואפי' היה בהן סימן נפסד. תמוה לי הא מסקינן בסוגייא דהלכה סימנין העשויים לידרס הוי סימן וצ"ע (קושית רבינו הא אנן קיי"ל כרבא):

[אות יז] הרע"ב ד"ה אנפוריא. כגון לצורבא מרבנן. בסוגיא אמרי' תניא ומודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן עין שחייב להכריז וכתב תוס' דמשמעות דלת"ק אפי' לא שבעתן עין חייב להכריז. וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ"ק אי טב"ע אית לי בגויה וגט לא שבעתו עין. וק' לי על ראייתם הא י"ל דלאו מילתא דפסיקא הוא לרשב"א דבלא שבעתן עין א"א להיות בה טב"ע. די"ל דאם הת"ח אומר דיש לו בה טב"ע מהימנינן לי' דיש במציאות דיש לו טב"ע אף בכלים כאלו. אלא דרשב"א קאמר דאינו חייב להכריז אף במצא במקום דרובן ת"ח דמסתמא לא יהיה לבעלים טב"ע כיון דהם חדשים דלא שבעתן עין. וא"כ מההיא דרבב"ח אין ראיה כלל. וצ"ע:

[אות יח] תוי"ט ד"ה אין חייב להכריז. אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין וע"כ הוי סימן ע"כ. ולא זכיתי להבין דברי הד"מ דהא בדרך נפילה מנין לא הוי סימן דלא ידע דנפלו ביחד. ובהנוח בלא מנין הוי מקום סימן. וקושית ב"י היה בדרך דהא ע"כ לא מיירי בידוע שהוא הנוח דא"כ אפי' בחד נמי הא המקום הוי סי' ולא מצי מיירי בדרך נפילה דא"כ בתרי נמי דהא בנפילה לא הוי מנין סימן. וע"כ דהך דמצאן שנים זהו הוכחה דהוי דרך הנוח. וע"ז הקשה הב"י דהא במטבעות דוקא ג' הוי הוכחה שהיא הנוח. וא"כ מה זה שכתב הד"מ דבמחטין יודע ומדקדק במנין. וההכרח לחלק בענין אחר דבמחטין גם בב' מוכח יותר דהוא הנוח ממילא מקום הוה סי'. וצ"ע:

ב

[אות יט] במשנה כריכות ברשות היחיד. הא דמפלגינן בכריכות בין רה"ר לרה"י לרבא דקי"ל כוותיה מיירי בלית בהו סי' ובדרך הינוח. וברה"י מקום הוי סי' שיאמר באיזה מקום הניחם. וכיון שהוא משתמר קצת ואינו משתמר לגמרי שם אבידה עליה כי הבעלים הניחם שם לפי שעה ולשוב לקחתה. ובמקרה א"א להם ליקח וניחא להבעלים שהמוצא יטול ויכריז. וברה"ר מקום לא הוי סימן דמתגלגל ברגלי ב"א ובהמות מש"ה אף שהוא דרך הנוח הוא שלו כיון דאין בו סי' והוא מקום שאינו משתמר כלל מסתמא הבעלים הניחה שם ושכחה ונתייאשו ממנה ואילו במקום שמשתמר קצת ואין בו סימן היינו דינא דמתני' דבסמוך דמצא אחר הגפה דלא יגע בהן כי שם לא הוי מקום סי' דמדדין ובמקום שמשתמר לגמרי אף ביש בו סי' לא יגע בו דאינו בכלל אבידה. כיון דהבעלים הניחום מדעת וסופם ליטול בעצמם משם. ובאינך דמתני' דלא מפליג בין רה"ר לרה"י מיירי דרך נפילה דלא שייך סי' מקום דהא לא ידע מקום שנפל ממנו. והא דקתני בכריכות דרך הנוח ובאינך דרך נפילה דאורחא דמלתא קתני דכריכות דיקירי אין מדרך שיפול שלא מדעת אלא הניחם שם. תוס'. כללא דמלתא מצא דבר שנאבד דרך נפילה אם יש סימן בגופו נוטל ומכריז ואם לאו אם הוא מהדברים שדרך למשמש בהם בכל שעה הוי יאוש מדעת ונוטלו והוא שלו וסימן מקום ל"ש בדרך נפילה. וגם סי' מנין ל"ש דבדרך נפילה לא ידע דנפלו ביחד אם לא בקשורים יחד כמו בתכריך לעיל ספ"ק. ואם הוא דרך הנוח במקום שאין משתמר כלל ואין בו סי' כגון במקום דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה דליכא גם סי' מקום הרי הוא שלו. ואם משתמר קצת (ובאופן דלא הוי מקום סי') לא יגע בו אף בספק הנוח. ואם יש בו סי' בין כך ובין כך אף בודאי הנוח נוטל ומכריז. ואם משתמר לגמרי בכל ענין לא יגע בו. זהו לשיטת תוספות. אבל דעת הר"ן הובא בשיטה מקובצת דבמשתמר קצת אף ביש בו סי' לא יגע בו אם הוא ודאי הנוח. זולת בספק הנוח. ועי' ברמב"ם שיש לו שיטה אחרת בזה ע"ש. וכל זה בסתם ואם שמעי' דאייאש שאמר וי לחסרון כיס אפי' ביש בו סי' הוא שלו:

ג

[אות כ] תוי"ט ד"ה גוזלות. ומקום לא הוי סימן. היינו כיון דאחר הגפה אינו משתמר לגמרי רק קצת מש"ה אילו יש בו סי' הדין דנוטל ומכריז משא"כ בסיפא דכלי באשפה דהוא משתמר לגמרי אף דמיירי ביש בו סי' כדקתני מגולה מכריז מ"מ לא יגע בו. תוס'. ובדיעבד אם עבר ונטלו במשתמר לגמרי אם לא זז משם וראה שלא באו הבעלים בתוך כך הר"ז יחזיר למקום שנטלו משם אבל אם הוליכן לביתו דיש לחוש שמא באו הבעלים בתוך כך ולא מצאו ושוב לא יחזרו לבקש לא יחזיר למקומו ואם יש בו סימן יכריז. ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו. ובמשתמר קצת באין בו סי' מיד שנטלו לא יחזיר דשמא שכחום הבעלים ואבידה היא. ומיד שנטלה חייב בשמירתה. וביש בה סי' פשיטא דלא יחזיר דהא אפי' לכתחלה צריך ליטול ולהכריז. כך מתבאר בתוס' והרא"ש ועיין בשיטה מקובצת בשם הר"ן:

ז

[אות כא] במשנה אמר את האבידה. בסוגיא אתמר רי"א אבידתה מכריז ורנ"א גלימא מכריז. ופרכינן לר"נ ממתני' דהכא אמר איהו גלימא ואמר להו גלימא צריכא למימר דכי לא אמר סימנים לא מהדרינן ליה. ומשנינן מאי לא אמר סימנים דל"א סימנים מובהקים דידה (היינו דאמר סי' גרועים). וק' לי דהו"ל להרע"ב ולהתוי"ט לפרש במתני' כשינוי דהש"ס דל"א סי' מובהקים דהא אנן קי"ל דגלימא מכריז. וצ"ע. ובאמת נתקשתי בפירכת הש"ס הנ"ל הא טעמא דר"נ דגלימא מכריז כדי לקרב יותר להאובד שעי"ז ישים לבו שנאבד לו גלימא. או שיחפש בגלימות בביתו ויודע לו שנפל ויבא להגיד סימנים אבל אם נכריז סתם אבידתא לא ירגיש בקל שנאבד דבר ממנו. וא"כ י"ל לפי האמת דשם אבידה לא הוי סימן. וא"כ אף אם נכריז סתם אבידה אין מחזירים לו בלא סימנים דידה. טוב יותר להכריז גלימא מטעם הנ"ל כיון דלא מפסדי' ליה להאובד בזה. אבל אילו היה שם גלימא סי' באמת היה מכריזים סתם אבידתא בכדי שבאם יבא ויאמר שם גלימא ולא יאמר סימנים דיחזירו לו. וא"כ שפיר קתני במתני' דאמר אבידה ולא סימנים אין מחזירים לו היינו דאף אם נכריז אבידתא סתם לא נחזיר לו. ומוכח זה הדין דמכריזים גלימא. וצ"ע (וגם מש"ה באין בו סי' לא יכריז):

ט

[אות כב] תוי"ט ד"ה כפועל. וכן העתיק הר"ב. עי' בב"ק פרק י' מ"ד בהרע"ב ותוי"ט שם:

י

[אות כג] תוי"ט ד"ה ואם היה בה"ק. והרמב"ם כתב או נזיר. כן הוא ברמב"ם (בפי' המשניות). ולכאורה יש לעיין לפי"מ דנקט הטעם דאין עשה דוחה לל"ת ועשה. והא בפ"ק דיבמות (דף ה' ע"א) אמרינן הא דקיי"ל דאין עשה דוחה לל"ת ועשה נגמר מנזיר. דאיכא למפרך מה לנזיר דישנו בשאלה. וא"כ עשה דוחה לל"ת ועשה דנזיר. ובאמת הרמב"ם (בפ"ז מהלכות נזירות) כתב הטעם דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר משום דכשהוא מצורע סותר את נזרו ואין ימי הצרעת עולים לו למנין נזירות וליכא עשה דנזיר עי"ש. ואולם הכ"מ כתב על השגות הראב"ד דביבמות אמרינן הטעם דישנו בשאלה. דחדא מתרי טעמי נקט. א"כ משמע דקיימא הסברא דישנו בשאלה. ועמ"ש בפרק ב' משנה ב' דנדרים (אות ט"ז):

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.