שער אפרים/עב

שער אפרים עב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאלה עב

פה ק"ק בודי"ן דמתקרי אובי"ן שטאט הסכימו בהסכמה אחת וז"ל למען ידעו הדורות כתבנו זאת למשמרת אנחנו ראשי וממוני הזמן דקהילתינו בצירוף הסכמת האב"ד ובצירוף טובי הק"ק יצ"ו כו' ע"ד מעשה הנער ראובן בן יעקב ששידך עצמו עם א' מאנשי הק"ק שלנו ועשו קשר אמיץ וחזק בכתב ידם בחרמות ובקנסות שלא יעבור אחד מהצדדי' לבטל השידוך הנ"ל וכנהוג פה הק"ק שלנו שנותני' המשודכים כתב ידם זה לזה ועם זה גומרים השדוכין ואח"כ נכנס איזה רוח שטות בלב הנער הנז' לבטל השידוכים. ותבע אותו לפנינו אבי הכלה המיועדת לו וטען הנער הנז' מאיזה טעם שאינו רוצה לעשות שידוך הנ"ל ובכן השבנו לו שאנו רוצים לתקן לו הכל כאשר עם לבבו רק שלא יבייש את בת ישראל וכן לא יעשה במקומינו ויהי בדברינו אליו יום יום ובכן קם בחוצפא ובעזות והסיר מסוה הבושה מעל פניו ופער פיו לבלי חק בחוצפא בפנינו ואמר אף אם אנחנו נתקן לו הכל כפי הטעמי' אשר טען לפנינו אינו רוצה לעשות שידוך הנז' ואינו חפץ לא במשודך ולא בבתו שלא כדת משה ואחר כל זאת נתננו לו זמן פן יחזור ממחשבתו הרעה ולא יבייש את בת ישראל אשר התקשר עצמו בעבותות אהבה בחרמות ובקנסות ועמד במרדו והקשה ערפו להוסיף חטא על פשע לדבר בדברי עזות וחוצפ' כראותינו כן קמנו ונתעודדנו לקנאות קנאות ה' צבאות לעשות סייג וגדר בקהילתינו יצ"ו שלא ינהגו בבנות ישראל מנהג הפקר ולבייש אותן שלא כדת משה וישראל וגזרנו אומר בצירוף הנז' עם הכח המסור בידינו מכל בני הק"ק יצ"ו בחרמות ונידויים שנעשו מעולם מחכמי הראשונים והאחרונים מא"ה הנה ובכל האלות והקללות הכתובות בתורת משה ששום אחד מאנשי הק"ק שלנו אינו רשאי לשדך את עצמו עם הנער הנ"ל הן שיהיה תושב פה הק"ק או שיבוא איזה איש נכרי להתגורר פה הק"ק לפי שעה או שיבוא להשתקע פה אתנו וגזירתינו בחרמות ובאלות ובקללות הנ"ל הן על איש או אשה אלמנה וגרושה וחלוצה יתומה גיורת ומשוחררת אשר תרצה לשדך עצמה הן שיגמור השידוך פה הק"ק או שיסעו למקומות אחרים לגמור השידוך עם א' מהנזכרים לעיל אזי רבצה בהם כל האלות והקללות הכתובים בתורת משה הנ"ל וילכדו ברשת החומרות החרמות הנ"ל. ומלבד זאת הראשים והממונים שיהיו בימים ההם מחויבים לשבר מתלעות עול בקנסות העוברים על כל הנ"ל ארבע מאות פרחים ויחולק להק"ק שלנו כפי רצון ראשי וממוני הזמן שיהי' בימים ההם אשר יעבור על א' מהפרטים הנז' ועוד מאה טאלר להשתי חברות דהק"ק פה אוב"ן ואף אם יקדש הנער בערמה איז' מהנזכרי' לעיל אזי שום בר ישראל מאנשי הק"ק הן תושב הן נכרי שיבא פה אינו רשאי לסדר לו פה סדר חופה וקידושין והשייך לה ומי שיעבור יהיה נלכד ברשת החומרות והקללות הנ"ל. ואף אם ישא אשה ממקומות אחרים וירצה לגור פה אתנו עם אשתו אזי שום אחד מאנשי הק"ק שלנו ולא איש אחר המתגורר פה אתנו אינו רשאי להתעסק עמו בעסק משא ומתן וג"כ אינם רשאים לצרפו לכל דבר שבקדושה ומכ"ש וק"ו שלא יקראו אותו ליום קיבוץ ומעמד הק"ק. ואם הנער הנז' יתן כתף סוררת לילך באלמות עם הק"ק יצ"ו ולבטל הגדר והסיג אשר נעשה לש"ש אזי מחוייבים ראשים וממונים באותו הזמן וגם כל בני הק"ק יצ"ו לצאת נגדו בכל כחם בעונש הנ"ל ולשבר מלתעות עול וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד וכל מי שיעבור על כל הנ"ל יהיה מי שיהיה הן יחיד הן רבים יחולו עליו כל האלות והחרמות הנ"ל ומחויב בקנס הנ"ל ואיזה ראש הקהל או ממונה שיהי' בימים ההם שלא ירצה לעמוד נגד העוברים סייג וגדר הנ"ל אזי הוא נלכד ברשת העונשים והראשים והממונים הבאים אחריהם מחוייבים לקנוס אותם וכ"ש וק"ו בנו של ק"ו שאינו רשאי שום בר ישראל לא ראשים ולא ממונים ורב וצורב יהי' מי שיהיה אפי' בצירוף כל בני הק"ק לעשות מעמד וקיבוץ לבטל הגדר והתיקון הנ"ל אזי חל עליהם כל העונשים ומחויב בקנס הנ"ל וכל הנז' קבלנו עלינו ועל הבאים אחרינו באלה ובשבועה ע"ד רבים שאינם יכולים להתיר לנו התיקון הנז' זולת אשר יתוועדו יחד שלשה רבנים דהיינו רב אב"ד דק"ק קראקא יע"א במדינת פולין והרב אב"ד דק"ק שאלוניקו יע"א והרב אב"ד דק"ק קושטנדינא יע"א וכל האלות והשבועות והקנסות הנ"ל עשינו על זמן דהיינו על זמן עשרים שנה מהיום הנרשם למטה ואחר כלות עשרים שנה מהיום הרשות נתונה לראשי וממוני הזמן לבטל ולהתיר התיקון הנ"ל שיתירו להנער לדור פה אתנו להיות כאחד מיחידי הק"ק יצ"ו. וכל מי שיעבור על כל הנ"ל יחולו עליו כל החרמות והאלות האלה והקנסות הנז' ומחוייבים ראשי וממוני הזמן להפריש אותם מכל קדושות ישראל כמו שנזכר לעיל וכל הנ"ל עשינו גדר וסיג שלא יהיו בנות ישראל הפקר ובזויות בעיני כל והנער הנ"ל הוא בערך עשרים שנה ויותר כו'. ועל ההסכמה הנ"ל חתומים בערך כ"ח אנשים ראשים וממונים ועקורי הק"ק העומדים על משמרת פקודי הק"ק וכל צרכי הק"ק נעשה על ידיהם ובצירוף ה"ה ר"מ ואב"ד יצ"ו:

והנה ערך שנה וחצי ויותר מזמן ההסכמה הנז' כאשר ראה הנער כי ארכו לו הימים אשר חלפו ועברו מזמן ההסכמה ואין דורש ואין מבקש אותו מחמת ההסכמה הנז' כי סגרו דלתי ביתו זו אשתו בא הנער ראובן הנז' ובוכה ומתחנן ומתנפל לפני כל א' מהראשים והממונים ועיקורי הק"ק שיתירו לו ההסכמה הנז'. וטענתו הוא באמרו הלא גלוי וידוע לכל שער עירינו שבא לכאן בהיותו קטן ערך ד' או ה' שנים עם אביו בהיותו במדינות פולניא אשר היה בדעת אביו ליסע עמו לארץ הקדושה וע"י סיבה אשר היתה מאת ה' שנהרג אביו בדרך והביאו אותו לק"ק בודי"ן ונשאר הוא לבדו יתום ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו ובעל הבית מתושבי הק"ק הנז' חמל עליו ולקחו לביתו וגידלו כבן וכאשר עשה השידוך הנ"ל בלי ידיעת הבעל בית הנז' אשר גידלו בביתו והיה כאשר נודע לו מהשידוך הנז' אזי חרה אפו וכל בני ביתו זו אשתו ואיימו וגזמו עליו בכמה איומים וגיזומים לפעמים בפרך ולפעמים בפירכה עד שלא יכול להשיב פניהם ריקם מחמת האיומים והגיזומים ועבור זה חזר מהשידוך הנז'. ולא ידע שיצא כזאת מלפני ראשי וממוני הזמן ועקורי הק"ק יצ"ו בהסכמה זו ולא הגידו לו כלל מעונש הזה ונוסף עוד מכאוב על מכאובו אחר שנשאר לבדו מבית אביו יתום קטן ואין עוזר והיה בבית בעל הבית הנז' ועתה על פי הסיבה אחר המעשה הנז' עלתה חלודה בינו ובין בעל הבית הנז' אשר גידל אותו בביתו עבור שהבעל בית הנז' גרם לו שהיה מוכרח לבייש את המשודכת הנז' והיה ריב בינו ובינו ודחה אותו הבעל בית מביתו. והנה הנער בוכה אנה יפנה על ימין או על שמאל אם כלה גרש יגרש מהק"ק ואמר כאשר אבדתי מבית אבי וממשפחתי אבדתי ומתי אעשה גם אנכי לביתי לבקש אחר אבידתי להמציא לי מנוחה זיווג הגון כי באם לא אמצא פה זיווג הגון אזי יגעתי באנחתי ואהיה מוכרח לטלטל עצמי מדחי אל דחי כאחד מן השבויים ואיני מכיר בלשון ספרדי ומדינות האשכנזים סגור ומסוגר אין יוצא ואין בא ולמה ידחה ע"י ההסכמה הלז נפש אחד מישראל בחנם כי אנה אפנה בהתהלכי חלילה מאהל אל אהל ובפרט הלא אותה הבתולה אשר היתה משודרת לו כבר נישאת לאיש אחד מתושבי הק"ק ומן הראוי שכבר אבדה קנאתה ושנאתה מעלי ועיקורי הק"ק וגם החתומים רובם ככולם מתחרטי' על ההסכמה הנז' באשר שרואים שהנער הלז בוכה ומתחנן לפני כל אחד וא' באשר שהוא יתום ונשאר בחוסר כל ונדחה מבית בעל בית שלו אשר סמך אצלו על שלחנו עד הנה ומתייראים כי כאשר לא ימצא הנער הלז תרופה להתיר לו ההסכמה הלז אזי יש לחוש כי באחרית הימים יצא מענין זה שורש פורה ראש ולענה והיה לשיכים בעיניהם ולצניני' בצדיהם ודי למבינים באשר שאין לו לא עוזר ולא תומך ולא מנהל ולא מנהיג ואף שהנער הלז צוח ככרוכיא אנה יפנה ויהיה מוכרח לטלטל עצמו מדחי אל דחי. אמנם אנו רואין שתי ראיות שהנער הלז לא יוכל לזוז מקהילתינו מכמה טעמים הידועי' לבני הק"ק ולבסוף יהיה לנו למורת רוח אם לא נתיר לו את ההסכמה הנ"ל. רק שאחד מעיר ושנים ממשפחה מוחים בהיתר ההסכמה הלז דהיינו אבי הבתולה אשר היתה משודכת להנער הלז והוא ג"כ אחד מהחתומים על ההסכמה הלז. עתה נא יורנו מורינו אם נוכל בשום אופן לבטל ההסכמה הזאת אם מצד טענות הנער הלז אשר בוכה ומתחנן במר נפשו לבטל ההסכמה הנ"ל וכמבואר בטענותיו אם מצד טענות העיקורי הק"ק ושכמ"ה:

תשובה הנה ראיתי בפוסקים חדשים וגם ישנים אשר ברחו מלהטפל בעסק התרת הסכמת שבועות ונדרים כבורח מן הנחש לחומר אזהרתם ועונשים בכן היה ראוי למשוך את ידי מזה הענין רק באשר שהנער בוכה ומתחנן בדמעות שליש באומרו באם שיתגרש מפה על ידי ההסכמה הזאת כמבואר בטענותיהם אזי יהיה העולם צר אצלו שכבר אבדה תקותו מבית אביו וגם האלופים הגבירים הראשים וממוני הק"ק וגם יחידי הק"ק הפצירו בי לבקש איזה זכות ע"פ דת תורתינו להתיר ההסכמה הנז' ובכן לא יכלתי להשיב פניהם ריקם. תחלה צריכין אנו לדקדק ולעיין בהסכמה זו אם יש צד ופתח להתיר ההסכמה זאת בראש שמבואר בהסכמה זו וז"ל וכראותינו כן קמנו ונתעודדנו לקנאות קנאות ה' צבאות לעשות גדר וסיג בקהילתינו יצ"ו שלא ינהגו בבנות ישראל מנהג הפקר וא"כ ההסכמה הזאת הסכימו כדי לעשות גדר וסיג לרבים וכבר מבואר בריב"ש סי' קע"ח וז"ל ומ"מ שאם היה גדר וסיג לרבים או לתורה ולדבר מצוה אין רשאין להתיר ואפי' אם יסכימו כולם דאמרי' בירושלמי כו' וכ"כ מהרד"ך בתשו' בית ט"ו והביא מרן הב"י בספרו הקצר סי' רכ"ח בי"ד סעיף כ"ח. ועוד שמבואר בהסכמה הנז' וז"ל וכל הנ"ל קבלנו עלינו ועל הבאים אחרינו באלה ובשבועה עד"ר שאינם יכולים להתיר לנו התיקון הנז' זולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים דהיינו רב אב"ד דק"ק שאלוניקו כו' ומבואר בגמ' דגיטין פ' השולח דף ל"ו ובגמ' דמכות פרק אילו הן הלוקין דף ט"ז ובבכורות ס"פ אלו מומין דמסיק שם אמר אמימר הילכת' אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה אבל על דעת רבים אין לו הפרה כי אם לדבר מצוה כי ההוא מיקרי דרדקי וכמו שמסיק שם וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מיקרי דרדקי כו' א"כ מוכח מגמ' הנז' דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כי אם לדבר מצוה ובהסכמה הנ"ל מבואר שקיבלו עליהם ההסכמה עד"ר:

וביותר לפי דעת ר"ת שהביא הרשב"א בחידושיו פ' השולח דר"ת גורס אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי הא דההוא מיקרי דרדקי כו' ודקדק ר"ת ממנה דדוקא לדבר מצוה שיהיה כעין אביהם של אותן תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה דחרטתן שוה ומביא ראיה מהא דמעשה דגבעונים שאין לך מצוה גדולה מזו לא תחיה כל נשמה ואפ"ה לא התירוהו לדעת ר' יהודא מפני שהודר ברבים וכ"ש עד"ר ואף שדברי ר"ת תמוהים מגמר' דמכות דף ט"ז הנז' מהסוגי' דאונס שגירש וכמו שמסיים הרשב"א בחידושיו וז"ל ומיהו במסכת דמכות בשמעתת' דקימו ולא קימו משמע לכאורה דאפילו בכל מצוה דעלמ' אמרו כן וצ"ע עכ"ל והעתיקו ג"כ בב"י סי' רכ"ח הנ"ל. אמנם כד מעיינת בסוגי' שם תמצא שדברי ר"ת נכונים הם ואין בהם נפתל ועקש ואינו קשה כלום עליו מסוגי' דמכות הנז' מההוא דאונס שגירש דשם מקשי' אלא אונס בטלו ולא בטלו היכי משכחת לה ומשני א"ר שימי כו' כגון שהדירה עד"ר דאמר אמימר כו' ומסיק שם אבל אונס לא דהיכא אמרי' עד"ר אין לו הפרה לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי הא דההיא מיקרי כו' ופרש"י אבל לדבר מצוה כגון הכא דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יש לו הפרה אם כן זכינו מזה דגבי אונס שגירש יש לו הפרה משום דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי וזהו שדקדק רש"י אבל לדבר מצוה כגו"ן הכ"א כו' א"כ משמע דוקא כגון הכא אבל לא במקום אחר. א"כ זכינו לפ"ז מ"ש הרשב"א בחידושיו בשם ר"ת הטעם דדוק' גבי ההוא מיקרי דרדקי כו' משום דאנן סהדי דכל האבות שלדעתם הודר כולם נתחרטו כו' אבל בנדר שאין אותם הרבים שייכים ביה ולא בחרטתן אין לו הפרה ואפי' לדבר מצוה לפי שאין חרטת הרבים שוה להתחרט כו' וע"ש לא אתי ר"ת למימר ולאפוקי דבאונס שגירש אין לו הפרה כי באונס שגירש כ"ע מודים דאין הרבים מסכימים דעתם מתחילה לנדר זה הואיל והוא לדבר עבירה לפי שהתורה אמרה לא יוכל לשלחה כל ימיו ובנדר הזה רוצה לבטל דברי תורה שלא להחזיר' וכל שעה הוא בעמוד והחזיר רק שאריה הוא דרביע עליה מכח נדר זה ובודאי אין דעת הרבים מסכמת לזה הנדר מתחילה ומכ"ש שאותן הרבים מסכימים בחרטה זו ולהתיר הנדר הזה הואיל ותחילת הנדר היה לדבר עבירה:

ואע"פ שרש"י פי' בגמר' דמכות דף ט"ז ד"ה עד"ר גבי אונס שגירש כו' שמצא לה עון שאסורה לו והדירה עד"ר וע"ד ב"ד כו' ומשמע מדברי רש"י שמצא לה עון וא"כ תחילת הנדר לא היה לדבר עבירה. ולפ"ז מ"ש לעיל ומכ"ש שאותם הרבים מסכימים בחרטה זו ולהתיר הנדר כו' שאין כאן כ"ש שהרי מצא עון אבל זה אינו קושי' חדא שהרי התוס' מקשי' על דברי רש"י בד"ה כגון שהדירה פרש"י שמצא לה עון שאסורה לו והדירה ולא נראה דא"כ אינו מצוה לקיים אלא שהדירה בלא שום עון כגון דאמר קונם תשמישך עלי כו' וא"כ לפי דברי התוס' תחילת נדרו היה לדבר עביר' כו' ואפי' לדברי רש"י אין כאן קושי' כי צריכין אנו לתרץ דברי רש"י שלא יקשה עליו קושי' התוס' כי קושית התוס' קושיא אלימת' בודאי מה שדחקו רש"י לזה שפירש שמצא לה עון לפי שהוקשה לרש"י שהרי הנדר לא חל וכמו שהרגישו התוס' בזה וכתבו שהדיר' בלא עון ושפיר חל עליה וכגון דאמר קונם תשמישך עלי כו' ע"ש וכמו שאכתוב עוד מזה לקמן בס"ד לכן פירש שמצא לה עון:

אמנם מ"מ קשה קושיות התוס' על רש"י ז"ל וצ"ל לפי דעת רש"י דה"פ שמצא לה עון דאסורה לו לא שיש עדים בעון זה שעשת' דא"כ בודאי אינו מצוה שיקיים אותה וכפי קושי' התוס' אלא דעתיה ה"פ שמצא לה עון דהיינו כעין עובדא דההוא סמיא בקידושין פ' האומר באשתו זינתה בע"א כו' וכמ"ש הטור בא"ה סי' קט"ו ובסי' קע"ח דמן הדין אינו חייב להוציא' רק אם הוא סומך עליו ונאמן לו כבי תרי צריך להוציא' לצאת ידי שמים וכאן גבי אונס שגירש אינו יכול להוציאה אבל מ"מ אסורה לו לפי שעובר על הלאו דלא יוכל לשלחה לכן הדירה עד"ר כו' וזהו שפירש"י שמצא לה עון שאסורה לו ואף שבידי אדם אינו יכול להוציאה אבל מ"מ אסורה לו לצאת ידי שמים לכן אדרה עד"ר אבל מ"מ רבים מסכימים בחרטה זו הואיל ותחילת הנדר היה לדבר עבירה דהואיל ובדיני אדם אינו יכול להוציאה ולאו כל כמיניה לומר שסומך עצמו על העד הואיל ועובר על הלאו דלא יוכל לשלחה ולא דמי לההוא סמיא דבלאו הכי יכול לגרשה בעל כרחה ומשא"כ גבי אונס שגירש עובר על הלאו ואינו יכול לגרשה בעל כרחה:

והר"ן כתב בפרק השולח וז"ל אמר אמימר הלכת' אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים כו' עד וכ' הראב"ד דכי אמרי' עד"ר אין לו הפרה לא אמרו אלא בנשבע לדבר מצוה כו' וחזר בו מההוא דאונס שגירש כו' והתם לאו לדבר מצוה הוא אלא עבירה נמי הוא שהרי אמרה תורה לא יוכל לשלחה כו' ע"ש ומשמעותי' כדברי התוס' ולא מטעם שמצא לה עון וכן הרי"בש בסימן קפ"ה בתשוב' העתיק לשון הרמב"ם ושיטתי' ממש כשיטת הר"ן דגבי אונס שגירש לאו דבר מצוה היא אלא עבירה נמי הוא כו' ע"ש וא"כ בודאי שאותם הרבים אשר נדר על דעתם מסכימים בחרטה זו להתיר הנדר זה דאונס שגירש כו' הואיל ותחלת הנדר היה לדבר עבירה כו':

ואע"פ שר"ת כתב הטעם דדוק' כעין אביהם של תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה כו' וא"כ בנ"ד גבי אונס שגירש לא שייכי רבים בנדר זה וא"כ איכא למימר דסובר ר"ת דאין לו הפרה אבל ז"א שהרי מסיק בדבריו דהטעם הוא דדוקא כעין אביה' של תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה דאנן סהדי דכל האבות אשר לדעתם הודר כולם נתחרטו משום שלא יבא תקלה על ידיהם שיעבור האונס שגירש על הלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו ומה שמסיק עוד ר"ת הטעם דגבי מיקרי דרדקי הטעם וז"ל אבל בנדר שאין אותם הרבים שייכים ביה ולא בחרטתן אין לו הפרה אבל כבר כתבתי דגבי אונס שגירש פשיטא דחרטתן שוה וכולם יש להם פתח אחד להתחרט מהטעם הנ"ל ומ"ש ר"ת הטעם גבי מיקרי דרדקי ולפי שאותם הרבים שייכי ביה כו' היינו לפי דאי לא הוי שייכי ביה אותם הרבים בנדר הזה הוי אמינא דאין להם התרה דמה לאילו הרבים להתחרט על הנדר הזה עבור שהתינוקות של אחרים משתבשים בלימוד ובפרט לפי דברי רבא שאמר בגמר' דלא יחפור שבשתא ממילא נפקא ועבור זה מוקמינן מיקרי דרדקי דגריס ולא דייק ואע"פ דלא קי"ל כוותיה. לכן כתב ר"ת כיון דאותם הרבים שייכי ביה כו' ומשא"כ לגבי אונס שגירש אע"פ שאין אותם הרבים שייכי ביה וכמ"ש לעיל מ"מ חרטתך שוה הואיל והלאו דלא יוכל לשלחה כו' נעשה על ידיהם:

וכן משמע מדברי מהרי"ק שורש נ"ב דף נ"ב וז"ל וגם אשר כתבת דחשיב דבר מצוה להשקיט הקטטות אין נלע"ד כלל להחשיב דבר מצוה אלא היכי שאי אפשר למצוה לעשות אם לא בהפרת השבועה כי ההוא מיקרי דרדקי דלא אשתכח דדייק כותי' וכן ההוא דמכות דף ט"ז גבי ההוא אונס שגירש ואידרה עד"ר דאי אפשר להחזירה אא"כ יפר דאז ודאי רבים מסכימים בחרטה זו כדי שלא תיבטל המצוה אבל בנדון זה שאפשר להתפייס ולהתקיים השבועה בלא ביטול מצוה מי יימר דרבים מסכימים בחרטה זו כו' ותדע כו' וע"ש ומסיים שם עוד אי נמי י"ל דאע"ג דמצוה לישאל עליו כיון דלא מיחזי מצוה כי ההוא מיקרי דרדקי דמצוה גדולה היא כו' וכן ההיא דאונס שגירש מצוה מפורסמת היא להתיר לו את נדרו כדי שלא יעבור בלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו המפורש בתורה בהדיא אבל מצוה אחרת לא וע"ש וא"כ משמע ג"כ כמו שכתבתי. ואע"פ דמ"ש שם מהרי"ק בתשוב' הנ"ל בזה אינו לפי דעת ר"ת רק לפי דעת החולקים על ר"ת שסברו דלכל דבר מצוה התירו גבי נדר שהודר עד"ר ואליבייהו כתב מהרי"ק דלאו דוקא לכל דבר מצוה. וזהו שכתב מהרי"ק ותדע דאי לא תימא הכי כל נדרי איסור אף נדר שהודר עד"ר יהיה להם הפרה שהרי מצוה להשאיל עליהם כדאית' שילהי הנודר מן הירק וכ"כ הרמב"ם בפי"ג מהל' נדרים ולפי דבריך ודאי רבים יסכימו בחרטה זו אלא ודאי צ"ל דטעמא משום דאפשר שלא יהיה בנדר הזה ביטול מצוה כו' וע"ש דמוכח מדבריו שם שמ"ש מהרי"ק שם הוא לפי דברי החולקים על ר"ת וא"כ י"ל לפי דעת ר"ת אין לו הפרה כשנדר עד"ר אלא דוק' כההוא מיקרי דרדקי אבל ז"א דמדעת החולקים על ר"ת נשמע לר"ת דעכ"פ גבי אונס שגירש דודאי רבים מסכימי' בחרטה זו וכמ"ש. ואע"פ שר"ת מביא ראיה לדבריו דלאו לכל דבר מצוה אמרו שהרי במעשה דגבעונים אין לך מצוה גדולה מזו לא תחיה כל נשמה ואפ"ה לא התירוהו לדעת ר"י מפני שהודר ברבים ומכ"ש בעד"ר אף שנאמר שבודאי דעת הרבים אינם מסכימים לעבור על הלאו דלא תחיה כל נשמה ואפ"ה לא התירוהו לדעת ר"י וא"כ איך נאמר שבנ"ד גבי אונס שגירש שבודאי אין דעת הרבים מסכמת לזה הנדר הואיל וע"י זה הנדר הוא עובר על הלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו ומאי שנא מן הלאו דלא תחיה כל נשמה:

אמנם זה אינו קושיא דאע"ג דנאמר דלא הסכימו דעת הרבים להתיר הנדר דגבעונים אע"ג שע"י זה עוברים על הלאו דלא תחיה כל נשמה מ"מ י"ל דאף ר"ת מודה דרבים מסכימים גבי אונס שגירש להיתר הנדר הזה שנדר עד"ר וחרטתם שוה שלא יעבור על ידיהם על הלאו דלא יוכל לשלחה כו' כי איתא שם בתוס' בגיטין פ' השולח דף מ"ו גבי עובדא דגבעונים בפלוגתא דר"י ורבנן וז"ל התוס' ד"ה כיון דאמרי' כו' וא"ת בלאו הכי מי חיילא שבועה והא הוי נשבע לבטל את המצוה כו' (לפי שרצו להשלים כו') וא"כ אע"פ שבועה דגבעונים לא התירוהו לדעת ר"י הואיל והודר ברבים מ"מ לא דמי לאונס שגירש כי במעשה דגבעונים לדעת התוס' דלא תחיה כל נשמה איירי דוקא כשאין רוצה להשלים שהרי ר"ת מביא ראיה לדבריו דלא לכל דבר מצוה אמרו שהרי במעשה דגבעונים כו' לא רצה להתיר אע"פ שעוברים על הלאו דלא תחיה כל נשמה ולפי דעת התוס' שמחלקים בלאו דלא תחיה איירי דוקא כשאין רוצים להשלים וא"כ ראיה של ר"ת אינו ראיה אלא ע"כ צ"ל דר"ת אינו סובר כתירוצו של התוספות:

ואע"פ שהתוספות נכונים בדבריהם כמו שכתבו בתירוצם וי"ל דע"כ כשאין רוצים להשלים איירי כו' כדמוכחי קראי כו' צ"ל לפי דעת ר"ת דמה שמוכח מקראי דאיירי בשאין רוצים להשלים ומה שאין כן ברוצים להשלים אז לא נאמר לא תחיה כו' היינו דוקא קודם שעברו ישראל את הירדן כדאיתא בירושלמי וכמו שכתבו התוספות בקושיתם וא"כ ר"ת אינו סובר כתירוץ התוספות ואדרבה ר"ת כתב שאין לך מצוה גדולה מזו כלא תחיה כו' ואפ"ה לא התירוהו כו' אבל מ"מ לא דמי כלל לאונס שגירש דגבי אונס שגירש בודאי אין דעת הרבים מסכימים לזה הנדר הואיל וע"י זה האונס שגירש הוא עובר על הלאו דלא יוכל לשלחה כו' ומכ"ש שאותם הרבים מסכימים בחרטה זו וכמ"ש לעיל הואיל ואין כאן שום ספק שעל ידיהם הוא עובר על הלאו ומשא"כ גבי הלאו דלא תחיה כו' יש קצת לפקפק אם כל דעת הרבים מסכימים בחרטה זו מטעם הנ"ל ואף דהלאו דלא תחיה היא מצוה גדולה אבל מ"מ הלאו דלא יוכל לשלחה גבי אונס שגירש עדיף לענין זה שבודאי כולם כאחד מסכימים לחרטה זו ומשא"כ בלאו דלא תחיה כו' והלאו דלא יוכל לשלחה גבי אונס שגירש יש לדמות לההיא עובדא דההוא מקרי דרדקי דאדרי' רבינא הואיל דודאי רבים מסכימים בחרטה זו וה"ה גבי אונס שגירש וא"כ אין לדחות דברי ר"ת מההוא דאונס שגירש בסוגיא דשמעתתא דקיימו ולא קיימו וגם הרשב"א בחידושיו במה שמקשה על ר"ת מההוא סוגיא דמכות הנ"ל לא החליט הקושי' שידחה דברי ר"ת מכח קושיא הנ"ל לגמרי רק כתב בזה הלשון וז"ל ומיהו בסוגיא דמכות בשמעתא דקימו ולא קימו משמע לכאור"ה דאפילו בכל מצוה דעלמא אמרו כן וצ"ע עכ"ל. הנה כתב הרשב"א לשון משמע לכאור"ה אבל לא בהחלט ודו"ק שם:

ואין לפקפק בישוב הנ"ל שישבתי דברי ר"ת וכתבתי דגבי אונס שגירש כ"ע מודים דאין דעת הרבים מסכימים מתחילה לנדר זה הואיל והוא לדבר עבירה כו' שהרי רש"י פירש בגיטין דף ל"ו עד"ר כך יאמרו לו הרי אנו מדירי' אותך על דעתינו וא"כ שרבים הדירו ונדר בפניהם ע"ד אותם רבים וה"ה בנ"ד גבי אונס שגירש כו' ה"פ שהדירו אותו על דעתם וא"כ איך כתבתי לדעת ר"ת דגבי אונס שגירש כ"ע מודים דאין דעת רבים מסכימים כו' הואיל והוא לדבר עבירה כו' שהרי לפי מה שפירש"י הדירו אותו הרבים בהדיא ונדר בפניהם:

אמנם אין זה כדי לדחות התירוץ הנ"ל שישבתי דברי ר"ת חדא דהלא אליבא דר"ת קיימינן דצריכין אנו לישב דבריו מסוגיא דמכות גבי אונס שגירש כו' ור"ת כתב בהדיא בפ' השולח הביאו התוס' ד"ה אבל לדבר מצוה כו' וז"ל עוד אומר ר"ת דעד"ר היינו כשאומר על דעת פלוני ופלוני כו' אפילו שלא בפניהם וא"כ מה שכתבתי בישוב דברי ר"ת כו' עולה על נכון וכן מסיים הרשב"א בחידושיו שם בפ' השולח בהדיא ולפי דברי ר"ת דעד"ר היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני כו' אפילו שלא בפניהם:

ואף לפי דעת רש"י שסובר שרבים מדירים אותו וצריך דוקא בפניהם ונאמר שגם דעת רש"י כדעת ר"ת בענין נדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כ"א לדבר מצוה כההוא מיקרי דרדקי וכפי גירסת ר"ת הנ"ל והיינו כדי להשוות דעת רש"י ור"ת בכל דבר מה שנוכל להשוות אותם כי כבר אנו מוזהרים ועומדים מפי סופרים ומפי ספרים שלא להרבות מחלוקות בין הפוסקים ואעפ"י שבודאי מחולקים רש"י ור"ת בפי' נדר שהודר עד"ר דאליבא דעת רש"י צריך דוקא בפניהם ומשא"כ לפי דעת ר"ת וכמ"ש לפני זה אבל מ"מ בענין אם יש לו הפרה לשאר דבר מצוה נאמר שרש"י ג"כ סובר כדעת ר"ת הדרא קושי' לדוכתי' לפי פירש"י בפירושו עד"ר מה שקשה על ר"ת בההוא דאונס שגירש כו'. אבל נלע"ד שגם לפירש"י בפירושו בעד"ר ג"כ לא קשה מידי שמ"ש רש"י דאדרה עד"ר שרבים הדירו אותו על דעתם י"ל גבי אונס שגירש ג"כ ה"פ שהאונס שגירש אמר בפניהם שרוצה לידור מאשתו הנאה והדירו אותו הרבים על דעתם אבל לא הגיד בפניהם שהוא אנס האשה הנז' ושעובר על הלאו דלא יוכל לשלחה כו' בנדרו זה אבל אם היה מגלה בפניהם שבנדרו זה שהדירו אותו הרבים עובר על הלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו בודאי לא הדירו הרבים אותו כיון שהוא לדבר עבירה ועדיף מההוא מקרי דרדקי:

וראיתי בבית חדש שכתב בסימן רכ"ח בי"ד סעיף כ"ג וז"ל ונדר שעד"ר כו' עד לפירש"י עד"ר כך יאמרו לו הרי אנו מדירים אותך על דעתינו כו' עכ"ל ונראה ודאי דלאו דוקא שרבים נדרו ואמרו כך בפירוש אלא ה"ה א' שנדר ואמר שנודר עד"ר וגם הרבי' אינם בפניו ואינם יודעים מזה שנדר נדר זה על דעתם ואפ"ה אנו דנין כך בנדר זה שעד"ר כאלו אמרו הרבים כך הרי אנו מדירים אותך על דעתינו כו' עכ"ל הב"ח וע"ש. וא"כ לפי זה פשיטא שאינו קשה כלום מן פירש"י על דברי ר"ת מה שהקשיתי לעיל ממ"ש רש"י בגיטין עד"ר כך יאמרו לו הרי אנו מדירי' אותך על דעתנו וכמ"ש לעיל שהרי לפי מ"ש הב"ח לשון זה לאו דוקא הוא:

אמנם דברי הב"ח בעצמם תמוהים דמנ"ל להב"ח לומר שלאו דוקא שרבים אמרו לו כך כו' שהרי כתב הר"ן פרק השולח אמר אמימר כו' עד"ר היינו שנשבע בפניהם ואמר להם על דעתיכם או שאמר על דעת פלוני כו' או שאמר סתם ע"ד רבים כולהו הני גוני עד"ר מיקרי כו' וכן כתב רב האי כו' ע"ש בר"ן וכן בחידושי הרשב"א דהיינו שרש"י חולק וסובר שעד"ר פירושו שנשבע בפניהם דהיינו בפני רבים הידועים וז"ש אח"כ הר"ן וז"ל ובתוס' כתבו בשם ר"ת דעד"ר היינו ע"ד פלוני כו' אפילו שלא בפניהם אבל עד"ר סתם לאו כלום הוא והיינו שדעת ר"ת הוא שלא כדעת רש"י שצריך דוקא בפניהם וא"כ זהו שלא כדעת הב"ח אליבא דדעת רש"י שכתב דלשון זה לאו דוקא. וכן משמע בחידושי הרשב"א בגיטין פ' השולח דלשון זה דוקא דהיינו שאינו מיקרי עד"ר אלא כשנשבע או נודר בפניהם ולאפוקי ר"ת סובר שאפילו שלא בפניהם רק שפרט אותם וזהו שמביא אח"כ הרשב"א בחידושיו דאפי' שלא בפניהם מיקרי עד"ר וא"כ זהו שלא כדעת הב"ח הנ"ל. ואיפשר שמ"ש הב"ח ונראה ודאי דלאו דוקא היכא שרבים נדרו כו' היינו לפי שהב"ח פוסק כאותם הפוסקים ששסוברי' דעד"ר מיקרי אפי' שלא בפניהם וז"ש ונראה ודאי דלאו דוקא כו' אבל ודאי רש"י סובר שצריך דוקא בפניהם וכמו שמשמע מדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל. ועיין בריב"ש סי' קפ"ה שכתב וז"ל ובפי' עד"ר כבר ראיתי מ"ש במשפט החרם כי י"מ כגון שאמר סתם עד"ר ואינו מפרט אותם כו' ואז אין לו הפרה לדבר הרשות כו' ובשם ר"ת כתבו דמי שאומר סתם עד"ר ואינו פורט אותם אינו כלום ואינו מוסיף חומר בנדר ופירש עד"ר ר"ל שמפרש אות' וגם רש"י פירש כן שהוא בפני רבים ונדר לדעתם שהוא פי' כך יאמרו לו הרי אנו מדירים אותך על דעתינו ולדבר הרשות אין חכם מתיר אפילו ברצונם שכיון שנדר לדעתם כבר סילק עצמו מן ההיתר שלא סמכה דעתו שיסכימו בהיתרו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כו' ע"ש דמשמע מדברי הריב"ש שר"ת ורש"י אינם חולקים שכתב ובשם ר"ת כתבו כו' וגם רש"י פירש כן כו' וא"כ משמע שרש"י ור"ת שוין יחד ובאמת לפי מה שכתבתי בשם הרשב"א ושאר פוסקים המה רחוקים כמטחוי קשת דלפי דעת ר"ת אין צריך לידור בפניהם ואליבא דדעת רש"י צריך דוקא לידור בפניהם אבל מ"מ תרווייהו סברי שלא כדעת הרמב"ן. ומ"מ מוכח ג"כ דלא כדעת הב"ח שכתב לפי דעת רש"י ונראה דלאו דוקא כו' אם לא כפי מה שישבתי דברי הב"ח הנז'. אמנם במה שסיים הריב"ש אח"כ לפי דברי רש"י אז דברי הב"ח מדוקדקים וז"ל הריב"ש ואפשר כו' ורש"י ז"ל לא בא אלא לומר דאף כשמזכירין וידענו מי הם והם נסכמים בהיתר אין מתירים וכ"ש סתם או כדי שלא נבין מלשון הגמ' שאף כשהב"ד הם המשביעים אותו צריך שיזכירו עד"ר כלומר זולתם לזה ביאר רש"י ז"ל דכיון שב"ד הם המשביעים על דעתם ה"ז עד"ר כו' עכ"ל הריב"ש פה בסי' קפ"ה. ובסי' תקי"א כתב בלשון רש"י כלשון השני שכתב פה ע"ש וא"כ לפי מ"ש הריב"ש בשני מקומות הנז' דברי הב"ח מדוקדקים במ"ש ונראה ודאי דלאו דוקא היכא שרבים נדרו ואמרו כך בפי' אלא ה"ה אחד שנדר ואמר שנודר עד"ר וגם הרבים אינם בפניו כו' דנין כך בנדר זה שעד"ר כו' ע"ש והיינו כדברי מסקנת הריב"ש הנ"ל בשתי מקומות לפי דברי רש"י וע"ש. ועיין בערכין פרק שום היתומים דף כ"ג במשנה המקדיש כו' וקמפלגי בנדר שהודר עד"ר ופירש"י עד"ר שאומרים לו נדור וצריך לישב פירש"י דערכין עם מה שמפרש רש"י בסוגיא דהשולח:

וראיתי בהר"ן פרק השולח שכתב ג"כ דברי ר"ת שכתב הרשב"א בשמו בלשון אחר וז"ל ור"ת גריס כההוא מקרי דרדקי ואמר דלא אמרי' לדבר מצוה יש לו הפרה אלא כעין ההוא עובדא דהוי ליה כעין נדרי טעות שהיו. סבורים שהתינוקות יצליחו בלימודם ממיקרי דרדקי אחר כו' אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה והביא ראיה כו' מגבעונים כו' ואעפ"י שיש מצוה בהריגתם דכתיב לא תחיה כל נשמה כו' ומסיים הר"ן דלאו ראיה דכיון דחזרו בתשוב' לא היה מצוה בהריגתם כו' ועיין ב"י בסי' רכ"ח בי"ד שמעתיק לשון הר"ן הנ"ל ע"ש:

ולכאורה דברי הר"ן צריכים ישוב כי יש לדקדק למה לא דחה הר"ן דברי הר"ת כמו שדחה אותו הרשב"א מסוגי' דמכות מההיא דאונס שגירש וסוגי' דשמעתתא הנ"ל היתה בין עיניו תיכף לפני זה שכתב הר"ן בשם הראב"ד וז"ל וכתב הראב"ד דכי אמרי' עד"ר אין לו הפרה לא אמרו אלא כשנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות יש לו הפרה וחזר בו מדאמרי' בפרק אלו הן הלוקין גבי אונס שגירש שהדירה עד"ר והתם לאו לדבר מצוה אלא עבירה נמי הוא שהרי אמרה תורה לא יוכל לשלחה כל ימיו כו' ואחר זה תיכף כתב הר"ן הא דר"ת הנז' וה"ל לדחות דברי ר"ת מסוגי' הנ"ל דמכות מההוא דאונס שגירש באשר שראה שהראב"ד חזר בו מדבריו מההוא סוגי' דאונס שגירש הנ"ל. וביותר קשה שבמה שדחה דברי ר"ת שהביא ראיה מגבעונים ודחה הר"ן ראיתו וז"ל ולאו ראיה היא דכיון שחזרו בתשוב' לא היה מצוה בהריגתם כו' ע"ש ודחיה הזאת אינה דחיה כ"כ דהרי התוס' מקשי' קושיא זו בפ' השולח דף מ"ו ע"א ד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה כו' וז"ל וא"ת בלא חילול השם נמי אין יכולין להורגן כיון שבאים להתגייר כו' הא למדת שאם חזרו בתשוב' כו' וי"ל דאי לאו חילול השם נהי שלא היו יכולים להורגן היו יכולים לגרשם מעריהם ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר כי אם אחרי כן ע"ש לשון התוס' וא"כ כמו שמתרצים התוס' קושית' כמו כן יש לתרץ הדחי' דהר"ן שדחה את דברי ר"ת בתרוצו של התוס', וקושיא האחרונה הזאת יש לישב שבודאי צ"ל שהשני תירוצים של התוס' הנ"ל נראה להר"ן לדוחק גדול כי לפי תי' הראשון שתירצו התוס' דאי לאו כו' דנהי שלא היו יכולים להורגן היו יכולים לגרשם מעריהם כו' א"כ לפ"ז קשה דהלא בקרא כתיב ולא הכום בני ישראל כו' ולפי תירוצו של התוספ' הלא לא היו יכולים להורגן וכקושי' התוס' רק שהיו יכולים לגרשם מעריהם וא"כ איך אמר הכתוב ולא הכום בני ישראל הו"ל לכתוב ולא גירשום בני ישראל וגו' ולפי דעת התוס' צריך לדחוק ולומר שמ"ש ולא הכום בני ישראל היינו פירושו שלא גירשום ותי' זה היה נראה להר"ן לדוחק גדול וג"כ תירוץ הב' שכתבו התוס' ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר אלא אח"כ ג"כ דחוק למעיין שם בתוס' ולכן דחה הר"ן דברי ר"ת לפי סברת קושיות התוס' אבל מ"מ צריך ישוב למה לא דחה דברי ר"ת בקיצור מסוגיא דאונס שגירש וכמ"ש לעיל:

וצריך לישב את זה לפי דברי הר"ן לפי שסבר דגבי אונס שגירש ואדרה עד"ר מיקרי ג"כ כעין נדרי טעות שבודאי אילו היה יודע שלא יפטור ממלקות בזה ויעבור בזה על הלאו דלא יוכל לשלחה כו' לא היה נודר לכן יש לו הפרה כמו גבי ההוא מיקרי דרדקי דהוי ג"כ כעין נדר טעות בגופו של נדר ופתחו מגופו ומאות'מצוה עצמה וכן כתב הר"ן בתשוב' סי' ל"ח וז"ל שמא יאמר אדם כבר חידש ר"ת ז"ל ואמר דלאו בכל דבר מצוה כו' אלא דוקא שיהא פתחו מגופו כו' מ"מ בנ"ד גבי אונס שגירש מיקרי טעות בגופו של נדר לפי שסבר שמחמת נדרו יהיה פטור ממלקות ואלו היה יודע שלא יפטור ואדרבה מכח הנדר הוא חייב מלקות שמכח זה הוא עובר על לא יוכל וגו' לא היה נודר כו' אבל מדברי הרמב"ן בתשוב' והמיוחסות לו בסי' ע"ד משמע דמיקרי נדר טעות אף שאין הטעות מגופו של נדר וגם הפתח אינו מגופו וז"ל שם בא' שמתוך רוגזו קפץ ונשבע כו' ע"ד המקום ועד"ר כו' שלא אכנס עם אשתי בבית א' תשו' כו' ואפילו לר"ת שאמר שלא בכל דבר מצוה מתירים אלא בכי ההוא מעשה דלא אשתכח דדייק כוותיה בכאן מותר דהטעם התם משום דאנן סהדי דדעת הרבים מסכמת גם כן בפתחים שלא נדרו אלא ע"ד שיועילו לתינוקות כו' דאנן סהדי דדעת הרבים מסכימים לפתחו של זה שלא עשה אלא מחמת כעסו:

וכן משמע מדברי ה"ה מהרד"ך דבמקום דאיכא למימר דהוי טעות מודה ר"ת דאע"פ שנדר יש לו הפרה אעפ"י שאין הטעות בגופו של נדר ופתחו אינו מגופו וז"ל מהרד"ך הנז' בתשוב' בית ז' ח"ה וא"כ בנ"ד אנן סהדי דאי הוה ידע דקעבר על מצות חכמים לא היה משביעה דלא מבעיא לדעת המפרשים דאפילו מי שנשבע עד"ר כו' לא לכל דבר מצוה אמרו שמתירים אלא בכה"ג דההוא מעשה דההוא מיקרי דרדקי דלא אשתכח דדייק כוותיה הכא מודה דהא התם הטעם הוא משום דנדר טעות הוא כו' ה"נ אנן סהדי דשבועה של טעות היתה דאיהו סבר דמצוה קעביד כו' וטעה בדבר שלא ידע דאיסור קעביד שבגרמותו תעבור האשה על מצות חכמים עכ"ל ע"ש וצ"ל לפי דעת הרמב"ן וכן לפי דעת מהרד"ך דזה מיקרי טעו' בגופו של נדר ופתחו מגופו אבל זהו קצת דוחק. א"כ מוכח משם בהדיא דאפילו לדעת ר"ת אם יש לתלות בנדר טעות יש לו הפרה וכפי מה שישבתי דברי הר"ן הנ"ל שלכן לא דחה דברי ר"ת מההוא דאונס שגירש. ועיין בדברי הר"ן בתשוב' סי' ל"ח הנז' שכתב וז"ל גבי נערה שנתפתתה כו' שאסרה איסור על נפשה שלא תינשא בלי רשות אמה וקרוביה כו' ועתה קרובה רוצה לעגן אותה כו' ומסיים שם אומר אני שאפי' לדברי ר"ת שחידש חומרא זו הרי נדון שלפנינו כההוא מיקרי דרדקי ועדיף שכבר גילתה זאת בדעתה שבשעת נדרה שהיתה נודרת כך מפני שהיתה חוששת כו' שתשב עגונה כו' ע"ש דמשמע מדברי הר"ן בזה שצריך דוקא להיות ממש כעין מקרי דרדקי שטעות בגופו של נדר ופתחו מגופו ממש. ובזה מיושב מה שיש לדקדק בדברי הר"ן שכתב דדוקא גבי ההוא מיקרי דרדקי כו' משום דהוי כעין נדר טעות כו' אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה ומביא ראיה מגבעונים דלא היתה הפרה לשבועתם אע"פ שיש מצוה בהריגתם כו' וקשה קצת הלא בעובדא דגבעונים אין לך נדר טעות גדול מזה שאילו ידעו ישראל שבקרביהם היו יושבים הגבעונים לא היו נשבעים להם נשיאי העדה ואין לך נדר טעות גדול מזה וכמ"ש שם בגיטין דף מ"ו אליבא דרבנן התם מי חיילה שבועה עלייהו כלל כיון דאמרי להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חייל' שבועה כלל כו' אלא ודאי משום חילול השם:

ולכאורה י"ל בודאי דמ"ש בגמ' דהוי נדר טעות דלא חיילה עליה שבועה כלל היינו אליבא דרבנן דפליגי על ר' יודא וסברי דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ומשא"כ לדברי ר"י שסבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא סבר הטעם משום חלול השם וכמ"ש בגמ' שם מ"ט דר"י דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ורבנן התם מי חיילה עלייהו שבועה כו' ומה שמביא הר"ן ראיה בשם ר"ת לדבריו מגבעונים היינו אליבא דר"י דסבר שנדר שהודר ברבים אין לו הפרה וטעמא דר"י מגבעונים כו' ואם איתא דלכל דבר מצוה יש לו הפרה הלא גבי גבעונים ג"כ יש מצוה בהריגתם כו' וא"כ לפ"ז אינו קשה כלום על דברי הר"ן בשם ר"ת מה שמביא ראיה מגבעונים לדבריו. אבל מ"מ צריך ישוב וטעם למה באמת לא מחשב לר"י כנדר טעות הלא אין לך נדר טעות גדול מזה וכמ"ש לעיל ולא היה צריך התרה כלל:

וראיתי בתוס' בסוגיא הנ"ל שהרגישו בקושיא זו בגמ' אליבא דר"י וז"ל התוס' בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה כו' עד וא"ת מ"ט דר"י הא ודאי שבועה בטעות ועוד לר"י איך הניחום בארץ הכתיב לא ישבו בארצך כו' וה"ל נשבע לבטל את המצוה וע"כ משום חילול השם הוא כדאמרי רבנן וי"ל דאם איתא דיש לו הפרה לא היה חילול השם בדבר עכ"ל הנה במ"ש וי"ל דאם איתא דיש לו הפרה כו' לכאורה צריכין ביאור כי קושית התוס' במה שהקשו דודאי שבועה בטעות הואי היא קושיא אלימתא כי באמת שבועה בטעות היא וכמ"ש בגמ' אליבא דרבנן כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו כו' בודאי בקושיא השני' שהקשו אליבא דר"י דאיך הניחום בארץ הכתיב לא ישבו בארצך כו' זה אינו קושיא לענ"ד כי יש לישב קושי' זו בקושיא שמקשי' התוס' אח"כ וז"ל וא"ת בלא חה"ש נמי אין יכולים להורגם כיון דבאו להתגייר כדאמרי' לעיל לא ישבו בארצך כו' פן יחטיאו אותך כו' יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד ע"א כו' ע"ש וא"כ ש"מ שהגבעונים באו להתגייר וא"כ בזה לא עברו על הלאו דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך כו' וא"כ קושיות התוס' שהקשו על ר"י האיך הניחום בארץ אינו קושיא די"ל שסבר ר"י באמת באו להתגייר וקיבלו עליהם שלא לעבוד ע"א אבל קושיא הראשונ' של התוס' שהקשו מ"ט דר"י דהא ודאי שבועה בטעות הוי היא קושיא חזקה וכמ"ש לעיל ודברי התוס' בתירוצם צריך ביאור במ"ש לעיל וי"ל דאם איתא דיש לו הפרה לא היה בדבר חילול השם. ולפי פשוטו צ"ל דה"פ דאם איתא דיש לו הפרה וא"כ אז בוודאי היו הורגים אותם ישראל אף כי נשבעו להם נשיאי העדה לפי שיש היתר לשבועה זו והיו מתירין את שבועתם ולא היה חילול השם ומשא"כ עתה שאין היתר לנדר ושבועה שהנדר ברבים וא"כ אז יש חילול השם אם היו הורגים אותם הואיל ונשבעו להם נשיאי העדה ברבים:

ובזה מתורצים שני הקושיות של התוס' אעפ"י שהיה בודאי שבועה בטעות גם אליבא דר"י אבל מ"מ באשר שנדר שהודר ברבים אין לו הפרה היה קצת חילול השם בפני האומות ולכן לא עברו ג"כ על הלאו דלא ישבו בארצך משום שהיה חילול השם בדבר ולאפוקי רבנן סברי דאע"פ דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה מ"מ איכא חילול השם וזהו המשך דברי התוספו' לפי פשוטו. אבל מ"מ יש לפקפק מהיכן ידעו הגבעונים לחלק בין נדר שהודר ברבים אם יש לו הפרה אם לאו כדי שמתוך זה יסתעף שיש חילול השם אם אין לו הפרה וכי הגבעונים דינא גמירי:

ומצאתי ראיתי בחידושי הרשב"א בסוגיא זו בדף מ"ו שכתב וז"ל ורבנן מי חייל' שבועה כו' ואיכא למידק לר"י היכי חיילה דשבועת שגגות היתה ושפיר קאמרי ליה רבנן ותירצו בתוספות דודאי אף ר"י מודה בההוא שבועה דגבעונים דלא חייל' כלל ומשום חילול השם הניחום ולא הרגום אלא מדכתיב כי נשבעו להם נשיאי עדה מוכח דמשום שהיתה ברבים נמנעו מלהורגם וטעמא דמהתם משמע שהגבעונים נתיראו שמא לאחר שיודע להם שרימו אותם יהרגום ולפיכך שאלום איזה שבועה יש שאין לה היתר ואמרו להם שבועה שידעו בה רבים ולפיכך אם יהרגום עתה אח"כ אעפ"י שלא חלה השבועה שיש חילול השם בדבר שהם חשבו שאין להם היתר לעולם בשום ענין כמו שהם אמרו להם ואינם יודעים דמשום שהטעום לא חלה השבועה כו' עכ"ל ע"ש:

הנה במ"ש הרשב"א ותירצו בתוס' כו' לשון זה אינו בנמצא כלל בתוס' שלנו אבל לפי מה שכתבתי לעיל בביאו' דברי התוספות במ"ש בתירוצם וי"ל דאם איתא דיש לו הפרה לא היה בדבר חילול השם כו' נכללים כל דברי הרשב"א הנ"ל בחידושיו גם מה שכתבתי שיש לפקפק האיך ידעו הגבעונים לחלק בין נדר שהודר ברבים כו' ולפי מ"ש הרשב"א הנ"ל מיושב כל זה לפי שהגבעונים שאלו אותם איזה שבועה יש שאין לה היתר לפי שנתיראו מהם שמא לאח"כ כאשר יודע להם שרימו אותם יהרגום ונשיאי העדה אמרו להם שנדר או שבועה שידעו בה רבים אין לו הפרה כו' לאפוקי רבנו סברי דלא כן היה דאף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה והגבעונים עצמם ידעו שלא חלה השבועה שהרי רימו אותם אבל מ"מ נמנעו מלהורגם משום קידוש השם שמקיימים הבטחתם אף שלא נשבעו וז"ש בגמ' ורבנן התם מי חייל' עלייהו שבועה כו' ומשמע דאף ר"י סובר כן דאילו היה ר"י סובר שחלה השבועה הל"ל ורבנן סברי לא חייל' שבועה ולא בלשון בתמיה ועיין בחידושי הרשב"א שם:

אמנם זהו סותר מ"ש לעיל שלדברי ר"י שסבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא סבר הטעם משום חילול השם ולפי מ"ש בדברי התוספו' גם ר"י סובר הטעם דלא הרגום משום ח"ה וגם ר"י סובר שהיה נדר טעות רק באשר שאמרו להם נשיאי העדה שנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לכן לא הרגום מפני ח"ה וא"כ לפ"ז ראיית הר"ן בשם ר"ת מהגבעונים אינה ראיה כלל שכתב הר"ן בשם ר"ת אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמת' אין לו הפרה דוגמת הגבעונים כו' שהרי גם גבי גבעונים היה נדר טעות וכמ"ש לעיל. אכן לפי מ"ש לעיל מיושב וכד דייקת בלשון הר"ן בשם ר"ת אין זה קושיא שכתב אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמת' דייק ל' מחמת"ה ר"ל אעפ"י שגוף הנדר טעות אבל לא מחמת אותה מצוה אין לו הפרה ודייק מהגבעונים כו' וכמ"ש לעיל בשם הר"ן בתשוב' סי' ל"ח שצריך להיות דוקא טעות מגופו של נדר ופתחו מגופו וגבי גבעונים לא מקרי טעות מגופו לפי סברת הר"ן הנ"ל. ועיין במהרי"ק בתשוב' שו' נ"ב במ"ש וז"ל בדברי ר"ת ואעידה לי ג' עדים נאמנים ה"ה הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל שכולם כתבו משמו של ר"ת דאדרבה הא דאמרי' דלדבר מצוה יש לו הפרה היינו דוקא דומיא דההוא מקרי דרדקי שהיו סבורין שיצליחו התינוקו' כו' ונמצא בהיפך וכ"ש בנדר טעות שהרי מתחילה כיונו במצות התינוקות אבל בשביל מצוה אחרת אשר מתחלת הנדר לא כיונו אליה לא שרינן נדר שהודר עד"ר אפילו לצורך מצוה וכתב אח"כ מהרי"ק מ"ש הר"ן בשם ר"ת אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה כו' ע"ש וזהו לשון הר"ן בשם ר"ת שהעתקתי לעיל מזה כו' ג"כ מוכח שצריך להיות נדר טעות מגופו ולכן לא דחה הר"ן דברי ר"ת מההוא דאונס שגירש לפי שמיקרי ג"כ טעות מגופו של נדר וכמ"ש לעיל שהיה סבור שמחמת נדרו יפטור מן המלקות ואדרב' מכח הנדר הוא חייב מלקות שמכח זה עובר על לא יוכל לשלחה כו' לאפוקי לפי שאר הגאונים שכתבתי לעיל בשמם דמשמע דאין צריך להיות הטעות מגופו של נדר כו' א"כ קשה לפ"ז נוכל לומר כמעט בכל נדרים שהם נדרי טעות ואנן סהדי כו' וכמו בנדון דהרמב"ן ומהרד"ך הנ"ל ובמהרי"ק רצה לישב קושיא זו שמקשין על ר"ת מהא דאונס שגירש וז"ל שם ואולם כי לענ"ד יש הרבה לתמוה על ר"ת דהא משמע בהדיא בפ"ב דמכות דהאונס שגירש והדיר גרושתו עד"ר דאין לוקה בשום ענין משום דיכול להחזירה משום דהוי מצוה ויש לו הפרה ומייתי ראיה מההוא מיקרי דרדקי כו' ולפי דבריו היה לו ללקות דהא אין יכול להחזיר' דלא עדיף משבועת הגבעונים דלא היתה לה הפרה משום דבר מצוה כמ"ש לעיל הר"ן בשמו של ר"ת כו' ע"ש:

הנה מתוך כתלי כתבו נראה כאילו מפיו אנו חיים בקושי' זו ובאמת קושיא זו היא של כת קודמין שכבר קדמוהו הרשב"א בחידושיו בקושי' זו וכמ"ש לעיל והעתיק הב"י לשונו בסי' רכ"ח הנ"ל וראיתי שרצה מהרי"ק הנ"ל לישב קושיא זו וז"ל ואולם כי י"ל דהא דקאמר ר"ת דאין לוה הפר' אפילו לדבר מצוה אלא כעין עובדא דההוא מיקרי דרדקי ע"ש היינו משום דדילמא לא היה דעתו להתחרט משום מצוה זו אבל אם יבא אליהו ויאמר שכך היה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו היה לו הפרה בכל דברמצוה אפילו נשבע עד"ר והשת' א"ש ההוא דמכות דודאי אונס שגירש לא לקי כו' דדילמא היה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו כו' ע"ש ודבריו אינם מובנים לי לכאורה במ"ש אבל אם יבא אליהו ויאמר כו' דהלא סברא זו היא סברת ר' יוחנן בפ' החולץ דף ל"ה ואנן קי"ל דאין הלכה כר' יוחנן בזה דאיתמר שם בסוגיא דהחולץ למעוברת והפילה רי"א אינה צריכה חליצה מן האחים ור"ל א' צריכה חליצה מן האחים רי"א אינה צריכה אבע"א סברא ר"י סבר דאם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעבר' איפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע ור"ל תיגלי מילתא למפרע לא אמרי' כו' ואנן קי"ל כר"ל בהני תלת והא חדא מינייהו וכמו שמסיק בגמ' שם וא"כ קי"ל דהא דאם יבא אליהו ויאמר לאו סברא היא וא"כ ה"ה בנ"ד ותירוצו של מהרי"ק במה שרצה לישב הקושי' של ר"ת מהא דאונס שגירש מכח סברא זו דאם יבא אליהו אינו ישוב:

אבל כד מעיינת בגמ' דפסחים תמצא שזה אינו דאיתא שם בפ' כל שעה דף ל"ד וז"ל איתמר היסח הדעת ר"י אומר פסול טומאה הוי שאם יבא אליהו ויאמר ויטהרנה שומעין לו רל"א פסול הגוף הוי שאם יבא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו ופירש"י דפסול הגוף הוי מעלה בקדשים שנפסלים בכך כו' ואפי' אם יבא אליהו ויאמר כו' וא"כ מוכח משם דר"ל סבר ג"כ דסומכין אהך סברא דאם יבא אליהו ויאמר כו' רק גבי היסח הדעת אמרי' דאין שומעין לו משום דפסול הגוף הוי דהיינו שמעלה עשו בקדשים כו' ודוגמא מה שאמרי' במנחות פ' הקומץ ובגמ' דמצות חליצה גבי יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל כו' אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל וא"כ לפ"ז דברי ר"ל סותרים זא"ז אלא ודאי צריכין אנו לומר דהך סברא דאם יבא אליהו אליבא דכ"ע איתא. וכן מצינו בכמה מקומות בגמ' דגיטין דף מ"ב אבעיא להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה כו' ת"ש כו' כהנת שנתערב ולדה כו' הגדילו משחררים זא"ז הכי השתא התם אם יבא אליה ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינן ביה כו' ע"ש. וכן איתא בתוס' בחולין פ' השוחט דף ל"ח ע"ב ד"ה אלא זה פי' למיתה כו' וז"ל ואין להוכיח מכאן דאפי' בידי שמים אפשר לצמצם דקרא איכא למימר דאצטריך אם יבא אליהו ויאמר שבצמצום נעשה כו' ע"ש וכן בגמ' דפסחים דף י"ג ר"א איש ברתות' כו' לדבריכם אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם כו' וכן לקמן בסוג' דר"ח סגן הכהנים א"ר יוסי אין הנדון דומה לראיה אבל היאך נשרוף עם הטומאה שמא יבא אליה ויטהרנה כו' ע"ש. וכן בגמ' דבכורות פ' כל פסולי המוקדשי' דף ל"ג ול"ד ע"ש. וא"כ מוכרחי' אנו לומר דמ"ש לעיל ר"ל גבי החולץ ליבמתו מעובר' דר"י סבר שמה חליצה מטעם דאם יבא אליהו כו' ור"ל סבר דלא שמה חליצה לא מטעם דלא סבר הך סברא דאם יבא אליהו כו' רק מטעם דתיגלי מילתא למפרע לא אמרי' וכן איתא שם בגמ' רי"א אם יבא אליהו כו' השתא נמי תיגלי מילתא למפרע ור"ל סבר תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן כו' ע"ש א"כ משמע מזה דגם ר"ל סבר דאם יבא אליהו כו' רק שתיגלי מילתא למפרע לא אמרינן וה"ה בנ"ד גבי אונס שגירש ג"כ אמרינן אם יבא אליהו וכמ"ש הגאון מהרי"ק הנ"ל וא"כ תירוצו במה שתי' דברי ר"ת הוא נכון. אמנם מ"מ יש לדחות ולומר שתירוצו אינו נכון דהלא לפי מה שכתבנו אף דר"ל סבר ג"כ הך סברא דאם יבא אליהו ויאמר כו' אבל מ"מ במקום שצריכין אנו לומר שתגלי מילתא למפרע אז לא אמרינן אם יבא אליהו ויאמר וא"כ בנ"ד גבי אונס שגירש לפי דברי מהרי"ק הנ"ל צריכין אנו לומר דאם יבא אליהו ויאמר שכך היה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו היה לו הפרה לכל דבר מצוה ולכן גבי אונס שגירש לא לקי דדילמ' משעה ראשונה היה דעתו להתחרט משום מצוה זו כו' והיינו ג"כ מאחר שאנו רואים שעתה הוא מתחרט על נדרו וא"כ בודאי משעה ראשונה היה מתחרט משום מצוה זו ולפי מה שכתבנו לא אמרי' תיגלי מילתא למפרע:

איברא כד מעיינת בסוגיא דהחולץ בתוס' שם תמצא שיש לישב דברי מהרי"ק וז"ל התוס' בד"ה תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן אע"ג דלקמן גבי ספיקות כו' חשבינן ליה בת חליצה ויבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהא לא קידש ומשני דלא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה כו' עכ"ל וא"כ מוכח מדברי התוס' דלא אמרי' תיגלי מילתא למפרע אלא דוקא במקום שא"א להתברר הדבר מתחילה מטעם שא"א לידע העתידות אבל בכל מקום אמרי' תיגלי מלתא למפרע במקום שהיה אפש' להתברר מתחלה וא"כ ה"ה בנ"ד גבי אונס שגירש היה אפשר להתברר מתחילה ולא היה צריך לידע העתידות אמרי' אם יבא אליהו ויאמר שכך היה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו וכמ"ש מהרי"ק וה"ה בכל המקומות הנ"ל וכן בתוס' בחולין הנ"ל שהזכרנו דאמרי' אם יבא אליהו ויאמר ג"כ א"צ לידע העתידות:

ולכאורה היה נראה לישב קושיות התוס' זולת החילוק שמחלקים התוס' בין היכי דספק זה ראוי להתברר כו' דתחילת הסוגיא היא בשלמא לא תתייבם כו' אלא לא תחלוץ אמאי לימא תהוי תיובתא דר"י כו' ומסיק התם אם יבא אליהו ויאמר והיינו אליבא דר' יוחנן כי כל השקלא וטריא הוא אליבא דר"י לאפוקי אליבא דר"ל סברא זו ליתא. אמנם כד מעיינת שם בסוגי' תמצא שקושיות הגמ' בהא דהספיקות קשה אליבא דכ"ע דהיינו על הברייתא דר' יוסי וצריך לתרץ תירוצו של הגמ' התם אם יבא אליהו כו' וזולת זה כבר הוכחנו דגם ר"ל סבר האי סברא דאם יבא אליהו כו' ותירוצו של התוס' הוא אמת ויציב וזהו דוחק לישב דברי ר"ת בזה. ואף שראיתי בתשוב' הגאון מהר"מ מפדואה סי' ע' מביא הישוב שמישב מהרי"ק דברי ר"ת מ"מ כתב שזהו דוחק גדול וכבר העיד מהרי"ק על עצמו שזהו דוחק גדול לישב דברי ר"ת בזה שמסיים שם בדבריו וז"ל ואין להאריך בזה ויהיה התירוץ זה נכון לישב דברי ר"ת או לא ועלובה היא העיסה שנחתומ' מעיד ללא עליה בעצמו שמהרי"ק בעצמו נסתפק בזה אבל כפי מה שישבתי דברי ר"ת לעיל דבריו הם נכונים בטעמם וא"כ לפי דבריו דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כי אם לדבר מצוה כי ההוא מיקרי דרדקי ואין בידינו להזיז דברי ר"ת ממקומו וכמ"ש מהרי"ק שם אחרי שכתב ישוב לדברי ר"ת מסיים שם ויהי' התירוץ נכון כו' פשיטא כי אם בעניותינו אין לנו להזיז דברי ר"ת ממקומו ואפילו כמלא נימא כו' עכ"ל ואף אם נאמ' שרוב הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים הכריעו שלא כדברי ר"ת וכמבוא' באריכות בטי"ד סי' רכ"ח ובב"י שם וכמ"ש ג"כ מהרי"ק שם:

אמנם מ"מ כל הפוסקים כולם עונים ואומרים פה אחד דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה וכמשמעות מסקנת הגמ' פ' השולח ובשאר מקומות בתלמוד הזכרתים לעיל דמסיק בגמ' אמר אמימר הילכתא נדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כ"א לדבר מצוה א"כ בנ"ד שקיבלו עליהם בהסכמה שקיבלו עד"ר אין לו הפרה כמשמעות הגמ' וכמסקנת הפוסקים ואף לפי דעת הראב"ד הובא בהר"ן פ' השולח וז"ל דכי אמרי' עד"ר אין לו הפרה לא אמרו אלא כשנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות יש לו הפרה וכן כתב מהרי"ק שורש הנ"ל בשם בר פלוגתא שכנגדו חולק עליו שם בנדון שלו כתב דברים האלה בשם רבינו יעקב כו' דכי אמרי' דלדבר הרשות אין לו הפרה ה"מ כשנעשה מתחילה לדבר מצוה כי ההוא מיקרי דרדקי אבל נדר דלדבר הרשות שנעשה מתחילה לדבר הרשות אין דעת הרבים נזקק לו ויש לו הפרה אפילו לצורך דבר הרשות עכ"ל וא"כ לפי דבריהם כשנשבע לדבר הרשות יש לו הפרה וא"כ בנ"ד הוי כנשבע לדבר הרשות ויש לו הפרה אבל ז"א חדא דכבר הקדמנו בנ"ד שקיבלו עליהם גדר וסיג שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבייש אותן ואין לך נשבע לדבר מצוה גדולה מזו כי גדולה הבושה וכמבוא' בכמה מקומות בפוסקים ואין לו הפרה ובר מן דין הלא כבר מחו לה אמוחא והראב"ד בעצמו חזר מסבר' זו מסוגי' דאונס שגירש וכמו שכתב הר"ן שם דגבי אונס שגירש אמרינן כגון שהדירה עד"ר שאין לו הפרה והתם לאו לדבר מצוה אלא עבירה נמי היא שהרי אמרה התורה לא יוכל לשלחה כו' וכן כתב מהרי"ק בשורש הנ"ל שחולק על בר פלוגתי' בנדון שלו שרוצה להתיר הנדר עד"ר אם תחילה נעשית לדבר הרשות ורצה לסמוך על הפוסק רבינו יעקב הנ"ל שמחלק בין נשבע עד"ר לדבר מצוה אין לו הפרה ומשא"כ כשנשבע עד"ר לדבר הרשות אז יש לו הפרה וכתב ע"ז מהרי"ק הנ"ל דאיהו נמי תבריה לגזיזיה דהא הדר ביה כמ"ש הר"ן כו' מההוא דאונס שגירש כו' עכ"ל:

וראיתי בתשוב' הרב מהר"ר אהרן ן' ששון סי' קפ"ב שמקשה שם על דברי הראב"ד הנז' וז"ל ואחר שהוא כן קשה לי קושיא חזקה בדברי הראב"ד לכאורה (ע"ש במה שנושא ונותן בסוגי' דהשולח אם נדר שהודר ברבים אם יש לו הפרה, וכתב בשם הראב"ד דכי אמרי' דעד"ר אין לו הפרה דוקא בנשבע לקיים המצוה כההוא דנושא נשים בעבירה כו' ע"ש וע"ז מקשה) דבהכרח דאף דנשבע עד"ר לדבר הרשות אין לו הפרה משמעתי' דהכא דהא כד מקשי לר"נ דאמר אין צריך לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה כו' הוי מצי לאקשויי ממתניתין דהאיך נודרת ליתומים כו' דילמא אזלא לגבי חכם כו' אלא ודאי דהוי מצי לאקשויי כמ"ש התוס' דה"מ למיפרך וצריכין אנו לתרץ כל אותו המשא ומתן שמסיק בגמ' על ההוא דהנושא נשים בעבירה כו' והיינו דמדרינן עד"ר כו' א"כ הרי לך שר"נ מוכרח לתרץ מתני' דאדרה עד"ר (אף לדבר הרשות) ותו דצריכין אנו לומר דגמ' דהקשה למטה הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים כו' אלא למ"ד כו' ודאי שהוא עצמו יכול להקשות לעיל במאי דאר"נ דמדרינן לה ברבי' וצריכין לתרץ דמדרינן עד"ר כו' וא"כ הרי לך שהגמ' ס"ל הכי בדברי ר"נ דבדבר הרשות עד"ר אין לו הפרה וא"כ זהו שלא כדברי הראב"ד שסבר דבדבר הרשות עד"ר יש לו הפרה והחליט הדבר כן וצ"ע כעת. עכ"ל הרב מהרא"ש בתשוב' הנ"ל והעתקתי לשונו לפי שצריך אני לדקדק עליו כי כד מעיינת עליו בדברי הגאון מהרא"ש הנ"ל תמצא שבכפא דחטא נגרי בגויה נשרוף חרדלא כי לפי דברי מהרא"ש בעצמו אין מקום לקושיתו בדברי הראב"ד דהלא לפי מ"ש מהרא"ש לפני זה בפירושו לדברי הראב"ד בא לתרץ קושי' הר"ן (דהיינו קושיא הנז' בתוס' בגמ' ע"ש) וקושיות התוספות וקושי' הר"ן הנ"ל אליבא דרב הונא שסבר דבניסת אין מדירין אותה וכן קושי' השניה שהקשה הר"ן אהא דפריך וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם כו' לישני דמדרינן אותה עד"ר כו' קושיו' אלו קשה דוקא אליבא דרב הונא ולא על ר"נ שסבר דאפי' ניסת מדירין אותה ומדרינן אותה עד"ר וסבר ר"נ שאף בנשבע לדבר הרשות עד"ר אינו יכול להפר וה"ה בקושיא הראשונה שמקשה שם מהרא"ש דבמאי דמקשה הגמ' לר"נ כו' ממתני' דהנושא נשי' בעבירה הוי מצי לאקשויי כו' קושיו' אלו אינם קושי' רק אליבא דר"נ ולא אליבא דרב הונא ואם כן הראב"ד לעולם סובר שאליבא דר"נ אין לחלק בעד"ר בין נשבע לדבר מצוה ובין נשבע לדבר הרשות ומה שמחלק הראב"ד בין נשבע לדבר מצוה כו' היינו אליבא דרב הונא ולפ"ז אותם שתי קושיות שהקשה מהרא"ש הנז' על דברי הראב"ד מעיקרא ליתי' דהלא לדברי מהרא"ש הראב"ד בא לתרץ ב' קושיות של הר"ן וקושיות של הר"ן אינן אלא אליבא דרב הונא ולא אליבא דר"נ ואליב' דר"נ מודה הראב"ד דאף בנשבע עד"ר לד"הר א"ל הפרה:

וכל זה כתבתי לישב דברי הראב"ד לפי מה שפירשו מהרא"ש אליבא דהר"ן שהראב"ד בא לישב קושיות הר"ן כו' אליבא דרב הונא אבל אם נאמר שהראב"ד לא בא לישב מה שקשה על דברי רב הונא ונאמ' שדברי הראב"ד הם אליבא דכ"ע ובפרט שמצאתי שהביאו הפוסקים חילוק זה בשם רש"י ז"ל וז"ל הר"ן בתשוב' סי' מ"ב בשם רש"י וז"ל ועוד שדברי רש"י ז"ל מוכיחים בפ' בתרא דמכות שאין נדר עד"ר כלום אלא בשנדר לקיים המצוה אבל לדבר הרשות לא כו' ואעפ"י שיש מי שחולק מ"מ כו' ע"ש וא"כ זהו ממש חילוקו של הראב"ד. באמת מה שכתב הר"ן בתשוב' הנ"ל שדברי רש"י מוכיחים לחלק בזה בפ"ב דמכות לא מצאתי שם שום הוכחה בזה אם לא שנאמ' שהוכחת הר"ן ברש"י שמחלק חילוק זה לפי שכתב רש"י שם בדף ט"ז ע"א ד"ה עד"ר שמצא לה עון שאסורה לו והדירה עד"ר כו' ע"ש ומזה מוכיח הר"ן דלא אמרינן עד"ר אין לו הפרה אלא כשנודר לקיים המצוה כו' וזהו שכתב הר"ן ואעפ"י שיש מי שחולק כו' היינו התוס' בד"ה כגון שהדיר' כו' שחולק על רש"י בזה אבל לפי מה שכתבתי לעיל בדברי רש"י ז"ל הנ"ל שהוקשה לרש"י בזה דהלא הנדר אינו חל וכמו שבאמת התוס' באי' לתרץ שם וכתבו וז"ל אלא שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עלה כגון דאמר הנאת תשמישך עלי ע"ש ולכן כתב רש"י שמצא לה עון שאסורה לו והדירה כו' ע"ש וא"כ לפ"ז אין דברי הר"ן מוכרחים לפרש ברש"י שמחלק בעד"ר בין נודר לדבר מצוה או לדבר הרשות כו' ובפרט לפי מ"ש הר"ן בפירושו להרי"ף שהראב"ד שמחלק חילוק זה בין נודר לדבר מצוה לנודר לדבר הרשות כו' חזר בו מסוגי' דאונס שגירש ואיך כתב הר"ן בתשו' הנ"ל שדברי רש"י בפ"ב דמכות והיינו בסוגיא דאונס שגירש מוכיחים לחלק בין נודר לדבר מצוה לנודר לדבר הרשות כו' והא הראב"ד חזר בו מחילוק זה מחמת סוגיא דאונס שגירש הנז', בודאי לפי דברי הר"ן צריכים אנו לומר דמה שחזר הראב"ד מחמת הסוגיא דאונס שגירש היינו לפי שקשה להראב"ד על פרש"י קושיות התוס' הנ"ל דלפי דברי רש"י אין זה מצוה לקיימה כו' ולכן חזר בו ומפרש כפי' התוספו' אבל לפי מה שכתבתי בדברי רש"י אין דברי הר"ן מוכרחים לחלק חילוק זה ברש"י אכן לפי דברי הר"ן שכתב שדברי רש"י מוכיחים כן לחלק חילוק זה והיינו חילוקו של הראב"ד ודבריו הם אליבא דכ"ע וא"כ צריכין אנו לישב קושיות מהרא"ש מה שהניח בצ"ע על דברי הראב"ד:

אמנם כד מעיינת בסוגיא דשמעתתא תמצא שקושיות מהרא"ש על הראב"ד אינם קושיות וצריכין אנו להקדים תחילה בסוגיא מה שכתבו התוס' פ' השולח שם ד"ה ליחוש כו' וז"ל משמע דאדרב הונא פריך כו' ועי"ל דלא מצי למיפרך אמתני' בלא רב הונא דאיכא למימ' שנדיר אותה ע"ז הככר ותאכלנו לאלתר ותאכל אותו בפנינו אבל לרב הונא דקאמ' ניסת אין מדירין אותה ואין מועיל להדירה על הככר זה כו' כי לא ניסת נמי ניחוש דילמא אזל' לגבי חכם כו' א"כ לפ"ז דברי הראב"ד נכונים הם ואינו קשה קושיות מהרא"ש שמקשה על דברי הראב"ד דבהכרח הוא דאף בנשבע עד"ר לדבר הרשות אין לו הפרה דה"מ לאקשויי ממתני' דהאיך נודרת כו' אלא ודאי צ"ל ולתרץ דמדרינן עד"ר כו' ולפי מה שכתבתי קושי' זאת מעיקר' פריכא ואינו יכול להקשות אמתני' דהאיך נודרת דילמא אזלא לגבי חכם דיש לתרץ שנדיר אותה ע"ז הככר ותאכל לאלתר בפנינו כו' וכמ"ש התוס' לפי הס"ד דבלא רב הונא לא יכול להקשות אמתני' כו' מטעם דיש לתרץ כן שנדיר אותה ע"ז הככר ותאכל אותו כו' ואינו קשה ע"ז דא"כ אפילו ניסת נמי וכמו שדוחים התוס' סברא זו אליבא דרב הונא דהלא קושי' הגמ' ממתני' דהנושא נשים בעבירה אליבא דר"נ קיימינן דסבר דא"צ לפרט את הנדר ורב נחמן סבר באמת דאפילו ניסת מדירין אותה וא"כ אפילו ניסת מדירין אותה ע"ז הככר ותאכל אותו בפנינו ולאפוקי גבי הנושא נשים בעבירה דמקשי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה אין לתרץ שמדירין אותו ע"ז הככר אם לא יגרש את אשתו ויאכל אותו בפנינו כו' דהלא אין מדירין אותו על העבר אם נהנית מכתובתה רק על להבא שיגרש כשיורד מן העבודה ואפי' אם יאכל לאלתר לפנינו מן הככר לא יעבור כלום בשעה שיצא הנדר מפיו ואח"כ ילך אצל החכם כו' לכן מוכרח לתרץ שמדירים אותו ברבים וכל המשא ומתן אח"כ הניחא למ"ד כו' וא"כ לפ"ז דברי הראב"ד נכונים הם ואין להקשות עליו קושיות מהרא"ש רק שקשה ע"ז למה משני ר"נ לעיל גבי ניסת דמדרינן אותה ברבי' ולא משני דמדרינן אותה ע"ז הככר ותאכל אותו לפנינו והנה לכאורה יש לתרץ קושיא זו במ"ש התוס' אליבא דרב הונא ד"ה אבל נישאת כו' וז"ל וכי פריך ודילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ה"מ לשנויי דמדרינן אותה עד"ר אלא דבלאו הכי משני שפיר וא"כ אליבא דר"נ גם כן יש לתרץ כן דה"מ לשנויי דמדירי' אות' ע"ז הככר אלא דחדא מתרי טעמי נקט ואינו קשה ע"ז התי' שמתרץ דמדרינן אותה ברבים הלא קשה הניחא למ"ד דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למ"ד כו' וצריך לתרץ שמדרינן אותה עד"ר וא"כ הדרא קושיות מהרא"ש לדוכתיה ז"א דאיכא למימר לפי המ"ד שסבר דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה סבר שמדרינן אותה ע"ז הככר כו' אכן זהו קצת דוחק לומ' דחדא מתרי טעמי נקט אם לא בא לאשמועינן בזה התירוץ שום חידוש דהלא עכ"פ לפי המ"ד שסבר דנדר שהודר ברבים שיש לו הפרה צ"ל דמדרינן אותה ע"ז הככר ותאכל אותו בפנינו וא"כ ה"ל לתרץ בקיצור תירוץ זה אליבא דכ"ע:

אמנם נלע"ד די"ל דמה שאין מתרץ ר"נ דמדרינן אות' ע"ז הככר כו' לפי שבא ר"נ להורות בזה שסבר כמ"ד דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה כו' דנדר שהודר ברבים אלימא מילתא טפי וכמו שכתבו קצת הפוסקים דאף שבנדר שהודר עד"ר אין לחלק בנדרי אשתו ויכול להפר הבעל גם נדר שהודר עד"ר ומשא"כ בנודר ברבים אלימא מילתא טפי ואין הבעל יכול להפר וכמ"ש הרשב"א בחידושיו דיש מי שאומר כן דאפי' למ"ד דאית ליה דאין הבעל מפר נדר שהודר ברבים מודה הוא בעד"ר שהוא מפר דלא אמרו עד"ר אין לו הפרה אלא בחכם משום דהיתר שע"י חכם אינו ניתר אלא בפתחים ועד"ר אין לו פתחי' אבל הפרת בעל אין צריך פתחים כו' אבל נדר שהודר ברבים טעמא הוא משום דכל מילתא דמתעבדא באפי תלתא אלים טפי ולא יכול בעל ולא חכם למשלפי' ובזה מישב הרשב"א שם וכ' ונ"ל דהיינו דכי אקשינן בסמוך ממתני' דכהן הנושא נשים בעבירה שניתר ע"י חכם אסקינן למ"ד נדר שהודר ברבי' י"ל הפרה מא"ל דמדרינן ליה עד"ר ולא מקשינן ומסקינן הכי גבי אלמנה שנישאת משום דלגבי הפרת בעל אין חילוק כו" אבל מ"מ קשה על הישוב של הרשב"א דבודאי אתי שפיר שלכן לא מסיק הגמ' דמדרי' עד"ר משום דלגבי הפרת בעל אין חילוק כו' אבל מ"מ לפי דבריו איך יתורץ לפי דברי ר"נ שמתרץ דבניסת מדירי' לה ברבים הלא קשה הניחא כו' אבל למ"ד יש לו הפרה מא"ל ובדוחק יש לישב למעיין שם אבל לפי מה שכתבתי לעיל מיושב דלמ"ד דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה סבר שמדרינן אותה ע"ז הככר כו' וכפי מה שכתבתי לעיל לפי סברת הרשב"א דיש לחלק בין נדר שהודר ברבים לעל דעת רבים לענין הפרת בעל דברבים אלימא מילתא טפי כפי סברת הראב"ד די"ל דאף נדר שהודר עד"ר יש לו הפרה כשתחילת הנדר היה לדבר הרשות וכסברת הראב"ד מ"מ נדר שהודר ברבים אלימא טפי ואין לו הפרה אף שתחלת הנדר היה לדבר הרשות לכן מתרץ תירוץ זה דמדרינן אותה ברבים כו':

ולפי מ"ש מיושב מה שראוי לדקדק ברש"י ברבים נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה הלא הסוגיא מבוארת לפנינו וכמו שמסיק לקמן אליבא דר"נ גבי הנושא נשים בעבירה דמדרינן אותו ברבים. ולפי מ"ש דברי רש"י מדוקדקים דהיקשה לרש"י קושיתינו הנז' למה משני דמדרינן לה ברבים הלא ע"ז קשה קושית הגמ' הניחא למ"ד כו' וצריך לתרץ תירוץ אחר דמדרינן אותה עד"ר וכאן לא שייך לתרץ שמדרינן אותה עד"ר דלפי דברי הראב"ד עד"ר יש לו הפרה כשתחילת הנדר הוא לדבר הרשות וא"כ קשה ע"ז התי' הניחא כו' וצריך לתרץ שמדרי' אות' ע"ז הככר ותאכל אותו בפנינו וא"כ ה"ל לר"נ לתרץ בקיצור שמדרי' אות' ע"ז הככר כו' ולכן מתרץ רש"י קסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה כו' ר"ל דר"נ בא להורות דקסבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לכן מתרץ תירוץ זה ובאמת היה יכול לתרץ דמדרינן אות' ע"ז הככר כו' ולכן לא מקשי הניחא מטעם זה דיש לישב ג"כ לפי המ"ד שסבר דיש לו הפרה שמדרינן אותה ע"ז הככר כו' וזהו שדקדק רש"י וכתב בד"ה ברבים נודרת בפני עשרה וקשה למה דייק בפני עשרה ולא בפני תלתא אלא שסבר הטעם משום דאלימא מילתא טפי לכן כתב בפני עשרה דאלימ' מילתא טפי מבתלתא:

אמנם דברי רש"י אינם מובנים לי במ"ש נודרת בפני עשרה כי באמת צריך ישוב למה כתב הרשב"א בחידושיו הנ"ל דכל מילתא דמתעבד' בפני תלתא אלים טפי וקשה למה כתב הרשב"א באפי תלתא ונלע"ד שדברי הרשב"א מדוקדקים לפי שאיתא בגמ' שם בדף מ"ו ע"א ר"י אומר כל נדר שידעו בו רבים כו' ומקשי וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ר' יצחק אמר עשרה וא"כ רב נחמן סבר בפני ג' מקרי רבים וכל השקלא וטריא מ"ש בגמ' דמדרינן לה ברבים זהו לפי דעת ר"נ ולכן כתב באפי תלתא דהיינו כפי דברי ר"נ ודלא כר"י שסבר בפני עשרה ודברי רש"י צ"ע למה כתב בפני עשרה הלא אליבא דר"נ קיימי' ור"נ סבר בפני ג' הוי רבים וזולת זה הלא הלכה כר"נ נגד ר"י וכמ"ש הרא"ש בסוף פרקין וכן פסקו כל הפוסקים ואף שגבי רבים אין נפקותא לדינא הואיל וסברי דברבים יש לו הפרה אבל מ"מ מזה נשמע דלרבנן שסברי דעד"ר אין לו הפרה היינו ג"כ ע"ד שלשה וכר"נ וכמ"ש הרא"ש שם ונראה דפחות מג' לא מקרי רבים כי הכא ודלא כר"י וכ"כ הר"ן וז"ל הלכתא עד"ר אין לו הפרה היינו שלשה כר"נ דאמר הכי לקמן בפרקין כו' עכ"ל וא"כ דברי רש"י צ"ע בזה לענ"ד. וא"כ לפ"ז סברת הראב"ד נכונה היא דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה אף כשנשבע לדבר הרשות היינו משום דאלימא מילתא טפי וכמ"ש לעיל ומתורצי' השני קושיות שהקשה עליו מהרא"ש דאמתני' דהאיך נודרת ליתומים אינו יכול להקשות דילמא אזל' לגבי חכם כו' אף שכתבו התוס' דהוי מצי לאקשויי אבל מ"מ התרצן אינו מוכרח לתרץ ע"ז שמדירים אות' ברבים וכמו שמתרץ על הקושיות ממתני' דנודרת ליתומים כו' היינו שמדירים אותה ע"ז הככר כו' וג"כ הקושי' שני' שמקשה ותו דצריכים אנו לומר בגמ' שמקשה הניחא שזה עצמו יכול להקשות במאי דאמר ר"נ לעיל דמדרינן לה ברבים וצריכין אנו לתרץ בעד"ר כו' ולפי מה שכתבתי זה אינו דאינו צריך לתרץ דמדרינך לה עד"ר כי אליבא דמ"ד דיש לו הפרה סבר שמדרינן אותה ברבים כמ"ש לעיל דר"נ בא להורות דסבר כן:

ואף ע"פ שהתוס' כתבו בסוף הסוגיא ד"ה אמר אמימר כו' וז"ל ואע"ג דקאמר לעיל כו' הא פריך בתר הכי הניחא. למ"ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי וכ"כ הרא"ש שם וא"כ לפ"ז קושיות מהרא"ש במקומה עומדת אבל מ"מ לפי דברי הראב"ד אין אנו מוכרחים לומר שסובר כן דהאי הניחא קאי גם אדר"נ הנ"ל כי באמת צריך להתישב לפי דעת התוס' והרא"ש שהאי הניחא קאי גם ארב נחמן לעיל א"כ קשה למה באמת השמיט האי הניחא לעיל ועיין בחידושי הרשב"א מ"ש בסוגיא. זו בדף נ"ג ע"א שכתב ג"כ כעין קושיות התוס' ותירוצו וז"ל ואי לאיסור שעה קפדי' לידרוה מכל פירות שבעולם ותאכל מהן לאלתר ומסיים שם וז' ואע"ג דמפר לה בעל לבסוף אין בכך כלום דהא קי"ל דחכם עוקר את הנדר ובעל מגיז גייז אלא ודאי היינו טעמא דלאיסור שעה כו' אינה חוששת כו' ע"ש הנה במ"ש דהא קי"ל דחכם עוקר את הנדר ובעל מגיז גייז כו' ע"כ הבעל אינו יכול להפר מה שכבר אכלה באיסור כי החכם עוקר את הנדר למפרע באמת שכדבריו כן הוא וכן מבואר הוא בהרמב"ם ס"פ י"ב מהל' נדרים וז"ל נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה כו' ואע"פ ששמע בו ביום והפר לה ה"ז חייבת על דבר שעברה אם מלקות מלקות אם קרבן קרבן כו' עכ"ל ובסוף פ"ו מהל' שבועות כתב מי שנשבע שלא יאכל פת זה ואכלה ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה כו' ניחם ונשאל לחכם והתירו לה ה"ז פטור מן הקרבן ומן המלקות כו' ודברי הרמב"ם מבוארים בגמ' דשבועות וא"כ לפ"ז קשה לענ"ד על מה שהקשו התוס' שם בד"ה אבל נישאת כו' וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה וכו קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כו' ע"ש מאי מקשים התוס' מהא דמקשי בגמ' וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם כו' וקושיות התוס' הוא דידירוה שלא תאכל ככר זה כו' ותאכל לאלתר כו' ואם כן אין החכם יכול להפר כו' הואיל וכבר נעשה האיסור כו' ולפי מה שכתבתי במשמעות דברי הרשב"א הנ"ל דאף אם תאכל לאלתר בפנינו ויפר לה הבעל לבסוף אינו מועיל למפרע בעבור שמגיז גייז אבל מ"מ החכם עוקר את הנדר ויכול להתיר הנדר למפרע אף שכבר נעשה האיסור וא"כ קושי' הגמ' נכונה במה שמקשה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם כו' וקושיות התוס' אינו כלום. ואפשר לישב דסברת התוס' הוא אף שבאמת החכם עוקר הנדר כו' היינו לפטור מקרבן וממלקות וכמ"ש הרמב"ם אבל כשאין עליו קרבן או מלקות כגון שעברה במזיד בלי התראה אינו מועיל שום שאלה ולכן מקשי' התוס' שפיר דידירוה על ככר זה וא"כ מאי מקשי וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם כו'. וכד מעיינת בגמ' דשבועות פ"ג דף כ"ח תמצא שמוכח כן לכאורה שם כשעברה על השבועה אינו מועיל שאלה לפוטרה מן העונש רק במקום ששייך קרבן או מלקות דמסיק שם אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות ויש לדקדק בגמ' הלא תמצא שעבר במזיד ואכלה ואינו מחוסר מלקות כגון במזיד בלי התראה וא"כ אי ס"ל לאמימר דשאלה מועלת אפי' לפטור מן העונש אלא ודאי דשאלה אינה מועלת לפוטרה מן העונש הואיל וכבר עבר ומ"ש הרשב"א שבעל מגיז גייז וחכם עוקר הנדר קושטא דמלתא נקט דהיינו אפי' במקום שיש קרבן או מלקות:

אמנם זולת זה דברי התוס' צריכין ישוב במ"ש וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דילמא אזלא כו' ולר"א דאמר כו' שיכול להפר כו' א"ש כו' דאיכא למיחש כו' ע"ש. וקשה ע"ז האיך אמר דאתי שפיר הלא תינח הקושיא ראשונה מתורצת בזה דמקשי' וא"ת וידירוה אבל הלא מ"מ הקושיא שניה הא דפריך וכן קשה בסמוך אינו מתורצת בהא דר"א כו' דמ"מ קשה מאי מקשי וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם וידירוה שלא תאכל כו' ובהבנת דברי התוס' נלע"ד לפי שיש עוד לפקפק בקושית' שהקשו בהא דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם לפי הבנה זו דקושיות התוס' דמאי מקשינ' וליחוש כו' דידירוה שלא תאכל ככר זה כו' וא"כ לא תוכל לילך עוד לגבי חכם כו' הלא לפי הבנה זו קושיות התוס' אינו קושיא דלפי מאי דאמר רב הונא דנישאת אין מדירין אותה כלל וא"כ אינו מועיל במה שידירוה על ככר זה וע"ז מקשי הגמ' שפיר וליחוש ואינו קשה מאי מקשי וליחוש דידירוה כו' הלא לפי דברי רב הונא דבניסת אין מדירים כו' ואינו מועיל שידירוה כו':

ונלע"ד דהמשך דברי התוס' בקושיא הראשונה כך הוא וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה כו' וא"כ למה נישאת אין מדירין אותה הואיל והבעל יוכל להפר הלא אם מדירים אותה על ככר זה אין יכול להפר וא"כ למה מקשה המקשן אח"כ ניסת מ"ט כו' כי לא ניסת נמי כו' הלא היה יכול להקשות מיניה וביה הכל בניסת דמ"ט בניסת אין מדירין אותה הלא יכולי' להדירה ע"ז הככר כו' ולפ"ז א"ש הא דמקשה התוס' אח"כ וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש כו' ור"ל דמקשי בסמוך דפריך וליחוש כו' ע"ז מקשי' התוס' דעדיפ' מיניה הו"ל להקשות הכל בניסת למה אמר בניסת אין מדירין אותה דידירוה על ככר זה כו' וא"כ הא דמקשים התוס' וכן קשה בסמוך היינו דומיא דקושיא הראשונה וע"ז כתבו התוס' ולר"א דאמר בפ' נערה כו' אתי שפיר כו' והיינו פירושו דשני הקושיות א"ש בהא דר"א כו' ולפ"ז מתורץ ג"כ הקושיות שהקשיתי בתוס' לפי דעת חידושי הרשב"א הנ"ל בזה שמקשים התוס' וכן קשה בסמוך. ויש עוד לדקדק בסוגיא זו בהא דמקשה בגמ' כי מינסבא מפר לה בעל וקשה למה לא מקשה אמתני' בלא רב הונא דאמרי' התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים מה הועיל ר"ג בתקנתו אי איירי בניסת אלא יפר לה בעל ואי איירי בלא ניסת הלא יש לחוש דלכי מנסבא מפר לה כי המקשה לא ידע מזה שאין הבעל מפר בקודמים. ולכאורה יש לישב הקושיא הזאת די"ל בלא רב הונא ל"ק אמתני' כי במתני' י"ל דאפי' בניסת מדירין אותה ברבים וכמ"ש ר"נ אבל רב הונא שאינו מחלק בין ברבים לשאינו ברבים רק בין נישאת ללא נישאת א"כ קשה בניסת אמאי אין מדירין אותה אמנם יש לישב קושי' הזאת במ"ש התוס' אח"כ ד"ה וליחוש כו' דמתני' איכא למימר שנדיר אותה ע"ז הככר כו' וכמ"ש התוס' כנ"ל א"כ קשה למה הקשו התוס' קושיתם על וליחוש ולא הקשו על הא דמקשה כי לא נמי כו'. ויש בסוגיא זו כמה קושיות ולא ראינו להאריך בזה וכתבתי הנ"ל לפי שראיתי להרב הגדול מהרי"בל בח"ג בחידושי גיטין שלו שהרגיש בקושיא הנ"ל דבר"א לא מתרצא הקושיא שהקשו התוס' וכן הא דפריך בסמוך וליחוש כו' וכתב וצריך לפרש דבמאי דקאמרי התוס' דלר"א א"ש היינו הקושיא הראשונה אבל קושיא השנית במקומה עומדת וזהו דחוק מאוד ולענ"ד דברי התוס' נכונים הם:

וראיתי בתשו' מהר"י טרא"ני ח"א סי' קמ"ב שכתב וז"ל ועוד קשיא לי דבהל' אישות כתב הרמב"ם (בפי"ו) דין האלמנה שבאת לגבות כתובתה דתנן כו' התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה ופרכינן וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם לה ופרקינן לה אליבא דרב הונא קסבר צריך לפרט את הנדר ומיהו אליבא דר"נ דס"ל א"צ לפרט את הנדר מסקינן לבסוף דמדרינן לה עד"ר ואם הרב ז"ל היה פוסק כן כר"נ דא"צ לפרט כו' היה צריך להעמיד משנתינו בנדר עד"ר והוא סתם וכתב כלשון המשנה נודרת ליתומים כל מה שירצו ולא פירש שצריך להדירה עד"ר עכ"ל, ע"ש ומדברי ברי"בי ניכר במ"ש שצריך להעמיד משנתינו עד"ר היינו ג"כ שלמד אליבא דר"נ דמשני דמדרינן לה ברבים וקשה ע"ז הניחא כו' וצ"ל דמדרינן אות' עד"ר ולפי מ"ש לעיל לתרץ קושיות מהרא"ש אין דבריו מוכרחים כי נוכל לתרץ אליבא דמ"ד דיש לו מוקמינן למתני' שמדירים אותה על זה הככר כו' וכמ"ש לעיל ודברי מהרי"ט המה כסוגית התוס' והרא"ש הנ"ל:

ובעיקר קושיתו של מהרי"ט במ"ש דאם הרמב"ם היה פוסק כר"נ כו' למה לא פי' שצריך להדיר' עד"ר והוא סתם כלשון המשנה דנודרת ליתומים כל מה שירצו כו' נפלאה בעיני מאד הפלא ופלא שנסתפק בלשון הרמב"ם אם הוא פוסק כר"נ או כרב הונא והוכיח שאינו פוסק כר"נ דא"כ היה לו לפרש דמדרי' אות' עד"ר הלא מפורש בהדי' בדברי הרמב"ם שפוסק כרב הונא ודלא כר"נ שהרי שם בפי"ו מהל' אישות בדין האלמנה שבאת לגבות כתובתה כתב הרמב"ם בזה הלשון כשמשביעין הב"ד או היורשים את האלמנה כו' עד היו נמנעים מלהשביע' כו' עד ואם רצו היתומי' להדירה נודרת להם כל מה שירצו כו' ואם נישאת קודם שתשבע כו' אינה נודרת ונוטלת שמא יפר לה הבעל כו' עכ"ל ע"ש וא"כ זהו ממש כדברי רב הונא שסבר דבניסת אין מדירין אותה דמפר לה בעל ולאפוקי אליבא דר"נ שסבר דמדירין אותה אף בשנישאת שהרי ר"נ סבר בגמ' כן ומזה מוכרח ג"כ שסבר הרמב"ם שצריך לפרט את הנדר דהלא אליבא דרב הונא מסקנת הגמ' שצריך לפרט את הנדר. ותמהני מאד על רב מובהק כמותו שלא ראה מ"ש הרמב"ם בסיפא הא דבניסת אין מדירין אותה וזהו כרב הונא ובאמת מתוך דבריו משמע שלא היה מעיין באותו פעם בגוף לשון הרמב"ם שהרי כתב רק לשון הגמ':

אמנם מה שרצה מהרי"ט להוכיח שפוסק דלא כר"נ דאם היה פוסק כר"נ דא"צ לפרט כו' היה צריך להעמיד משנתינו בנודר עד"ר והוא סתם אינו הוכחה כ"כ דבמ"ש הרמב"ם דנודרת ליתומים כל מה שירצו נכלל הכל דהיינו שמדירים אותה כל מה שירצו היתומים באופן שלא יהיה היתר אף שבאמת מוכח בהדיא אף שפוסק כר"ה דבניסת אין מדירין אותה לפי שמפר לה בעל אבל בשלא ניסת דדילמ' אזל' לגבי חכם כו' אין כאן הוכחה בדברי הרמב"ם שסבר לפרט את הנדר מכח מה שהשמיט הרמב"ם דמדרינן לה עד"ר שהרי במ"ש ונודרת ליתומים כל מה שירצו נכלל הכל:

ותדע שהרי כתב הרמב"ם בפי"ו מהל' אישות וז"ל הערב לאשה בכתובתה כו' המגרש אשתו ידירנה הנאה ואח"כ תפרע כתובתה מן הקבלן כו' שמא יחזירנה וכן המקדיש את נכסיו וגירש את אשתו ידירנה הנאה ואח"כ תפרע כתובתה וא"כ קשה ג"כ למה לא כתב דמדירין אותו עד"ר שלא יוכל להתיר עצמו והמ"מ כתב שם שהוא גמ' פרק גט פשוט ושרש"י פי' שם שמדירים אותו עד"ר כו' וקשה למה השמיט הרמב"ם שמדירים אותו עד"ר אלא שסמך עצמו על הגמ' וזהו דרכו בכמה מקומות וה"ה במ"ש נודרת ליתומים כלל הרמב"ם הכל דהיינו שמדירים אותה באופן שלא יהיה הפרה לאותו הנדר:

באמת בטא"ה סי' ק"ב כתב וז"ל הערב לאשה בכתובתה וגירשה בעלה ואין לו נכסים ותובעת כתובתה מן הערב לא יתן לה אא"כ ידירנה בעלה הנאה עד"ר שאין לה התרה כו' נשמר מזה וכתב בהדיא שידירנה בעלה עד"ר ואינו קשה על הטור שכתב אח"כ וז"ל וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה כו' אא"כ ידירנה כו' ולא כתב שידירנה עד"ר כמ"ש גבי ערב די"ל שסמך הטור על מה שכתב לפני זה גבי ערב אבל על הרמב"ם קשה למה השמיט בשני הבבות הא דמדירין אותו עד"ר אלא צ"ל כמ"ש וה"ה במ"ש נודרת ליתומים כל מה שירצו וכמ"ש לעיל. וזולת זה דברי הרמב"ם תמוהים הם בזה במ"ש וכן המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ידירנה הנאה כו' כי זהו במחלוקת שנוי' בערכין פרק שום היתומים ר' אליעזר ור' יהושע והרמב"ם פסק כר"א ודלא כר"י וזהו דלא כהלכתא ועיין בזה בפ"ז מהל' ערכין ובכ"מ שם ובאשר שזהו חוץ לגדר שיטתינו לא ראיתי להאריך בזה כעת. כלל העולה מכל מה שכתבנו דדברי ר"ת נכונים הם ומיוסדים על אדני פז סוגיות התלמוד דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כי אם לדבר מצוה כההוא מיקרי דרדקי. והר"ן בתשו' חש לדברי ר"ת בסי' ל"ח גבי אלמנה שאסרה איסור על נפשה עד"ר וגם מהריב"ל בח"א כלל ה' חש ג"כ לדברי ר"ת וכן בתשוב' המיוחסות להרמב"ן בכמה מקומות וכן בשאר פוסקים וא"כ בנ"ד שמבואר בהסכמה שקיבלו עליהם באלה ובשבועה עד"ר כו' וא"כ אין לו התרה, ואף אם נאמר דרוב פוסקים הסכימו שלא כדברי ר"ת ולכל דבר מצוה יש לו התרה אבל מ"מ כולם כאחד עונים ואומרים דנדר שהודר עד"ר אין התרה כ"א לדבר מצוה ולא לדבר הרשות וא"כ בנ"ד הוי לדבר הרשות ואין לו התרה:

אמנם כד מעיינת בנ"ד תמצא שיש היתר לנ"ד דלא דמי נ"ד לנדר שהודר עד"ר שאין לו הפרה דהלא כבר הקדמנו סוגיא דהשולח דקי"ל כרב הונא דבניסת אין מדירין אותה מ"ט דמפר לה בעל והקשו בתו' שם וא"ת וידירוה עד"ר דאין לה הפרה כו' וכתבו וי"ל דלענין נדרי אשתו אין חילוק בין ברבים לעד"ר וכיון דלרב הונא ברבים יש לו הפרה ה"ה עד"ר דכיון שאינה תלויה בדעתה כו' וכ"כ הרא"ש והרשב"א ורי"ו ושאר פוסקים וכתבו התוס' והרא"ש והטור דנדרים וחרמי' שמטילים הקהל לא מקרי עד"ר אע"פ שאמרו ע"ד המקום ויש להם התרה בלא פתח וחרטה לכך נודרים ומתירים בעצמם עכ"ל והטעם כתב הריב"ש בשם הרשב"א בסי' קע"ח וכן שאר פוסקים וז"ל הרבה נבוכו מן הראשוני' ז"ל בחרמי ציבור איך הם ניתרים בלא פתח ובלא חרטה וכן אין אדם מתיר את נדרי עצמו שנא' לא יחל דברו אלא שאמרו כיון שנהגו הם עצמם להתירם כו' הרי הם כאלו התנו בשעת החרם שיוכלו להתירם כשירצו כו' וזהו דומה להפרת הבעל וכטעמי' דרב פנחס דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת כו' וא"כ דיכולים להתיר חרמי צבור שזה דומה להפרת בעל וכבר הקדמנו בשם התוס' והרא"ש שפוסקים דלגבי הפרת הבעל אין חילוק ויכול להתיר אפי' עד"ר וה"ה בחרמי צבור וכ"כ הריב"ש בשם הרשב"א שם בסי' קע"ח וז"ל ומתשו' הרשב"א נראה שאפילו אמרו עד"ר שמן הדין אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בחרמי הקהל מתירין הם בעצמם אפי' לדבר הרשות:

ואף ע"פ שמתשו' הרשב"א שמביא הב"י בסי' רכ"ח על מ"ש הטור גבי נדרים וחרמים שמתירים לעצמם כו' נראה מדבריו שהרשב"א סבר דצבור אינם יכולים להתיר חרם שהחרימו עד"ר וז"ל הב"י בשם הרשב"א בתשו' על צבור שהחרימו עד"ר להתנהג בחילוק המס בענין פלוני ואח"כ נתחרטו כיון שהחרימו עד"ר הרי גילו דעתם: שלא ע"ד המנהג הנהוג בקהלות החרימו אלא ע"ד דין התורה כו' ולפיכך איני מוצא היתר לחרם הזה כו' ע"ש וא"כ מוכח מתשו' הרשב"א דאין לו הפרה בחרם שהחרימו הקהל עד"ר וזהו סותר מ"ש הריב"ש בשמו. ויש לישב שמ"ש הרי"בש בשם הרשב"א בתשוב' איירי במקום שיש מנהג שהקהל מתירים חרמי צבור בעצמם אפי' אם החרימו עד"ר וכן מוכח מתשו' הרשב"א שהביא הרי"בש שמסיים שם בזה הלשון ומ"מ בחרמי צבור יש לו הפרה כיון שנהגו כן דע"ד המנהג הנהוג בקהילות החרימו כו'. ובזה יש לחלק שמ"ש הב"י בשם הרשב"א בהיפך איירי במקום שאין שם מנהג וכמ"ש הרשב"א בתשו' שהובא בב"י כיון שהחרימו עד"ר הרי גילו דעתם שלא ע"ד המנהג הנהוג בקהלות החרימו. ובזה יש לישב ג"כ תשו' הרשב"א שהובא בב"י תיכף אח"ז שסותר התשובה הראשונה וכן משמע בתשו' הרשב"א סי' תרצ"ה בדפוס. ואע"פ שלכאורה משמע מדברי הטור שהקהל אינם יכולים להתיר החרם אשר החרימו עד"ר וז"ל הטור ונדרים וחרמים שמטילים הקהל לא מיקרי עד"ר כו' ויש להם התרה בלא פתח כו' ונודרים ומתירים לעצמם כו' דדייק הטור דלא מיקרי עד"ר ולכן נודרים ומתירים בעצמם דמשמע אם אמרו בפי' שהחרימו עד"ר אינם יכולים להתיר:

אמנם יש לפרש דברי הטור דה"פ דנדרים וחרמים שמטילים הקהל ל"מ עד"ר דהיינו אף שאמרו בפי' שמחרימים ונודרים עד"ר אפ"ה נודרים ומתירים בעצמם אף שהלשון קצת דחוק אבל זיל בתר טעמא דהטעם שהקהל מתירים חרם בעצמם הוא מטעם דרב פנחס דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וחרמי צבור דומה לנדרי אשתו והקדמנו שהבעל מפר אפילו נדר שנדרה עד"ר וא"כ מ"ש הטור דלא מקרי עד"ר פירושו ג"כ דאף שהחרימו עד"ר בפי' יכולים להתיר את עצמם. וכתבתי זאת לפי שראיתי בדברי מהריב"ל בתשו' ח"ב סי' ע"ב שכתב וז"ל ולכאור' היה נראה מדברי התוס' שהסכימו לזאת הסברא (דהיינו לסברת הרי"בש בשם הרשב"א בחרמי צבור שאפילו אמרו עד"ר או ע"ד המקום יש לו הפרה אפי' לדבר הרשות כיון שנהגו כך) שכתבו בפ' שבועות שתים וא"ת דאותם חרמות שאם גזרו ע"ד המב"ה וע"ד הקהל היאך יש להם היתר דאפי' ע"ד הקהל גרידא הוי עד"ר וי"ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו כו' ומה שמזכירין דעת הב"ה תיקנו הגאונים לחומרא בעלמא דמשמע לכאורה דמאי דמזכירים ע"ד המקום וע"ד הקהל הוא לחומרא בעלמא איברא דאיפשר לפ' הדיבו' הזה בסגנון אחר כו' דע"ד המקום הוא לחומרא אבל כשמזכירים ע"ד הקהל הוא לקולא לומר שיתירו כשירצו אבל אה"נ דאי לא הזכירו ע"ד הקהל רק ע"ד המקום או עד"ר לא אמרי' דלהוי רק חומרא בעלמא ורשאין להתי' אלא העיקר כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתייהו כו' ע"ש:

הנה באמת במה שנסתפק מהריב"ל אם כתבו בחרמי הקהל ע"ד המקום וע"ד הקהל הוא חמור יותר שכתב בש"ע בסי' רכ"ח בי"ד סכ"ה נדרים וחרמים כו' אע"פ שאמרו ע"ד המקום (וע"ד הקהל) הוא הגהות בעל מפה ומסיים שם ויש להם התרה א"כ מוכח מדבריו במ"ש וע"ד הקהל להחמיר קאתי ור"ל אע"פ שכתבו ע"ד המקום ואפ"ה יש להם התרה ודלא כמהרי"בל דע"ד הקהל הוא לקולא אבל מ"מ לפי מה שנסתפק מהרי"בל בדברי התוס' בחרמי צבור כשאומרים ע"ד המקום או עד"ר אי יש לו הפרה אי לא וא"כ לפ"ז ע"ד המקום ועד"ר דין א' להם וכתב אח"כ מהרי"בל דמדברי הרא"ש בפסקיו נראה שהסכים למאי דכתב הרי"בש בשם הרשב"א כו' והיינו ממאי דכתב הרא"ש בפסקיו הלכך חרמות שאנו מחרימים אע"פ שאנו אומרים ע"ד המקום כו' יש להם התרה כו' והרא"ש שם לא הזכיר ע"ד הקהל וא"כ לפי דבריו שמסכים דעת הרא"ש לדעת הרי"בש הנז' וא"כ ה"ה שדברי הטור ג"כ מסכימים לדעת הרי"בש ג"כ מטעם זה כי דברי הטור לקוחים הם מדברי הרא"ש ועיין ב"י וא"כ מ"ש הטור דלא מקרי עד"ר מוכרחים אנו לומר שפירושו אף שאמרו בפי' עד"ר יש לו התרה ומ"ש דלא מקרי עד"ר פירוש שאין לו דין עד"ר לומר שלא תהא הפרה:

אכן כד מעיינת בדברי מהריב"ל תמצא שהוא מסתפק בדברי התוס' וגם בהרא"ש שם אם דבריהם מסכימים לדברי הרי"בש בשם הרשב"א בחרמי צבור אם נדרו והתרימו עד"ר אם הקהל יכולין להתי' וא"כ תמיהני שהקל בנדון שלו על ההסכמה שנתקבלה על כל יחידי הק"ק כל א' לדעת חבירו ולדעת חכמי צפת ולדעת חכמי ירושלים שיכולים הקהל בעצמם להתירה וסמך עצמו ע"ד הרי"בש בשם הרשב"א במקום שכמה גדולים חולקים עליהם הרמב"ן ושאר פוסקים, וביותר שאם אמרו ע"ד הקהלות הרחוקות אז אינו ניתר כשאר חרמות וגם הרשב"א גופא מודה בזה וכמו שכתב הב"י בסימן רכ"ח בשמו וכן הכריע גם כן בש"ע ובנדון דמהריב"ל היתה הסכמה לדעת קהילות הרחוקות דהיינו חכמי צפת וירושלים כו'. ואם נבא ללמד זכות על מהרי"בל שלא מצד זה הטעם לבד התיר ההסכמה בנדון שלו רק מטעמים אחרים המבוארים שם בתשו' הנ"ל וכמ"ש מהריב"ל בעצמו אחר כך וז"ל ואע"פ שנמצא בתשוב' שנוהגים במקצת מקומות להוסיף בשבועתם ובחרמ' דבר שיראה ממנו כו' שלא יהיה להם היתר כשאר חרמים ומוסיפים על דעתם קהילות הרחוקות עד כאן כו' הא נמי לאו מילתא כו' ועוד טעמים אחרים ע"ש א"כ בנ"ד מאחר שמבוא' בהסכמה שהחרימו עד"ר וע"ד קהלות הרחוקות כמבוא' שם שלא יתירו ההסכמה הנ"ל זולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים מג' קהילות הרחוקות אשר בשום אופן א"א להתועד יחד עד עת קיבוץ גליות במהרה וא"כ כ"ע מודים שאין להם התרה והכרעת הב"י בספרו הקצר כדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה ואע"פ שבעל המפה כתב שם וז"ל וי"א שאפילו אם התנו בפי' שלא יהיה להם התרה אפ"ה יכולין לחזו' ולהתירו וזהו דעת הרא"ש וא"כ משמע שחולק על הכרעת הב"י וא"כ בנ"ד, לפי דברי בעל המפה יש היתר להסכמה זו שהביא דעת הרא"ש:

אבל ז"א חדא לפי הכלל המסור בידינו בפלוגתא דרבוותא בדאורייתא הולכין אחר המחמיר וא"כ בנ"ד שהוא ספק חרמים והולכין להחמיר וכמ"ש הרשב"א בתשוב' סימן תקצ"ה וז"ל ולענין מה ששאלת אחר שהיה הדבר מספק אם להיתר אם לאיסו' כו' אם הוא אסור מחמת החרם כו' הזאת ספיקא דאוריתא כו' דע כי זאת ספיקא דאורייתא דאסו' לעבור על החרם וספיקא דאורייתא לחומרא וכן מבוא' בכמה פוסקים. ובר מן דין נראה דבנ"ד גם הרא"ש מודה שאין התרה להסכמה זו שמ"ש בעל המפה בשם י"א דאפי' התנו בפי' שלא יכלו להתירו ע"ז קאי בעל המפה שי"א דהיינו הרא"ש חולק ע"ז ולאפוקי אם אמרו ע"ד הקהלות הרחוקות והוסיפו עד"ר מודה הרא"ש דאין לו הפרה וא"כ בנ"ד אין התרה להסכמה זו:

ואף אם נאמ' דדעת בעל המפה בשם הרא"ש הוא גם בעד"ר שיש לו הפרה בחרמי צבור ואף אם החרימו על דעת הקהלות הרחוקות (הוסיפו עוד) ועד"ר יש לו הפרה מ"מ נראה לענ"ד דבנ"ד אין לו הפרה שהרי הפוסקים המקילים יותר בנדון זה הוא הרי"בש בשם הרשב"א סימן קע"ח שהבאתי לעיל ואפ"ה מסיים שם הרי"בש אחרי שכתב דעת הרשב"א שאפי' עד"ר יש לו הפרה כתב וז"ל ומ"מ אם היה הנדר גדר לרבים או סיג לתורה ולדבר מצוה אין רשאין להתיר כו' וא"כ בנ"ד שמבוא' בהסכמ' וכל זאת עשינו לשם שמים לעשות גדר וסיג שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבייש אותן וא"כ כ"ע מודים שאין הפרה להסכמה זאת:

אמנם כד נדייק במקור הדינים השייכים להסכמה זו תמצא שיכולין להתיר ההסכמה זו אף שמבוא' בה שקיבלו עליהם עד"ר וע"ד הקהלות הרחוקות וגם מה שמבוא' בה שעשו ההסכמה לשם שמים לעשות גדר וסיג כו. ובמה שסיימתי אפתח לבאר החלוקה הזאת שמבוא' בה שעשו ההסכמה הזאת לעשות גדר וסיג כו' מ"מ נלע"ד דיש היתר להסכמה זו. וראיתי להקדים מ"ש מהריק"ו בשו' ק"פ בענין אם רשאין ציבור לתקן תקנות שלא מדעת כולם במידי דלאו מיגדר מילתא כתב וז"ל ופשיטא שלא מיקרי מגדר מילתא אלא במילי דשמיא שהדור פרוץ לעבור על ד"ת ורוצים לגדור גדר ולעשות סיג כי ההוא בפ' האשה רבא דבעי לאוכחי דב"ד מתני' לעקור דבר מן התורה מדהקריב אליהו בהר הכרמל ואמר מיגדר מילת' שאני ופרש"י לעשות גדר וסיג ותקנה לישראל כי התם שהשיבם ע"י כך מע"א וכן גבי א' שהטיח את אשתו תחת התאינ' ובא' שרכב על הסוס בשבת וסקלוהו משום מיגדר מילתא כו' ע"ש ודייק מוהריק"ו דלא מיקרי מיגדר מילתא אלא דוקא במילי דשמיא ושהדור פרוץ בזה ולאפוקי אם אין הדור פרוץ לא מיקרי מיגדר מלתא באשר שהוא דבר שאינו שכיח אף שהוא נוגע במילי דשמיא וזהו דוגמת אליהו בהר הכרמל שהיה הדור פרוץ לעבוד ע"א וכן בא' שהיה רוכב על הסוס בשבת בימי יוונים היה ג"כ הדור פרוץ לחלל שבת וכן בא' שהטיח את אשתו תחת התאנה היה ג"כ הדור פרוץ בזנות אף שאין שם איסור גדול רק באשר שהיו פרוצים בזה וכן בעירובין פ"ק גבי מבוי שנפרץ מצידו א"ל רב הונא לא תיפלוג עלאי דרב איקלע לדמחרי"א ועבד עובדא כוותי א"ל רב בקעה מצא וגדר בה גדר ופירש"י בקעה מצא עמי הארצות היו מזלזלים במצות והחמיר עליהם לעשות סיג ע"ש דמשמע ג"כ משום דהיו מזלזלים במצות ופרוצים בזה:

ואף שאמרינן בגמ' פ' כל הבשר וז"ל ורב בקעה מצא וגדר בה גדר דרב איקלע לטטלפושי שמע לההוא איתתא דקאמר' לאיתתא חברתה רבעא דבשרא כמה חלבא בעי לבשולי אמר לא גמירא דבשר בחלב אסור איעכב וקאסר להו כחלא כו', ע"ש דמשמע דבשביל ששמע מאשה אחת דקמזלזלי גדר בה גדר:

אבל ז"א דהלא רש"י פי' שם בקעה מצא ראה שהיו מזלזלים באיסו' בשר בחלב והחמיר עליהם דמשמע לא בשביל האשה הזאת החמיר עליהם רק שהיו רובם או כולם מזלזלים וכן משמע בגמ' דקא' אמר לא גמיר' דבשר בחלב אסו' איעכב כו' וקשה למה אמר איעכב כו' אלא שחקר אחר זה אם רבים מקילי' באיסו' הזה של בשר בחלב ולכן אסר להו כחל משום גדר מלתא ובלא"ה משמע בגמ' שלא האשה הזאת לבדה הקילה באיסו' הנ"ל רק שנשים אחרות היו מקילות שהרי אמרינן בגמ' אמר' איתתא לחברת' כו' משמע שהיה פשוט בעיניהם שמותר לבשל בשר בחלב וע"ז קאמ' רב לא גמירא דבשר בחלב אסו' ולכן גדר בה גדר בשביל שהיו פרוצים בזה ולאפוקי בנ"ד אף שכתוב בהסכמה ראינו לעשות גדר וסיג כו' מ"מ אין הדור פרוץ בכך שאינו שכיח כלל זה הענין בפרט בקהלה הזאת וג"כ לא מיקרי כ"כ מילי דשמיא אף שבודאי איסו' גדול הוא לבייש את בת ישראל וכן לא יעשה מ"מ הלא מבוא' בפוסקים ועיין בא"ה סימן נ' וגם בח"מ סי' ר"ז בענין קנס שעושים בשידוכים דלא הוי אסמכתא כי כדי הוא לקנוס צד החוזר בו לדמי בושת שבייש את חבירו וא"כ אין לנו אלא הקנס שמחויב צד העובר לצד המקיים וכאשר פורע הקנס לא מצינו בשום פוסק שיתחייב לו או שיקנוס אותו יותר מהמבוא' בקשרי התנאים וא"כ זהו קצת נגד הדין לפעמים שיש לו איזה טענה על צד שכנגדו שפטור מן הקנס וכמבוא' בתשוב' הרשב"א הובא בטא"ה הנ"ל ואין כאן שום חיוב עליו יותר מהקנס ולא מקרי מגדר מילתא כי מתחלה כל איש ואשה יודעים שקודם שנכנסים לחופה שהרשות ביד כל אחד לחזור בו רק שיתן צד העובר לצד המקיים כפי מה שהתקשר עצמו בקשרי התנאים א"כ לא מקרי כ"כ מגדר מילתא ובפרט לפי מה שהקדמנו שלא שייך מגדר מילתא אלא בדבר שהדור פרוץ ולא במילתא דלא שכיחא ואף שבריב"ש סי' קע"ח מביא ראי' דלמגדר מלתא אין לו הפרה מגמ' דירושל' שחד בר נש נדר דלא מרוחנא אתי לקמיה דרב יודן בר שלום א"ל מאי אשתבעת א"ל כו' לקוביוסטוס קאמינא א"ל ברוך המקום כו' היינו ג"כ צ"ל שהיה פרוץ בשחוק דקוביא וקיבל על עצמו בנדר שלא רצה להתיר לו הגדר שגדר לעצמו שלא ישחוק וכן בעובדא דמהרד"ך שהביא בית י"ד שעשו הסכמה בענין הריקוד עם הנשים נשואות משום הדברים מכוערים כאלו המחול היתה הקובה של זונות ורצו אח"כ קצתם לבטל ההסכמה הזאת וכתב שם מהרד"ך דתקנה והסכמה הזאת נעשית למגדר מלתא ואינם רשאים להתיר ההסכמה הזאת לפי שהיו פרוצים בכך וכמבוא' שם ומשא"כ בנ"ד שאין הדור פרוץ בזה כלל ואקראי בעלמא הוא ומלתא דלא שכיחא הוא ולא שייך בזה שיהא בו דין מיגדר מלתא שלא נוכל לבטלו ועל נדון זה וכיוצא בזה שייך לומר דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ולא שייך לומ' מיגדר מילתא:

ואף שכתב מהרד"ך בתשו' בית ל"ב וז"ל דכל היכא דאמרינן מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן לא משתמע אלא בדבר חומר וגדר שהחמירו וגזרו וגדרו על התורה כמו שאמרי' עשו משמרת למשמרתי ולפיכך אמרינן כשגזרו והחמירו לא גזרו אלא מלתא דשכיחא ודי לנו להחמיר ולגדור גדר בזה דשכיחא אבל במלתא דלא שכיחא לא העמידו חומרתם כדאמרינן בי"ט פ"ק אמר רבא בתרנגולת העומדת לאכילה כו' עד ומי גזרי' והתניא השוחט תרנגולת כו' ואם איתא לגזור ומשני מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן כו' עד ונראה מהא דלא אמרינן מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן אלא דוקא במילי דחומרא כו' דליכא למיחש משום אקראי כו' אבל בנ"ד אינו גזירה שאין הענין לגדור גדר לתורה אלא מילתא באפי נפשיה שרצו לזכות את ישראל לא שייך לומ' מילתא דלא שכיחא כו' עכ"ל ע"ש במה שמחולק עם בעל שארית יהודה במה שתיקנו והסכימו בחרם שכל מי שישכור בית מעכו"ם שאינו רשאי שום יהודי לכנוס בו ע"ש וא"כ בנ"ד י"ל שגם זה אינו גדר לתורה ולא שייך לומ' מלתא דלא שכיחא דלא גזרו כו' אבל ז"א שגם בנ"ד שייך לומ' שיש כאן חומר וגדר כו' ושייך שפיר לומ' מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ולא מיקרי מיגדר מילת':

אמנם דברי מהרד"ך צ"ע לענ"ד במה שמחלק דלא אמרי' מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן אלא דוקא במקום שיש חומר וגדר שהחמירו וגדרו על התורה וכמ"ש בפ"ק דביצה גבי תרנגולת ולאפוקי במקום שאין ענין וגדר לתורה לא אמרי' מלתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן וזה תימא גדולה הלא אמרי' בגמ' דב"מ פ' הזהב בפלוגת' דר"נ ורב ששת אי פירי עבדא חליפין אי לאו ומקשה מ"ט דר"נ סבר לה כר' יוחנן דאמר ד"ת מעות קונות ומ"ט אמרו משיכה קונה שלא יאמרו כו' ומלתא דשכיחא גזרו רבנן ומלתא דלא שכיחא ל"ג ביה רבנן כו' ע"ש וא"כ מוכח מזה דאף בדבר שלא שייך חומר וגדר לתורה מ"מ אמרי' מילת' דלא שכיחא לא גזרו כו' וא"כ נסתר הענין שלו ונפל הבנין וצ"ע מ"מ נשמע מזה דבדבר שלא שכיחא ואקראי בעלמא לא שייך לגדור גדר וא"כ ה"ה בנ"ד. ועוד נלע"ד להביא ראיה לנ"ד ממ"ש בעל תומת ישרים בתשו' סי' קס"ט ע"ד ההסכמה שהסכימו שלא יכנוס הארוס לבית הארוסה משום מיגדר מילתא ע"ד מעשה שהיה שנמצאת ארוסה בבית אביה מעובר' וקצתם רוצי' לבטל ההסכמה באמר' שבשביל שוטה רשע זה שעשה מה שעשה לא נחשוד את כל ישראל והנה העיר הזאת עיר ואם בישראל ולא עלה על לב שום קהל לתקן תקנות כזה כו' וכן בכל גליל טורקיא לא שמענו שהסכימו הסכמה כזו עכ"ל דף פ"ג ע"ד כלל העולה משם שלא היה ראוי לתקן תקנה למגדר מלתא בשביל א' שעשה שלא כהוגן וה"ה בנ"ד אינו מן הראוי לתקן תקנה כזה. ואם ירצה המתעקש לעקש ולומר דל"ד נ"ד להא דלעיל דודאי אינו ראוי לתקן תקנה והסכמה כזו על כל בני הק"ק בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אבל מ"מ יש לקנוס מי שעשה שלא כהוגן כגון בענין הארוסה שנתעבר' שלא יכנוס הארוס אצלה וא"כ ה"ה בנ"ד שקנסו את הנער שבייש את הבתול':

אבל ז"א כי אף שהיה בידם לקנוס את הנער הלז אבל מ"מ לא מקרי מגדר מלתא לענין זה שלא יוכלו לבטל ההסכמה הזאת רק הוא יש לו דין שאר חרמי הקהל וכן משמע בגמ' פ' הגוזל קמא דאמרי' התם ההוא גברא דגזל אפדנא דתור' מחבריה אתא לקמיה דר"נ א"ל האי גזלנא עתיקא הוא ובעינא למקנסיה כו' ודייק במימרא האי גזלנא עתיקא ובעינ' למקנסי' כו' דמשמע משם דאלו לא היה גזלנא עתיקא שהיה פרוץ בגזל לא היה קנסיה ר"נ רק משום שהיה פרוץ בגזל וקנסיה משום מגדר מלתא וכן מוכח בהרי"ף ובהרא"ש שכתבו ע"ז האי גזלנא עתיקא ובעינא למקנסיה כו' ועוד דגרסינן בפ' נגמר הדין תניא כו' שב"ד מכין כו' לעשות גדר כו' ומשמע מזה דה"ה בהאי דקנסיה ר"נ להאי גזלנא היינו משום מגדר מלתא וסיג ודייק משום דהוה גזלנא עתיקא והיה פרוץ בכך ואף שבקצת ספרי הרי"ף לא כתב לשון עתיק"א אבל בגמ' ובהרא"ש והטור ח"מ סי' ב' כתב גם כן בזה הלשון וכתב רב אלפס בהא דקנסי' ר"נ להאי גברא דגזלנא עתיקא כו' ע"ש א"כ משמע מכל הנ"ל דלא שייך לומר מיגדר מילת' אם לא בדברים שפרוצים בו ולא במה שהוא דרך אקראי וכן משמע בדברי הטור שם וז"ל ואע"פ שאין דנין כו' אם רואין ב"ד כו' שהעם פרוצים בעבירות כו' ומסיים שם היינו כדי לעשות סיג לתורה כו' ע"ש. וא"כ בנ"ד לא שייך בזה לומר מיגדר מילתא ואף הנער בעצמו לא היה ראוי לקונסו כולא האי וכמ"ש לעיל דוגמת ר"נ שלא קנס לההוא גברא בחומר' זו רק שהיה גזלן עתיקא והיה פרוץ בגזל ומשא"כ בנ"ד ומכ"ש דלא מיקרי מיגדר מילת' בנ"ד. ואפי' לדברי הרא"ש בתשובה כלל מ' סי' כ"ו וכלל ז' סי' א' דמשמע משם במה שהביא תוך תשוב' הנ"ל ההוא דבני העיר רשאין להסיע על קיצותן וסיים בלשונו משום מיגדר מילתא כו' דמשמע משם שחולק על סברת מהרי"קו וסבר דאפי' בדבר שאינו נוגע במילי דשמיא לאפרושי מאיסור' מ"מ מיקרי מיגדר מילת' בודאי לכאורה יש לדחות ההיא דתשוב' הרא"ש הנ"ל כלל מ' סי' כ"ו די"ל דאיירי ג"כ במילי דשמיא דאיסור' אמנם במ"ש בכלל ז' סי' א' שכתב וז"ל ורשאין הציבור להתנות ולהסיע על קיצותן ליתן לזה ממון חבירו ע"פ קיצותן ואין בו משום גזל וכן לאסור המותר משום מיגדר מילת' כו' דמשמע משם דרשאין בני העיר להסיע על קיצותן איירי בממון וע"ז מסיים משום מיגדר מילת' ואף שי"ל שמה שמסיים שם משום מיגדר מילתא קאי על מ"ש וכן לאסור המותר משום מיגדר מילתא דהיינו ג"כ לאפרושי מאיסור' אמנם ראיתי בס' פני משה ח"ב שכתב בתשוב' סימן צ"ג וז"ל בשם מהריב"ל בס' משא מלך שכתב הא דהרא"ש בתשוב' כלל ז' שמביא הך דרשאים בני העיר להסיע על קיצותן וסיים בלשונו משום מיגדר מילת' הרי דיקרי דשמיא לאפרושי מאיסו' כו' עכ"ל ע"ש הנה ספ' פני משה ומשא מלך אינו אתי עמי במחיצתי א"כ לדברי מהריב"ל הנ"ל מוכח שיש מחלוקת בזה בין הפוסקים בענין מיגדר מילת' ואף אם יש ספיק' דאוריית' היה ראוי לנו להחמי' בנ"ד מטעם שהוא ספיקא דאוריית' וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א ושאר פוסקים מ"מ נלע"ד דאף דיכולים להסיע על קצותן משום מיגדר מילת' בשאר דברים אבל נראה דמ"מ לענין זה שאינם יכולים להתיר התקנה אף אם יסכימו כולם לא מיקרי מיגדר מילת' אלא דוקא במילי דשמיא ובדבר שהדור פרוץ בכך וכמ"ש מהרי"ק הנ"ל וכמו שכתבתי בזה במקום אחר בפסקים שלי ומכ"ש בנ"ד שיכולים להתיר ההסכמה הזאת באשר ההסכמה הזאת היא נזק ומכשול להקהל. והביטה נא וראה מ"ש מהריב"ל בתשוב' ח"א כלל ה' שאלה על החרם שהחרימו במתא לארט"א בהסכמה שלא יכנס אדם לבתי השרים אם לא יקראו בשם וכו' ומביא ראיה מתשוב' הרי"בש בשם הרשב"א שכתבתי לעיל שהרשות ביד הקהל להתיר החרם זה אפילו שהחרימו עד"ר וע"ד המקום כו' ומסיים שם אלא שיש מקום לחולק לחלוק ולומר שכיון שזאת התקנה היה גדר לרבים וסיג כדי לעקור ולבטל המלשינים והמוסרים שהיו נוהגים ליכנס בבתי השרים כו' היה נראה לכאורה שאין כח בידם ואפי' שהסכימו לדעת א' לבטל ההסכמה הזאת וכ"כ הרשב"א בענין השחוק וכ"כ הריב"ש שאם היה הנדר גדר לרבים כו' אין רשאים לבטל ולהתיר אפילו אם יסכימו כולם וכתב אח"כ ואנן כד מעיינינן שפיר חזינן דאין מקום לחולק לחלוק הכי ההסכמ' הזאת כדי לעקור המלשינים והמוסרי' כו' ונמצאת זאת ההסכמה קרובה אל ההפסד ורחוקה אל הריוח כו' בודאי על ענין זה וכיוצא בזה נאמר שדעת הקהל להרחיק מהם הנזק ולקרב להם התועלת כו' עכ"ל וה"ה בנ"ד באותה ההסכמה שתיקנו למיגדר מילת' שלא ישדך שום אדם עם הנער הלז פה יש לחוש שהתקנה הזאת יהיה סכנה ומכשול להקהל וקרובה אל ההפסד כי באם ידחו את הנער הלז בשתי ידים יש לחוש לפירצה גדול ולפוקה ולמכשול אל הקהל כי בהיות שהנער הלז נתגדל פה מנעוריו שאביו רצה ליסע עמו לארץ הקדושה ונהרג אביו בדרך ואיש א' מאנשי הק"ק חמל עליו ולקחו לביתו ונתגדל אצלו ואינו מכיר לא את אביו ואת אמו כי היה קטן כשיצא עם אביו וכאשר יצא נהרג אביו ונשאר הוא לבדו ואינו יודע לפנות על ימין או על שמאל כי אינו מכיר לשון ספרדי והנה מקרוב נדחה מבית האיש אשר גידל אותו ע"י סבה ועתה אין לו לא מנהיג ולא מנהל ויש לחוש שלא יצא ממנו איזה שורש פורה באם שלא ישדך עצמו פה הק"ק אם ידחו אותו בשתי ידים כי מה יעשה הבן שלא יחטא וא"כ אז יהיה אותו הגדר פרצה גדולה אל פני הק"ק אם ידחו אותו וכבר הזהירונו חז"ל בגמ' דסוטה דף מ"ז ת"ר לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים ולא כיהושע בן פרחיא וכו' ומסיים שם תני רשב"א יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ובודאי מ"ש מהריב"ל בתשוב' הנ"ל שעל ענין זה וכיוצא בזה שדעת הקהל להרחיק מהם הנזק כו' ולקרב להם התועלת כו' וכיוצא בזה הנאמר במהריב"ל הוא נדון דידן שדעת הקהל להרחיק מהם הנזק כו' וא"כ אפי' אם היתה ההסכמה למיגדר מילת' יכולים הם להתיר ההסכמה הלז:

ואם ירצה הבעל דין לחלוק ולומר שיש לחלק בין נ"ד לההוא עובד' דמהריב"ל דשם איירי שנתקלקל הענין באופן שהמלשינים כבר עברו חק ומוסר ועברו תורות וחלפו חק ההסכמה ונכנסו בבתי השרים ומסרו והלשינו כמנהגם וכמבוא' שם בתשוב' מהריב"ל הנ"ל וא"כ ממילא נתבטלה מה שהסכימו למיגדר מילת' כי כבר נפרץ הגדר ומשא"כ בנ"ד שההסכמה היא בתוקפה רק שיש לחוש שלא יצא מזה חורב' ותקלה להק"ק וא"כ יש פתחון פה לומר שבנ"ד אינם רשאים להתיר ההסכמ' הנ"ל הנעשית למיגדר מילתא:

אבל ז"א שהרבה חשו חכמים להזיק' דרבים וכדאית' בפ' לא יחפור גבי מרחיקין את האילן מן העיר אם האילן קדם קוצץ כו' ומקשי בגמ' שם גבי בור כו' ומשני א"ר כהנא משום קדירא דבי שותפי כו' ומקשי מאי קושיא דילמא שאני הזיקא דרבי' מהזיקא דיחיד כו' וכתב המרדכי מכאן יש סמך שנוהגים בקהלות כו' עד דאשכחן בכמה דוכתי דחשו חכמי' להזיקא דרבי' כו' ע"ש וגדולה מזו מצינו שכתב בהג"מ בקידושין ע"ד הדוכוס אשר דרש מאת היהודי' שיתעסקו עם אותן היהודים אשר דרים תחת השרים קטנים שידורו תחתיו ואם לאו יגרש אותם ופסק שמחויבים אותם היהודים לסלק הזיקא דרבים כי הרבה חשו חכמים לפסידא דרבים:

ולכאורה היה נראה לומר שלפעמים מצינו שרשאים למסור את היחיד אפילו להריגה כדי לסלק הזיקא דרבים וראיה משבע בן בכרי ואף שי"ל שמשם אין ראיה ששבע בן בכרי היה חייב מיתה לפי שהיה מורד במלכות אבל ז"א שהרי איתא בירושלמי דתרומות סיעה בני אדם שהיו מהלכים ופגעו בהם עכו"ם ואמרו תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו כו' ואם יחדו להם כשבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו אר"ל והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור"י אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי והלכה כר"י לגבי ר"ל ואע"פ שמדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה משמע שפסק כר"ל אבל כבר תמה עליו בהגמ"י והניחו בצ"ע וע"ש בכ"מ אבל מדברי הסמ"ג בלאוין קס"ד וגם בסמ"ק סי' ע"ח נראה שפסקו כר"י ע"ש ועיין בטי"ד סי' קנ"ז וא"כ מוכח מפשטי' דירושלמי מדברי ר"י דרשאין למסור נפש א' להורגו כדי להציל את הרבים ומכ"ש בנ"ד שאם בני הק"ק רואים שיצא מזה איזה חורבא ותקלה להם כשלא יתירו את ההסכמה הלז אודות הנער הלז שרשאין להתיר את ההסכמה הנ"ל שלא יגיע מזה איזה מכשול ותקלה להק"ק יע"א:

אבל אי מהא לא אריא שיש לדחות הראיה הזאת דלא דמי דהתם גבי סיעת בני אדם כו' אין הטעם שרשאין למסור את היחיד להריגה כדי להציל את הרבים רק הטעם הואיל והעכו"ם יחדו אותו איש להריגה ואם לא ימסרו אותו יהרגו כולם לכן רשאים למסור אותו אף שלא היו רק שנים ופגעו בהם עכו"ם ואמרו לא' תן לי את פלוני להריג' ואם לאו אהרוג את שניכם שרשאי למסור את חבירו להריגה אף שאין שם הצלת רבים רק הצלת יחיד, ואף שאמרי' בגמ' דפסחים פ' כל שעה וביומא פ"ב גבי שפיכות דמים יהרג ואל יעבור כי ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל אמר לי מרא דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך א"ל לקטלך ולא תקטלי' מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' א"כ משמע משם שאינו רשאי להציל את עצמו בנפש חבירו היינו דוקא שהעכו"ם אמר שאם לא יהרוג את חבירו אזי העכו"ם יהרוג אותו וחבירו ינצל אז אמרי' מאי חזית כו' לאפוקי כשהעכו"ם אומר לו אם לא תהרוג אותו אזי אהרוג את שניכם שחבירו בלאו הכי יהרג אזי רשאי להציל עצמו בנפש חבירו וע"ש בר"נ בפ' בתרא דיומא וא"כ אין הטעם משום הצלת רבים:

אמנם נלע"ד להביא ראיה דמשום כדי לסלק המכשול מן הרבים דחינן אפי' מצות עשה מהא דאמרי' בגמ' דגיטין דף ל"ח אר"ח בר קטינא אמר רב יצחק מעשה באשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשו אותה בת חורין כמאן כו' אר"נ בר יצחק התם מנהג הפקר נהגו בה ומקשה בתוס' שם דף מ"א ע"ב ד"ה כופין את רבו כו' וא"ת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה כו' עד וחציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה משום דנהגו בה מנהג הפקר כו' מצוה דרבים שאני וא"כ משום מצוה דרבים שאני להסיר מכשול מן הרבים דחינן מצוה דלעולם בהם תעבודו וכופין את היחיד לעבור עבירה שלא יהיה מכשול לרבים כמו כן בנ"ד שדחינן הא דמיגדר מילת' אף שיש קצת פתחון פה לחלוק ע"ז. עיין בס' תומת ישרים סי' קס"ט הבאתי קצת לעיל בעובד' שעשו הסכמה שלא יכנוס הארוס לבית הארוסה וקצתם רצו לבטל ההסכמה באשר שראו ההסכמה הזאת היא קלקלה ואף שמתחלת התקנה היתה גדר וכתב שם בדף פ"ב ע"א וז"ל ואע"פ שההסכמה הזאת שהסכימו היתה משום מעשה שהיה שנמצאת ארוסה בבית אביה מעוברת והוי כי מיגדר מילת' כו' עד ואפי' שאירע המעשה לא הי' להם לגדו' הגדרה הזאת בכל כך חומר' כו' ומסיים שם ואף שהסכימו חכמי קושטנדינא ושאלוניקו וכותבים לתקנו ולהסיר מכשול מדרך עם י"י כו' וא"כ ה"ה בנ"ד אף שכתבו בהסכמה הזאת וכל זאת עשינו כדי לעשות גדר וסיג לרבים מ"מ אם היו יודעים שהתקנה הזאת יהיה בזה חשש מכשול להקהל וכמ"ש לעיל בודאי לא הסכימו בזה ואפי' ב"ד אחר יכול לבטלו וכמ"ש בתשוב' הנ"ל וז"ל ולא מיבעיא לאותו ב"ד שיכולין לבטלו אלא אפי' ב"ד אחר שיכול לעשות כן ואפי' שלא יהיה בחכמה ובמנין כו':

כלל העולה מכל מה שכתבנו דנ"ד לא מיקרי מיגדר מילתא אף שמבוא' בה וכל זה עשינו לש"ש לעשות סיג וגדר לרבים כו' מ"מ אין לו דין מגדר מילת' לענין שאין יכולין לבטלו. מעתה נחזור על הראשונות לבאר אם יש היתר להסכמה הזאת מכח מה שמבואר בה שקיבלו עליהם ההסכמה הנ"ל באלה ובשבועה עד"ר ושאין יכולין להתיר הסכמה הנ"ל זולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים מקהלות הרחוקות, אבל בחלוק' הזאת שמבואר בה שקבלו עליהם כו' עד"ר כבר כתבנו לעיל שלדעת הריב"ש והרשב"א ומהריב"ל הסכים עמו שיכולים לבטל ההסכמה הזאת ואף שלקצת פוסקים שחולקים עליהם נראה דבנ"ד יכולים לבטלו דכבר הקדמנו והארכנו לעיל בסוגי' דגמ' דהשולח בהא דאמר אמימר דאפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה עד"ר אין לו הפרה ומסיק ה"מ לד"הר אבל לדבר מצוה יש לו הפרה וכבר כתבנו לעיל שאף שכתוב בה וכל זה עשינו לש"ש לעשות סיג וגדר כו' מ"מ לא מקרי מיגדר מילת' מהטעם שיש לחוש שהסכמה הזאת יהיה לפוקה ולמכשול לבני הק"ק וא"כ מטעם זה נלע"ד דאף שמבואר בה שקיבלו עליהם באלה ובשבועה עד"ר יכולין להתירו וכמבוא' בריב"ש סי' תס"א וז"ל ובנדון זה כו' ואע"פ שכל אחד נשבע עד"ר שאין לו הפרה אם נראה לחכם כו' דדרך הודאות יש בו נזיקי' להקהל ומכשול שבועות וחרמות מתירים כל דבר מצוה אפי' עד"ר כו' ואין לך דבר מצוה גדולה מהסיר מכשול ונזיקים מדרך הרבים כו' וא"כ ה"ה בנ"ד וכמו שכתבנו. ולא מבעיא לדעת החולקים על ר"ת וסברי דלכל דבר מצוה יש לו הפרה פשיטא דבנ"ד יש לו הפרה דמיקרי לדבר מצוה ואפי' לדעת ר"ת שסבר דדוקא לדבר מצוה כי ההוא מיקרי דרדקי בנ"ד יש לו הפרה וכמ"ש הריב"ש שם וז"ל ואפי' לר"ת שפי' דדוקא כי ההוא מיקרי דרדקי שהוא כעין נדר טעות כו' היינו נמי דכוותיה כו' שהיו סבורים שזהו דרך היושר ועתה נתגלה להם הניזקים והמכשולות כו' וה"ה בנ"ד:

ובר מן דין נלע"ד דזהו מיקרי התרה לדבר מצוה דהלא אמרי' בכמה מקומות במשנה גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין יום א' כו' א"ל ב"ש תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול כו' לבטל והלא לא נברא העול' אלא לפריה ורביה אלא מפני תיקון עולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואף שעי"ז עובר רבו על העשה דלעולם בהם תעבודו וכמ"ש לעיל ואפ"ה משום העשה דפריה ורביה כופין את רבו שלא יבטל את העבד מפריה ורביה וא"כ משום מצות פריה ורביה שלא יבטל כופין את רבו ואומרים לו חטא כדי שיזכה העבד וא"כ מכ"ש בנ"ד שהרשות ביד בני הק"ק לבטל ההסכמה הנ"ל כדי שלא יבטל העבד הלז ויקיים מצות פריה ורביה שזו מצוה גדולה וכמ"ש התוס' בשבת פ"ק גבי בעי רב ביבי הדביק פת בתנור כו' ומקשי בגמ' שם מתקיף ליה רב ששת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך והקשו בתוס' שם והא דתנן בהשולח שם גבי מי שחציו עבד כו' וכי אומרים לאדם כו' ומשני שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא וא"כ ה"ה בנ"ד. ואפי' לפי התי' השני שכתבו התוס' בשבת וגם בגיטין פה בגמ' שכתבו וי"ל דדוקא הכא אמרי' משום דפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכ' לכן מקשי וכי אומרים לאדם חטא כו' וא"כ בנ"ד שפשע הנער בעצמו ומעשיו גרמו ע"י שבייש בת ישראל וא"כ הדר' קושי' הגמ' לדוכתיה וכי אומרים לאדם חטא כו' וא"כ אין להקהל להתיר ההסכמה הנ"ל כדי שיזכה הנער באשר שפשע בעצמו, אבל ז"א קושי' מתרי טעמי חדא מצד הנער דכבר כתבנו לעיל שמצד הדין אין לאחד על חבירו שום דין ודברים רק הקנס צד העובר לצד המקיים על קשרי התנאים שהיו ביניהם וזה לא נקרא פשיעה בעצמו זולת שאר טעמי' שיש להנער הלז שגלוי וידוע לכל שער עירינו שלא מאת הנער יצאו הדברים רק אנשי ביתו אשר נתגדל הנער אצלם הסיתו אותו למעשה הזה בדברים רכים וקשים וגיזומים ואיומים עד שהוכרח להתרצות למעשה הזה והיה אנוס על פי הדבור, וג"כ מצד הקהל לא דמי להא דמדביק פת בתנור שלא התירו לרדותה דבשלמא התם שייך שפיר לומר וכי אומרי' לאדם חטא דהתם נקרא חוטא קצת שמוריד פת בשבת מן התנור כדי שיזכה חבירו וא"א להציל חבירו מן החטא שגרם לעצמו אם לא ע"י שיעשה חטא שיוריד הפת בשבת ולכן מקשי וכי אומרים לאדם חטא באשר שפשע בעצמו אבל בנ"ד שהנער עשה חטא על שבייש בת ישראל מ"מ לא היה מוכרח לזה שיקנסו אותו שלא יוכל שום א' מבני הק"ק להשיא לו אשה כמבוא' בהסכמה שיבוא על ידי זה לידי ביטול פריה ורביה רק שהקהל גרמו לו בהסכמתם ולא שייך לומר בזה שפשע בעצמו ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה הנער כי הקהל גרמו לו וכ"ע מודים בזה שאומרים לאדם חטא כו' והא דאמרי' בעירובין דניחא ליה לחבר למעביד אסורא קליל' התם נעשה האיסו' ע"י החבר דא"ל מלא כלכלך כו' שלא יאכל טבל כו' ומשא"כ בהדביק פת בתנור לא נעשה האיסור על ידו וא"כ ה"ה בנ"ד נעשה האיסור על ידי הקהל. ודומה לזה כתב בתשוב' המיוחסות להרמב"ן סימן רנ"ב שאלה מי שנשבע שלא ישחוק בקוביא כו' ומתחרט אם נזקקים כו' תשוב' מסתברא שאין נזקקים כו' ואין לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה כדי שלא יעשה עבירה גדולה שלא אמרו בעירובין ניחא ליה לחבר כו' אלא לאיסו' שבא לע"ה ע"י של חבר כי ההוא דא"ל החבר לך לקוט לי תאנים כו'. ומ"מ צריך ישוב לפי מ"ש הרמב"ן שהחליט סברא זו דיש לחלק בין היכא שנעשה האיסור על ידו ובאמת התוס' מקשי' שם ע"ז ממה דאמרי' בגמ' גבי כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכו כו' וכן הא דעברו הכהנים אעשה דהשלמה גבי מחוסר כפורים בע"פ ע"ש וגם קשה קושיא זו קצת על מה שכתבתי לעיל דאומרים לאדם חטא שכ"ע מודים ויש לחלק ביניהם ודו"ק:

ואין להקשות על מה שכתבתי לעיל דאומרים לאדם חטא כו' וה"ה בנ"ד וכמ"ש גבי שחציו עבד כו' שכופין את רבו משום מצות פריה ורביה הלא לא דמי דבשלמא גבי עבד שאינו רשאי לישא שום אשה לא שפחה ולא ישראלית בכל העולם אבל ז"א שהרי כבר הקדמנו שהנער הזה אסור וקשור פה בחבלי העבותות שאינו יכול לצאת חוצה ולישא אשה וכמו שהקדמנו לעי' וכתבנו באריכות ולא מבעי' להפוסקים שחולקים על ר"ת פשיטא שיכולין להתיר גם הסכמה זו לדבר מצוה ואף לדעת ר"ת כמ"ש לעיל מ"מ משום מצות פרו ורבו אנן סהדי דדעת הרבים מסכימים לזה וגדולה מזו כתב מהרד"ך בתשוב' הנ"ל הזכרתי לעיל דכדי שתקיים האשה מצות חכמים מצות פרו ורבו אף שהיא אינה מצוה לשמוע דברי חכמים אנן סהדי כו' ומקרי נדר טעות כו' ע"ש וא"כ מכ"ש בנ"ד שהאיש מצוה על פרו ורבו וכ"כ הר"ן בתשו' סי' כ"ח גבי אלמנה שאסרה איסר על נפשה כו' ומסיק שם אע"ג דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כ"א לדבר מצוה ואיתתא לא מיפקדא אבל מ"מ מיקרי דבר מצוה כו' ע"ש וא"כ מכ"ש בנ"ד. אך יש לפקפק בזה שמבואר בלשון ההסכמה וז"ל וכל הנ"ל קבלנו עלינו באלה ובשבועה עד"ר שאינם יכולים להתיר לנו התיקון הנ"ל זולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים מג' קהלות הרחוקות כמבואר שם וא"כ סגרו דלתי ההסכמה שלא יהיה לה היתר אם לא ע"י שיתוועדו יחד מג' רבנים הנ"ל וא"כ איך נאמר שיכולים להתיר הקהל ההסכמה הנ"ל:

אמנם כד נדייק עוד בלשון ההסכמה מה שיש עוד לפקפק בזה שכתוב בה תרתי דברים דסתרי אהדדי שכתוב בה שקבלנו עלינו כו' על דעת רבים ומבואר בפוסקים שנדרים ושבועה שנעשו עד"ר אין לו הפרה ואח"כ כתוב בהסכמה שאינם יכולים להתיר התיקון זולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים וא"כ משמע שם שיש היתר להסכמה זו בהתוועדות יחד ג' רבנים הנ"ל:

אכן במה שיש לפקפק בספק הב' שדברי ההסכמה סותרים זא"ז בזה יתורץ הספק הראשון כי צ"ל דכוונת ההסכמה כך הוא לפי שכתב בטי"ד סי' רכ"ח ונדר שהודר עד"ר אין לו התרה בלא דעתם אא"כ יש מצוה בהתרתם ומשמע מדברי הטור דאף לד"הר דוקא בלא דעתם אין לו התרה אבל עם דעתם הוי התרה ומשא"כ לדבר מצוה והנה הגאון מהר"א מזרחי בסימן נ"ג בתשוב' הרבה להשיב על דברי הטור וז"ל פליאה נשגבה ממני מאין לו להרב הפוסק הזה קולא גדולה הזאת הלא ר"ת והרמב"ן והרשב"א וגם הרמב"ם כותבים בהפך שאפילו עם דעתם אין לו התרה ועיין באריכות במשפט החרם להרמב"ן מ"ש בזה, באמת מ"ש הרב מזרחי שר"ת פוסק הפך דעת משמעות הטור ז"א שהרי במרדכי פ' השולח כתב בשם ר' ז"ל פי' ר"ת הטעם דעד"ר אין לו הפרה לדבר הרשות משום דצריך דעת רבים להפרה ומשא"כ לדבר מצוה כו' ואם היו לפנינו והיה דעתם שוה להפר יפר אף לדברי הרשות זהו תורף לשונו וא"כ זהו הפך מ"ש הרב המזרחי בשם ר"ת ועיין ב"י וא"כ זהו כוונת ההסכמה שקיבלו עליהם ההסכמה הנ"ל באלה ובשבועה שאין לה התרה לדבר הרשות והיו מתייראים בעלי ההסכמה כי פן ירצה איזה פוסק לפסוק כדעת משמעות הטור וסייעתו שעם דעתם יש לו הפרה וכמו שהכריע מרן בשלחנו סי' רכ"ח סעיף כ"א ושלא כדעת בעל המפה וירצה להתיר ההסכמה הנ"ל לדבר הרשות עם דעתם לכן כתבו והסכימו שאינם רשאים להתיר ההסכמה הנ"ל בלתי אם יתוועדו יחד ג' רבנים מג' קהלות הרחוקות המבוארים בהסכמה ולא שיתן כל א' דעתו בפני עצמו והרשאתו להתיר ההסכמה הנ"ל לכן כתבו שיתוועדו יחד אלו רבנים וזהו דבר שאי אפשר עד עת קץ במהרה שיתוועדו יחד אלו ג' רבנים ולאפוקי לדבר מצוה בודאי ניחא לכל ישראל שיעשו מצוה ע"י וא"כ בנ"ד שיש מצוה בהתרו וכמ"ש לעיל אין אנו צריכין להתועדות ג' רבנים הנ"ל ויכולין להתיר ההסכמה זו בלי התועדות ג' רבנים אלו:

ובזה מיושב ג"כ מה שהכריע מרן הב"י בשלחנו סעיף כ"ה ואם התנו בפי' שלא יוכלו להתירו או שאמרו ע"ד קהלות הרחוקות כו' ואם הוחרם או הודר עד"ר אין לו התרה עכ"ל שזה איירי דוקא לד"הר ומשא"כ לדבר מצוה יש לו הפרה אף אם מבוא' בה ע"ד קהלות הרחוקות כו' ושאר דברים ואף שמדברי מהריב"ל בח"ב סי' ע"ב משמע דאף לד"הר אף אם כתוב ע"ד הקהלות הרחוקות יש לו הפרה כו' וכבר כתבתי בזה לעיל אבל בנ"ד כ"ע מודים:

ואין להקל בהסכמה הנ"ל מטעם דאנן קי"ל כר"ת שכתבו התוס' בשמו בגיטין וכן בשאר פוסקים דעד"ר היינו דוקא כשאמר ע"ד פלוני ופלוני כו' אבל עד"ר סתם לאו כלום היא ודלא כהרמב"ן במשפט החרם שלו והובא בריב"ש סי' קפ"ה די"מ דעד"ר ואינו מפרש אותם אזי אין לו התרה לדה"ר והסכימו הפוסקים לדעת ר"ת שצריך לפרט הרבים שנדר על דעתם ובלשון ההסכמה בנ"ד כתוב וכל הנ"ל עשינו כו' עד"ר שאינם יכולים להתיר לנו התיקון כו' וזולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים הנ"ל ויש לפקפק בלשון ההסכמה אם הפי' הוא עד"ר היינו אותם ג' רבנים כו' א"כ מקרי עד"ר המפורשי' ואז צריכין אנו לכל מ"ש אם יש להתיר כדין עד"ר מפורשים אמנם יכולים אנו לפרש ל' ההסכמה שקבלנו עלינו ההסכמה הנ"ל עד"ר ומ"ש אח"כ שאינם יכולים להתיר לנו התיקון כו' זולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים הוא ענין בפני עצמו וא"כ לפי פי' זה בלשון ההסכמה אם לא ידעינן מי הם הרבים אז מקרי עד"ר סתם וכבר הקדמנו דעד"ר סתם אינו מוסיף חומר בנדר והסכמה כו' ומתירים אפילו לדבר הרשות:

אבל ז"א חדא אף אם הלשון מסופק אם כן יש לו דין ספק חרמים והולכין להחמיר וכמבואר בגמ' דנדרים בפ"ב במשנה נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכן כתבתי לעיל בשם הרשב"א ושאר פוסקים דספק חרמות להחמיר וכ"כ מהרא"ש וא"כ גם בלשון הסכמה בנ"ד הולכין להחמיר אם נפל איזה ספק ובר מן דין כבר כתב ר"ת וטור וסמ"ג ושאר פוסקים ועיין במהרי"ק שו' נ"ב שאם נדר בפני ג' אפי' לא פרט אותם אלא סתם עד"ר מיקרי עד"ר דמסתמ' ע"ד אותם רבים קאמר וא"כ ה"ה בנ"ד מאחר שמבוא' אח"כ שאינם יכולי' להתיר התיקון זולת אשר יתוועדו ג' רבנים מג' קהלות הרחוקות מסתמא דעתם על אותם הרבני' המבוארים תכף בסמוך וא"כ צ"ל מה שכתבנו שיש ג' להתיר ההסכמה הנ"ל אף אם מבואר בה שאין להתירה כי אם בהתוועדות ג' רבנים דהיינו לד"הר דוקא ולא דבר מצוה. ואין לחלק ולומר דדוק' בחרמות לבד דינא הכי שיכולים להתירו כי אין הצבור מכוונים לחרם אלא מחרימין לכל מי שיעבור על גזירתם ומשא"כ במקום שנזכ' שבועה בהסכמה כמו בנ"ד אז אין יכולים להתיר:

אמנם ז"א שמבוא' בתשוב' הרא"ש כלל ז' ס"ט וז"ל ואפי' הזכירו הצבור לשון שבועה אין דעתם אלא לנדות ולהחרים לכל מי שיעבור על גזירתם וכ"כ בעל המפה בשמו סעיף כ"ה ואין לומ' דלא דמי נ"ד להא דתשובת הרא"ש דהתם מיירי דהציבור החרימו והשביעו שאמרו אנו מחרימין ומשביעין כו' אז אין דעתם אלא לנדות ולהחרים לכל מי שיעבור על גזירת' ומשא"כ בנ"ד כתיב בה וכל הנ"ל קבלנו עלינו ועל הבאים באלה ובשבועה וא"כ כשקיבלו באלה ובשבועה על עצמם ההסכמה הנ"ל וא"כ לעולם מודה הרא"ש שאין לו התרה וכ"כ עמיתי בעל ש"ך בי"ד סי' רכ"ח ס"ק פ"ו שמיישב שם דברי בעל המפה שלכאורה דבריו סותרים זא"ז שבסעיף כ"ה כתב אפי' הזכירו שבועה עם החרם א"צ לא פתח כו' וכאן כתב דמקרי עד"ר ולכל הפחות צריכין פתח וחרטה וכתב דיש לחלק בין כשהשביעו הקהל כמו שהש"ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעים כו' אבל כשכל א' מבני הקהל בפרוטרוט אמר אני נשבע על ענין זה הוי נשבע עד"ר:

איברא נר' דלא דמי לנ"ד דהתם אמר שכל א' מבני הקהל בפרוטרוט אמר אני נשבע כו' אז צריך התרה ואפשר שמיקרי עד"ר ומשא"כ בנ"ד דלא אמר כ"א בפרוטרוט אני נשבע רק כמבוא' שם שכל הנ"ל קבלנו עלינו באלה ובשבועה והוי כאלו השביעם הש"צ בשליחות הקהל וא"צ התרה. וראיתי להרב בעל ט"ז שכתב בזה פה במ"ש בעל המפה בסעיף ל' וע"ל כתבתי כו' דמקרי עד"ר וכתב שמהרי"ק הרגיש בזה כו' ומסיים בעל ט"ז וכיון שהביא בסעיף כ"ה דאמירת ע"ד המקום וע"ד הקהל לא מיקרי עד"ר אלא כעין גזירה כו' וגם בזה לא קשי' מידי דציבור שאני שהם מחרימים כו' אדעתא שיכולים להתיר את החרם ואת השבועה עכ"ל ע"ש ודבריו אינם מובנים דלפי דבריו שאינו אלא גזירה ונדוי וא"כ לפ"ז לא יצטרך התרה כלל וכמבוא' בסעי' כ"ה ואפי' הזכירו השבועה עם החרם:

באמת צ"ל שמ"ש הב"י בסעיף ל' בש"ע תשוב' הרמב"ן על צבור שהסכימו על ענין כו' ושנשבע כל איש מהם עליו כו' דאין להם תקנה עד שימצאו פתח לשבועתם כו' אזיל לטעמיה שסבר דדוקא בחרמי צבור הקילו שא"צ לא חרטה כו' שאינו אלא כעין גזירה כו' ומשא"כ כשהזכירו שבועה כו' אז צריך חרטה ופתח כדעת הרמב"ן ולכן כתב בסעיף כ"ה נדרים וחרמים שמטילים הקהל כו' א"צ פתח וחרטה ולא הזכיר שם שבועה כלל ולכן כתב בסעיף ל' תשוב' הרמב"ן צבור שהסכימו ענין א' ושנשבע כל א' מהם עליו דאין להם תקנה עד שיתחרטו כולם כו' היינו לפי שהזכירו שבועה ולא כדעת הרא"ש שכתב בעל המפה בסמוך שאפי' הזכירו השבועה עם החרם כאלו אין שם חולק ובאמת הרמב"ן חולק בזה ולפי מ"ש לעיל בעל ש"ך שמחלק בזה אבל כד מעיינת במקור תמצא שמרן הב"י אזיל לטעמיה. ונמצא לפי שכתבנו דבנ"ד אף שמבוא' בהסכמה וכל זה קבלנו עלינו באלה ובשבועה אינו מעלה ומוריד ויש לו דין חרמי צבור וגדולה מזו מצינו בס' בני שמואל בפסקיו סי' כ"ה שכתב שבני הק"ק פלוני אסרו איסור פלוני על נפשם בשבועה ע"ד המקום וכל א' ממנו לדעת חבירו ולדעת רבים מפורשים פלוני כו' ובאם יעברו אזי יחול עליהם נזירות שמשון כו' ולדעת יותר המחמיר בפוסקים ואפ"ה פסק שיש לו התרה לדבר מצוה כו' ואף שנשבע כ"א לדעת חבירו בטובת הנאה כו' ע"ש אף שבאמת הרב מוהרש"ח הנ"ל הפריז על המדה להקל בחומרות רבות כאלה המבוארים בהסכמה הנ"ל ומי יבא אחר המלך את אשר כבר עשהו ובאמת לא רצה הרב הנ"ל לסמוך על דעתו רק אם יסכימו עמו מורי הוראה בהיתר הסכמה זו:

אמנם ראיתי בתשוב' ה"ה פני משה ח"א סי' כ"א שכתב בעסק ההסכמ' שקיימו וקיבלו עליהם בשבועות חמורות ע"ד המקום ב"ה ועד"ר מפורשים לבלתי התרה כלל ובנזירות שמשון כו' ע"ש והסכים להתיר ההסכמ' הנ"ל ומביא ראיה מתשובת בני שמואל הנ"ל וז"ל שעל הכל קא פסיק ותני הרב שם דיש מצוה בהתרתו כו' ועתה דון מינה ואוקי באתרין כו' ע"ש וא"כ משמע משם דאף שנשבע כל א' בפני עצמו ויותר חומרות המבוארים שם ומכ"ש וק"ו לנ"ד אף שמבואר בה וקבלנו עלינו באלה ובשבועה:

איברא נלע"ד דאין אנו צריכין לכל זה דע"כ לא קאמרי הני רבנן בענין שבועה עד"ר אין לו התרה היינו שידעינן בוודאי שנשבע ואז חלה השבועה או שענה אמן אחר השבועה דהוי כמי שנשבע וכמ"ש בגמ' דשבועות פ"ד אמן בו שבועה בו קבלת דברים כו' אבל מי שלא נשבע ולא ענה אמן אחר השבועה אף שכתוב שנשבע לא חלה עליו השבועה דלבטא בשפתים כתיב:

וראיתי בריב"ש סי' קפ"ג שהביא בזה מחלוק' רמב"ן והראב"ד שהראב"ד כתב שיכולים הם להתיר אבל לא השבועה גבי חרמי צבור רק ע"י חכם וג' הדיוטות בפתח וחרטה וכ"כ הרמב"ן אמנם הוא ז"ל כתב שמי שלא ענה אמן אחר השבועה אינו כלום ואין השבועה חלה עליו כלל ואינו צריך היתר כו' דלא מצינו מושבע מפי אחרים שיהא חייב אף שלא ענה אמן אלא בשבועת העדות והראב"ד מחמיר בשבועה דמשביע ש"ץ אפי' לא ענה אמן להצריך שאלת חכם כו' וא"כ בנ"ד פשיטא שיכולים הקהל לבטל ההסכמ' הנ"ל אף שמבוא' בה שקיבלו באלה ובשבועה הרי לא הוציאו שבועה מפיהם רק שחתמו חתימת ידיהם ולבטא בשפתים כתיב ואפי' לדעת הראב"ד שמחמיר וכתב שצריך שאלת חכם אף שלא ענה אמן היינו דווקא בשבועה שמשביע הש"צ לפי שהוא משביע לדעתם ולרצונם אבל בנ"ד שלא היה שם שבועת ש"ץ ולא הוציאו שבועה מפיהם כלל רק חתימת ידיהם פשוט דא"צ לא שום חכם ולא ג' הדיוטות. וכן כתב המבי"ט בתשוב' ח"ב סי' ט"ו ע"ד ההסכמה שכתב בה וז"ל וקבלנו עלינו את פלוני לחכם כו' בקנין ובשבועה חמורה לשמים כו' ועתה יש קצת מהחתומים שאמרו שאמת שחתמו אבל לא ביטו בשפתים ולא הוציאו בשפתם ומפיהם שום שבועה כלל כו' תשו' כו' ואין שבועה חלה אא"כ כשגמר בלבו לישבע וביטה בשפתים לישבע כו' וא"כ הרי מבואר בהדיא שחתימת ידו אינו כלום אא"כ ביטה בשפתים השבועה. ואעפ"י שכתב מהרשד"ם בתשו' לטי"ד סי' קי"ג ע"ד הש"צ שהסכימו להעבירו ואע"פ ששב פגם הוא מש"ה נשבעו השבועה ומסיים שם ועל הטעם שלא ביטו בשפתים כבר אירע מעשה בסאלנוקי והראיתי פנים להחמיר כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד אף שלא ביטו בשפתים. אמנם מהרשד"ם בעצמו מסיים שם שרבו עליו חביריו באותו מעשה ועשו מעשה להקל ובנ"ד נראה דאפי' הרשד"ם מודה וכמ"ש אליבא דהראב"ד לפי שמביא שם על מעשה הנ"ל מחלוקת הרמב"ן והראב"ד שיש להחמיר כדברי הראב"ד עכ"ד ע"ש:

וביותר שמצאתי בתשו' הרמב"ן סי' ר"פ שגם הרשב"א סובר כדעת הראב"ד וז"ל ואין אדם צריך לענות אמן אחר השבועה במה שהציבור מנדין ומחרימין ולא במה שהם משביעים על גזירתם כו' ע"ש אבל לפי מה שכתבתי למעלה לא קשיא מידי דע"כ לא קאמר הראב"ד וסייעתו אלא כשמשביעם הש"צ כו' אבל חתימת ידיהם כ"ע מודים דלאו כלום הוא וכמו כן מצינו בכמה מקומות בתלמוד ובפוסקים ולענין תביעת ממון אם הודה בכתב ידו שנשבע ואח"כ אמר שלא נשבעתי רק שחתמתי כן אם הבע"ד מודה אז א"צ לקיים שבועתו ועיין בתשו' ת"י סי' ט' ראובן שהוציא שטר שחתום בו שמעון וכתב בו שנשבע וטען אח"כ שלא נשבעתי רק חתמתי שמי כו' ע"ש דמוכח שם לכ"ע דאם הבע"ד מודה דא"צ לקיים השבועה מכח חתימת ידו וכן הוא בת"ה בסי' שנ"ו ע"ש. וכן מבואר בפוסקים ראשונים ואחרונים והאריכות דברים הוא לטורח בזה וא"כ בנ"ד שגלוי וידוע לכל באי שער עירנו שלא ביטו בשפתים שום א' מהם השבועה רק שחתמו חתימת ידיהם ואינם חייבים כלום עבור חתימת ידיהם:

ובמה שכתבתי נסתלק ג"כ מה שיש להסתפק בזה אי מיקרי מקבלי טובת הנאה זה מזה כמ"ש הרשב"א בתשוב' דג' או ד' אנשים שהסכימו על ענין אחד ונשבעו איש אל אחיו נעשה כל א' כעושה טובה לחבירו ואין מתירין אלא מדעת כולם וקצת מן הפוסקים סברי דאין מועיל התרה אפי' לדבר מצוה בהצטרף יחד עד"ר וקבלת טובת הנאה ועיין במהרא"ש סי' קע"ד שנסתפק בזה ולפי מה שכתבתי לא נתקשרו בשבועה כלל ואף שמבואר בה וכל זה קבלנו עלינו באלה ובשבועה, אבל זולת הנ"ל אין להסתפק בזה כלל דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא שנשבעו איש אל אחיו כו' אבל בנ"ד אינו אלא הסכמת וגזירת צבור ולחומר הענין שקיבלו עליהם באלה ובשבועה כו' לא מקרי עבור זה כמקבלי טובת הנאה וג"כ עוד שאר חומרות המבוארים שם שגזרו אומר בחרמות ונדויים ובכל האלות הכתובים בתורה כו' זהו ליתן תוקף וחומר לגזרתם ולא שיהא להם דין מקבלי טובת הנאה זה מזה וכן ראיתי לה"ה סיני ועוקר הרים הגאון מהר"ר משה בנבנשתי נר"ו בח"א בתשוב' הנ"ל שמחלק בין הא דהרשב"א להדין שלו שיש חילוק בין נשבע איש אל אחיו שתלה בעצמו לדעת חבירו ובין הא דהרשב"א דמעולם לא אמרו אלא כשתלו עצמם זה בזה והכי דייק' לישנא שנשבעו איש אל אחיו כו' ע"ש וחילוק זה שייך ג"כ בנ"ד ואף לפי מה שחלקתי בין חרמי צבור כו' ואף שמבואר קצת מפוסקים האחרונים דגם בחרמים והסכמות וגזירות צבור שייך מקבלי טובת הנאה זה מזה היינו שמבואר בה בהדיא ולא סתם:

העולה מכל מה שכתבנו לעיל בענין הספיקות אשר הי' ראוי להסתפק בהסכמה הזאת שלא יהיו רשאים לבטל' בראש שמבואר בה וכראותינו כן קמנו ונתעודדנו לקנא קנאות ה' צבאות לעשו' גדר וסייג בקהלתינו ומבואר בפוסקים שאין לו התרה כבר כתבנו לעיל והוכחנו מתשוב' מהרי"ק שורש ק"פ דלא מיקרי נ"ד מיגדר מילתא ומדברי בעל ת"י סי' קס"ט ומהריב"ל ח"א ושאר פוסקים. ומ"ש בה וכל הנ"ל קבלנו עלינו ועל הבאים אחרינו באלה ובשבועה עד"ר ומבואר בפוסקים שנדר ושבועה עד"ר אין לו התרה כבר כתבנו בשם הפוסקים דלדבר מצוה יש לו התרה והוכחנו דבנ"ד מיקרי דבר מצוה ואפילו לר"ת שסבר דלא מקרי דבר מצוה אלא כההוא דמקרי דרדקי ובפרט בחרמי' של צבור לדעת הריב"ש בשם הרשב"א וסמך עליו מהריב"ל בסי' ע"ב בח"ב וכתב אף שלא במקום מצוה וכמו שכתבנו באריכות באר היטב:

ומה שיש להסתפק בהסכמה זו שמבואר בה שלא יהיה התרה להתיקון הלז זולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים דהיינו רב אב"ד דק"ק קראקא במדינת פולין והרב האב"ד דק"ק שאלוניקו והרב דק"ק קושטנדינא יע"א כבר כתבנו והוכחנו מתשו' מהריב"ל הנ"ל דאפי' לדבר הרשות אף אם כתב בה ע"ד קהלות הרחוקות כנדון של מהריב"ל ע"ד חכמי צפת וחכמי ירושלים מ"מ יכולים לבטלו בחרמי צבור ומכ"ש לדבר מצוה ולא גרע הא דמבואר בה שלא יהיה התרה לתיקון הלז אם לא ע"י שיתוועדו יחד ג' רבני' מג' קהלות הרחוקות כו' מאלו היה כתוב בהסכמה הנ"ל שלא יהיה התרה כלל לתיקון הלז וכמ"ש בתשו' מהרש"ח בספרו בני שמואל סי' כ"ה וז"ל וא"כ בנ"ד השבועה עד"ר יכולין להתיר כיון שהיה דבר מצוה וכתב עוד וכ"ת שאני נ"ד שנשבעו לדעת הפוסק יותר מחמיר ובנ"ד איכא דעת ר"ת כו' הוי להו כמו שנשבעו שבועה והתנו שתהיה בלי התרה וראשונה יתירו מה שנשבעו שלא להתיר כו' עכ"ל ע"ש ואיתא בתשו' הרא"ש כלל ז' סי' ט' והביאו מרן הב"י בספרו הקצר סי' רכ"ט בי"ד וכן צבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה והתרה להתרה עד סוף כל העולם יתירו מתחילה חרם האחרון ואח"כ חרם הראשון ואיתא שם בסי' רכ"ח שהקדמנו לעיל נדרים וחרמים שמטילין הקהל כו' יש להם התרה בלא פתח ובלא חרטה וא"צ לא יחיד מומחה ולא ג' הדיוטות אף שמבואר שם שאם התנו בפי' ע"ד הקהלות הרחוקות כו' שאין לו התרה אבל כבר הוכחנו מפוסקים ומלשון ההסכמה דבנ"ד כ"ע מודים דיכולים לבטלו דהוי לדבר מצוה ואף שמבואר בה ע"ד הקהלות הרחוקות ועד"ר מ"מ יכולין לבטלו. ואף שיש לספק דהלא מ"מ יהיה צריך התרה ולמה יכולין לבטלו כלל בלי התרה הלא מ"ש בגמ' אמר אמימר כו' עד"ר אין לו הפרה וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה לא בעי למימר שיהא הנדר מותר מאליו אלא דסגי ליה בהתרה אבל מ"מ התרה בעי וכבר זהו מחלוקת ישינה הובא בתשו' הר"ן סי' ל"ח שמצא בתשוב' הר"ר דן שסבר לדבר מצוה אפילו הפרה לא בעי וחלק עליו הרי"ט אשבילי' וסבר דמ"מ התרה בעי וכן הסכים הר"ן עם הרי"ט אשבילי מגמ' דאמימר הנ"ל וא"כ בנ"ד צריך התרה:

אבל ז"א שכבר הקדמנו דדין חרמי צבור אינו כן וע"כ לא פליגי הר"ר דן עם הרי"ט אשבילי' והר"ן הסכים עמו אלא בנדר יחיד אבל לא בחרמי צבור דניתרין בלי פתח וחרטה כדין הפרת בעל וכדרב פנחס דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת רק אם התנו ע"ד קהלות הרחוקות ושינו ממנהגם אז אם הודר עד"ר אין לו התרה והיינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אז חזר הדין לשאר חרמי צבור וניתר בלא פתח וחרטה. ואין לספק בנ"ד בהסכמה הנ"ל שמבואר בה שקיבלו עליהם באלה ובשבועה וע"כ לא קאמר דיש להקל אלא בחרמי ציבור אבל לא כשהזכיר שבועה, אבל ז"א מכמה טעמים שהזכרנו לעיל שגלוי וידוע שלא נשבעו רק מה שחתמו חתימת ידיהם וכבר הוכחנו מתשו' הרשד"ם וגם מתשו' המבי"ט דלבטא בשפתים כתיב ואם לא ביטה בשפתים אף אם מבואר בהסכמה שנשבעו וחתמו עליהם חתימת ידיהם אינו מעלה ומוריד כמבואר בת"ה סי' שכ"ו ובשאר פוסקים. ואין לספק בנ"ד שלא יהיה התרה דהוי קיבלו טובת הנאה זה מזה דוגמת ד' אנשים שנשתתפו והסכימו יחד על ענין א' ונשבעו איש אל אחיו דכתב הרשב"א דהוי כמקבלי טובת הנאה וקצת מן הפוסקים סברי דאין לו התרה אפי' לדבר מצוה אבל ז"א כי כבר הוכחתי דלא דמי נ"ד להא דהרשב"א ולא מקרי מקבלי טובת הנאה זה מזה מטעם שיש לחלק בין הסכמת צבור שאינו מבואר בה המשמעות מתוכו שהוא כמקבל טובת הנאה מחברו ובין הא דנדון של הרשב"א הנ"ל וגם מתשו' מהרי"קו שו' קפ"א נראה שלענין טובת הנאה מחבירו בענין הסכמת ציבור אינו נראה כמקבל טובת הנאה וז"ל מהרי"קו שם ענף ג' עוד חוששני לזה משום נשבע עד"ר כו' שהרי כל אחד מארבעתם ע"ד חבירו נשבע כי כשהסכימו כולם איש אל אחיו וכל א' מהן נעשה כעושה טובה לחבירו וסיים אלא שאני חוכך בזה ממ"ש הרמב"ן בחרמי צבור שלו ממ"ש שנהגו הקהל עושים תקנה בחרם כו' ומתירין לעצמם כו' ותימא על עצמך אפילו הלכו אצל חכם כו' הרי נהגו עכשיו ע"ד המקום וע"ד הקהל והוי ליה עד"ר כו' והקשה מהרי"ק וז"ל ולפי סברא שאמרנו קשה להרמב"ן למה ליה לתלות במה שנהגו להשביע עד"ר תיפוק ליה דכל מה שמחרימים הקהל וצייתי וכל אחד מסכים לדעת חבירו דקחשיב עד"ר דכל א' מהם ע"ד חבירו קיבל עליו החרם כו' ואפשר דלרווחא דמילתא כו' עכ"ל. הנה מהרי"ק פתח בתרתי ומסיים בחדא שכ' שם עוד חוששני כו' משום נשבע עד"ר דאין לו כו' וכל א' מהם נעשה כעושה טובה לחבירו כו' ומסיים שם בענין חרמי ציבור כו' במה שמקשה שם על הרמב"ן דהוי עד"ר ולא הזכיר כלל מטובה כמו שהזכיר למעלה דהוי כעושה טובה לחברו אלא ודאי שבענין הסכמת חרמי צבור לא שייך עושה טובה לחבירו אם לא שמבואר בה ממש מתוכו שכל א' קיבל טובה מחבירו עבור הסכמה הלז וע"ש בענין שותפות של ד' רופאים. ואין לספק בהיתר הסכמה זו מאחר שא' מעיר ושנים במשפחה מוחים וכמו שכתבנו בגוף השאלה וא"כ אין כולם מסכימים בהיתר זה אבל ז"א צריך לפנים דהלא מבואר בתשו' הרא"ש כלל ז' ס"ה הקהל שעשו תקנה בחרם וראובן מוחה להתיר ההסכמה היוכל הקהל להתירה בלא דעתו יראה לי שהסכמת הקהל תלוי ברוב דעות שעל כל חלוקי דעות נאמר אחרי רבים להטות כו' עכ"ל וכן מבואר בכמה פוסקי' ראשונים ואחרונים והאריכות בזה ללא צורך ומכ"ש בנ"ד שהמוחה הוא נוגע בדבר מאחר שהנער הלז העיז בפניו ולו נעשה המעשה הזאת אבל החתומים האחרים רואים שתי ראיות שיש לחוש שיצא מזה איזה מכשול להקהל ח"ו לכן רוצים לבטל ההסכמה הזאת ואם כן אף שמבואר בפוסקים כשנשבע בשביל קבלת טובת הנאה וטובת תועלת חברו אפילו א' יכול לעכב מלבטל ההסכמה היינו כשמבואר לשם בהסכמה קבלת. טובת הנאה שנשבעו עבור קבלת טובת הנאה אז אפי' א' יכול לעכב לבטל ההסכמה ומשא"כ בנ"ד וכמו שהוכחתי לעיל ומכ"ש בנ"ד להסיר נזק ומכשול מן הרבים וביותר שהמה אינם רוצים לבטל ההסכמה רק כפי אשר יורו המורים היושבים על כסאות המשפט אשר להם משפט הגאולה להסיר נזק ומכשול מן הרבים ולהורות לבני ישראל את המעשה אשר יעשון:

וראיתי לה"ה בעל פני משה נר"ו בפסקיו ח"א סי' כ"ה שהעלה לבטל ההסכמה א' אפילו בשבועה עד"ר ואפשר נמי דאיכ' נמי טובת הנאה ולתועלת חבירו כו' וכתב וז"ל ואמינ' דיש טעמים מספיקים ומרווחים לענין היתר כו' והיינו מטעם ספק ספיק' בפלוגת' דרבותא כו' ע"ש והנה בנ"ד נוכל ג"כ לרבות ספקות וספק ספיקא למעיין בנ"ד אבל ראיתי בכמה פוסקים המפורסמים שכתבו דתרי ספיק' בפלוגת' דרבוות' לא מקרי ס"ס ועיין במהרש"ח שכתב בספרו ס"ג בסופו וז"ל ולא מבעי' לדעת ה"ה מהרי"בל דכל ס"ס דפלוגת' דרבוותא חדא ספיקא מקרי אלא אפילו שנכחש זה הכלל ראוי כאן להחמיר כו', ועוד יש לי טעם לומר דתרי פלוגת' דרבוות' לא מקרי ס"ס זולת מ"ש מהריב"ל ז"ל עכ"ל ע"ש וכ"כ מהרש"ח בתשובה סי' קפ"א ח"ג וז"ל וכי היכא דס"ס דאיסורא אזלינן לקולא ה"ה בס"ס דממונא כו' ודבר זה למדתי מה"ה מהריב"ל כו' עד איבר' בכה"ג דס"ס דהיינו תרי קים לי איכא לספוקי דלא הוי ס"ס וכמ"ש ה"ה הנ"ל משום דאיכא למימר דשם פלוגת' דרבוות' חד הוא וכמו שהוכיח ממ"ש התוס' בסוגי' דפתח פתוח דשם אונס חד הוא כו' עכ"ל וכ"כ מהריב"ל בעצמו בח"ג סימן מ"א דאף דבס"ס אזלינן לקולא מ"מ בתרי ספיקא בפלוגת' דרבוות' לא מיקרי ס"ס דשם פלוגת' דרבוות' חד הוא ומביא ג"כ ראיה מדברי התוס' הנז' דשם אונס חד הוא וא"כ תמהני על הגאון בעל פ"מ הנ"ל שכתב בפשיטות לבטל. ההסכמה הנז' אף בשבועה עד"ר וטובת הנאה כו' מטעם ס"ס בפלוגת"י דרבוית' וכבר הקדמנו בשם כמה פוסקים דתרי ספיק' בפלוגתא דרבוות'. לא מקרי ס"ס. והנה הגאון הנ"ל מביא ראיה מס' משפט צדק ח"א כו' באמת הס' הנ"ל אינו אתי עמי במחיצתי כעת לעיין בו ובודאי נאמן עלי הדיין הגאון הנ"ל אבל מ"מ נפלאה בעיני אשר סמך עצמו ע"ד בעל מ"צ הנ"ל במקום שכמה גדולים חולקים ע"ז וביותר שמהריב"ל אשר המציא הענין כתב דתרי פלוגת' דרבוותא לא מקרי ס"ס והגאון הנ"ל סמך עצמו להקל באיסור דאוריית' ומצאתי דברי הגאון הנ"ל בעל פ"מ מ"ש בשם מהרש"ח בס' מ"צ אף שהס' מ"צ אינו בידי אבל מצאתי דברי מהרש"ח שהובאו דבריו בתשו' מהר"ש הלוי השייכים לטי"ד בסי' ב' שמעתיק שם תשו' מהרש"ח הנ"ל וז"ל שם בדף כ"א ע"א אמנם אף שנאמר שראוי לתפוס יותר כדעת המחמיר יותר משום חומר שבועה מ"מ בנ"ד דאיכ' ג"כ באונס כו' יש להתיר מטעם ס"ס כו' ע"ש והיינו מטעם ס"ס בפלוגת' דרבוותא כו' ע"ש וכמדומה שהן הן הדברים שכתב בעל פ"מ בשמו בס' מ"צ אבל מ"מ הרבה גדולים חולקים ע"ז:

וראיתי עוד לה"ה בעל פ"מ הנ"ל בסי' י"ח ח"א שכתב בענין אי תרי ספיקא בפלוגת' דרבוות' חשיב חד ספיקא כו' וכתב ג"כ שמהריב"ל כתב דלא מקרי ס"ס ואח"כ סיים דאין לעמוד על דברי מהריב"ל בזה שהוא פוסח על שני סעיפי' כו' וכתב אח"כ שרואה אני שמהרש"ח בסי' ט"ז ומהרח"ש בס' מ"צ הם תופסים לעיקר דתרי פלוגת' דרבוות' מקרי ב' ספיקות ואחר נשיקות ידיו ורגליו נפלאה בעיני דבריו מ"ש בשם מהרש"א שמהרש"ח החליט הענין והסכי' דתרי ספיקא בפלוגת' דרבוותא מיקרי ב' ספיקות ואשתמיטתיה מיניה מ"ש מהרש"ח בסוף ס"ג הנ"ל שהעתקתי לעיל דמוכח שם מדבריו שסבר דתרי ספיקות בפלוגתא דרבוותא לא מיקרי ב' ספיקות ואף שכתוב שם ואפי' שנכחש זה הכלל כו' היינו לרווחא דמילתא לדעת שאר פוסקי' ובאמת מה שכתב מהרש"ח בסי' ט"ז אינו רק שסותר הטעם של מהריב"ל שכתב דשם אונס חד הוא וע"ז הרבה להשיב ולכן כתב בס"ג טעם אחר אבל בעיקרא דדינא י"ל שמסכים לסברת מהריב"ל איברא דיש להפך בזכותו של הגאון הנ"ל ונאמר דדברי הגאון הנ"ל נכונים הם בדברי מהרש"ח שמהרש"ח סבר דב' ספיקות בפלוגת' דרבוות' מיקרי ס"ס שכתב מהרש"ח בס"ז וז"ל איברא שיש להשיב ולומר שהרי כתב מהריב"ל כו' דשם פלוגת' דרבוות' חד הוא עד אלא שנראה שלא מצאנו ידינו ורגלינו בענין הזה כו' עד ומה לי שהספיקות הם שוים במציאות להיכא שהספיקות הם שוים בפלוגת' דרבוות' ובספיקא דדינ' כו' ועוד דלא דמי להאי דהביא הרב בשם התוס' דשם אונס חד הוא כו' ע"ש עכ"ל א"כ מוכח מדבריו שם שסבר דשני ספיקות בפלוגת' דרבוות' מקרי שפיר ס"ס כו' וא"כ דברי ה"ה בעל פ"מ נכונים הם בדברי מהרש"ח ותמהני שמביא ראיה בספרו שלו בשם מהרש"ח מ"ש בסי' ט"ז ובאמת משם אינו ראיה כלל רק ממ"ש בס"ז הנ"ל ואין בידינו לסמוך ע"ז ולהקל באיסור דאוריית' במקום שגדולי האחרונים חולקים ע"ז אמנם בנ"ד אין אנו צריכים להרבות בספיקות כמש"ל:

וגם במ"ש הגאון הנ"ל בסי' כ"ה דיש טעמים מספיקים ומרווחים להתיר כו' דאפשר הלכה כר"ן והתוס' כו' עד דילמא הלכה כר"ת דאית לי' בתועלת חבירו דאם התירוהו בדיעבד מותר אף כשקיבל טובת הנאה וה"ל ס"ס המתהפך כו' ע"ש. באמת דבריו צריכין ביאור דזה לא מיקרי ס"ס המתהפך דאם נפתח בחלוקה דילמא הלכה כר"ת דמותר בדיעבד ואת"ל דאין הלכה כר"ת ואסור אף בדיעבד וא"כ איך נוכל לומר דלמא הלכה כהר"ן ותוס' דאף לכתחילה מותר הלא אם אין הלכה כר"ת ואף בדיעבד אינו מותר וא"כ מכ"ש דאין הלכה כהר"ן ותוס' דמתירין אף לכתחלה, אם לא שנאמר דהך דאת"ל דאין הלכה כר"ת כו' היינו דוקא לדבר הרשות ומשא"כ לדבר מצוה הלכה כמותו אבל בנ"ד אין אנו צריכין לכל הנ"ל לרבות בספיקות כמ"ש לעיל:

כללא דמילתא בהא סליקנא בהא נחיתנא שהרשות ביד האלופים הגבירים ראשי ממוני הק"ק בצירוף האב"ד לבטל ההסכמה הזאת כדרך שאר ההסכמות מן הטעמים המבוארים לעיל באריכות דבר דבור על אופנו הכל באר היטב הדק להציל את בני הק"ק מכל פרצה וחדק ואת הנער הבוכה ומבכה אחרים עמו מכל בדק וסדק. כל זה כתבתי והעליתי במצודתי מה שנלע"ד בהיתר הסכמה הזאת אך באשר שהנושא נורא ואיום וחמור מאד לא רציתי לשאת עול הכבד הזה עלי ואמרתי אלכה נא אל המאורות הגדולים היושבים על כסאות למשפט ובאם יסכימו עמי אזי אהיה נמנה עמהם בהיתר הסכמה הזאת והאלקי' יצילנו משגיאות ויראני מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות. כ"ד אנכי עפר ואפר"ים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף