שיירי קרבן/שבועות/א/ו

שיירי קרבן שבועות א ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ועל זדון טומאת מקדש כו'. מדלא נקט עולות צבור משמע שאינן מכפרים כלום. וכן בדין שהרי שעיר המשתלח מכפר על עשה כדתנן בסיפא אלא מהא ליכא למשמע כי היכא דשעירי צבור מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו ולא שעיר המשתלח כך עולת צבור מכפרים אעשה דטומאת מקדש וקדשיו כגון שילוח טמאים שהוא בעשה ולא שעיר המשתלח. ומדלא כתיב לכפר נמי אין להוכיח דלא באו לכפר דהא גם בשעיר ר"ח וי"כ נמי לא כתיב לכפר ואפ"ה תנן במתני' דמכפרין ומשום דכתיב בשעירים חטאת אין להוכיח שבאו לכפרה דהא איכא נמי חטאת יולדת מצורע ונזיר דלרבנן אינן באין על חטא לכפרה אלא מדכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו להדדי דכולן מכפרים א"כ עולות צבור דכתיב נמי התם איכא לרבויינהו בהך היקישא דמכפרין אעשה דטומאת מקדש וקדשיו. מיהו ראייתי ממתני' נכונה. ועוד מדתני בברייתא לעיל רש"א ל"ב שעירים כו' אי ס"ד דגם העולות מכפרים ה"ל למיחשבינהו שהן תכ"א עולות שהקריבו הציבור מלבד עולת התמיד ומוספי שבת אלא ודאי שלא היו מכפרים. ועוד מדסיים שם בברייתא מעתה מי שבא לידו ספק עברה צריך להביא כל קרבנות הללו. היינו ל"ב קרבנות ש"מ דשעיר המשתלח מכפר נמי על טומאת מקדש וקדשיו דהשתא כל ל"ב שעירים באים על עברה אחת. ואנו אין לנו שום דבר בטומאת מקדש וקדשיו שלא נתכפר בקרבן אחר ע"כ לומר שמכבר על עשה דטומאת מקדש וקדשיו. (ועמ"ש לקמן בד"ה שעיר כו'). וכן מוכח דעת תו' שכתב (דף ח') בד"ה מה כו' וא"ת כו' אלא לר"י היקישא ל"ל ע"ש עוד כתב (דף ט') בד"ה מאי טעמא כו' וא"ת מאי קבעי הא כו' ע"ש. עוד כתב שם בד"ה שעירי כו' מנ"ל דמכפרי אטומאת מקדש כו' ע"ש ואם נאמר דעל עשה דטומאת מקדש צריכין כפרה לא מקשיינן מידי דאיצטריך קרא דלא נימא שהשעירים באים תחלה לכפר על העשה וכ"ת הא איכא עולות שמכפרים על העשה י"ל איצטרך לטומאה שאירעה בין זה לזה שהרי לפחות עשרה עולות הקריבו ביום אחד ברגלים תיקשי נמי ל"ל הנך כולהו באחד מהן סגי אלא לטומאה שאירעה בין זה לזה א"כ חטאת נמי וכ"ת הא אין חטאת בא על חייבי עשה י"ל הא גם אין בה ויש בה לאו בר קרבן הוא ופשיטא אין בה ואין בה ואפ"ה חיצון ורגלים מכפרים עלי יהו מאי קאמרת שאני טומאת מקדש וקדשיו דחמירי א"כ י"ל חמירי נמי בהא שחטאת באה אעשה דידהו. אלא ודאי סברי כי אין עולת צבור מכפרים כלל אעשה הלכך ליכא לאוקמי חטאת אעשה. אבל רש"י כתב פ' כיצד צולין (דף ע"ז) בד"ה שאר קרבנות צבור מוספין שבאין לכפר דעולה מכפרי אעשה כדתני' ביומא אין עולה באה אלא על עשה ע"כ. ומהא דיומא אין ראיה דהתם בקרבנות יחיד איירי. והך דפסחים אינה ראיה דה"ק מוספין הואיל ויש בהן חטאת שבא לכפר לכך אפי' עולות דידהו דוחק את השבת ואת הטומאה אבל עומר ושתי הלחם שאין באין אלא להתיר אין דוחין את השבת אע"ג דגם בקרבנות דידהו יש בהן שעיר לכפר י"ל אי לאו דכתיב וידבר משה וגו' סד"א שעיר הביכורים אינו לכפרה דלא כתיב ביה לכפר. אף דכתיב ביה חטאת אפשר שאינו מכפר וכמ"ש לעיל. א"כ כולן אינן דוחין את השבת לכך איצטרך וידבר משה וגו' הכתוב קבע מועד אחד לכולן ומיניה שמעינן נמי שהוקשו קרבנות אלו לשאר קרבנות צבור שגם הם באין לכפר. והיותר נראה שאין עולות צבור באין לכפרה ושהן דוחין את הטומאה לא צריך קרא דילפינן מתמיד דמאי דפריך הש"ס שם מה לתמיד שכן תדיר וכליל זהו פירכא לשעירים אבל עולות המוספים גם הם כליל. ותדיר נמי לאו פירכא שבכל יום שמקריבים הציבור עולות הם יתירים על התמידים וכשנחשב כל עולות המוספים הם תקכ"א ותמידים בשנה פשוטה שבע מאות ושמונה ולא נקרא תדיר בשביל כך ותדע דאין עולת צבור מכפרין דאל"כ קשיא מתני' דתנן שעיר המשתלח מכפר על חייבי עשה ל"ל שעיר הא כבר כיפרו עולות מוסף ואפי' למאי דמשני הש"ס מתני' כר' נמי קשיא מהיכא קא יליף ר' מדכתיב יה"כ הוא מ"מ והתם לא כתיב שעיר אלא מסתמא קאי נמי אקרבנות היום א"כ עולות נמי מיהו י"ל עולת מוסף דיה"כ אינן מכפרים אלא אטומאת מקדש וקדשיו כמ"ש בסמוך. אלא הא דמסיים שם ואי כתב רחמנא עומר ושתי הלחם לחודייהו ה"א דוקא הני דבאין להתיר אבל הנך לא. קשה הא בהך פרשתא וידבר משה כתיבי כל הרגלים וכי היכי דמרבינן ממועדי ה' מועד לעומר ושתי הלחם ה"נ איכא לרבויי מיניה הקרב בשאר רגלים מאי קאמרת איצטרך אלה תעשו וגו' לר"ח דלא כתיב בת"כ עדיין קשה לשון הש"ס דקאמר אבל הנך דמשמע קרא איצטרך להרבה רגלים ועוד כיון דשמעינן שאר רגלים מוידבר משה שפיר איכא למילף מהן ר"ח דהא אף עומר ושתי הלחם ה"א למילף מינייהו אי לאו דאיכא למפרך מה להנך שבאין לכפר ופירכא זו ליכא למפרך לר"ח. ואפשר עומר ושתי הלחם שמעינן מייתורא דוידבר משה וגו' ואי לאו אלה תעשו כו' לא ידעינן שאר רגלים אלא ה"א וידבר משה כו' אעומר וב' הלחם לחוד קאי שבאין להתיר ולא אשאר מוספין. אבל אין לשון הברייתא מסכים לפירוש זה דתני הכתוב קבע מועד אחד לכולן וי"ל. (ועי' בק"א פ' אמור) מ"מ לפירושא קמא אין מקרא וידבר משה וגו' ובין מקרא אלה תעשו וגו' שמעינן מוספי רגלים דחיין שבת אלא בת"כ לא כתיב ר"ח ובחומש הפקודים לא כתיב עומר ושתי הלחם. מעתה הא דפריך הש"ס שם וניתני שעירי הרגלים ומשני הא תני ליה זבחי שלמי צבור. ר"ל ממילא נכללו כל מוספי רגלים דדחיין. דהמקשה סבר דה"ק אחרי דתני חד ממיני דמיה הקרובים במועד תו לא צריך וע"ז הקשה א"ה שעירי ר"ח נמי לא ליתני וה"מ לשנויי שעירי ר"ח איצטרך דאינהו וזבחי שלמי ציבור לאו מחד קרא שמעינן זבחי שלמי ציבור ילפי' מוידבר משה וגו' ושעירי ר"ח מאלה תעשו וגו' לכך דין הוא למנקט תרווייהו במתני'. אלא שני ליה למקשה לפום הבנתו נמי ל"ק דהיא גופא קמ"ל דר"ח איקרי מועד. ואין תירוץ זה מספיק דאיכא למרמי עלה אחריתא ליתני שעירי ר"ח ולא ליתני אידך אבל עיקר התירוץ כמ"ש. וכ"ת הא תני עומר וב' הלחם שבאין בטומאה ממילא שמעינן גם זבחי שלמי צבור דהא שלמי צבור ושתי הלחם מחד קרא נפקי לן י"ל סד"א עומר ושתי הלחם דאלמי שבאין להתיר דוחין את הטומאה אבל שני כבשים אע"ג דבאין להתיר אינן עיקר דקיי"ל הלחם מעכבין את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם סד"א דלא דחיין נמי את הטומאה קמ"ל וכ"ת אי קסבר לחם עיקר ה"ל למיתני ד' דברים באין בטומאה אבל כבשים לא ה"ל למיתני. י"ל תנא דידן ספוקי מספקא ליה אי לחם עיקר או כבשים עיקר. כדמוקי לה הירוש' פסחים (פ"ז ה"ד) ע"ש בפירושי ובתו' ובהגהותי. וכ"ת האי אלה תעשו לה' במועדיכם להקריבן במועדם אפי' בטומאה הוא דאתי הא איצטרך להקיש המועדים זה לזה הוא דאתי וכדאמר ר"י בבבלי בפרקין (דף י') וא"ל ממשמעות במועדו הא דיליף דדוחה שבת וטומאה דא"כ ל"ל לתנא דברייתא למילף מדכתיב וידבר משה את מועדי ה' תיפוק ליה מקרא אלה מועדי ה' דכתיב בריש הפרשה אלא אלה מועדי איצטרך לעיבור השנה לכך יליף ליה מיתורא דוידבר משה וגו'. (ותו' כתב ר"פ אלו דברים בד"ה במועדו כו' דממשמעות קיליף דאל"כ מה צריך לצריכותא ע"ש כבר השיב על דבריהם המהרש"א ר"פ א"ד ע"ש. גם לשון הברייתא מוכיח כן דקאמר הכתוב קבע מועד אחד לכולן ואי ממשמעות יליף אין אחד צריך לחבירו אלא ודאי כל המועדים מפסח ותמיד יליף מיהו בירושלמי פסחים שם משמע כמ"ש תו' ע"ש) וי"ל מאן אית ליה הקישא דר' יונה ר"מ כמפורש בבבלי בפרקין שם סובר נמי קרבנות צבור דדוחין את הטומאה כולן מפסח ילפינן ואייתר ליה במועדיכם להיקישא ומאן דיליף מבמועדיכם סובר כר"י ור"ש דמתני' דלדידהו אייתר במועדיכם דלא צריכין להיקישא דר' יונה. ופלוגתא זו מפורשת בירושלמי פ' כ"צ (הל' ד') אית תניי תני כולן למדין מפסח ואית תניי תני כל אחד ואחד למד ממקומו כו' ע"ש. מיהו לפמ"ש תו' (דף י') סוף בד"ה כדאמר כו' דגם ר"י ור"ש אית להו היקישא דבמועדיכם קשיא ברייתא דפסחים דאתיא דלא כמאן וי"ל לשיטתייהו אזלי דסברי משמעותא יליף לה תנא דהך ברייתא וכפשטה דירוש' דפ' כ"צ שכתבנו וקושית המהרש"א לא חשו לה דאף לפירושו קשיא הא דקאמר בבבלי פ' כיצד צולין ואי כתיב עומר ושתי הלחם כו' אבל הנך לא קמ"ל. משמע אפי' פסח ותמיד לא היינו יודעים דממשמעות קיליף. ועוד אי מג"ש דמועדו מועדו יליף ל"ל תרי צריכות בחד סגי דעל כרחך צריכין גז"ש. ועמש"ל בד"ה שעירי כו' ובד"ה העובר כו':

הזדונות. כתב תו' (דף י"ג) בד"ה הואיל כו' וא"ת נימא יה"כ לא יכפר על המזיד כו' ע"ש. וכתב המהרש"א כוונת קושייתם מנ"ל דיום עצמו מכפר על המזיד אבל שעיר המשתלח פשיטא דמכפר על המזיד דהא כתיב ביה ומפשעיהם וה"מ לתרץ דילפינן משעיר המשתלח אלא הואיל ומפורש לעיל בגמרא פשעים אלו המרדים ע"ש ודבריו תמוהים הרי מפורש במתני' דמשתלח מכפר על הזדונות ואי סמכו דבריהם על המקרא א"צ ללמוד מפשעים דמכפר על המזיד שהרי מפורש ביה ונשא את כל עונות בני ישראל ועוד הא כתבו תו' (דף ט') בד"ה הואיל כו' מה לפנימי שכן נכנס דמו לפני ולפנים ע"ש א"כ ליכא למילף מפנימי כיון דמצינו בכפרתו מעלה יתירא מה שאין כן בשאר כפרות לכך כפרתו מרובה וטפי יש ללמוד מחטאות ואשמות דכל השנה. ועוד נאמר מה פנימי מכפר על עבירה אחת אף יה"כ כן ועוד לסברת המהרש"א מדתני יכול יהא יה"כ מכפר כו' סברי תו' דקאי על כפרת היום עצמו א"כ ה"ל למפרך מה ליה"כ שמכפר אפי' בזמן שאין בה"מ קיים דפירכא זו עדיפא מפירכא שמכפר על המזיד כשוגג שאינה ברורה כל כך וכמ"ש תו' מיהו ע"ז י"ל סברת תו' דקאי אתרווייהו אשעיר המשתלח וגם על עצמו של יום לכך פריך פירכא השייכא בשניהם. אך קושיות הראשונות קיימות. וע"ק מאי קאמרו אדרבא ניליף מפנימי כו' תימא הא טפי איכא למילף מן החיצון שאינו מככר אלא על השוגג וא"ל החיצון מכפר נמי על המזיד דיש בה ואין בה שהרי הוקש לפנימי לא סלקא דעתא דהא תנן ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו הפנימי מכפר משמע דוקא פנימי אבל לא חיצון. גם תירוצם קמא שכתב תו' קשה הא איצטרך יה"כ הוא שהיום עצמו מכפר אע"פ שאין שעיר וכ"ה בת"כ פ' אמור מנין אפי' לא עשאו מקרא קדש ולא נתענה כו' ת"ל יה"כ הוא מנין אע"פ שלא בקרבנות היום מכפר ת"ל יה"כ הוא יכול יכפר על השבים ושאינן שבין ודין הוא כו' ומאן דלא מוקי יה"כ הוא מ"מ אף בשאינן שבים אף במזיד לא מוקי ליה דהא איכא למילף מחטאות ואשמות שאינו מכפר ויה"כ הוא איצטרך שמכפר אע"פ שאין שם שעיר. וכן נראה אביי דמוקי רישא כר' וסיפא כר' יהודה מוקי נמי מציעתא כר' יהודה ומתפרש סדרא דברייתא הכי ר' יליף מיה"כ הוא דמכפר על שאינן שבים ור"י מוקי יה"כ הוא דהיום מכפר אע"פ שאין קרבנות דליכא לאוקמיה שיכפר על השבים דכתיב אך כדמסיק. ובהכי ניחא דלא תיקשי ברייתות דספרא אהדדי דתניא בת"כ פ' אחרי כי ביום הזה יכפר מניין אע"פ שאיו קרבנות ואין שעיר היום מכפר ת"ל כי ביום הזה יכפר. וצ"ל הך דפ' אחרי ר' היא והך דהכא ר"י וכמ"ש. ומכאן שמעינן דמיה"כ הוא לא מרבינן אלא חדא מילתא לכך צריך לר' תרי קראי. מיהו רבא דמסיק כולא ר' היא קשה ברייתא דכי ביום הזה מני וי"ל ה"ה דהוה מצי למפרך מיניה לרבא אלא עדיפא מינה פריך. א"נ סובר רבא כי ביום הזה איצטרך לר' למעט ר"ה שאינו מכפר שלא בשעיריו. ועי' בת"כ פ' אחרי ובק"א שם א"נ רבא לשיטתו דאמר כריתות (דף כ"ו) חייבי מלקות שעבר עליהן יה"כ חייבין פשיטא מ"ש מחטאת וודאי סד"א אממוניה הוא דלא חס רחמנא אבל אגופיה חס קמ"ל. לפ"ז איצטרך כי ביום הזה דסד"א יה"כ דמרבינן מיניה שהוא מכפר בשאין קרבן אבל לא על הודאין דוקא בזמן שבה"מ קיים דאפשר להקריב קרבנו בזמן אחר אבל כשאין בה"מ קיים שאין לו כפרה אחרת סד"א אפי' על הודאי מכפר לכך כתיב כי ביום הזה גבי לפני ה' ללמד לעולם אין היום מכפר אלא על החטא שאין מכיר בו אלא ה'. ונראה קושית תו' היא מנין דשעיר המשתלח מכפר על המזיד דכרת ועונות ופשעים לא איירי אלא הנך שאינן בכרתי כיון דמצינו חטאת ואשם דמכפרים אחייבי כריתות ואינן מכפרים על המזיד ואשמות שמכפרים אלאוין מכפרים נמי אמזיד (וליתא לקושית המהרש"א) ותירצו מדאייתר יה"כ הוא ללמד שמכפר מ"מ מסברא מוקמינן ליה דאתי לרבוי שמכפר אמזיד דכרת. דהא אינו מכפר אלא אטומאת מקדש וקדשיו שהן בכרת. ואין מקום לקושית המפרשים ומ"ש המהרש"א בד"ה שאין ולא פרכינן מה לחטאות ואשמות שאין כפרתן מרובה משום דהוא פרכא כל דהו כו' ע"ש כבר השבתי על תירוצו זה לעיל בד"ה חטא כו' ע"ש וקושייתו ליתא דהכא לאו מילף הוא אלא דה"ק כיון דמצינו אשמות חלוקין הנך דמכפרין אלאוי מכפרים נמי אזדון אבל חייבי כריתות לא ה"נ אית לן למימר ביום הכפורים וכמ"ש:

שעיר המשתלח מכפר עי' בקונט'. גרסינן כריתות (דף כ"ה) אלא אמר אביי מרישיה דקרא והתודה עליו את כל עונות ב"י ותניא עונות אלו הזדונות וכה"א עונה בה ואת כל פשעיהם לכל חטאתם כל ל"ל לאקשויי לפשעים מה פשעים שאינן בני קרבן כו' (ועי' הטיב בכל הסוגיא שם) בספרים החדשים הגיהו תיבת כל. והדין עמהם דגי' הישנה קשיא טובא חדא מאי מרישיה דקרא דקאמר אביי ועוד אי מייתורא דלכל חטאתם יליף דמקשינן חטאים לפשעים שאינן ב"ק קשיא א"כ ל"ל בשעיר הפנימי לכל דהא כבר אמרו בש"ס שם דשעיר המשתלח כפרתו מרובה ומסברא שיכפר על חטאים ב"ק אע"ג דפנימי מכפר עליהן השתא דגלי לן קרא דהמשתלח אינו מכפר על ב"ק פנימי לא כ"ש וכ"ת איצטרך לכל חטאתם דפנימי אינו מכפר אלא על יש בה ואין בה כמפורש בבבלי בפרקין (דף ח') אי ס"ד דסוגיא דהכא אית לה הך דרשא לכל חטאתם ללמד דמכפר על מי שבא לכלל חטאת קשיא א"כ היקישא ל"ל חטאים דומיא דפשעים תיפוק ליה מלכל חטאים כדאמרינן בבבלי בפרקין (שם) וניכפר כפרה גמורה מדכתיב לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו. (ואין לחלק בין פנימי למשתלח בזה כמש"ל לעיל בד"ה יכול כו' ע"ש) וכ"ת מיתורא דכל פשעיהם יליף דלא כתיב בפנימי י"ל א"כ הוה היתור היפך ממה דבענא ללמוד מיניה דכל פשעיהם משמע דאתי לרבויי דקאי גם אמיעוט פשעיהם דהיינו הנך שהן ב"ק. ועוד דגרסינן בת"כ פ' אחרי אין לי אלא וודאיהם ספיקם ואנסם ושגגותם מנין ת"ל לכל עונות כל פשעיהם לכל חטאתם תלתא זימני לרבות אלו שלשה. הרי דאיצטרך כלל לדרשא אחרינא. (וכ"ת אנוס ל"ל כפרה הא קיי"ל אונס רחמנא פטרי י"ל מ"מ צריך כפרה שאינה ה' לידו לעשות רע א"נ באומר מותר דלא הוי אונס גמור דהא איכא מ"ד אומר מותר מזיד הוא. ושגגותם פי' בק"א ספק שגג ספק לא שגג ע"כ וקשה היינו ספקם דשמעינן מכל קמא ונראה סובר הת"כ סד"א אותם ממעט נמי חייבי חטאות כי מתיידע ליה בתר יה"כ אין יה"כ מכפר קמ"ל כל דוקא בשידוע לו ביה"כ הוא דממעט אותם דאינו מכפר אבל אתיידע ליה בתר יה"כ מכפר א"נ ספק אם בא לידי ספק או לא ועי' בבבלי בפרקין (דף י"ג) ברש"י בד"ה בין שנודע כו'). גם בדברי רש"י בכריתות שם מבואר דליתא להך גירסא שכתב בד"ה לאקשויי כו' לא לכתוב פשעיהם דהא כתיב עונות כו' אלא מופנה כו' ע"ש הרי דמיתורא דפשעיהם יליף ולא מכל. אך גם פירש"י תימא לי דהא אמרינן לעיל (דף ו') פשעים אלו המרדים. ואמרינן בבבלי יומא פ"ג (דף לו) פשעים חמורות מעונות א"כ צריך לאשמועינן קרא דהמשתלח מכפר נמי אפשעים גם הוידוי צריכה להיות גם על המרדים. גם מה שפירש"י בד"ה מרישיה דקרא כלומר מדרישא דקרא לגופיה סיפא מיותר כו' ע"ש הוא דחוק מאוד ולא מצינו כיוצא בזה בכולא תלמודא וצ"ע. והרב בס' באר שבע כתב וצ"ע כולא סוגיא דלא כת"כ דתניא התם ונתן אותם על ראש השעיר אותם ולא חייבי חטאות ואשמות וודאין. וכתב הבה"ז אי לאו אותם לא היינו דורשים שום היקש למיעוטא אלא ה"א על הכל מכפר לכך כתיב אותם למעט אלא דסד"א אינו ממעט אלא אותם שאינן ב"ק אבל אותן שהן ב"ק מכפר עליהן דמסתמא חס רחמנא אממונא כמו אגופא כדס"ד דש"ס לקמן לכך איצטרך היקשא למעט אותן שהן ב"ק ע"ש. ואף שהרב ז"ל הרחיב פה ולשון על הב"ש שלא השיג תירוץ זה דבריו תמוהים בעיני טובא. חדא לפירוש רש"י דמיתורא דפשעים דרשינן היקש א"כ אף אי לא כתיב אותם היינו דורשים ההיקש לרוב פשעים שאינן ב"ק. ועוד לסברתו דאין ההיקש הכרתי א"כ אף הכתיב אותם מנ"ל לדרוש ההיקש לרוב פשעים דמידי רוב כתיב וכ"ת כי היכי דפירש"י מיתירא דפשעים שמעינן דמרוב פשעים ילפינן ה"נ כיון דמההכרח למעט אחת מהן דכתיב אותם ילפינן ההיקש מרוב פשעים י"ל כיון דמסברא חס רחמנא אממונא כמו עונש הגוף מוקמי' קרא באותן שאינן ב"ק ובני עונש הגוף אבל אותן שהן בעונש ממון או הגוף מכפר עליהן. ועוד למאי דמסיק בכריתות שם (דף כ"ו) מדכתיב לפני ה' ממעטינן שאינו מכפר על ב"ק א"כ אותם ל"ל. מיהו גם לשיטת רש"י קשה לרבא דיליף ליה מלפני ה' פשעיהם ל"ל. ונראה מלפני ה' ליכא למעוטי אלא חטא שנתברר לו ביה"כ שהוא חייב עליו חטאת אבל חטא שמתיידע לו בתר יה"כ יה"כ מכפר עליו דהא ביה"כ לא הכיר בו אדם לכך איצטרך פשעיהם דגם על אלו חטאים אין יה"כ מכפר. ועדיין אני אומר דוקא חטא שסופו ליוודע ע"י אחרים שראו הדבר אע"פ דה"ל כחטא שאין מכיר בו אלא ה' כדאמרינן בפרקין בבבלי (דף ט') הוא דגלי לן פשעיהם דאין יה"כ מכפר עליו כי מתיידע ליה בתר הכי אבל חטא שאין סופו ליוודע ואפשר שלא יוודע לעולם ואח"כ נזכר בדבר יה"כ מכפר דליכא מיעוטא לכך איצטרך אותם דאפי' כה"ג נמי אין יה"כ מכפר. אך קשה הא אמר אביי בכריתות (דף כ"ו) כתיב או הודע ללמד אפי' אתיידע ליה בתר יה"כ א"כ הדרא קושית הב"ש לדוכתא אותם ל"ל (גם קשה קרא יתירא ל"ל הא שמעינן ליה מכל וכמ"ש לעיל מיהו י"ל מפרש שגגותם כלישנא בתרא שכתבתי לעיל ע"ש) גם לשון הש"ס קשה דאמר ר"ת קדמייתא נמי לא תפשוט מדאביי הא לדברינו אלו צריכין לדאביי ואין לדחוק הא דרצה אביי ולפשוט מפשעים דוודאין הנודעים ביה"כ יליף מפשעים אינו צריך דאיכא למילף מלפני ה'. דכל זה רחוק הוא מפשטא דלישנא דשמעתתא. ונראה דקשיא עוד הא דגרסינן בבבלי יומא (דף ל"ו) ת"ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו כו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דר"מ וחכ"א כו' אלא כך הוא מתוודה חטאתי עויתי פשעתי כו' אלא מהו שאמר משה עון ופשע וחטאה אמר משה בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות ע"ש ותימא מה השיבו אקרא דווידוי יה"כ. וראיתי למהרש"א בח"א שהרגיש בקושיא זו ותירוצו דחוק עד למאוד ואין פשט המקרא סובלו. ולתרץ קושיא זו נאמר דלא חשו חכמים להשיב אקרא דוידוי דצריך הקרא לשנות הסדר ללמד דבעינן חטאים דומיא דפשעים והיינו דאמר אביי מרישא דקרא כלומר מדמתחיל בעונות שהן הזדונות ולא בחמור פשע ועון וחטא אי בקל חטא ועון ופשע למה לי ר"ל למה נקט שלא כסדר (א"נ נוסחא זו נוספת מפני דקשיא ליה פירוקא דאביי לכך הגיה כל ל"ל. והג"ה זו שלא לצורך היה וכמ"ש) אלא לכך נקט פשעים וחטאים בהדדי לומר דמקשינן חטאים לרוב פשעים א"נ דייק ליה מהכא דהמורדים אין מביאין קרבן על הזדון. דאיזהו מורד העושה להכעיס וה"ל מין כדאמרינן פ"ב דע"א ואין מקבלין ממנו קרבן. והיינו דוקא לחכמים דר"מ אבל לר"מ דאמר שכך סדרן עון ופשע וחטא (דקסבר יש פשע שהוא קל מעון וחמור מחטא דאל"כ קשיא תקשי לנפשיה הנך קראי שאין להם סדר אלא סובר שכך הוא נכון להתודות תחלה על החמור ואח"כ על הקל) דאין יה"כ מכפר על הודאי אלא דיליף מונתן אותם וספרא אתא כר"מ ודלא כחכמים. וכ"ת לרבנן ל"ל אותם י"ל סתם רבנן דר"מ ר' יהודה דקסבר יה"כ אינו מכפר על שאינן שבין כדאמרינן בבבלי בפרקין (דף י"ג) ויליף ליה מאותם וה"ק יה"כ מכפר על אותם המתודים כמו שעושה הכה"ג אבל לא על אותן שאין מודים ושבים לה'. ור"מ כר' דאמר יה"כ מכפר גם על שאינן שבים ואייתר ליה אותם ללמד שאינו מכפר על חייבי חטאות הודאין א"נ ר"י ור"מ לשיטתם דר"י דאמר השעירים אין כפרתן שוות אע"ג דהקישן הכתוב דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם עדיפא ליה היקישא דמלבד חטאת הכיפורים וגו' כיון דגלי לן קרא שאין המשתלח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו והיינו מדכתיב אותם דוקא על עונות דכתיבי התם מכפר אבל לא על הטומאות ה"ה בכל השעירים שאפשר לחלק כפרתן מחלקין. ור"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה מוקי אותם לחייבי חטאות ודאין א"כ עדיפא ליה היקישא במועדיכם דהוקשו כולן להדדי ובבבלי בפרקין (דף ט') סוף ד"ה כדאמר כו' כתב תוס' דבהא פליגי ר"מ ור"י ולא כתבו טעם בדבר ע"ש (ועמ"ש לעיל בסמוך בד"ה ועל כו'). אך עדיין קשיא למסקנא דכריתות דיליף מלפני ה' לר"י למה שינה הסדר ולר"מ ל"ל אותם. ונראה דגרסינן תו התם בכריתות (דף כ"ו) ואמר ר"ת משמיה דרבא חייבי מלקיות שעבר עליהן יה"כ חייב פשיטא מ"ש מחייבי חטאות סד"א התם ממונא הכא גופא לא קמ"ל והאנן תנן הודע ולא הודע עשה ול"ת. ותמהו המפרשים מעיקרא פשיטא ליה והדר פריך בהיפך ממתני'. ותירוצם רחוק ודחוק ע"ש (ועמ"ש בסמוך). ולפמ"ש ניחא מעיקרא אמר ר"ת משמיה דרבא מלפניהם שמעינן דאחייבי חטאות וודאין אינו מכפר וקשיא א"כ למה שינה הסדר הא לא צריך היקישא לכך מסיק ואמר ר"ת משמיה דרבא חייבי מלקיות כו' וקשיא פשיטא וצ"ל סד"א עונש דגופא שאני וקשיא א"כ מנ"ל לרבא הא אלא מדשינה קרא שמעינן דילפינן היקישא והיינו פשעים דומיא דחטאים מה חטאים אינו מכפר אב"ק אף פשעים אינו מכפר אחייבי מלקות והדר פריך סתמא דש"ס ארבא והאנן תנן בהיפך יה"כ מכפר על מזיד הידוע. וכ"ת שנוי סדר דקרא למה שפיר שנינן דאיצטרך להקיש פשעים לחטאים אבל עדיין קשיא אותם ל"ל וליכא למימר איצטרך לחייבי מלקיות הא בת"כ מפורש דאיצטרך לחייבי חטאות וודאין י"ל כבר אמרנו ברייתא דת"ר אתיא כר"מ ואיהו לא דריש לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' דהא בפרקין מבואר ור' יהודה הוא דדריש הא דכתיב בר"ח חטאת לה' אתי ללמד שמכפר אאין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו אבל ר"ש ור"מ תרווייהו ר"ח מכפר אטהור שאכל את הטמא ולא דרשינן חטאת לה' כר"י. וכ"כ תו' בבבלי בפרקין (דף ח') בד"ה מה כו'. וכן פירש"י (דף י') בד"ה כולהו כו' ור"ח מינייהו לשאין בה ידיעה כלל נמצא סוגיא כולה אליבא דר"י אזלא ולא אליבא דר"מ. (ועמ"ש לקמן בד"ה אותן כו') הא דתמיהא לן רבא דריש מדכתיב לפני ה' חטא שאין מכיר כו' ואנן תנן סוף מסכת יומא את זו דרש ראב"ע מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו חטא שבין אדם למקום יה"כ מכפר ושבין אדם לחבירו אין יה"כ מכפר הרי דצריך קרא לדרשא אחריתא. לפמ"ש ניחא ודאי אי הוה כתיב לה' נמי שמעינן הא דרבא כדדרשינן מחטאת לה' וכן הא דראב"ע נמי שמעינן מלה' וה"א קרא למסתבר טפי הוא דאתי ולא שמעינן אידך מיניה לכך שינה קרא וכתב לפני ה' שמע מיניה תרתי:

אותן הקלות כו' עי' בקונט' וקשה הא גם בחמורות איכא לאוקמי דהיינו במיתות ב"ד שאינן בני קרבן א"נ אפי' חייבי כריתות נמי איכא לאוקמי באותן שאינו בר קרבן ועי' מ"ש בסמוך. והא דקאמר ואותן הזדונות כו' הגהתי בקונט' דלא שייך הודע במזיד. ואינו מוכרח די"ל שידע מעיקרא ונעלם ממנו ביה"כ ועליה קאמר לא הודע לו ביה"כ. ורש"י פי' בד"ה היינו זדונות היינו הודע קס"ד הודע שידע ועשה דהיינו מזיד דליכא למימר הודע שנודעה לו שגגתו כדפרשינן ליה בכל דוכתא (ר"ל כאן הודע דקרא) דא"כ ה"ל חטאות ואשמות וודאין שחייבין להביא אחר יה"כ ע"ש אבל הירושלמי דפריך בסמוך ממתני' דכריתות ש"מ הידע שנודעה לו שגגתו. אלא הא דקאמר הבבלי לא הודע שוגג אינו מוכרח די"ל עכשיו לא נודע לו ואפשר ניחא ליה לפרש תרוויהו בחד גווני ודוחק. ועמ"ש לקמן. ואף להגהתי קשה דמשמע דקאי אשגגות דקלות והא ודאי ליתא דקאי נמי אשגגות חמורות כגון יש בה ואין בה או אין בה ואין בה. וכ"ת בהנך לא שייך הודע דהא בשאר חייבי כריתות אנן קיימין ובהו איכא קרבן אע"פ שאין בהן ידיעה בתחלה י"ל היינו דשריך בסמוך ניחא לא הודע כו'. ונראה לקיים הגי' שלפנינו וה"פ ואותן הקלות האמורות תחלה וה"ה החמורות יה"כ מכפר עליהן בין על המזיד בין על השוגג ואותן הזדונות וה"ה השגגות האמורות מכפר עליהן בין שנודע להן חטאתם בין שלא נודע להן חטאתם והשתא פריך שפיר ממתני' דכריתות וה"מ למפרך נמי אהודע דמזיד דהא אין השעיר מכפר על חייבי מיתות ומלקות כדאמר בבבלי כריתות שם אלא ניחא ליה למפרך ממתני' ויותר נראה סברת הירושלמי בזה וכסוגיא דכריתות. דפריך הש"ס שם והאנן תנן הידע ולא הודע עשה ול"ת. וקשה מעיקרא פשיטא ליה והדר פריך ממתני' (והרב בבה"ז דחק עד מאוד לתרץ ע"ש) וע"ק אמאי לא פריך מרישא דתנן שמכפר על הזדונות והשגגות. ונראה המקשה סבר יה"כ מכפר נמי אחייבי חטאות ואשמות ודאין והוא שנודע להן ביה"כ שחייבין חטאות ומתני' דתנן הודע או לא הודע הכי מתפרשת בין שנודע לו ביה"כ שחטא בין שלא נודע לו חטאו לעולם יה"כ מכפר אבל אם נודע לו אחר יה"כ שהוא חייב ודאי אין יה"כ מכפר ודמיא להא דאמרו בבבלי שבת פ' כלל גדול (דף ע"א) אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אם נודע לו השני קודם הפרשה צריך כפרה אחרת ע"ש. אע"ג דמכפר נמי על חטא שלא נודע כלל התם חס רחמנא עליה דתיהוי ליה כפרה אבל הני כיון דאפשר ליה בכפרה כשיוודע לו אינו מתכפר בכפרה שהיתה לו קודם הידיעה. וניחא לי בזה קושית הש"ס בפירקין הודע היינו מזיד כו' דהודע היינו שנודע לו ביה"כ בשעת הכפרה או לא הודע לעולם. וכיון שאם נודע לו חיובו ביה"כ פטור ולאחר יה"כ חייב ש"מ שאין לחלק בין ממון לגוף דהא חזינן דגם אממון חס רחמנא אלא עיקר הטעם שצריך לידע חיובו ביום כפרתו. והמתרץ שאמר דסד"א לחלק בין ממון לגוף סובר שאפילו נודע לו חיובו ביה"כ אינו מכפר עליו לכך פריך ליה ממתני' דתנן הודע ולא הודע ושני מתני' דהכא בשלא אתרו ביה הלכך אפי' הודע ליה ביה"כ שעבר אין כאן מלקות יה"כ מכפר והא דאמר רבא חייבי מלקות כו' בשאתרו ביה. (ועמ"ש לעיל בד"ה שעיר כו') והשתא סוגיין הכי מתפרשת הדא היא כו' וכי הא דתנן במתני' הוא כדתני בברייתא דתולה על השגגות וקלות הן עשה ול"ת וחמורות הן כריתות ותנן יה"כ מכפר על הזדונות ושגגות של קלות וחמורות ש"מ שמכפר גם על השגגות ומסיפא דתנן כריתות ומיתות ב"ד שעיר המשתלח מכפר לא מצי למפרך דאיכא לאוקמי בזדונות אבל מרישא משמע ליה דמכפר גם על השגגות ושני ר"י זדונות ושגגות לא קאי על החמורות אלא על אותן הקלות והא דתנן הודע ולא הודע לאו היינו מזיד ושוגג אלא קאי על הזדונות וקאמר אותן הזדונות בין שנתודע לו בהן ביה"כ בין שנעלמו ממנו ביה"כ שעיר המשתלח מכפר ופריך בברייתא תני' אמתני' דהכא על הזדונות והשגגות כשם שהשעיר כו' ש"מ שאף על חמורות קאי הזדונות והשגגות וכן הודע ולא הודע אכולהו קאי וקשיא מתני' דכריתות דתנן חייבי חטאות וודאי אינו מכפר עליהן וברייתא לא קשיא ליה דתניא שתולה על השגגות אבל אינו מכפר ובמתני' תנן דמכפר אהודע די"ל על הודע תולה מיהת עד שיביא קרבנו אף שמחוייב להביא אח"כ אבל מתני' משמע דאחייבי חטאות ודאי אינו מכפר כלל ושני ר' בון בין שנתוודע לו בהן פי' שיודע בשעת הכפרה שחטא או שלא נתוודע לו לעולם אבל כשלא ידע ביה"כ ואח"כ נתוודע לו חייב ועליה קאי מתני' דכריתות. והיינו כסברת המקשה בבבלי דכריתות כמ"ש לעיל. אך קשיא לי סוגיא דכריתות ודהכא אהדדי דהכא מסקינן הודע או לא הודע היינו בין שנתוודע לו ספיקן בין לא נתוודע לו ספיקן ולא קאי אלא אשוגג כמפורש בש"ס אותן שעשאן בשוגג בין שנתוודע לו ספיקן כו' ולמסקנא דכריתות תשמע דקאי אמזיד ולא אתרו ביה. ויותר קשה לפמ"ש ר"י דאמר כיני מתני כו' אתיא כמסקנא דכריתות ובבבלי בסוגיין מסיק ר"י בין שנודע לו ספיקן. ובסמוך פירשתי הא דאמר ר' בון בר חיא כדמסיק הבבלי וצ"ע:

במורד ביה"כ. בבבלי כריתות פ"ק (דף ז') פריך כן ומשני ר' יוחנן כר' לוי ור"ל קאמר מבעט נמי יה"כ מכפר וקאמר ובפלוגתא דפליגי אביי ורבא במקריב חטאת ואומר אין חטאת מכפרת ואמר רבא מכפרת היא בע"כ והדר ביה רבא כדתניא יכול יהא יה"כ כו'. וכתב תו' בד"ה ובפלוגתא כו' א"כ כי הדר ביה רבא מחטאת הוא דהדר אבל ביה"כ כר"ל ס"ל כו' ע"ש ותימא הא לא שמעינן דהדר ביה רבא אלא מדתניא יכול יהא יה"כ כו' ואיך נאמר מחטאת הוא דהדר ולא מיה"כ. וא"ל שאני יה"כ דכתיב יה"כ הוא וכמ"ש תי' דא"כ קשיא ממ"נ אי כאביי ס"ל דקאמר הא ר' הא ר"י א"כ ס"ל כר' מנ"ל דהדר ביה דהא הך ברייתא יכול כו' כר"י אתיא ואי לשיטתו דהכא אזיל כולא ר' היא וברייתא יכול כו' איירי בכרת דיומא (אף שאין הוכחתו מוכרחת כדמסיק הש"ס מ"מ איכא לאוקמי מיהת בכרת דיומא) נמי ליכא להוכיח דהדר ביה רבא מחטאת. ופשטא דשמעתתא משמע דאין לחלק בין יה"כ לחטאת וכיון דמוכח מברייתא דיכול כו' דיה"כ אינו מכפר במבעט אף חטאת כן. ולא חש להא דמשני רבא כולא ר' היא ומוקי לה בכרת דיומא דהא איפריך הוכחתו כמפורש שם בש"ס זהו הנראה ברור ודברי תו' צ"ע. מיהו קשיא לי סוגיא דכריתות דמסיק שאינן שבין היינו מבעט שאינו רוצה בכפרה. ובבבלי בסוגיין מסיק שאינן שבין היינו שביה"כ אינו שב מעברה שבידו. והא דפריך בכריתות מאי שבין כו' אילימא שבין שוגג שאינו שבין מזיד הא קתני לא אם אמרת בחטאת ואשם כו'. תימא לי שוגג ומזיד היינו שהיה מזיד בשעת עשייתו אבל שאינן שבין איירי שהיה שוגג בשעת עשייתו אלא שאינו שב מידיעתו וכדתניא פ"ק דחולין (דף ה') השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו כו' וכן מפורש בבבלי בכולא סוגיא דבהכי איירי שאינו מתחרט על מה שעשה וצ"ע. ותו' כתב בסוגיין בד"ה דאלת"ה כו' איצטרך אך אפילו חזר אלא שמבעט בכפרה שאינו רוצה שיה"כ יכפר לו ע"ש. ותימא א"כ מאי דוחקיה דרבא למוקמי בכרת דיומא לימא ריבוייה דיה"כ הוא קאי על שאינו מבעט וברייתא יכול כו' איירי במבעט וכ"ת מבעט לא מיקרי שאינן שבין סתמא הרי בכריתות מסיק שאינן שבין היינו מבעט. ועיקרא דמלתא שכתבו תו' מבעט היינו שאינו רוצה בכפרה תימא דהא לא משמע כן בכריתות אלא מבעט זהו שאינו מאמין בכפרתו אבל המאמין אלא שאומר שאינו רוצה בה מכפר. וכן משמע בכריתות דקאמר ר' יוחנן במבעט כגון דקאמר אין יה"כ מכפר. גם הרמב"ם כתב פ"ג מה' שגגות אין יה"כ ולא חטאת ואשם מכפרין למבעט שמתחשב בלבו או אומר אין אלו מכפרים ע"ש. אך מהא דאמר התם בכריתות כי פליגי דאמר תיקרב ולא תכפר כו' ע"ש משמע באומר איני רוצה שיכפר אבל לא באינו מאמין וצ"ע:

ולמה לא מר כו' עי' בקונט'. וקשה הא עיקר קושית הש"ס כיון דיש למצוא חטא שאין קריבין עליו אשם תלוי כגון שעבר עליו יה"כ ה"ל למיתני במתני' כמו דתנן חוץ ממטמא כו'. וכיון שכן אף דיש למצוא חטא שאין יה"כ מכפר עליו לא יתורץ קושייתו דהא מיהת איכא זמן שא"צ לאשם תלוי כגון שידע בו ביה"כ וצ"ע:

עשה אע"פ שלא עשה תשובה. כתב הרמב"ם פ"א מה"ת שעיר המשתלח מכפר על כל עברות שבתורה כו' והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אינו מכפר אלא על הקלות והו ל"ת שבתורה חוץ משבועת שוא ועשה שאין בהן כרת. כתב הכ"מ וצ"ע בגמרא משמע לרבנן אם לא עשה תשובה אעשה נמי אינו מכפר כו' ע"ש. והלח"מ תי' קסבר הרמב"ם דהכי פריך אי דלא עביד תשובה קשיא חמורות ואי דעביד תשובה קשיא עשה כו' וא"ת מי הזקיקו לפרש כן וי"ל דרצה למעט במחלוקת כו' ע"ש. ותימא שלא ראה שמפורש בירושלמי שמכפר אעשה אפי' לא עשה תשובה והיינו לרבנן א"כ אין צורך לדחוקיו שתירץ שרצה למעט במחלוקות כו'. שאין זה מדרך הרב להמציא דינים מחודשים שלא נאמרו בש"ס וזה ידוע לכל המעיינים בדבריו. גם פירושו אינו נכון מאי קאמר האי עשה ה"ד משום סיפא דקושיא טפי הל"ל האי כריתות ה"ד משום התחלת הקושיא. לכך נראה דעת הרמב"ם סוגית הבבלי סובר עשה תשובה אחייבי עשה תו לא צריך כפרה ומוחלין לו היינו מחילה גמורה מפני כך קשיא לי' מתני' ור"ז מוקי לה כר' אבל אין הלכה כן. דתניא בת"כ ומייתי לה בבבלי יומא (דף ל"ו) ומתודה על עולה עון לקט שכחה ופאה דברי ר"י הגלילי רע"א אין עולה באה אלא על עשה ול"ת שניתק לעשה ומסיק דפליגי בלאו דנבלה ע"ש שניהם מיהת מודים לאחר שהתודה אעשה דהיינו לאחר ששב אפ"ה צריך לכפרה. וכ"ת עולה אינה באה לכפרה אלא לדורון וכן מסיק הש"ס זבחים פ"ק (ד"ז) קשיא מיהת מאי דוחקא דר"ז למוקמי מתני' כיחידאה הא אפי' כרבנן נמי אתיא והא קמ"ל אחר יה"כ א"צ לעולה שתכפר על העשה דקודם יה"כ שכבר כיפר השעיר במקום העולה דאע"ג דאתיא לדורן מ"מ אעשה מכפרת מקיבעא כמ"ש תו' זבחים שם ע"ב. אלא ודאי סוגיין אתיא כמ"ד אין העולה מכפרת אחייבי עשה ואנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ד עולה מכפרת אחייבי עשה א"כ מתני' כרבנן נמי אתיא דשעיר המשתלח מכפר אעשה אם שב ולא מיקרי זבח רשעים אבל אחמורות אינו מכפר אם לא שב כרבנן דאז מיקרי זבח רשעים. וכ"ת אם נאמר חייבי עשה חייבין בעולה א"כ לא יהא השעיר מכפר עליהן כי היכא דאינו מכפר אחייבי חטאות ואשמות וודאין י"ל כיון דלאו חוב ממש הוא מכפר עליו תדע כי מוקמי' מתני' כר' תיקשי נמי מ"ש חייבי עשה דמכפר עלייהו מחייבי חטאות ואשמות ודאין דאינו מכפר עלייהו כדתנן בכריתות כמפורש לעיל מאי קאמרת כיון דאינה כפרה ממש מכפר א"כ לרבנן נמי ניחא והא דתנן פ' יה"כ תשובה מכפרת על עשה ול"ת משמע דא"צ עולה י"ל כיון דאינה באה אלא לדורון לא קחשיב לה כמו יה"כ שצריך להחמורות ור' דאמר השעיר מכפר אף אחמורות אפי' לא שבמפרש קרא באומר אחטא ואביא קרבן ויתכפר לי וכדמתרגם יונתן דבחי דרשיעיא מרחק הוא מטול דמעבידתיה מייתי ליה פי' זבחים שמביאים הרשעים מתעב ה' כי בשביל לעשות זמתם מביאים הקרבן והיינו כמ"ש ורבנן מפרשים קרא זבח רשעים תועבה כפשטא וקסברי עולה מכפרת על אינן שבים לפי שאינה כפרה ממש וכן שעיר המשתלח ונ"מ אי עביד תשובה אח"כ א"צ להביא עולה. ורש"י כתב (דף י"ג) בד"ה בעומד במרדו כו' וקרא זבח וגו' מוקי ליה ר' בשאר יומי ע"ש. וזה דוחק גדול דהא קרא סתמא כתיב ועוד פשטא דשמעתא משמע דאין לחלק. מיהו כל זה אינו מספיק לתרץ דברי הרמב"ם שהרי כתב יה"כ מכפר אעשה ול"ת אפי' לא שב. ועוד סתמא דמתני' דפ' יה"כ אמרה קלות הן עשה ול"ת שניתק לעשה והוא כתב כל ל"ת הן קלות חוץ מלא תשא ומ"ש הכ"מ מדלא הזכיר ר"י בסוגיין ל"ת שניתק לעשה ש"מ דפליג אסתם מתני' ע"ש כל דבריו דחוקים גם תימא מאי דוחקא דר"י לחלק עלינו את השוין אדרבא כי היכא דלא תיקשי סתמא אהדדי ה"ל לפרושי ל"ת דהכא נמי בל"ת שניתק לעשה דהא איהו מוקי הכי מתני' דיומא ונראה דיוקא דהרמב"ם מהא דגרסינן בבבלי לקמן פ' שבועות הדיינין (דף ל"ט) והתנן אלו הן הקלות עשה ול"ת חוץ מל"ת חמורות זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן. מדקאמר והתנן ולא מצינו מתני' שנויה בלשון הזה ש"מ דקאי אמתני' דפרקין וסיפא מפרשה לרישא איזה הן קלות ואיזו חמורות. שמעינן מהכא דתרי מיני קלות הן ביומא דאיירי מתני' בתשובה שמכפרת כפרה גמורה קלות הן עשה ול"ת שניתק לעשה אבל ל"ת שלא ניתק בכלל חמורות היא ובמשנתינו דאיירי בכפרת שעיר המשתלח כל ל"ת נקראים קלות שעל כולן יה"כ מכפר כפרה גמורה אפי' לא עשה תשובה לפי שאינן בני קרבן. וכ"ת הא כתיב זבח רשעים תועבה י"ל שעיר המשתלח שאני דהא עצמו של יום מכפר עלייהו אפי' בלא קרבן הלכך שעיר המשתלח נמי מכפר עלייהו. תדע דהא מכפר נמי אלא תעשה כפרה גמורה אע"ג דלאו בני קרבן נינהו ש"מ שאין כפרה זו כשאר קרבן. וסוגיין מפרש למתני' ל"ת היינו לא תעשה שניתק לעשה א"כ ה"ל בני קרבן דהא חייבין בעולה לכפרה ולית ליה הא דאמר רבא פ"ק דזבחים עולה לדורון באה לכך פריך דה"ל זבח רשעים אבל אנן דקיי"ל כרבא דאין עולה באה אלא לדורון לאו זבח רשעים היא דהא לאו בני קרבן נינהו. וכ"ת א"כ יכפר על המזיד דחמורות דהא לאו בני קרבן הן י"ל כיון דבשוגג בני קרבן הן ואינו מכפר עליהם כשאינן שבין כ"ש שאינו מכפר על המזיד כשלא שב. וכל זה מדוקדק מאוד בלשון הרמב"ם בשעיר המשתלח כתב שמכפר על הקלות והן עשה ול"ת חוץ מלא תשא אפי' לא עשה תשובה והיינו כמשנתינו. ובחילוקי כפרה כתב תשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת תשובה תולה ויה"כ מכפר (ר"ל תשובה בעיא יה"כ אבל יה"כ לא בעי תשובה ושנה משנתו כלשון המשנה דפ' יה"כ). ויכפר היינו כפרה גמורה. וחמורות אע"ג שגם עליהן מכפר יה"כ כדתנן במשנתינו מ"מ אינו מכפר כפרה גמורה. וזה שסיים עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויה"כ תולין וייסורין הבאין עליו גומרין הכפרה. וכן כתב בחלוקא דחילול השם. ומ"ש הלח"מ שם קשיא לרבינו איך קאמר עבר על כריתות צריך יסורין למרק הא כבר כיפר עליו יה"כ כדתנן במשנתינו ע"ש שדחק לחלק לפמ"ש לק"מ ודאי במתני' שפיר קאמר דמכפר מקצת אבל אינו מכפר כפרה גמורה. וכ"ש למה שאמרו בירושלמי בסמוך תשובה מכפרת שליש ויה"כ שליש כו' ניחא טפי ועמ"ש בסמוך:

ר"ש בשם ר"ז והוא שעשה תשובה. בבבלי בסוגיין מוקי ר"ז למתני' בעומד במרדו ור' היא כו'. אבל הירושלמי בשם ר"ז פליג ומוקי מתני' כרבנן שאין יה"כ מכפר בלא תשובה והא דמכפר אחייבי עשה אע"פ שלא עשה תשובה צ"ל לאו דמכפר לגמרי אלא אם שב אח"כ אינו צריך לעולה וכמ"ש בסמוך בתוס':

האומר אין עולה כו' ביומא פ' יה"כ (הלכה ז') האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת לו על כרחו אין יה"כ מכפר מכפרת היא ואי אפשי מכפר הוא לו בע"כ אר"ח כו'. גירסא זו אי אפשר לקיימה דא"כ ה"ל לכללם יחד אין יה"כ מכפר ואי אפשי שיכפר מכפר הוא בע"כ. גם גירסתינו אינה מיושרת וכצ"ל האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת לו בע"כ אין יה"כ מכפר אין יה"כ מכפר עלי מכפר הוא לו אי אפשי שיכפר לי אינו מכפר לו בע"כ אר"ח כו'. ופירושה כמ"ש בקונט' ות"ק סובר עולה שמביא מדעתו אע"פ שטועה וסובר אין עולה מכפרת או שאינה מכפרת עליו קרינן ביה לרצונו דהא מרצונו הוא מביא ומה שאומר שאינה מכפרת טעות הוא בידו ואלו נודע לו טעותו היה גם זה לרצונו אבל האומר אי אפשי שתכפר לי בזה ודאי שלא לרצונו היא ואינה מכפרת דהא כתיב בה לרצונו וכן הדין ביה"כ ואר"ח ביה"כ נראה בהיפך כשאומר אין יה"כ מכפר אינו מככר לו כיון שאינו מאמין בכפרתו אינו בדין שיכפר לו אבל המאמין בכפרתו אלא שאינו חפץ בה ואומר אי אפשי שיכפר לי מכפר הוא בע"כ שהרי זה כאומר למלך אין אתה מלכי ולא בעינן רצונו ביה"כ כמו דבעינן בעולה ונראה לכך קבעו בתפלה לומר המלך הקדוש והמלך המשפט דתיהני לן מלכותו לכפר לנו אף שאין תשובתינו כראוי ואין להאריך כאן:

העולה מכפרת כו'. כתב הי"מ פ' יה"כ ועולה מכפרת כו' לבי אומר לי שיש כאן קיצור לשון דר"ח הביא ראיה לדבריו מהך קרא מדכתיב והעולה על רוחכם אשר אתם אומרים חי אני אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם ואיידי דמייתי הכא קרא מייתי הא דילפינן מיניה דהעולה מכפרת על הרהור הלב ע"כ ואינו נכון דר"ת לא קאי אעולה. וכי צריך ראיה לדבריו שה' מלך עולם הוא ופי' בקונט' עיקר והוא הנכון ואין צריכין לשום הגה"ה:

על כל עברות כו' עיין בקונט' וכ"ה בבבלי בסוגיין. וא"ת הא דתניא יכול לא יהא יה"כ מכפר אא"כ התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יה"כ הוא מ"מ. מוקמינן התם כר' דאמר יה"כ מכפר על שאינן שבין והך ברייתא נמי הוא אמרה הכי. ול"ל קרא תיפיק ליה מקרא כי דבר כו' שמעינן דוקא אהנך תלת הוא דאין יה"כ מכפר בלא תשובה אבל אשאר כל עברות יה"כ מכפר אע"פ שלא עשה תשובה וי"ל אי לאו דכתיב יה"כ הוא ה"א יה"כ אינו מכפר לשאינן שבין והכרת תכרת מפרשינן הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת כדאוקמי ליה רבנן דר' כמפורש שם אבל השתא דכתיב יה"כ הוא מסתבר טפי למוקמי קרא ביה"כ דאינו מכפר אהנך תלת בלא תשובה ועוד י"ל סד"א הא דיה"כ מכפר בלא תשובה היינו כשאינו מבעט בקדושת היום אבל כשמבעט אינו מכפר קמ"ל יה"כ הוא דמכפר. ותו' כתב בד"ה ת"ל יה"כ היא מ"מ תימא דלמא דעשה תשובה איירי ולעולם סבר התנא דאינו מכפר על שאינן שבין ע"כ ונראה הא דתני ולא קראו מקרא קדש פירש"י לא קיבלו בברכות וכתב תוס' לא מצינו ברכות יה"כ דאורייתא. וליכא לפרושי דקאי אמקרא הפרשה דכתב רש"י ר"פ בא לו דיליף ממילואים דמקרא הפרשה מעכב. דאין חיוב מקרא הפרשה אלא על כהן הגדול לחוד ועוד הרי כתבו תוס' יומא פ"ק (דף ד') נכנסו כו' הא דגמר ממילואים לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא ע"ש. אלא ה"פ שאינו מודה בקדושת היום שקבעו ה' לכפרת עמו ודמיא לדעת הר"ח שכתבו תוס' שם בד"ה לא קרא כו'. וכיון שכן שפיר שמעינן מינה דמכפר לשאינן שבין דהשתא למבעט בכפרתו מכפרת להראות מלכותו כדאמר ר' חנינה בסמוך כ"ש שמכפר למודה בכפרתו אע"פ שלא שב על העברות שעשה. ולמאי דמסיק פ"ק דכריתות שאינן שבין דתני ברישא דברייתא היינו במבעט ואומר שאינו רוצה שיכפר לו פשיטא דפליגי ברייתות אהדדי מיה"כ הוא שמעינן דאפילו בשאינו מודה בכפרתו מכפר כ"ש מבעט:

חוץ מפורק עול כו' עי' בקונט' וכ"פ רש"י וקשה למה מכנה הכתוב הכופר בעיקר דבר ה' בזה הרי הוא עוקר את הכל וכן למה מכנה הערל במיפר ברית וכן הדורש הגדות של דופי הרי הוא כופר בתורת ה' ואין בינו לכופר בעיקר ולא כלום ועוד פורק עול ל"ל השתא הכופר בתורת משה אין יה"כ מכפר עליו כ"ש הכופר בעיקר ונראה פורק עול היינו העושה מצות ה' שלא מאהבתו את ה' ואינו משמח בעשייתם אלא לפרוק חוב המוטל מעליו וזהו דבר ה' בזה שהמצות ניתנו לטובתינו ולא לעול. ומיפר ברית אינו ערל שהוא שב ואל תעשה גם אין בזה הפרה ורבים המונעים לעשות מצוה זו מפני הצער אלא קאי על המושך ערלתו שזהו מיפר הברית שנחתם בו ואין זה אלא לבזות ברית ה'. (כן הוא בירושלמי סנהדרין ר"פ כל ישראל ועי' מ"ש שם בתו' בד"ה כל כו' ובד"ה זה כו'). ומגלה פנים בתורה זה העובר על דברי תורה בפני רבים ואילו בוש מהם ואפי' אינו עובר אלא על תקנת חכמים ואינו עושה אלא לתאבון ה"ז מגלה פנים בתורה ומבזה דבר ה'. (ואף שבבבלי פ' חלק (דף צ"ט) פליגי ביה מאי מגלה פנים בתורה הרבה פנים לתורה וכפטיש יפוצץ סלע וזהו כוונת המקרא בירמיהו (סי' י"א) ואתה אל תתפלל בעד העם וגו' כי אינני שומע בעת קראם אלי בעד רעתם מה לידידי בביתי עשותה המזמתה הרבים ובשר קדש יעברו מעליך כי רעותי כי אז תעלוזי. לרבנן דר' דסברי אהנך תלתא תשובה אינה מכפרת אלא המיתה כי אינני שומע כו' היינו אפילו אחר שעשאו תשובה אינני שומע. ולר' איירי עד שלא עשאו תשובה. וקאמר למה איני מקבל תפילתם כי מה לידידי ר"ל לישראל עמי בבית המקדש להתפלל הלא עשאו מעשיהם הרעים לפני רבים (והיינו מגלה פנים בתורה והמפרשים דחקו מאד לפרש לשון הרבים) ובשר קדש יעברו מעליך (אמר יעברו היינו שמשכו ערלתה וערלת בניהם שלא יהא הברית ניכר) כי רעתיכי אז תעלוזי (אבל בעשותם את המצות אינן שמחים שהן עליהם כעול ועשייתם אינה אלא כפורק עול):

ר"ז אמר ר"י מקשה כו' עי' בקונט'. מיהו פשטא דשמעתתא משמע ר' יוחנן בא לשנויי קושית ר' יסא לכך היה נ"ל דלאו מתני' דיומא קשיא לרב יסא אלא קשיא ליה קושית תו' ישנים פ' יה"כ (דף פ"ה) בד"ה תשובה כו' לר' למה חרב הבית הא יה"כ מכפר על הכל חוץ מג' דברים וצ"ל אע"ג דאהני יה"כ למעט בכרת כפרה גמורה בלא תשובה ליכא ע"ש. ותימא א"כ מאי פריך הש"ס שם מתני' דלא כר' לישני מיתה ויה"כ מכפרין כפרה גמורה עם התשובה גם לשון המתרץ שם יה"כ לא בעיא תשובה משמע שאינו צריך כלל לתשובה. ועוד מאי פריך הבבלי בסוגיין ברייתות סיפרא אהדדי נימא הא והא ר' וה"ק יכול יהא מכפר על שאינן שבין כפרה גמורה שמכפר על השבין ת"ל אך למעט פעמים שאינו מכפר כפרה גמורה דהיינו לשאינן שבין. אלא ודאי אי קסבר ר' יה"כ מכפר על שאינן שבין מכפר עלייהו כפרה גמורה ותמה ר' יסא על דבריו א"כ למה חרב הבית כמ"ש תו'. וכ"ת עברות שעשו מיה"כ עד ט' באב גרמו החורבן י"ל הא כתיב ספו שנה על שנה חגים ינקופו. וכ"ת על ג' עברות האמורים נחרב הבית (וכמ"ש בסמוך בד"ה על כו') י"ל הא כתיב על מה אבדה הארץ כו' על עזבם את תורתי כו' ועוד מצינו שהוכיחום הנביאים על עברות אחרות והם גרמו החרבן אך קושית תו' יש לתרץ דמפורש פ' יה"כ (דף פ"ז) האומר אחטא ואשוב אין יה"כ מכפר אפי' לר' ע"ש א"כ י"ל שהיו בישראל רבים שסמכו דעתם לכך (ועמ"ש בזה בדרושים) ולפמ"ש תו' בסוגיין בד"ה דאי כו' האומר איני רוצה שיה"כ יכפר עלי אף לר' אינו מכפר וכ"ש במכחיש בכפרת היום ל"ק קושית תו' לכ"נ פירושי בקונט' עיקר. מיהו בבבלי בסוגיין ובפ' יה"כ מפרש דר' סובר יה"כ מכפר בלא תשובה וזה מסכים לגירסת הש"ס כאן דמסיק ר' יוחנן כן (ודלא כגירסת הירושלמי פ' יה"כ) ומסיק התם ורבנן הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת. ופירש"י אבל שאר עברות מיתה אחר יה"כ ממרקת בלא תשובה. וכתב המהרש"א וכ"נ להוכיח כו' דלר' אף אי יה"כ מכפר בשאר עברות מיתה בלא יה"כ אינו מכפר ע"ש ול"נ שאין כאן הוכחה דלקמן איירי באומר אחטא ומיתתי מכפרת שאז אינה מכפרת וכדאמר ר' ביה"כ כדמפורש פ' יה"כ שהבאתי לעיל אבל הא ודאי דמיתה מכפרת טפי גם בסמוך מפורש דמסתבר טפי שמיתה מכפרת בלא תשובה מיה"כ. ואפי' לפי הגירסא שלפנינו מוכח מיהת דמיתה ויה"כ שניהן מכפרין בלא תשובה. אבל אין להוכיח דמיתה מכפרת טפי מיה"כ מדמיתה ותשובה מכפרים אהנך ג' ויה"כ עם תשובה אינן מכפר עלייהו די"ל יה"כ עם תשובה מכפר עלייהו ק"ו ממיתה וקרא לא אתי אלא לאשמועינן בהנך ג' יה"כ ומיתה אינן מכפרים בלא תשובה וקמ"ל נמי דמיתה עם התשובה מכפרין. תו' כתב בד"ה בעומד כו' הקשה הר"ש כו' והא אפילו כרבנן לא אתיא דסברי מיתה בלא תשובה מכפרת בשאר עברות ע"ש תירוצם דחוק מאד. והמהרש"א כתב ולא ניחא להו לאוקמי בג' עברות דסתמא קתני כדמוכח בשמעתין כו' ע"ש ואיני מבין הוכחתו דא"א למוקמי ברייתא יה"כ אינו מכפר על שאינן שבין בהנך ג' דא"כ קשיא ל"ל אך תיפוק ליה מדכתיב כי דבר כו' שמעינן דאין יה"כ מכפר אהנך ג' בלא תשובה ועוד מאי דוחקיה דקאמר תאמר ליה"כ שמכפר על המזיד כו' טפי הל"ל מה לחטאת ואשם שאין מכפרין על שאינן שבין תאמר ליה"כ שמכפר על השבין. ומ"ש ועוד אי מיתוקמא כרבנן ובג' עברות ה"נ איכא לאוקמי כר' ובג' עברות כו' ע"ש. תקפה עליו משנתו שכח שתו' יומא (דף פ"ה) מקשינן כן לר' לוקמי בג' עברות ותירצו דשפיר טפי משני ע"ש ש"מ דסברי אע"ג דסתמא קתני אפ"ה איכא לאוקמי בג' עברות וליתא למ"ש המהרש"א בתירוצא קמא והי"מ פ' יה"כ תי' קושית תו' דא"כ כי היכי דמפליג בתשובה לחודה ה"נ הל"ל יה"כ ומיתה מכפרים על שאר עברות ועל ג' עברות מכפרים עם התשובה ע"ש וא"כ דהא לפי קושית תו' מפרשינן ועל החמורות כו' עד שיבא יה"כ ויכפר היינו שיה"כ לבד מכפר וכ"ש מיתה. והר"ש שמקשה הא אפי' כרבנן לא אתיא כו' סובר כתירוצא בתרא שכתבו תו' שם דליכא לאוקמי בג' עברות דבעינן דומיא דסיפא דאיירי בכל עברות ע"ש. אך נ"ל לתרץ קושית הר"ש רבנן סברי מיתה מכפרת טפי מיה"כ ובהנך ג' יה"כ עם התשובה אינו מכפר אבל מיתה עם התשובה מכפרת עלייהו וקמ"ל קרא דהנך ג' אין להם כפרה אלא ע"י מיתה ותשובה משא"כ שאר עברות ביה"כ ותשובה סגי. ורש"י לית ליה הך תירוצא משום דקשיא ליה א"כ לישמעינן תכרת לעה"ב בשאר עברות דגם מיתה בלא תשובה אינה מכפרת (ואף שי"ל איידי דקמ"ל הכרת ותשובה בעינן בהנך ג' קמ"ל נמי תכרת בלא תשובה אע"ג שכן הדין בכל העברות א"נ קמ"ל תכרת אפי' איכא נמי יסורים לא מהני וחמור משאר כריתות ומיתות ב"ד דמהני תשובה ויה"כ ויסורין ובהנך בעינן דוקא מיתה ותשובה ודיניהם כחילול השם וכדאמר ראב"ע בחלוקי כפרה ועמש"ל לקמן בד"ה אלא כו'. נראה לרש"י שהוא דוחק לומר כן) לכך תירץ קושית הר"ש מתני' דפ' יה"כ לרבנן לא קשיא דמתני' נקט או מיתה או יה"כ מכפרין עם התשובה דוקא הא כל אחד לבדו לא אבל לר' ודאי קשיא דהא איהו דאמר יה"כ לחוד מכפר בלא תשובה וכ"ת אי או או קאמר תנא דמתני' א"כ ה"ל למיתני נמי בסיפא ועל החמורות הוא תולה עד שימות או עד שיבא יה"כ ויכפר ולמה נקט יה"כ לחוד י"ל כבר הוכחנו לעיל שמיתה מכפרת טפי מיה"כ וקמ"ל יה"כ מכפר על החמורות מיתה לא כ"ש. והא דנקט ברישא מיתה הא קמ"ל שאפי' מיתה לחודה אינה מכפרת בלא תשובה:

אתא ר' אשיין כו' בקונט' הגהתי כמו שהוא ביומא ולפי גי' זו צ"ל נמי דריש הכרת תכרת הכרת בעה"ז ותכרת לעה"ב יכול אפי' עשה תשובה ת"ל עונה בה כו' ועל שאר עברות מיתה מכפרת בלא תשובה והא דתני' יו"כ. המיתה כיום התשובה היינו בשאר עברות. והגירסא שלפנינו אף דלפום ריהטא שמסכמת עם הבבלי כד מעיינינן נראה דפליגי מיהת אברייתא דמייתי הבבלי בסוגיין כי דבר ה' בזה זה פורק עול כו' הכרת לפני יה"כ כו' ע"ש ולהירושלמי הל"ל הכרת בעה"ז כו' כדמוקי ליה רבנן כמפורש שם. בשלמא להבבלי י"ל מודה ר' שאין מיתה לחוד מכפרת אפי' על שאר עברות וכמ"ש המהרש"א לכך אי אפשר למוקמי קרא אלא ביה"כ דדוקא אהנך ג' הוא דבעי תשובה אבל על הירושלמי קשה דהא מייתי ברייתא יום המיתה כיום התשובה. מיהו י"ל דסובר הירושלמי מיתה מכפרת טפי מיה"כ וכמו שכתבתי בסמוך ונקט יה"כ מכפר על שאר עברות בלא תשובה וכ"ש מיתה. אך קשה מ"מ ה"ל לאשמועינן נמי מיתה שאינה מכפרת אהנך ג' בלא תשובה. והי"מ דחק לפ' הגירסא דיומא ע"ש ואי צורך לדחוקיו ואין להאריך. ומה שאני תמה בזה הוא דגרסי' בבבלי סנהדרין (דף ס"ד) הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב דברי ר"ע א"ל ר"י וכי ג' עולמות יש אלא תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. ובבבלי בסוגיין קאמר ורבנן הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת. וקמ"ל קרא אע"ג דבשאר עברות אם עבר עליו יה"כ ומת מתכפר לו באלו ג' עברות עונה בה אם לא עשה תשובה. א"כ מאי א"ל ר"י לר"ע וכי ג' עולמות יש הא איצטרך קרא לאשמועינן שאין יה"כ ומיתה מכפרין על ג' אלו והיינו הכרת בעה"ז שאין יה"כ ותשובה מכפרין ותכרת לעה"ב ואף מיתה אינה מכפרת אם עונה בה ומדכתיב ונכרתה ה"א דיה"כ ותשובה או יה"כ ומיתה מכפרין עלייהו כמו שמכפרין על כל עברות החמורות (ועמ"ש ירושלמי סנהדרין (פ"י ה"א) בתו' בד"ה שלשה כו' ובסמוך בד"ה זו כו') ויש ליישב:

עבר על מצות עשה כו'. זבחים פ"ק (דף ו') אמר רבא עולה דורון היא ה"ד אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו אלא ש"מ דורון. וא"ת הא מפורש יומא פ"ג (דף ל"ו) עולה מכפרת אחייבי עשה וכמ"ש בזבחים שם י"ל כמ"ש תו' שם עולה דורון היא אע"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת דהא מכפרא מקיבעא. ר"ל כפרה דעשה כפרה שאינה צריכה היא לכך נקראת דורון. ועדיין הדבר דחוק מ"מ אין לקרותה כפרה כלל ועוד דאמר רבא התם חטאת ששחטה על מחוייב עשה כשרה דחטאת מכפרת אעשה מקופיא ועולה מקיבעא ואי אינה מכפרת כלל איך לחלק בין קופיא לקיבעא. ונראה דה"ק תשובה מכפרת על חייבי עשה שמוחלין לו עונו ועולה מכפרת שנעשה לו כזכיות ולכך מיקרי דורון. וניחא רומיא דקרא דפריך הבבלי פ' יה"כ (דף פ"ו) דמשמע חדא זדונות נעשו כשגגות ואידך משמע שנעשו לו כזכיות ע"ש. וסתמא דש"ס דמשני התם ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה לית ליה הא דרבא (ועמ"ש לעיל בד"ה עשה כן) ותו' כתבו בבבלי פרק חזקת (דף מ"ח) בד"ה יקריב כו' והא דתני' במס' זבחים ויומא עולה מכפרת אחייבי עשה הא אמר רבא שם עלה דורון היא ולא מכפרה מקופיא מכפרת מקיבעא לא מכפרת ע"ש ותימא הא מפרש בזבחים שם איפכא דעולה מקיבעא מכפרת כמ"ש. וקושייתם לפמ"ש י"ל דכיון דאינה מכפרה אלא לעשות זדונות כזכיות ממשכנין אותו וצ"ע:

העובר על מצות ל"ת התשובה תולה ויה"כ מכפר כו'. וא"ת בפ' יה"כ תנן תשובה מכפרת על עשה ול"ת וי"ל ל"ת דמתני' היינו לאו הניתק לעשה וכן מוקי לה רב יהודה בבבלי שם ול"ת דהכא היינו ל"ת ממש ובבבלי (דף י"ב) כתב תו' בד"ה לא זז כו' מכפרת דמתני' אינה מחילה גמורה אלא שמקילין לו את הדין ע"ש וקשה א"כ מאי פריך הש"ס שם השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא הא לא דמיין כפרת דעשה היינו שמכפר לגמרי ודל"ת היינו שמקילין. על כרחך לומר דקשיא ליה איך כלל התנא שניהן הא לא דמיין להדדי א"כ אין לקיים תירוץ תו' מיהו למאי דאר"י בסמוך חכמים פליגי אראב"ע וחביריו י"ל מתני' דיומא אתיא כחכמים וצ"ע:

אלא התשובה ויה"כ מכפרים שליש כו'. וכן כתב הרמב"ם פ"ק מה"ת וכתב הלח"מ וקשה הא דלא כרבנן דאמרי אפי' על כל כריתות ומיתות ב"ד וחילול השם מיתה מכפרים בלא תשובה וכאן משמע בחילול השם בעינן ד' וע"ק למה לא הזכיר סברת רבנן על כל עברות מיתה מכפרת חוץ מג' ע"ש שהאריך הרבה בדחוקים. ול"נ סובר הרמב"ם לרבנן בכל עברות מיתה לחודה בלא תשובה נמי מכפרת וקרא הכרת לא אתי אלא לאשמועינן דהנך ג' יה"כ תשובה ויסורין לא מכפרי עלייהו שהן בכלל חילול השם וכמ"ש לעיל בד"ה ר"ז כו' ואף ראב"ע ה"ק יה"כ ותשובה ויסורין תולין ומיתה מכפרת וה"ה מיתה עם תשובה לחוד מכפרת על הכל אפי' בלא יה"כ ויסורין ולא הזכיר יה"כ ויסורין אלא לאשמועינן דאפי' כולן אינן מכפרים אלא תולין. וכן מפורש ברמב"ם פ"ב הל' א' עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין לו כו' מכלל אם שב קודם שמת נסלח לו הכל. וכ"כ פ"ג ע"ש כך נ"ל ברור:

זו דברי ר' לעזר ב"ע ור"י ור"ע. וקשי' מנ"ל דר"ע סובר כר"י אדרבא ממ"ש סנהדרין (פ"י ה"א) בד"ה שלשה כו' מבואר דר"ע פליג אדרשת ר"י (ושם כתבתי ור"ע סובר כרת ג' איצטרך כו' ור"י סובר לעולם תשובה מכפרת מקצת והנך גומרים הכפרה ע"ש וכ"ת א"כ מאי אמר ר' יוסי וכי ג' עולמות יש הא גם לדידיה איצטרך כרת השלישי דלא נימא מיתה לחודה מכפרת לגמרי י"ל מדכתיב עד תמותון ש"מ שאין התשובה לחודה מכפרת על חילול השם וקסבר ר"י תשובה עדיפא ממיתה בלא תשובה א"כ פריך שפיר כרת ג' ל"ל) וי"ל מדאייתר ליה כרת הג' וכקושית ר"י ש"מ דסובר יש עברה שאין לה כפרה בשום דבר ועל זה אמר ר' יוחנן חכמים פליגי גם אר"ע דאמר שעיר המשתלח מכפר על הכל כפרה גמורה. והני חכמים עדיפי מרבי דלר' אין יה"כ מכפר על ג' עברות ולרבנן מכפר נמי אהנך. דאין לומר חכמים היינו ר' ומודים חכמים שאין יה"כ מכפר על אלו שלשה דא"כ קשה מנ"ל דר"ע פליג:

אבל דברי חכמים כו'. עי' בקונט'. והי"מ כתב אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר על כריתות ומיתות ב"ד כדתנן במשנתינו ע"כ. משמע דמפרש ממתני' דייק ר' יוחנן דחכמים פליגי ולדבריו צ"ל דהבבלי פליג אר' יוחנן דא"כ טפי ה"ל לאוקמי מתני' כרבנן דלר' ה"ל למיתני חוץ מפורק עול כו'. ואני אומר ממתני' ל"ק לראב"ע כמ"ש לעיל סוף ד"ה עשה כו' ע"ש גם לפמ"ש הלח"מ אין ראיה כלל ממתני' וכן נראין דברי הרמב"ם ע"ש. לכך נראה פירושי בקונט' עיקר:

לא כיפר וא"ת הא מיהת נתכפר לו ע"י מיתה י"ל הפרש רב יש בין מי שנתכפר לו עונו בחייו או שנתכפר לו ע"י מיתתו וכמ"ש לעיל בד"ה מת כו' ע"ש ודלא כי"מ גם הא דאמר בבבלי דחנקתיה אומצא ומית קשיא לרבא דאמר מיתה מכפרת לגמרי א"כ כר' דיממא ליכא דכשמת אין כאן כר' וצ"ל דהך שינוייא אזלא לר"ז וצ"ע:

חומר בשעיר כו'. כתב תו' בד"ה דעבד כו' וי"מ יה"כ בלא שעיר מכפר לגמרי משתחשך כו' ע"ש וקשה א"כ אמאי לא תני נמי חומר ביה"כ שמכפר גם על עברות שעשה אחר שילוח השעיר והשעיר אינו מכפר אלא על עברות שעשה עד השילוח ועוד מאי חומר בשעיר דקאמר הא אית ביה נמי קולא שאינו מכפר על אחר השילוח אבל לפירושא קמא שבתוס' ניחא שגם השעיר מכפר על עברות של כל היום ונראה לשתי לשונות שבתורה אין יה"כ מכפר כשיש שעיר כדאמר ר"י בסמוך וכ"ת ליתני חומר בשעיר שאין יה"כ מכפר במקום שיש שעיר י"ל הא מיהת השעיר צריך ליה"כ שאינו מככר בלא יה"כ ועוד אין זה חומר בשעיר שאלו לא הביאו היה יה"כ לחוד מכפר. אלא לפ"ז מ"ש תו' והא דנקט כו' לאו דוקא כו' ע"ש קשיא הא ודאי ניחא ליה למנקט דחנקתיה אומצא מלמוקמי כרת דקרא בשאין שעיר דכשיש שעיר ליכא למיתני שמת כל היום דהא מיהת בשעת עשיית השעיר אין כאן כרת ועמ"ש בסמוך. ולפמ"ש בסנהדרין בר"פ כל ישראל בד"ה חומר כו' לל"ק ה"פ היום אינו מכפר כפרה גמורה אם אין שעיר אלא משתחשך אבל כל היום מכפר מקצת בין יש שעיר בין אין שעיר ע"ש. קשי' א"כ מאי פריך מהך ברייתא לר"ז דאף הוא לא קאמר שהיום מכפר כל שהוא לגמרי אלא היינו מקצת הכפרה וי"ל מדפליג אר"ח ש"מ דבכפרה גמורה פליגי. וללישנא קמא שבתו' צ"ל הבבלי לית ליה דר"ז או דפליג אסוגית הירושלמי אך הא קשיא איך פליג ר"ל אברייתא. וא"ל לא שמיעה לי' דהא איהו מייתי מינה סייעתא לר"ח ויש ליישב בדוחק ר"ז מוקי לה שהיה בדעתן להביא שעיר כו' כדמשני ר' ירמיה בסמוך וה"ק פשטא דלישנא דברייתא סייעתא לר"ח אבל אין הדבר כן אלא יה"כ מכפר כל שהוא והברייתא כדר"י. ובסנהדרין שם הגירסא אר"ח מתני' מסייעא לר"ז ואין גירסא זו מכוונא והגירסא שבסוגיין וביומא פ"ח נכונה:

תיפתר שהיה בדעתן כו'. וא"ת א"כ אמאי תני ויה"כ משתחשך ה"ל למיתני אחר הקרבת התמיד דהא משהקריב התמיד אין מקריבין המוסף דכתיב עליה השלם וי"ל אין עשה דהשלמה דוחה קרבן מוסף ועמ"ש לעיל בד"ה העובר כו' א"נ מילתא דפסיקא נקט שלא הקריבו גם את התמיד:

ואין הקב"ה רואה את הנולד. וקשה דלמא ברייתא איירי שהעיכוב נעשה ע"י בחירת האדם כגון שיש שעיר ביד אחד שמעכבו ליתן לציבור או שאר עיכוב הדומה לו דהא צדיק ורשע לא קאמר וצ"ע:

ובלחוד כו' עמ"ש בסנהדרין פ' כל ישראל בד"ה ובלחוד ותמצא נחת:

מי אל כמוך כו' וקשה ה"ל למידרש מקרא שבתור' נשא עון ועובר על פשע ונראה שהיה כתוב סתם נשא עון וכ"ה בסנהדרין וטעה המעתיק וכתב רישא דקרא דמיכה ואינו כן דקאי אקרא דתורה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף