שיירי קרבן/נזיר/ב/א

שיירי קרבן נזיר ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וב"ה אומרים אינו נזיר. כתב הרמב"ם פ"ק מה"נ האומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה וכיוצא בהן ה"ז אסור בהן ואינו נזיר. וכתב הראב"ד ואינו מחוור דסתם מתני' דלא כר"נ דאמר לב"ה נדור ואינו נזיר. וכתב הכ"מ דגי' הרמב"ם מתני' דר"נ. וכתב הלח"מ ויש לתמוה לר' יהודה דאמר ב"ש נמי נדור ואינו נזיר קאמר א"כ במאי פליגי ב"ש וב"ה ע"ש. וי"ל ת"ק ור"י בהא פליגי ת"ק סובר לב"ה נדור ואינו נזיר ולר"י סברי ב"ה אינו נדור ואינו נזיר. מיהו כולא סוגיא לא משמע הכי. אבל האמת יורה דרכו שנעלם מהרב בלח"מ דברי הרמב"ם בפי' המשנה ברישא ובסיפא דר"י סובר לב"ש צריך שיאמר הרי הן עלי קרבן ואז הוא נדור ונזיר אבל לא אמר הרי הן עלי קרבן נדור ואינו נזיר א"כ לק"מ וזה ברור. ומה נעמו דברי הבבלי דף י' ע"ב דפריך א"ה אימא סיפא אר"י כו' פרה מאי קא מתפיס בה מידי פי' כיון דאיהו הוא דקאמר הריני נזיר מיין כו' א"כ לא אמר כלום על הפרה ולא הוה אלא נזיר לב"ש ולא נדור שהרי לא התפיס הפרה בכלום איך קאר"י שאינו נדור ונזיר אא"כ אומר הרי היא עלי קרבן ומשני דאמר הריני נזיר מבשרה. ומ"ש הלח"מ לתרץ דברי הרמב"ם ע"ש דברים תמוהים הם וצ"ע ועמש"ל ה"ג בד"ה אפי' כו':

כה אמר ה' כאשר ימצא וגו'. ק"ק אמאי לא מייתי קרא דגנך תירושך ויצהרך דקורא להיין. תירוש וע"ק דגרסי' בבבלי יומא דף עו אר"ל מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנא' ואכלת מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ותירוש חמרא וקא קרי לי' אכילה ממאי ודלמא דאכלי' ע"י אניגרון כו'. וקשה למה לא פריך ודלמא דאכיל אשכול דנקרא תירוש. ואשכולות חייבות במעשר כדתנן פ"ח דתרומות:

ובני אדם קורין לגרוגרות תירוש. וקשה הא קיי"ל בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכיון דאינן קורין לאשכול תירוש אפי' כינויי כינויין לא הוו. ודוחק לומר דסובר כר' יאשי' דאמר בירושלמי ריש פ"ו דנדרים ולקמן פ"ו דאזלינן גם בתר לשון תורה לחומרין וי"ל דה"ק דרך בני אדם שקורין גם לגרוגרות תירוש וה"ה דקורין לאשכול תירוש:

אמר הריני מן הגרוגרות כו'. עיין בקונטרס. ולפמ"ש הר"ן נדרים דף ט' האומר הריני לחוד לא אמר כלום ע"ש נראה דצ"ל דהכא איירי שאמר נזיר בסוף ואף בהא לא הוי נזיר לר"י דכבר אמר מן הגרוגרת תחלה ועלי' אמר נזיר:

אית ליה הכין כו'. וקשה מנ"ל לרשב"ל הא דלמא סובר כל שהוציא נזירות מפיו הוא דהוי נזיר כדמוכח מתני' דמנחות דאל"כ אמאן תרמיי' אבל מנ"ל דדבלה וגרוגרת אוסר משום כינויי כינויין וי"ל כיון דסובר ר"ל דגרוגרות ה"ל כינויי כינויין ממילא ידעינן דהיינו טעמא דב"ש דאוסרין דהא מפורש לעיל דבש"א כינויי כינוין אסורין:

אהן מנוע משמש כו'. וקשה למה השמיט הרמב"ם דין זה ונראה דסובר דבבלי פליג דמיבעיא ליה נדרים פ"ק דף י' ע"ב קינמא מאי קונם קאמר או דלמא קינמון בושם קאמר תיקו. ש"מ כל היכא דמשמע שתי לשונות מספקא ליה. גם בירושלמי שם פ"ק ה"א מיבעיא ליה ע"ש. והרמב"ם השמיט גם בעיא זו הטעם שסתם נדרים להחמיר. ובאמת תימא מאי מיבעיא ליה הא מתני' היא פ"ב דנדרים נדר בבשר מלוח סתם אסור אע"ג דמשמע נמי של חולין כמפורש שם וי"ל דמיבעיא ליה אם קינמא משמע טפי קונם או קינמן אבל בשר מליח ודאי דמשמע תרווייהו. אך על הירושלמי דנדרים קשיא דמיבעיא ליה דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן מהו לאסור עצמו בו. והא ודאי מתני' היא וצ"ע. מ"מ לדידן דקיי"ל ספק נזירות להקל ודאי דאין לחייבו בנזירות באומרי לשון שהוא משמע ג"כ קרבן. וא"ת והא מתני' היא בטהרות ספק נזירות להקל וכי פליג הירושלמי עלה וי"ל ודאי אית ליה אלא סבר כיון דתופס מיהת האי לישנא איסורא תופס נמי נזירות. ודומה קצת לזה אמרו בבבלי פ"ק דנזיר דף ח'. מיהו בבבלי פ"ק דף ב' ע"ב מוכח דלית ליה הך סברא דקאמר האומר אהא ה"ז נזיר ודלמא אהא בתענית קאמר ומוקי לה שמואל בנזיר עובר לפניו. ש"מ מן הסתם לא אמרי' נזירות קיבל עליו אע"ג דמ"מ קיבל עליו איסור תענית. והירושלמי לא מוקי למתני' בשנזיר עובר לפניו כמ"ש לעיל פ"ק ה"א:

מכיון שהוא יודע כו'. כך היא סוגית הבבלי תמורה דף כ"ז. מעולם אין שניהן חלין בבת אחת אלא לענין זה משמש תחת לשון חילול ותמורה אם מנח ידו אקדש הוה חול ידו אחול הוה קדש. אך הא דמסיק שם היה לפניו ג' בהמות חולין תמימות וג' הקדש ואחת מהן בעלת מום ואמר הרי אלו תחת אלו תמימה תחת בעלת מום לאחולי דלא שביק היתירא ועביד איסורא וכ"פ הרמב"ם. קשה כיון דבהמת תמימה דחולין נכנסה תחת ההקדש לבדק הבית א"כ אף בחילול קעביד איסורא דהא קיי"ל המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה' ערכין שזהו לאו הבא מכלל עשה וי"ל דוקא המקדיש הוא דחייב אבל המחלל פטור ואין טעם לחלק גם לא מצאתי זכר לחילוק זה. ולדעת האומרים לא תעשה חמורה מן העשה ניחא קצת. ולפ"ז צ"ל הא דאמרי' דהמקדיש תמימים לבדק הבית לאו נמי איכא ליתא. ועיי' בכ"מ ובמ"ל שם פ"ה מה' ערכין. הלח"מ כ' פ"ב מה' תמורה בד"ה שתי בהמות כו' לא ידענא למה הוצרך רבינו לכתוב חלוקה זו אחר שכתב חלוקה הראשונה וכן עשר כו' ע"ש. ונ"ל ודאי טובא קמ"ל דסד"א גבי שתי בהמות אחת תמימה ואחת בע"מ אמרי' לאתפוסי קמיכוין דאי לאחולי הי' לו להניח ידו על הקדש ולמה הניח ידו על החול. בשלמא כשישנו הרבה תמימים דאתי לאתפוסי אמרי' הואיל ורבים הם לא רצה להטריח עצמו משא"כ בשהן שוים. וכעין סברא זו כ' רש"י שם בתמורה ועי"ל דסד"א הכא ודאי לאתפוסי קמיכוין דאי לאחולי לא הועיל כלום דמעיקרא הות בע"מ להקדש והשתא נמי. ועי"ל דקמ"ל דרע ברע עושה תמורה דאס"ד דאינו עושה תמורה אמאי תהא הבעלת מום מחללת נימא דלתמורה כיון ולא עשה כלום ואין כאן איסורא כלל אלא ודאי דעושה תמורה וע"כ לומר דלאחולי כיון כי היכי דלא ליעביד איסורא. וע"ש בתמורה בתו' בד"ה בעלת:

אמר לאדם עילוי עלי כו'. לא מצאתי להרמב"ם דין זה ונראה דסובר דערכין בכלל נדרים הן וכבר ביאר בהלכות נדרים כינויי נדרים כנדרים אף ערכין כן:

אהן אדם כו'. וא"ת הא בקרקעות כתיב נמי ערך וי"ל ודאי יש בהן ערך הכתוב בתורה אבל האומר ערך קרקע זו עלי לאו כלום שאין ערך לקרקע אלא במקדיש שדה אחוזה:

אמר לאדם שומו עלי כו'. וקשה האומר שומו עלי יתן ערכו ודמיו כדאמרינן לעיל באומר הרי זו תחת זו דצריכה פדיון וקריבה למזבח וי"ל שאני הכא דהמועט לעולם בכלל המרובה ושניהם נופלים לבדק הבית כשנותן המרובה לבדק הבית כבר יצא ידי נדרו משא"כ לעיל שני מיני איסורים הם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף