שואל ומשיב/ו/לה

שואל ומשיב ‏ ו לה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן לה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה להרב המאה"ג מוהר"י ליבוש האבד"ק פיכאוו במדינת הגר. בדברי הרמב"ם פ"ו מערכין הלכה ל"ד.

מה שהראה דברי הרמב"ם התמוהין שכתב הקדש טעות אינו הקדש כיצד האומר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן אינו הקדש וכו' התפיס בה אחרת ואמר זו כזו הרי השני' הקדש וכן כל כיוצא בזה עכ"ל בפ"ו מערכין הל"ד ודבריו תמוהים דמדמי התפסה לתמורה כי היכא דתמורה הוה בטעות ה"ה התפסה ועכ"מ ולח"מ ומלמ"ל שהאריכו בזה. וע"ז אמר מעכ"ת לישב דברי רבינו עפמ"ש בהלכות נזירות פ"ה הלכה ה' האומר הריני נזיר לכשיהי' לי בן וחברו אמר ואני הרי חברו נזיר מיד והראב"ד והכ"מ האריכו שם וביאר המלמ"ל שם דרבינו מפרש דבעית הש"ס אי אדיבורי' קסמך או אגופי' משמע מהא דאם נימא דקאי על כל דיבורי' אם כן הרי אמר שלא יהי' נזיר רק כשיהי' לי בן ואין המתפיס נזיר רק כשיהי' לו בן או דלמא אגופי' משמע כלומר לא קאי אכל דיבורי' אלא אגוף ועיקר דיבורו דהיינו שאמר הריני נזיר בלבד ואם כן הרי הוא נזיר מיד ע"ש באורך ולפ"ז גם כאן הוא אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש א"כ השור הוא ההקדש ומ"ש שחור שיצא מביתי ראשון הוה התנאי א"כ זה שהתפיס הוא בגוף הקדושה ולא בהתנאי ולכך חל ההקדש. והנה אף כי דבר חכמה אמר אבל לפע"ד אין הענינים שוים דשם התנאי הוא נפרד דכבר אמר הריני נזיר ואם כן מצי התפסת האחר לחול על גוף אמירתו הריני נזיר ולא על תנאו שאמר לכשיהי' לי בן אבל הכא אמר שור שחור שיצא מביתי הרי הוא הקדש ואם כן כל שיצא לבן על מה חל ההתפסה הרי הוא על שור הקדש נתכוין להתפיס והרי השור אינו הקדש וגם שם אינו עדן ברור שלא יחול גם נזירתו דלמא יהי' לו בן אבל כאן כבר נתברר דהקדש טעות הי' וע"כ אין לדבריו מקום לפע"ד ומה שנראה בגוף דברי הרמב"ם לפע"ד הדברים פשוטים דכל הטעם דהקדש בטעות אינו הקדש הוא משום דהוה נדר ופתחו עמו וכמו שיכול לשאול על הקדשו כמו כן כל שנדר ופתחו עמו הוה כמו ששאל על הקדישו ולכך לב"ש דאין נשאלין על הקדש ל"מ גם מה שהי' הקדש בטעות ועיין קצה"ח סי' רנ"ה שהאריך בזה ולפ"ז נראה ברור כיון דהוה נדרו ופתחו עמו א"כ ההתפסה שפיר נתפס דהוה כתמורה דאין נשאלין וממילא כל שיש מקום חלות דהרי עכ"פ יש כאן הקדש רק שפתחו עמו ואם כן בההתפסה דל"מ מה שפתחו עמו דבתמורה אף שאלה ל"מ ממילא מכ"ש במה שבגוף הקדש פתחו עמו דל"מ לההתפסה ועכ"פ חל ההתפסה וז"ב מאד לדעתי. ומה שהקשה המלמ"ל בהא דאמרו שם דאם נתעקר עיקר ההקדש תעקר נמי תמורה הרי אף שכבר חל ההקדש כל שנשאל על ההקדש נעקר גם התמורה מכ"ש בלא חל ההקדש כלל לפע"ד אינו דומה דפשיטא כיון שאמר הרי זו תמורת זו דכל שנשאל על הראשון נעקר השני אבל כאן שבאמת הוה כנדר ופתחו עמו והוא התפיס אחרת והרי בתמורה אין נשאלין ואף דמבואר ביו"ד סי' רכ"ט ס"א דכשניתר ע"י פתח הותרו כלן משום דהוה כנדרי טעות עי"ש אבל כ"ז שם משא"כ כאן דתמורה בטעות הוה תמורה ול"מ שאלה וה"ה בהתפסה דדמי לתמורה כנלפע"ד ועדיין צ"ע. ובחידושי אמרתי בזה לבאר דברי רבינו באופן נאות דהנה בטעם דאין נשאלין על התמורה דאמרו בירושלמי דכ"ע מודו שאין נשאלין על התמורה נלפע"ד דבאמת ענין שאלה בהקדש דמהני קודם שמסרה ליד גזבר כבר האריך הרשב"א בזה דאמאי מועיל וכתב דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ כל שלא נמסר ליד הגזבר לא הוה רק דיבור ומבטל דיבור ועיין ש"ך חו"מ סי' רנ"ה שהאריך בזה. והנה לכאורה רציתי לומר בזה דהרי אמרו ריש תמורה דלא תתני מימר דבדיבורי' קעביד מעשה ולכך לקי וכיון דהתורה קראו מעשה שלוקה עי"ז אם כן חשוב כמעשה גמור ושפיר אין נשאלין עליו וכעין דאמרו מיגו דהוה דופן לענין שבת וכו' ובהגמ"ר פ"ק דחולין כתב מיגו דהוה קשר לענין תפילין הוה קשר לענין שבת והי' מקום להאריך בזה ואכ"מ ואך מה שנראה לפע"ד בזה דהדברים כפשטן דהנה אנן קיי"ל דהקדש בטעות לא הוה הקדש וביאור הדבר דבאמת אין חפץ לד' בעולות וזבחים וכל שום הקדש רק כל שהקדיש ונדב לבו להביא הקב"ה מקבלו ומקרי הקדש ולפ"ז כל שהי' הקדש בטעות ולא נדבו לבו להביא שור לבן וכדומה אם כן לא שייך לומר דמ"מ הרי הוציא בשפתיו דאין חפץ להקב"ה כ"א מה שרוצה ברצונו וחפצו להביא לא מה שטעה. אך נראה דזה דוקא כל שלא חל ההקדש על גוף החפץ רק מה שאמר בפיו א"כ כל מה שטעה אינו הקדש ולכך יכול לשאול עליו ג"כ דכל ששאל והו"ל חרטה דמעיקרא ואם כן לא הי' ברצונו מקדיש ואין חפץ לד' בהקדש כזה אבל מה שמסר ליד הגזבר וכבר חל הקדושה על הדבר הלז דהוה כמו כל דבר שביד הגזבר א"כ במה תפקע קדושת הדבר שכבר חל על הדבר שם קדושה ולכך כל שמסר ליד הגזבר אינו יכול לשאול ולפ"ז בתמורה דבאמת התורה לא רצתה שימיר כלל ולוקה ע"ז רק כל שהמיר גזרה התורה בעדו שיהי' הוא ותמורתו קודש שלא יבוא להמיר טוב ברע וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מתמורה הי"ג בסופו וא"כ כיון שבאמת מה שהקדיש והמיר אינו קודש רק בשביל גדר שנעלה תורה בפניו ואם כן לכך המיר בטעות הוה תמורה וא"י לשאול עלי' דל"ש לומר שאינו חפץ רק בנדבת לב דהרי התמורה גופא עשה עברה ולקה עלי' והתורה נעלה בעדו שיהי' הוא ותמורתו קודש דל"ש בזה ענין חפץ ורצון כי זה רק לגדר ולקנסו ולכך הוה תמורה בטעות גם כן תמורה וא"י לשאול עלי' וז"ב בטעמו. ולפ"ז נראה דזה דאמרו לב"ה הי' תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן והיינו כמ"ש דבשלמא תמורה אינו תלוי ברצון וחפץ ול"ש בזה לומר תמורה בטעות משא"כ בהקדש שהוא מחפצו ורצונו ולכך הקדש טעות לא הוה הקדש וז"ב מאד. ובזה נלפע"ד דלכך בהתפייס מועיל משום דבאמת יכול לצאת כאן שחור כמו שאמר ואם כן בשלמא על גוף ההקדש כל שלא יצא שחור רק לבן הרי נתגלה שהקדש טעות הי' ולא רצה בזה ואין חפץ לד' בהקדש כל שלא הקדיש ברצונו אבל באם התפיס ואמר זו כזו ואם כן בשעה שהתפיס הי' מקום חלות קדושה שהרי הי' יכול לצאת שחור וא"כ גמר בלבו בלב שלם להתפיס קדושה על האחר ואם כן מה בכך שהראשון הוה הקדש טעות אבל עכ"פ ההתפסה הי' ברצון ונדבת לבו ולמה לא יחול ההקדש ומה בכך דהקדש טעות לא הוה הקדש הוא בשביל שאינו כמה שרצה אבל כאן הרי רצה בזה והקדיש זה בלב שלם רק שטעה וחשב שהראשון הוא קדוש ולכך נתפס קדושתו עליו וז"ב מאד מאד.

ובזה נלפע"ד דלזה כוון הרב בעל קרית ספר שהביא המלמ"ל דכיון שזו שהתפיס הי' באמת ובלב שלם והוא חשב שהתפיס בקדש הוה התפסה דאם הי' ידע שזו תהי' חולין הי' מתפיסה בקודש ודאי והסברא נכונה לפמ"ש דכל שבזה לאו טעות ל"ש הקדש בטעות ודברי הכ"מ תמוהים שהבין שמיירי שהתפיסה בהקדש גמור והתפיס זו האחרת בטעות ומ"מ חל כמו תמורה ולפמ"ש אין הענינים שווים דבתמורה כיון דהתמורה היא בשביל גדר וקנס לכך חל אף בטעות אבל בהתפסה שלא עבר על דבר לא עדיף סוף הקדש מתחלת הקדש וז"ב מאד ועכ"פ יהי' איך שיהי' לפע"ד דברי רבינו ברורים ומ"ש המלמ"ל מהא דאמרו בנזיר דהיכא דמתעקר עיקר הקדש תעקר תמורה גם כן אף שחל בתחלתו לפמ"ש אין הענינים שוים דשם כל שנשאל על גוף הקדש פשיטא דבטל כל מה שהמיר בו דאף התמורה אינו רק לגדר אבל אם התפיס בלב שלם רק שהתפיס בטעות חל ההקדש וכמ"ש. ובזה נלפע"ד לישב דברי רבינו שכתב דבהקדש לא מהני חזרה אף תכ"ד משום דבאמת כל ענין חזרה תכ"ד נראה מדברי רמב"ם פ"ב משבועות הי"ז דהוה כמו טועה בנדר ע"ש ולפ"ז ניהו דהקדש טעות לא הוה הקדש הוא משום דכל שאין חפצו בלב שלם אין חפץ לד' בהקדש שאינו ברצונו ולפ"ז כל הטעם דחזרה תכ"ד מועיל הוא משום דאין דעתו להסכים שלא יוכל לחזור תוך כדי דבור ולכך בהני דברים שתקנו רבנן דלא מועיל תכ"ד חזרה הוא משום דדברים חמורים כאלה אנן סהדי שהסכים בלבו לעשות ולומר ולא לחזור בו ולכך ל"מ חזרה וכמ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ז בהדיא ולפ"ז גם הקדש ס"ל לרמב"ם דאמרו רבנן דאנן סהדי שאם רצה להקדיש בודאי גמר בלבו להקדיש בלב שלם ולא רצה שיחזור בו ואם כן כל שחוזר בו אינו ניכר שלא הי' ברצון כ"א אדרבא אמרינן דבאמת רצה בתחלה להקדיש רק שעכשיו חזר בו ואם כן בכה"ג ל"ש הקדש בטעות דהקדש בטעות ל"ש רק כשהעיקר הקדש הי' בטעות ולא הי' רצונו כלל בזה אבל כאן אמרינן דודאי הי' ברצונו להקדיש רק לחזור בו אח"כ ול"מ וז"ב מאד מאד בטעמו. ובזה מיושב קושית הש"ך בחו"מ סימן רנ"ה שהקשה דבב"ק דף ע"ז מבואר דמועיל חזרה אף בהקדש ולפמ"ש א"ש דשם דנמלך מהקדש זה להקדש אחר אם כן שפיר יכול לחזור בו דמהכ"ת לחשוד אותו שרצונו לחזור דלמא באמת טעה בלשונו ורק כל שרצונו לחזור מכל וכל תקנו חז"ל דל"מ החזרה דדלמא עלה טינא בלבו כעת משא"כ מהקדש להקדש ודאי מועיל חזרה ומיהו עדיין דברי הרמב"ם צ"ע דהרי הרמב"ם אמר דינו גם בנמלך מהקדש להקדש ובתשובה כתבתי ביאור דבריו באופנים שונים ואכ"מ עוד הי' נלפע"ד לישב הא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומ"מ יכול לשאול עליו דהנה באמת הא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוה כנמסר כבר להקדש ולפ"ז י"ל דלכך יכול לשאול עליו דכל ששאל על הדבר ומתחרט על עיקר ההקדש אם כן אין חפצו בהקדשו ומה בצע לד' בהקדש הזה שחוזר ומתנחם עליו ובשלמא כשכבר נמסר ליד הגזבר וכל הקדושה על החפץ עצמו כבר כתבתי למעלה דעל כל פנים א"א להפקיע הקדושה שבו וגם נלפע"ד דאמרינן להיפך לא יהי' כח הקדש קיל מהדיוט דבהדיוט כל שבא ליד חברו א"י לחזור בו ולא יהי' הקדש קיל מהדיוט מה שאין כן בלא מסרו רק דממילא כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וקמי שמיא גליא ההקדש בכל מקום שהוא הא גם זה גלוי דידוע שיחזור בו מההקדש ומה חפץ לד' בהקדש כזה שחוזר ומתנחם עליו וז"ב מאד בטעם הדבר. ובזה נלפע"ד לפרש הא דאמרו בע"ז דף ס"ג ובתמורה דף כ"ט הנוסחא קצת משונה והכי אמרו הקדישתו מאי וכו' או דלמא כיון דתנן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הקדישתו מותר וכ"ש הקריבתו והדבר מופלא כיון דיכול לשאול על הקדשו למה יהי' שוה הקדישתו להקריבתו וערש"י בתמורה שכתב דל"מ הדר בי' ואכתי קשה כיון דעל כל פנים יכול לשאול על הקדשו אם כן שוה הקדישתו ללא הקדיש דעדיין יכול לשאול עלי' ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דמועיל שאלה בהקדש הוא משום דאין חפץ לד' בהקדש כזה שמתנחם עליו ורחמנא לבא בעי ובעי שיתן בלב שלם ולפ"ז זהו כשבאמת שאל על הקדשו אבל כ"ז שלא שאל שוב הוה כנמסר כבר להדיוט וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אכתי לא הוה שם אתנן עליו והוה כעין הא דאמרו בב"מ דף י' דאף דפועל יכול לחזור בו מכל מקום כל כמה דלא חזר כיד בעלים הוא ודו"ק היטב. שוב מצאתי בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ס"ב סברא זו בדברי ר"א דלכך ס"ל דאין נשאלין על ההקדשות דס"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אבל אין ס"ל כיון דשואל ועוקר הנדר מעיקרו ל"ש זאת ע"ש ועכ"פ מבואר סברא זו דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"י לשאול דהו"ל כמסירה להדיוט וע"ש מ"ש לחלק דבחלה ל"ש בי גזא דרחמנא ויש להמתיק הסברא עפמ"ש בשטמ"ק בכתובות דף ל' דמה ששייך לכהנים כמו תרומה ל"ש בי גזא דרחמנא ע"ש גבי מדאגבהה קניא. והנה בהיותי בטריסקאוויטץ סמוך לדראהביטש שנת תרי"ב בר"ח תמוז עש"ק קרח ראיתי בירושלמי פ"ז דמס' דמאי על משנה דהי' לפניו שתי ככרות של טבל אמר שם על משנה היו לפניו שתי כלכלות וכו' תמן תנינן הרי"ז תמורת עולה תמורת שלמים הרי"ז תמורת עולה דברי ר"מ אמר ר"י הווין סברין מימר מה פליגין ר"מ ורבנן לאחר כ"ד אבל תכ"ד לא מן מה דאמר ר"א ר"מ היא ואפילו בתוך כ"ד אינו חוזר בו וכו' לא כן אמר ר"ש בר"י בשם ר"ה אמר תמורת עולה (אפילו) תכ"ד חוזר בו כאן במתכוין לפחות כן במתכוין להוסיף אמר הרי"ז תרומה אפי' בתוך כ"ד א"י לחזור בו אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תרומתו והגאון מוה' אלי' פולדא פירש דמתכוין להוסיף היינו שדעתו להוסיף על קדושתו שיהי' שלמים גם כן אז א"י לחזור אבל דעתו לפחות שאמר תמורת שלמים דלא רצה שיהי' תמורת עולה שהיא קדושה חמורה רק תמורת שלמים אז יכול לחזור בו ודבריו תמוהים דמה נ"מ בין פוחת מקדושה שיהי' יכול לחזור בו וגם הא לא נזכר כלל בדברי ר"ה רק זו תמורת עולה ואמאי יכול לחזור בו הא אדרבא אמר זו תמורת עולה והאחרון הכביד דמ"ש דתרומה א"י לחזור בו לפי שהוא א"י לשאול על תרומתו כבר נתקשה הגאון בעצמו דמ"ש תרומה משאר הקדש ואף דאמרו בנדרים י"ט דתרומה ל"ש שישאל הא גם בשאר הקדש ל"ש ודוקא נדרים דמצוה לשאול על נדרו כדאמרו שם ולפע"ד נראה דהדבר ברור דט"ס יש כאן בירושלמי וצ"ל אמר הרי"ז תמורה במקום תרומה והאותיות נתחלפו והאמת בתמורה אין נשאלין דעשו בו שוגג כמזיד כמבואר בפ"ג דתמורה דף י"ז עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה מזיד כשוגג במוקדשין והוא למוד ערוך בפי הרמב"ם פ"ז מנדרים הלכה ז' וכשם שנשאלין על נדרי איסור כך נשאלין על נדרי הקדש בין נדרי קדשי בה"ב ובין קדשי מזבח ואין נשאלין על התמורה ועכ"מ ומלמ"ל שכתבו מקורו ולפע"ד קרוב יותר שמכאן הוציא הרמב"ם הדין והוא כלשונו ממש וכן גרס כאן אמר הרי"ז תמורה אפילו בתכ"ד אינו יכול לחזור בו אדם נשאל על הקדשו ואינו נשאל על תמורתו כצ"ל במקום תרומתו צ"ל תמורתו וא"כ הדבר מבואר דתכ"ד לא גרע מאלו הי' נשאל דבהקדש דיכול לשאול על הקדשו גם תכ"ד יכול לחזור בו אבל בתמורה דא"י לשאול על תמורתו גם תכ"ד א"י לחזור בו ועיין בקצה"ח סי' רנ"ה שהאריך לישב דברי רבינו שפסק דבהקדש גם כן א"י לחזור תכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"י לחזור ואף דהש"ך תמה מב"ק דף ע"ג כתב הוא דהרמב"ם דחה סוגיא דב"ק דהרי בתמורה ודאי א"י לחזור תכ"ד שהרי אין נשאלין על התמורה ע"ש ואינו לפני אבל לפמ"ש מבואר בירושלמי בהדיא דבהקדש יכול לחזור בו מטעם דנשאלין על ההקדש אבל בתמורה דאין נשאלין אף תכ"ד א"י לחזור בו דהו"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ובזה נלפע"ד להבין הא דאמרו כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף דהנה בתמורה בין החליף טוב ברע ובין החליף רע בטוב על שניהם עובר ובשניהם הוא תמורת קודש ולפ"ז כיון דכל הטעם דא"י לחזור תכ"ד הוא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והנה התוס' כתבו בקידושין כ"ח דדוקא בדאית רווחא להקדש הוא דשייך אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ולפ"ז זה שחילק דבמתכוין לפחות היינו שהמיר טוב ברע דאז מתכוין לפחות מההקדש ל"ש אמירה לגבוה דלית לי' רווחא להקדש וא"כ ל"ש אמירה לגבוה ולכך יכול לחזור בו אבל במתכוין להוסיף כגון שמחליף רע בטוב דאז איכא רווחא להקדש אז א"י לחזור אף תכ"ד ודו"ק. אברא דיש לעיין לפי מה דגזרה התורה דהוא ותמורתו יהי' קודש א"כ שוב איכא רווחא אף בהחליף טוב ברע דעל כל פנים שניהם הם קדש ואם כן שוב מהראוי שלא יהי' יכול לחזור בו אף בטוב ברע. אך נראה דכל הטעם הוא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולפ"ז אמירתו וכוונתו הי' שיהי' זו תמורת עולה והיינו שזה יהי' חליפו אף שהתורה גזרה שלא יועיל אמירתו אבל בכלל אמירתו לא הי' רק שיהי' זה תחת זה ואם כן לפי אמירתו לא יהי' רווחא להקדש ולכך יכול לחזור בו וז"ב. ובזה מיושב היטב הא דאמרו כאן במתכוין להוסיף כאן במתכוין לפחות והיינו דעיקר תלוי בכוונתו כיון דעיקר דנין על אמירתו ואם כן כל שכוונתו הי' לפחות ל"ש אמירה לגבוה וז"ש אחר כך אמר הרי"ז תמורה א"י לחזור בו משום שאין נשאלין על התמורה. ובגוף הדבר מה שאין נשאלין על התמורה נלפע"ד דהטעם הוא משום דכל הטעם דנשאלין על ההקדש משום דאתי דיבור ומבטל דיבור ועיין ש"ך סי' רנ"ה בחו"מ שהאריך בזה ולפ"ז לפי מה דאמרו בתמורה ג' דלא תתני מימר דבדיבורא קעביד מעשה וכיון שלוקה על המרתו משום דנחשב כמעשה ואם כן שוב א"י לשאול עליו דגם לענין זה נחשב כמעשה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף