שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קלט
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לידידי הגאב"ד דק"ק לונטשיץ הרב רבי חיים נ"י
מ"ש רומפכ"ת בכוונת הש"ע (סי' רמ"ב ס"ה) יש מי שאומר דהאידנא וכו' דנקט בלשון יש מי שאומר, משום דלהרמב"ם דטעמא דמתנה טמירתא זו דשמא ימכור לאחרים, ממילא ליתא לסברת הרא"ש, דמה בכך דהוי כאלו אמר, מ"מ החשש במק"ע דשמא ימכור כיון דאין כתוב כן בשטר:
לדידי אינו מובן, דהא לשון הרמב"ם שהוא מערים כדי לאבד, וכן הה"מ כתב לפיכך אמרו שלא תועיל להסיר הקנוניא, וכיון דאנו דנין דהוי כאלו אמר, אין כאן ערמה וקנוניא, והרי הכ"מ רפ"ט מהל' זכיי') כתב נראה שהטעם וכו' והנה מה שכתב הכ"מ בדרך הא' דטעמא דמתנה טמירתא שאינו נותן מדעתו רק להחניף וכו', הוא תמוה, דהא הרמב"ם לא סבירא ליה האי טעמא, וצריך לדחוק דסמך הכ"מ דממילא מובן דגם לטעמא דהרמב"ם דמערים לעשות קנוניא ליכא חשש כל כך במצוה מחמת מיתה ובפרט דאם הוא ימכור, הא בתרא קני, והחשש רק שמערים שימכרו בניו, ול"ח כ"כ במצוה מחמת מיתה, ונתן הכ"מ עוד טעם דמתוך טרדתו א"י להאריך ולומר כתבו בשוקא וכו', הרי אף דמ"מ אינו נכתב כמ"ש הרמב"ם, אע"פ שהיא כתובה סתם מכל מקום מהני, כיון דליכא ריעותא שמסתירה במכוון, אם כן מכל שכן היכא דדיינינן דהוי כאלו אמר:
אמנם בפשוטו נ"ל דניחא דנקט בלשון יש מי שאומר היינו משום דמסתימת שאר פוסקים משמע דגם האידנא כן הוא וביותר ממ"ש הרי"ף בשם רה"ג דלא רגילין למיחש בצוואה מסתמא וכו' משמע דוקא בצוואה ל"ח, אבל במתנה דעלמא חיישינן, ואף דהב"י כתב דמדברי הרא"ש נראה דס"ל דטעמא דרה"ג משום דהאידנא בסתמא ל"ח, מ"מ הא כתב הב"י דמשמעות הרי"ף והרמב"ם דדוקא בצוואה אמרינן כן, וגם בטור משמע דס"ל כן מדכתב (בסי' רכ"ג דין ז') כתב הרמב"ם ז"ל מצוה מחמת מיתה וכו' ואם איתא דטעמם משום דהאידנא הלא כבר כתב כן הטור (בסי' רמ"ב) אע"כ דס"ל בטעמא דמצוה מחמת מיתה עדיף:
ואף דכבר כתב הטור דהאידנא סתמא כשר בכל מתנה צ"ל דהביא דברי הרמב"ם דנ"מ אם יארע או שיש איזה מקום דלא נהגו כל הסופרים לכתוב כן דהדרא לדינא דהגמרא דסתמא לא קנה במצוה במצוה מחמת מיתה קנה, אבל מ"מ מלישנא דרה"ג ומעשים בכל יום נפקא תפקידתא וכו', ומה ראיה מזה, הא האידנא ממילא סתמא קנה, א"ו משמע דרה"ג לא ס"ל לההוא דהרא"ש זולת דנימא דבאתרא דרה"ג לא היו רגילין כל הסופרים כן, או דלא רגילין לכתוב כן בצוואות, וכדדייקא לישנא דרה"ג דמעשים בכל יום, משמע דמצוי מאד שטרות כאלו שאין כתוב בהם כתבו בשוקא:
אולם לכאורה אינו מספיק, דכ"ז לפי' א' של הב"י וכדס"ל להסמ"ע דסתמא דהרא"ש היינו שיכתוב בשטר סתמא, א"כ משמע מדברי רה"ג והרי"ף והרמב"ם הנ"ל דבעלמא חיישינן לסתמא, אבל לפ' הב' של הב"י דהחליט לעיקר דהרא"ש מיירי רק שלא אמר כן דמ"מ רשאי לכתוב כן, דהוי כאלו אמר שיכתבו כזה א"כ משמע דבכתב סתמא לא מהני, ואף דהב"י כתב דנראה דהרא"ש ס"ל דטעמא דרה"ג דהאידנא בסתמא ל"ח, והביא לו סיוע דנראה כן מהרא"ש, היה באמת מוכרח לומר בהרא"ש כדס"ל להטור בדעת הרא"ש, אבל לבתר דמסיק הב"י בטעמם דמתוך טרדתו א"י להאריך שפיר י"ל דהרא"ש מיירי רק בלא אמר, אבל השטר לא נכתב סתם, ומ"ש הרא"ש וכ"כ רה"ג, היינו דלמדין מדברי רה"ג דכל שיש אמתלא לדון דלא היה דעתו להסתיר, ומה דלא צוה היה מטעם מתוך טרדתו, ה"נ האידנא במתנה דעלמא בלא אמר אין חוששין למסותרת כיון דיש לתלות דסבר דדי בזה שמצוה לכתוב דמשמע כדרך שכותבים כתבוה בשוקא, וכעין זה כתב מהרי"ט (ח"ג סי' נ"ד), אבל מכל מקום בכתוב סתם י"ל דגם האידנא הוי ריעותא דמש"ה לא כתב כן, דידוע שמחמת טרדתו לא אמר, וליכא חשש מסותרת ואין צריך לכתבו אבל במתנה דעלמא דהאמתלא דאין צריך לאמרו דנכלל בדבורו שמצוה להם לכתוב בזה דהוי כמצוה לכתוב הו"ל לכתוב כן:
גם בפשוטו יש לחלק, דבצוואות לא רגילין לכתוב כן כדמשמע לישנא דרה"ג וכמש"ל, אבל במתנה דעלמא דרגילין כולם לכתוב הוי ריעותא, ולפ"ז נסתרו דברי הנ"ל, דהא מהמחבר בשולחנו הטהור (ס"ה) משמע דסתמא היינו דלא אמר, כדחזינן דעתו בב"י וכדמשמע בש"ע (סי' ס"א ס"ה) א"כ לא מצינו דפליג בזה רה"ג ובזה נסתרו גם דברי מעכ"ת ני', דכיון דכתב בה אלא דלא אמר, שפיר יש לומר גם בטעמא דהרמב"ם סברת הרא"ש:
אמנם מ"מ נראה דגם בסתמא דלא אמר פליג רה"ג, ממ"ש הב"י (סי' ע"א) וכתב רה"ג ז"ל בתשו' האי מאן דמקבל ליה לכתוב שטרא בכל לישנא דזכותא וכו'. אבל תנאי כגון נאמנות וביטול מודעה לא מחשבינן ליה עד דמפרשי' עכ"ל, א"כ כי היכי דביטל מודעה נהיגי לכתוב בכל שטרות אעפ"כ לא הוי כאלו מצוה בפירוש, ה"נ בכתבו בשוקא, [ומ"מ יש לחלק דנאמנות וביטול מודעה הוא ענין בפ"ע לומר שלוחן נאמנות ושביטל מודעה בזה לא דנין כאלו פירש אבל לענין טמירתא דענין כתבוה בשוקא, לא הוי ענין אחר רק שאין בו גרעון לדונו כמסותרת בזה י"ל כיון דיש ליתן טעם שהוא חשב שא"צ לאמרו במפורש כיון דנהיגי לכתוב הכל, אין כאן ריעותא וממילא המתנה בחזקתה]:
ולדינא קשה להוציא הקרקע מחזקת יורשים, דאף להרא"ה הא לפי החלט' הב"י יש לומר דבכתוב סתמא ל"ק, וכן העלה לעיקר המהרי"ט בתשו' הנ"ל, ובתשו' משפטי שמואל (סי' כ"ה) וסיים ואף דהוי ספק ארעא היכא דקיימא תיקום, ולזה בודאי ראוי ונכון לפשר, והפשר יהיה נוטה יותר להיורשים:
ומ"ש ידידי רומעכ"ת לענין השט"ח דלהסוברים טעמא דשבועת כתובה דשעת מיתה זמנו, ה"נ בנ"ד, וממילא הדרא לדינא דא"א מוריש שבועה לבניו הדברים נכונים לדינא, ודפח"ח:
ומ"ש מעכ"ת נ"י דהבע"ח צריכים לגבות ממקבלי מתנה למ"ש המהרש"א בב"ק (דף קכ"ח) בכוונת תוס' דנפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש מטלטלין בנ"ח, וכיון דמצו הבע"ח לגבות מהם. יכולים היתומים לדחותו, כיון דבמקום קרקעות אין גובין ממטלטלי דיתמי:
לענ"ד דברי המהרש"א הם יחידאי, ומדברי כל הפוסקים לא משמע כן, ואף במתנת שכ"מ משמע בש"ע (סי' רנ"ג) דכל שיש מקום לגבות מיורשים אפילו ממטלטלי, גובין מהם ולא מצי לגבות ממתנת שכ"מ:
ואף להמהרש"א, מ"מ בנ"ד אין הבע"ח יכול לגבות ממקבל מתנה עתה, כיון דיורשי מקבל מתנה הם קטנים, וכי היכי דאין גובין מנכסי ית"ק ה"נ אין גובין מית"ק של מקבל מתנה, ובכי הא בודאי גובין ממטלטלי דיתמי, דאף להפוסקים לענין הנחתי די"ל הנחתי כיון דיכול לגבות כשיגדלו, מ"מ לגבי בנ"ח מטלטלי אין היתומים יכולין לדחותו שימתין עד שיגדלו [ומ"מ מה"ט עכ"פ השט"ח של המקבל מתנה שהיה ביד היורשים, י"ל שלא יגבה ממטלטלי רק ממתנת קרקע דבממנ"פ אם החוב אמת ולא היה התפסת צררי תוכלו לגבות ממתנת קרקע שבידכם]:
ואף כתובות אשה דנגבית מית"ק אני מסופק, לאשר כבר נסתפקתי בכתובה ויש ית"ק וגם לקוחות להסוברים הלקוחות יכולין לומר הנחתי שיגבה לכשיגדלו, בזה אני מסופק אם הכתובה נגבית מית"ק די"ל דל"ש בזה חינא, דהא אם לא תהי' יכולה לגבות מית"ק תגבה ממשעבדי, ובמקום דל"ש חינא י"ל דאין גובין ולא אמרינן לא פלוג כדכתב הרמב"ם דאם נשאת דתו ליכא חן אינה גובית מית"ק, א"כ ה"נ בנ"ד. כיון דאף אם לא תגבה מית"ק היא תגב' ממטלטלי דיתמי י"ל בכי הא ל"ש חינא, ואין נזקקים לית"ק, וצ"ע לדינא, ידידו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |