רשב"א/בבא קמא/סט/א

רשב"א בבא קמא סט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חייב אתה ליתן לו כיון דלא פסקה ליה מלתיה וכו'. הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוה גמר דין והכי נמי משמע בפרק קמא דמציעא (יז, א). ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ו, ב) נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. ויש לומר דחילוק יש בין איש פלוני אתה חייב לחייב אתה ליתן לו. ועוד יש לומר דלענין בצוע שאני דכיון שקרוב הדין להגמר כל כך שכבר אמרו לו פלוני אתה חייב אסור לבצוע ולהטעות את הזכאי שאמרו לו איש פלוני (יהי') [אתה] זכאי כיון דזכותו ידוע במקצת.

של ערלה בחרסית. פירש רש"י ז"ל חרסית (כתישי) [כתותי] רעפים. וקשה לפירושו דבפרק כיסוי הדם (חולין פח, א) קא חשיב חרסית ולבינה שכתשם, אלא מן האדמה היא שאינה עושה פירות שמנין אלא רזין ואינו עושה יתר מכדי נפילה וזהו שאמרה כאן שאין בה הנאה וכן פירש רבנו תם ז"ל (בתוס' שם ע"ש) והביא ראיה מהא דתניא (בספרי) [במדרש] (רבה פ' שלח) ומה הארץ השמנה היא אם רזה אם צונמא היא פרותיה שמנין ואם חרסית היא פרותיה רזין.

והצנועין מניחין את המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו. תימא מה הועילו בהנחתן אם בשחר היו מניחין מה הועילו למה שנלקט לאחר הנחה ואם לעתותי ערב מה יעשו למה שנאכל קודם הנחה, ותרצו בתוספות דבשחר היו מניחין ולא כל הנלקט קודם הנחה קאמר אלא כשילקט קאמר כלומר לכשילקטו יהא מחולל על מעות אלו והוצרכו הצנועין לעשות כן ולחלל לאחר לקיטה משום דלית להו ברירה דאלו למאן דאמר כל שילקוט ע"כ אית להו ברירה שהרי הוא מחלל מעכשיו מה שילקטו ואינו מבורר עכשיו ולפי זה הא דאמר רבי דוסא לעתותי ערב כל שלקטו משום דלית להו ברירה הוא הדין דהוי מצי למימר אף בשחר כל שילקט יהא מחולל לאחר שילקט מיד דהכא ליכא משום ברירה אלא דעדיפא מינה אמר משום חשש המניחין שמא לא יתנו לב לומר כל שילקטו לכשיהא נלקט יהא מחולל ואף על גב דלעתותי ערב נמי לא עשו ולא כלום למה שנאכל מן הבקר ועד הערב אפילו הכי הא עדיפא ליה דמהני מיהא למה שלא נאכל והם תקנו מה שאפשר לתקן. ואם תאמר אם כן דלא שייכא ברירא באומה לאחר לקיטה אם כן מאי קשיא ליה בעירובין פרק בכל מערבין (לו, ב) גבי המניח שני עירובין ואמר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם בא חכם למערב עירובי למערב למאן דאמר אין ברירה והוצרך להעמידה בשכבר בא דמשמע בשכבר בא חכם בשעת הנחה מאי קשיא לימא אם בא חכם ולאחר שבא יקנה לי עירובי. יש לומר דמאי דקאמר כבר בא חכם היינו קודם חשכה בשעה שאפשר לקניית הערוב קאמר כגון דקאמר אם בא למזרח ערובי יקנה לי למזרח לאחר שיבא והוא שבא כבר קודם חשכה.

לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט. ואם תאמר כיון שאפשר להן לפדותן במחובר הכא למה הוצרכו צנועין לטרוח ולחלל בכענין זה יחללו את הכל בפעם אחד. יש לומר שהיו רוצין להעלות הפירות בעצמן לאוכלן בירושלים או לעטר שוקי ירושלים בפירות (ביצה ה, א). ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דפודין כרם רבעי במחובר מדאוקימנא באומר כל המתקלקט ואף על גב דלא קמה ההיא אוקימתא לאו מהאי טעמא אלא משום דאמרינן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה ועוד דלכי מהפכינן לברייתא אף ההיא אוקימתא דכל המתלקט קיימא וק"ל דהא תני בתוספתא בסוף מעשה שני (פ"ה מי"א) כרם רבעי בית שמאי אומרין אין פודין אותן ענבים אלא יין ובית הלל יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותן במחובר ומצאת לר"ם ז"ל (פ"ט מהל' מע"ש ה"ב) שפסק כן ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמעשר שני ואין פודין מעשר במחובר וזה תימה האיך הניח מה שאמר בגמרא ודחה אותו מפני התוספתא דלפי מה שבא במשמעותיה לא ילפינן לה להא מקדש קדש דמעשר שני, ובתוספות אמרו וכן ר' שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו (מעשר שני פ"ה מ"ה) דמה ששנו בתוספתא דאין פודין במחובר היינו טעמא לפי שאין בקיאין בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לבית שמאי והא דמחללין במחובר גבי צנועין תקנתא עביד שלא יכשלו וזה נכון, ומכלל דבריהם בזמן הזה שאין מדקדקין בפדיונו אלא כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הלכך מעמידין אותה על דין תורה ומחללין אותה אפילו במחובר וכן נהגו עכשיו לחלל במחובר.

וראיתי לכתוב כאן דין כרם רבעי אם נוהג בחוצה לארץ להצריכו חילול אם לאו לפי שראיתי בזה שחלוקין בדבר חכמי הדורות ז"ל אכתוב מה שעלה בידי בעזרת השם מתוך הגמרא והירושלמי. גרסינן בברייתא בפרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) ר' חייא ור' שמעון ב"ר חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי, וקיימא לן בארץ כמאן דאמר נטע רבעי ובחוצה לארץ כמאן דאמר כרם רבעי וכדאמר התם (לו, א) בשמעתין דצלף כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הלכך אוכלין פירות נטע רבעי בלא פדיון בחוצה לארץ, ואיזה כרם כל שיש בו חמשה גפנים שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב (כלאים פ"ד מ"ו) והוא שיהו מקורבין ולא מרוחקין ט"ז אמה וכמו שאמרו בפרק הספינה (ב"ב פג, א), וכן כתב רב אחא ז"ל בשאילתות שלו (שאילתא ק) שכרם רבעי נוהג בחוצה לארץ. וכן רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותי' (ברכות לה, ?) וכן נראה מדברי הר"ז הלוי ז"ל בריש פרק כיצד מברכין.

אבל ראיתי לר"ם ז"ל שאין נוהג בחוצה לארץ אלא ערלה בלבד אבל לא כרם רבעי שכך כתב בהלכות מאכלות אסורות בפרק י (הלכה טו) יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל פירות שנה רביעית אוכל בחוצה לארץ בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ושביעית מדבריהם אינו חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חוצה לארץ לכ"ש. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני בפרק ט (הלכה א) כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ע"כ. ולא היתה כוונת הרבי ז"ל בדברים אלו דוקא בנטע רבעי אבל כרם רבעי נוהג שאם לכן נתכוין לא היה תולה אותו בראיות סברתו ולא היה צריך ראיות לסוריא שכבר נפסקה הלכה כן בגמרא בפרק כיצד מברכין דהלכה בחוצה לארץ כמאן דמיקל בארץ. ועוד שהרי תלאה במעשר שני וכשם אין מעשר שני בחוצה לארץ כך הרבעי שהוקש לו. ונראה לי שלמדו הרב ז"ל מתוך סוגיא דגמרא דבני מערבא דתנן במעשה שני פרק כרם רבעי מציינין אותו (משנה ג) כרם רבעי בית שמאי אומר[ים?] אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו. בית שמאי אומר[ים?] יש לו פרט ועוללות וענים פודין לעצמן ובית הלל אומר[ים?] פודין לגת. וגרסינן עלה בירושלמי תני ר' אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע בית שמאי אומר[ים] יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין (תנייה) [תנא] לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשה שני בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. מעתה לא יהא לו קדושה, פירוש שלא יהיה צריך פדיון כלל בשביעית כלומר ואי אפשר לומר כן שהרי לא נחלקו בית שמאי אלא בחומש וביאור הא לקדוש מודה לכשתבא לידו מיהא דבשביעית בלחוד מיירי, ותירצו קדושתו מאליו למדו קודש הילולים הרי הוא כקדש שאומר עליו את ההלל וכולה כדאיתא התם. עוד תמן תנינן ר' יהודה אומר אין לאינו יהודי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו, פירוש משנה זו היא בפרק ג של תרומות (משנה ט), א"ר אלעזר כיני מתניתין אין לאינו יהודי כרם רבעי כל עיקר רבי ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כבית שמאי כמה דבית שמאי אומר[ים] לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית וכו' מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא, אמר ליה חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברים יש לו ר' יהודה אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא ע"כ בירושלמי. ועוד אמרו שם תני ר' יוסי בר יהודה אמר ר' אלעזר בר"ש אומר לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבעה עשר שנה שכבשו וחלקו א"ר חסדא אתי' דר' יוסי בר' יהודה בשיטת ר' יהודה אביו כמה דר' יהודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא כן ר' יוסי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכוותה אין נטע רבעי אלא לאחר שבעה שכבשו ושבעה שחלקו ע"כ, ושמעינן מינה לדעת ר' ביבי ולדעת רב חסדא דיליף נטע רבעי ממעשר שני אין נטע רבעי בסוריא וכל שכן בחוצה לארץ כמעשר שני וכיון שכן לדידן דקיימא לן בפרק האיש מקדש (קידושין נד, ב) דבית הלל ילפי נטע רבעי ממעשר שני בקדש קדש אם כן אף אנו נאמר לבית הלל שאין נטע רבעי בסוריא כשם שאינו מעשר שני בסוריא וקל וחומר בחוצה לארץ.

ואני תמה שאם כן נאמר שאין נטע רבעי בשביעית לבית הלל כשם שאין מעשר שני בשביעית ואילו לבית סתמא תנו יש לו חומש ויש לו ביעור כלומר לעולם וכדמשמע בירושלמי שבשביעית הוא שנחלקו בית שמאי ובית הלל, ועוד אני תמה לפי סוגית הירושלמי וכי בית לבד למדו נטע רבעי ממעשר שני ולא בית הלל אם כן למה אמרו דיש לו חומש ויש לו ביעור ולמה בוצר כולו לגת אלא מפני שלמדו אותו בגזירה שוה דקדש קדש ממעשר שני אלא ע"כ אף בית הלל ילפי ממעשר ואם כן ר' יהודה ככולי ורבנן דידיה דלא כחד, אלא נראה לי פירושו דלבית שמאי לא למדו אותו לכל דיניו אלא ממעשר כלומר שעשאוהו לגמרי כמעשר שני שהרי לבית שמאי כל זמן שאין מעשר דגן בשביעית אין נטע רבעי לחומש ולביעור ואף על פי שאין מעשר שני בשלישית ובששית מכל מקום שם מעשר נוהג בהן וכמו שאמרו בירושלמי (שם) שלישית וששית אף על פי שאין בהן מעשר שני יש להן מעשר שביעית אין לה מעשר כל עיקר, ואי תימה לדעת ר' ביבי ורב חסדא קדושה מיהא יש לו לנטע רבעי בשביעית להצריכו פדיון בלא חומש ואף על פי שאין בה מעשר כל עיקר, יש לומר שאני הכא דריבה לו הכתוב קדושה דכתיב הלולים ואי נמי סבירא להו דלבית שמאי אף קדושה אין לו כלל בשביעית וכדאהדר ליה ר' זירא לר' ביבי (אתא) חמי מה אמר אין לו חומש ואין לו ביעור הא כל שאר הדברים יש לו כלומר לא כמו שאתה אומר ר' יהודה בשיטת בית שמאי אמרה וקא סברת דלבית שמאי אין נטע רבעי בשביעית כלל ומינה קא ילפת דר' יהודה נמי אמר אין נטע רבעי כל עיקר בסוריא לא היא דבית שמאי לענין קדושה מודה דנוהג אפילו בשביעית ולא נחלקו אלא בחומש וביעור בשנת שביעית בלבד ור' יהודה לא אמר אלא שאין נטע רבעי לאינו ישראל ואל בשיטת בית שמאי אלא בטעמא אחרינא תליא דאלמא ר' ביבי סבר דלבית שמאי אין נטע רבעי נוהג בשביעית כלל ואין ר' זירא מודה לו בדבר זה, ואף על פי ששנינו בית שמאי אומר[ים] יש לו פרט ויש לו עוללות דאלמא כחולין נינהו לבית שמאי. יש לומר דשאני התם הוה טעמא לפי שנאכל לבעלים מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו למדו מכאן (ספרי נשא סי' ו) שהכתוב עשאו כנכסיו, וכיון שלא למדו אותו לדעת ר' ביבי אלא ממעשר והרי הוא כמעשר שני לגמרי אף הוא אינו נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ובמקום שמעשר שני נוהג אבל לבית הלל לא למדו אותו לגמרי ממעשר שני שהרי יש לו חומש וביעור בכל זמן וכיון שכן אף הוא אינו לומר ממעשר שני אלא לענין קדושתו כלומר לפדיונו לבעורו ולחומשו ולהיותו ממון גבוה לפי שהכתוב קראו קדש כמעשר שני הא בזמן ומקום אינו למד ממנו משום דכתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ובשנה הרביעית וגומר דמשמע כל זמן שערלה נוהגת נטע רבעי נוהג, ומעתה לדידין נטע רבעי נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ.

ואם תאמר מכל מקום למה שדחה רבי זירא לרב ביבי ואמר דרב יהודה לא בשטת בית שמאי אמרה אלמא ר' יהודה אפילו לבית הלל אמרה דאין נטע רבעי נוהג בסוריא ואף על גב דנחלקו עליו חכמים הא קיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, לא היה דר' יהודה לדעתיה דר' זירא לא משום שהוא למד ממעשר קאמר ולא בישראל איירי אלא באינו יהודה בלחוד וכדאיתא בהדיא אין נטע רבעי לאינו ישראל וטעמא דר' יהודה אפילו בארץ קאמר וכדתמא דמתניתין אפשר משום דקסבר יש קנן לאינו יהודי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר וכדאמר רב כהנא לדברי ר' יהוד במציעא בפרק השואל (קא, א) שטף נהר את זתיו וכן שי לו קנין להפקיע מידי קדושת רבעי דנכסיו גמורין הן ואף על פי שאיסור ערלה נוהג בפירותיו יש לומר מדרבנן היא, ולדברי ר' זירא דירושלמי דאמר דר' יהודה לא אמר אלא בנטע רבעי שאינו נוהג בסוריא לאינו יהודה דלמא קסבר דאף ר' יהודה סבר שאין קנין לאינו יהודי בארץ ישראל ממש להפקיע מידי קדושת מעשר וכדסברוה התם לר' יהודה בפרק השואל והוא הדין לקדושת רבעי אבל בסוריא שהיא כיבוש יחיד יש לו בה קנין להפקיע מידי מעשר ומידי קדושת נטע רבעי הא ישראל יש לום כרם רבעי אפילו בסוריא ואפילו בחוצה לארץ כיון שערלה נוהגת בהן.

אלא שאני תמה לפי סוגית הירושלמי דלכאורה משמע דלדבר תורה אמרו ואם כן מה שאני לבית שמאי אף לבית הלל אין נטע רבעי וערלה בסוריא כדתנן במסכת ערלה (פ"ג מ"ט) ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר בחוץ לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא יראנה לוקט. ותנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה וכלאים מדברי סופרים וקא פירשו שמואל ולוי ורב יהודה בפרק קמא דקידושין (לח, ב) מאי הלכה מהלכות מדינה אבל מדאורייתא משרא שריא אפילו בסוריא דבר תורה ואם כן בין לבית שמאי בין לבית הלל אין נטע רבעי בסוריא דבר תורה, ויש לומר דסוגיא דירושלמי במסכת מעשר שני כרבי יוחנן דסבירא ליה הלכה למשה מסיני, ואף למאן דאמר התם מהלכות מדינה אף כרם רבעי נוהג מהלכות מדינה כערלה שכל מקום שערלה נוהגת רבעי נוהג דכל דתיקון ונהוגי כעין דאורייתא תיקון והנהיגו, (מפוק) [ופוק] חזי מה עמא דבר שכל מקום שהלכה רופפת רואין היאך צבור נוהג ונוהגין כן וכמו שאמרו שם בירושלמי רבי ירמיה בעי קומי רבי זירא כדברי מי שעושה אותן כנכסיו מהו להתחייב במעשר אמר ליה כדר' יהושע בן לוי דאמר לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שרופפת בבית דין ואינך יודע מה טיבה צא וראה האיך ציבורא נהוג ונהוג כן ואנן חמין ציבורא דלא מפרשי, ואף אנו נאמר כיון שאנו רואין ציבור נוהג בחוצה לארץ קדושה בנטע רבעי לפדותה אף אנו נוהגין כן וכל שכן שיש לסמוך על הגאונים ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו כן.

דתנן הלוקח יין מבין הקראים אומר שני לוגין וכו'. במתניתין לא מתנינן בה בהדיא פלוגתא דהני תנאי אלא ר' מאיר תני לה. אלא דבברייתא מיתניא פלוגתייהו והביאו בגמרא פלוגתא דברייתא גבי מתניתין. וכן נהגו בתלמדו בהרבה מקומות כאלו נחלקו כן בהדיא במתניתין וכבר כתבתי מהם בסוף פרק אחרון של בבא מציעא בסייעתא דשמיא.

והאי ברייתא בלוקח בערב שבת בין השמשות היא שאי אפשר להפריש ולתקן, והא דנקט לה בלוקח מבין הקראים ולא נקטוה בלוקח מן הדמאי לאשמועינן טובא חדא דאף על גב דקראים מדקדקין הרבה במאי דכתיבא ואחזוק (חולין ד, א) ותרומה ומעשרות כתיבי ואחזוק נמי וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מז, ב) הני קראים עשור מעשרי אפילו הכי למה שמוכרין לאחרים אין חוששין דלית להו דרשה דלפני עור לא תתן מכשול, ואם תאמר מכל מקום גזל הוא זה שגוזלין מן השבט ואין חשודין על הגזל. יש לומר דלא משמע להו אינשי שיהא גזל בענין זה כיון שאין לו תובעין אי נמי כי לא הופרש עדיין ואי נמי דדלמא טעו דאין חייב לעאשר אלא מה שהוא מתבואתו ואצלו וסומכין על מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פח, ב) עשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ותדע לך דהא עמי הארץ לא חשידי אגזל ואפילו הכי חיישינן להו שמא לא עשרו. ועוד אחרת יש בין קראים לעמי הארץ שהלוקח דמאי אין צריך לתרום תרומה גדולה לפי שהתרומה גדולה חמירא להו ומפרשי (סוטה מח, א) אבל קראים אפילו תרומה גדולה אינו(ן?) מפרישין ולפיכך צריך לומר שני לוגין שאני עתיד להפריש, ועוד אחרת שהדמאי אינו אלא ספק והלוקח מן הקראים עושין אותו כוודאי ונפקא מינה הכא שאלו לוקח מן הדמאי היה יכול לקבוע מקום למעשרותיו בספק חשיכה בספק אין חשיכה (שבת לד, א) וכיון שכן אם קרא להם שם שאמר לצפונו או לדרומו הרי הוא כמופרש ולמחר בשבת מעשר ומתקן (דמאי ז, א) שלא אמרו בודאי חשכה שאין מעשרין אפיעלו דמאי אלא בשלא קרא להם שם שקריאת שם כהפרשה היא והלכך כל שקרא שם מערב שבת תורם ומעשר למחר בשבת אבל בלוקח מן הקראים בין השמשות הרי הוא כטבל ודאי וכשם שאי אפשר לעשרו בין השמשות שאינן מעשרין את הודאי (שבת שם) כך אי אפשר לו לקרות שם דקריאת שם כהפרשה.

ולפיכך אי אפשר לו לחלל עד שיפרשנו ולחלל לאחר שבת שאין חילול אלא לאחר הפרשה כדתניא בתוספתא דמעשר שני (פ"ג הי"ז) מעשה שבחפץ זה מחולל על אחר זה ולא קבע לו מקום ר' שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו ועוד שנו שם מעשה בר' שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסי שנכנסו אצל בע"ה לכזוב והיה מחלל על דבר זה ואמרו לו צא ואכלו מעותיך נשכרת מעות והפסדת נפשות, ואף ר"ש דאמר קרא שם לא אמר אלא דוקא כשאמר בתוכו דבהא הוא דפליגי איהו ורבנן במסכת תרומות (פ"ג מ"ה) האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא שם ומפרש בפרק בכל מערבין (עירובין לז, ב) דוקא כשאמר בתוכו דמשמע באמצעיתו דקבע לו מקום ורבנן סברי דאין קבוע לו קבע עד שיאמר לצפונו או לדרומו, ומכאן נראה דלא גרסינן ומיחל כלומחר ומחלל וכמו שפירש רש"י ז"ל אלא מיחל כלומר ושותה מזוג אי נמי מיהל כדגריס רבנו תם ז"ל מלשון (ישעי' א, ?) סבאך מהול במים כלומר מוזג ושותה, ויותר מזה הארכתי בה בפרק קמא דחולין (יד, א) בסייעתא דשמיא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.