אילת השחר/בבא קמא/סט/א

אילת השחר בבא קמא סט א

דף ס"ט ע"א

כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה. היינו דכל זה מחוייבין מדינא וכ"ה ברמב"ם, ומסתבר שזה מדרבנן, ויש לעיין קצת למה צריך לציין הא איך מותר להם לאכול בלי לברר אם זה ערלה ורבעי, דאין לומר משום דרובא לאו ערלה נינהו דהא יקחו זה ממקום קבוע. [וכאן אין לתרץ מה שבס' הכריתות [הובא בנחל איתן סי' ט"ז ס"ז] כתב לתרץ קושית העולם דאיך מותר לזרוע אולי הי' כאן נחל איתן שנתערפה בו עגלה ואין לילך בתר רוב כיון דהוי קבוע, ותירץ דאין מבורר מקום האיסור ואז לא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל כאן הא מבורר מקום האיסור]. וע"כ דהם אינם חוששים לאיסור א"כ למה לן לציין ולמי זה יועיל, וע"כ צ"ל דלאו כולהו אינשי דינא גמירי דבקבוע אין לילך בתר רוב, אבל אינם רוצים לאכול מה שאסור, ולכן יש לציין דאז יפרשו. ולדינא יש לעיין אחרי שיש דין לציין א"כ אם לא מצויין יש לסמוך דאין בזה חשש ערלה ורבעי, או דלא סגי לסמוך ע"ז שמותר באכילה.

הלעיטהו לרשע וימות. עי' בפיה"מ להרמב"ם בפ"ה ממע"ש משנה א' דכתב משום דאיסור גזילה יותר חמור. וצ"ב מאי נפק"מ אם יותר חמור או לא הא מ"מ יש להצילו מאיסור. והראוני דבפירוש על ר' סעדי' גאון כבר העיר [והביא שגם בחות יאיר העיר בזה] למה אין מחויב אפי' שהוא רשע למונעו מלחטוא, ובאילה"ש שבת דף ג' ע"ב תמהנו עוד בזה דנהי דאין לדאוג עליו שהוא רשע הא מ"מ יתחלל שם שמים ויהי' בעולם יותר חטא, וכמבואר קידושין דף מ' ע"ב דמכריע העולם לכף חובה.

כל הנלקט מזה מחולל על המעות. יש לעיין הא אינו מבורר על איזה מטבע יחול קדושת הרבעי, והא למ"ד אין ברירה לא מהני לחלל על סלע שתעלה בידי מן הכיס, וצ"ל דמפרש שקודם יתחלל על מטבע מסוימת ואח"כ על הב' וכן עד כל שיווי הכרם.

כל שילקטו עניים היום יהא הפקר. הנה מה דמהני הפקר לפטור מן המעשר הא זה רק לפני גמר מלאכה, והיינו כיון דעדיין לא עשו כרי, והנה אם החשש משום דשמא יעשה העני מירוח מהשבלים שלקח שלא כדין, ואע"ג דלא הבעלים עשו המירוח והם לא התכוונו למרח בשביל להחזיר לבעלים, מ"מ אפשר שיתחייבו מה"ת, ובלקט שעשו העניים גורן חייבין רק מדרבנן כמבואר בברכות דף מ' ע"ב, וגם כאן עדיין יהי' כלקוח. ועי' בר"ש סופ"א דפאה. ויש לברר אם בכרי שנעשה מאלה שנשרו שנים שנים ומאלה שנשרו ג' אם עי"ז אלו שנשרו שלשה חייבים מה"ת, דאע"ג דיש ביניהם שבלין שפטור מה"ת מ"מ הא הי' גמר מלאכה. אבל נראה דכל החשש שיאכלו אכילת קבע שאסור מדרבנן אפי' לפני גמר מלאכה.

רש"י ד"ה דאית לי'. דשמא לא ילקטו יותר על דינם. והיינו דנפק"מ דשיטת רש"י בחולין דף י"ד דבשני לוגין שאני עתיד להפריש חל תרומה בתוכו ועל כל קצת ממנו יש ספק אולי זה התרומה, וכן משמע גם מרש"י להלן עמוד ב' בד"ה אוסרין, א"כ אם הי' ידוע שילקטו כל כך שבולים אלא דאינו ידוע איזה, אז אם אין ברירה יהי' הפקר מספר השבלים שלקטו אלא דלא ידוע איזהו, ונמצא דאז כל השבלים יהיו ספק, ואפילו אלה שלא נלקטו כלל יהי' בהספק, וכמו שם דכל היין הם בספק מי מהם התרומה, וכן כאן כל שבולת ספק אולי זה החייב ואולי זה הפטור, ולא יוכל לעשר אח"כ משבולת על חברתה, דכ"א הוי ספק פטור, אבל כיון דהוי ספק אם בכלל ילקטו אז גם לרש"י לא חל ההפקר כלל, ועי' בקצוה"ח סי' ס"א סק"ג דהקשה על הסברא דרק אם זה דהאי לא דהאי אז הוא דאין ברירה, א"כ כאן למה זה תלוי בברירה דהא אפשר שילקטו הכל. ולהנתבאר אדרבה דכאן אפי' לשיטת רש"י לא יחול כיון שיש אפשרות דלא ילקטו יותר מדינם כה"ג לא חל כלל ההפקר, ועי' משנ"ת בזה לעיל דף כ"ט א'.

תוד"ה והצנועין מניחין. אי שביעית נוהג בכרם רבעי. מבואר דמספקא להו אולי לא נוהג, ויש לעיין אם ספיקתם הוא רק למ"ד דמעשר שני ורבעי הם ממון גבוה דלכן יש מקום לומר דלא ינהוג דין שביעית להיות הפירות הפקר, אבל אי מעשר שני ורבעי ממון הדיוט פשיטא להו דהוי הפקר בשביעית, או דאפילו אם זה ממון הדיוט בכ"ז מספקא להו דאולי לא חל דין הפקר על מה שיש בו דין רבעי, ולכאורה הכי משמע טפי, דאילו כל ספיקתם הוא רק אי רבעי הוא ממון גבוה, איך כתבו דבשביעית שהיו זוכין מהפקר לא הי' הצנועין יכולין לחלל דהא אין שייך בהם זכיה, ונהי שחל עליהם אפקעתא דמלכא שיהי' כל א' יכול לאכול, אבל למה יתחדש בהם דין זכיה כיון דהם ממון גבוה.

ואולי יש לומר דלמ"ד ממון גבוה הא דמ"מ לבעל הכרם יש זכות אכילה מפני שעליו המצוה לאכול בקדושתן בירושלים, אבל מי שמקבל מתנה כיון דעליו לא התחיל החיוב לא יזכה כלל, ונשאר דין החיוב להבעלים אע"ג דיתקיים גם המצוה כשהשני יביאם לירושלים, משא"כ בהפקר ע"כ שמי שיקחם עליו יחול המצוה לאוכלם בירושלים ולכן בהכרח יהי' להזוכה מן ההפקר הזכות אכילה.

בא"ד. כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולין לחלל. העירוני הא אפילו לא יזכו ג"כ לא היו יכולין לחלל כיון שזה הפקר [ועי' בחי' ר' חיים הלוי פ"ד מזכיה, אבל התוס' משמע דלא ס"ל כמו שביאר שם], אמנם לפימש"כ הרא"ש בנדרים דף ל"ד בשם הר"א ממיץ דאחד יכול להקדיש דבר הפקר אם הוא באופן שיכול לזכות בזה, א"כ ה"נ אם עדיין לא זכה בזה שום אדם אפשר דיכול לחלל מחמת דבידו לזכות, ולכן דקדקו דאחרי שכבר זכה בהן אחר ודאי דאין יכולין לחלל.

תוד"ה כל הנלקט. שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקיר. יש לעיין דלכאורה אומר דמפקיר רק מה שיטעו ויקחו ג' שבלים בחשבם שגם לזה דין לקט, א"כ אם יתפקרו ויקחו אע"פ שיודעים שאינו לקט זה הא אינו מפקיר, משמע קצת דמפקיר כל מה שילקטו שלא כדין אפי' במתכוין, וללמד אותו שלא יפקיר אלא מה שיקחו בטעות לא כדאי, דאולי לא יפרש טוב כמש"כ אח"כ דלא יפרש דיחול אחר לקיטה, ואפשר דמפקיר רק מה שיקחו בטעות, אבל הם עי"ז יתפקרו ויקחו הרבה דיחשבו דמפקיר הכל.

בא"ד. וי"ל דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות לירושלים לפיכך לא היו רוצים לחלל הכל בבת אחת. משמע דיש הידור מצוה להוליך הפירות עצמם לירושלים ולאכלם, וברשב"א מבואר עוד כהא דאמרינן בביצה דף ה' דרוצים שיהיו שווקי ירושלים מעוטרים בפירות.

בא"ד. וא"ת כי קאמר כל המתלקט וכו'. הקשה הגרעק"א (בכת"י) דגם למ"ד כל הנלקט יקשה כיון שהניחו המעות לפני שנלקט כמש"כ התוס' נמצא דלא יועיל על מה שיגדל אח"כ, דהא אינו יכול לחלל על דבשלב"ל אע"פ שרוצה שיחול כשיהי' בעולם, והניח בצע"ג, ובחזו"א סי' י"ח ס"ק ה' כתב דקושייתם באמת גם למ"ד כל הנלקט, ולא משמע כן מתוספות, וכן בשטמ"ק בשם הר' ישעי' משמע מהמשך דבריו דכל הקושיא היא רק למ"ד כל המתלקט, ויש לעיין דבקידושין דף ס"ב ע"ב איכא למ"ד דראב"י דאמר דאפשר לתרום לפני שהביאו שליש כל שיבואו שליש ויתלשו, זה רק בשחת אבל לא באגם, דהיינו בשחת דיש כבר קצת בעולם אבל לא באגם, וכן לדידן דכשבידו לתולשם מהני, כמבואר ברמב"ם פ"ה מתרומות ה"ט, והיינו כשהביאו שליש אע"פ שעד שיתלוש יגדל ויתוסף, וכי נימא דיהי' תרומה וטבל מעורבין זב"ז, וע"כ דלא איכפת לן על מה שגדל בינתיים, וג"ז יהי' תרומה כמו שאומר, ולכאורה מ"מ הא בהכרח יחול התרומה גם על מה שיתוסף כשיהי' שליש וזה הא אינו בעולם עדיין, ולמ"ד הזה הא לא מהני על מה שאינו בעולם כלל. וע"כ דאם יש על הפירות דין כבעולם שייך שיחול גם על החלק שאינו עדיין במציאות, [וכ"ה להדיא בש"מ ב"מ ס"ד בשם הרמ"ך], א"כ ה"נ לדידן דלא מהני שחת מ"מ בפירות גמורים דהפירות כבר ראוים לחילול אפשר לחלל גם מה שיגדל אח"כ ולא הוי כדשלב"ל אע"פ שבמציאות החלק הזה אינו עדיין.

ובטעם הדבר אפשר כיון דכל מה שיחול שם תרומה הוא ביחד עם מה שישנו כבר אז דינו ביחד עם כל הפרי, וכיון דיש להפרי דין בא לעולם, שפיר מהני, ה"נ כאן כיון דכל מה דחל על מה שיגדל אח"כ חיוב חילול, הוא משום דהוא מצורף והוא חלק מהפרי שיש בו חיוב חילול הו"ל כדבר שבא לעולם. ובחזו"א הכריח דע"כ א"א לחלל על מה שיתוסף אח"כ דאל"ה גם למ"ד כל המתלקט ל"ק דהא יכול לומר דכל שיתלקט יחול חילול ברגע הסמוך ללקיטה. ואפשר דאין זה עצה דשמא יכשל בדיבור לומר שיחול רגע סמוך ללקיטה, ואע"ג דמשמע דבצנועין לא חיישינן שיטעו, מ"מ כאן דזה מאד קל לטעות אולי לא רצו לומר באופן זה, ואפשר דלא שייך משום דבכל רגע נתוסף משהו על שילקטו ממנו, לכן למ"ד כל המתלקט קשיא להו שפיר, דבהכרח יהי' משהו שלא נפדה, משא"כ למ"ד כל הנלקט יחול החילול אחרי שנלקט נמצא דהכל יהי' מחולל.

תוד"ה אימא כל המתלקט. וי"ל דהתם לא הוי טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין. והיינו דזה רק מדרבנן לכן משום שלא יכשלו העוברי דרכים הי' מותר להצנועין לחלל כמש"כ המהר"ם, אמנם בשטמ"ק בשם הר' ישעי' מסיים דלכן היכא דהוי שומתו ידוע אפשר לחלל, משמע דלכן בצנועין היו מחללין דשומתן ידוע, וצ"ב כוונתו, ואפשר דהצנועין ע"כ הניחו מעות שיספיק כנגד כל מה שרגיל להתלקט ואמרו שזה יהי' מחולל בשוויו, א"כ הא שומתו כידוע דהא לא חילל על יותר ולא על פחות משיווי של הפירות.

תוד"ה כל שלקטו. וצ"ל דבעה"ב אין מתייאש דאם הי' מתייאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא וא"כ למ"ד יאוש כדי קני וכו'. מבואר דאז קני מטעם דגזלן קונה ביאוש, ולכאורה הא כיון דהוי כתמרי דזיקא דיודע שיקחו ומתייאש א"כ הוי כבר יאוש אחרי שנקצרו קודם שהעניים לוקחים ויקנו כדין יאוש דאבידה ולמה הוו כגזלנים וקונים מטעם דיאוש כדי בגזלן קני, ואם דס"ל דיאוש ברשותו לא מהני כשיטת הרמב"ן הא כיון דיש רשות לכ"א לבוא בשביל הלקט לכאורה אין משתמרת, וצ"ע אם בזה הוי כיאוש ברשותו להרמב"ן, וע"כ צ"ל דאינו מתייאש מחמת דחושב דיקחו, אלא דחושב דמה שיקחו זה לא יחזור אליו, ולכן היאוש חל אחרי שלקחו והוו גזלנים וקונים מדין יאוש דגזלן.

בא"ד. ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ"ע דאטו מי גרע מיאוש. יש לעיין לפי מה שכתב במחנ"א הל' זכיה מהפקר סי' ז' דיאוש דמהני, רק אם הדבר קרוב לאיבוד, אבל להתייאש מדעת ביודעו שזה לא אבוד לא שייך, וא"כ מה זה יועיל כל שלקטו אם באמת בלבו אינו מתייאש דאז צריך דוקא להפקיר, וכיון דלא מצי להפקיר מה שזה אינו ברשותו איך זה יועיל מדין יאוש.

בא"ד. לכהפ"ח חייב לשלם דמים לגזלן. עי' בחזו"א סי' ט"ז ס"ק י"א דכתב דכל ספיקתם אם יכול לשלם דמים הוא רק להצד דיאוש כדי קני, דאילו אם יאוש לא קני בודאי חייב להחזיר להגזלן את החפץ, וע"כ זה לשיטתו בס"ק ה' דבלוקח ע"כ מהגזלן הראשון אינו נקרא שינוי רשות, ודלא כמו שביאר הגר"א סי' שס"א סק"ו דלהתוס' בר"פ הגוזל ומאכיל בד"ה גזל ס"ל דגם בחטף מהגזלן הראשון מקרי שינוי רשות. ויש לעיין מש"כ התוס' דגם אם יאוש כדי לא קני אינו יכול הנגזל לתובעו מזה שיקח את החפץ, דהא כיון דהוא מחויב לתת להגזלן כדי שיחזיר להבעלים כ"ש שיש להבעלים לקחת החפץ ואינו הפקר כלל. ועוד צ"ע למה צריך לשלם להגזלן דמים להצד דכל א' יכול לקנות אחרי שנתייאשו הבעלים כשהחפץ הגזול ברה"ר, דכיון דהחפץ הפקר מהבעלים אלא דהגזלן הי' יכול לזכות כמו כל אדם ולמה חייב לשלם לו דמים על שמונעו מלזכות חפץ מההפקר, דמה שהגזלן נתחייב באונסין הא אין זה סיבה שיהי' חייב לכן המונעו מלזכות חפץ מההפקר.

בא"ד. מ"מ אין זה יאוש פוטר ממעשר. יש להסתפק בהפקר שבמציאות לא הי' אפשרות לזכות בו אם יש לו הפקר ופוטר מן המעשר, ובתשו' חדשות להגרעק"א (סי' י') דן אם יכול לבטל בערב הפסח דהחמץ שיחמיץ בפסח יהא בטל מעכשיו וזה יועיל למ"ד יש ברירה, והסביר דיתכן דלא יועיל כיון דבמציאות אין לזכות בזה רק אחרי שיקויים התנאי דהיינו שיתחמץ בפסח, וביאר דמה דאמרינן בירושלמי (פ"ז דגיטין הל' ג') דבאומר מופקרת מעכשיו לאחר ל' יום ע"ד דרבי מופקרת, היינו רק לאחר ל' יום תהי' מופקרת, אבל עכשיו לא תהי' מופקרת מה"ט כיון דא"א לזכות בה קודם קיום התנאי, ולכן באומר מהיום ולאחר מיתה כיון דלא שייך שיחול ההפקר לאחר מיתתו לא יחול ההפקר, ולא נימא דחל כבר עכשיו ההפקר כיון דאומר מעכשיו ולאחר מיתה. עכ"פ חזינן מהרעק"א דלא חל הפקר אם במציאות אין אפשרות לזכות, ולכן באומר מעכשיו ולאחר מיתה דכעת אין אפשרות במציאות לזכות אז צריך לחול רק אחר מיתה, וכיון דלא שייך להפקיר על אחר מיתה לא יחול כלל ההפקר.

ולכאורה צ"ע דא"כ איך מהני כל המתלקט למאן דס"ל יש ברירה וס"ל דאין אדם מחלל מה שאינו ברשותו, דהא במציאות אינו הפקר כעת רק עם הלקיטה ואז הא כבר אינו ברשותו וא"א שיחול אז הפקר.

ובחזו"א (חו"מ ליקוטים סי' י"ט על ב"ק דף כ"ח) ביאר בהא דאמרינן שם דהניח פיאה והעניים לקחו במקו"א דזה וזה פטור מן המעשר, ואע"ג דנתן פיאה על תנאי נמצא דבמה דלקחו מצד השני הרי דבצד שלא לקחו אינו פיאה ולמה זה פטור ממעשר, וביאר משום דכיון דהי' אפשרות אז לזכות כבר מיפטר.

ולפי"ז צריך להיות דהיכא דבמציאות לא הי' יכול לזכות, אפי' שאליבא דאמת הי' הפקר מ"מ לא הוי הפקר ולא יפטר ממעשר, וכסברת הגרעק"א דאין לומר דלשניהם דין הפקר או מה שאליבא דאמת זה הפקר או מה שבמציאות היו יכולים לזכות אע"ג דבאמת לא הפקיר.

וצ"ע דהנה לעיל (דף כ"ט) בהא דמפקיר נזקין פטור ורק במתכוין לזכות בחרסי' חייב, כתב הנימוק"י דאם זכה בחרסין לא אמרינן דהוברר דרק אלו היו שלו אז, אבל השאר הי' הפקר דבדאורייתא אין ברירה, היינו דאם יש ברירה הוברר דאלה שאינו רוצה כעת היו אז הפקר ולא יהי' חייב על היזקן, דאילו מה שמפקירין כעת לא יפטור אותו דאינו אנוס כבר כעת.

ולכאורה הא אף אם יש ברירה מ"מ במציאות לא הי' אפשר אז לזכות בהם כיון דיש ספק איזה חרסין יבחר לקחתם לעצמו, ואם בהפקר יש כלל דאם במציאות א"א לזכות אין לו דין הפקר, א"כ אפילו אם יש ברירה איך יועיל שיהי' הפקר אז.

והנה בהא דכתבו התוס' בקידושין (דף ט"ז) דשייך להפקיר עבד עברי וישתחרר בזה, הק' בפנ"י דהא אין לשום אדם לזכות בו רק הוא זוכה את עצמו וא"כ איך חל ההפקר דהא צריך שיהי' הפקר לעניים ולעשירים.

וכתבו כמה אחרונים לתרץ (עי' בקהילות יעקב קידושין סי' כ"ד וקוב"ש קידושין דף ט"ז) דאם מצד המפקיר הוא הפקר לכל לא איכפת לן מה דאין אפשרות לזכות אלא לא', ולכאורה הגרעק"א נוקט כהפנ"י דאם אך אין לזכות לא הוי הפקר, ולסברת הגרעק"א יקשה קושיית הפנ"י דהא כמו דלמ"ד יש ברירה לא הי' שלו כבר מלמפרע ורק דבמציאות לא היו יכולים לזכות, ואם כה"ג אינו הפקר איך מהני להפקיר העבד עברי.

אמנם יש לחלק דהגרעק"א יודה דבעבד עברי דמה דאין יכולים לזכות בו אינו מצד דאין אפשרות לסלק בעלותו מהעבד ולכן נשאר דין בעלות לאדונו, אלא מצד דהוא חפץ שאין לזכות בו לכן שפיר הוי הפקר, משא"כ בהפקיר מהיום ולאחר מיתה דבינתיים א"א לזכות בו מחמת דהוי עדיין בעלים עליו, לא מהני מה שאח"כ יתברר למפרע דלא הי' בעלים, ומ"מ מהנימוק"י הא משמע דגם כה"ג דהי' אסור בינתיים לזכות מצד דנשאר בעלות מ"מ הי' ממונו הפקר למפרע.

והנה בפ"ה דפיאה תנן גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים, דקנסוהו רבנן שהגדיש על גבי הלקט, ומבואר בירושלמי דהפקר ב"ד הפקר ופטור מן המעשר, והגרעק"א שם הקשה דהא הפקר לעניים אינו פוטר ממעשר רק לקט שכחה ופאה פטור אע"ג דאינו אלא לעניים, וכיון דהשבלים אינן באמת של לקט למה פטורין ממעשר, וביאר דמה דלא יפטור הפקר לעניים משום דאינו חל לכן אינו פוטר, אבל הפקר ב"ד דחל ההפקר לעניים לכן הוא פטור.

וצ"ע דהא אם יפקירו רק לכמה אנשים שיוכלו לזכות דג"כ מותר להם לזכות מדין הפקר ב"ד מ"מ אינו פוטר, ומ"ש מאם הפקיר לכל עניים או לכמה אנשים, וע"כ צ"ל דכיון דפיאה פוטר מן המעשר הרי דהפקר לעניים גרידא ג"כ פוטר אלא דהפקר לעניים לא הוי הפקר, משא"כ כשזה הפקר שפיר פוטר אפי' לעניים גרידא, משא"כ אם זה הפקר לקצת אנשים דכזה הפקר לא הוי הפקר כלל.

ומ"מ צ"ע דמנ"ל דכזה הפקר פוטר, כיון דרק הפקר לכל העולם הוא דהוי הפקר וזה לא מקרי הפקר אע"פ שיכולים לקחת, ובביאור הגר"א שם כתב דבאמת הוי הפקר לכל אלא דעשירים לא יקחו את זה מחמת דמעורב בזה חלק ששייך לעניים.

[וצ"ע דהא מיירי נמי בהגדיש חטים ע"ג לקט של שעורים, וכבר העיר בזה בהגהות פני משה שם, וצ"ע].

ולפי"ז הוי ממש הפקר לכל העולם ולכן פוטר ממעשר, והגרעק"א לסברתו דהיכא דבמציאות א"א לזכות לא הוי הפקר, וכיון דהעשירים לא הי' יכולין במציאות לקחת א"כ ע"כ זה הפקר רק לעניים, לכן הי' מוכרח לומר דהפקר לעניים לבד פוטר ממעשר אלא דלא חל, ובהפקר ב"ד דמצי העניים לזכות הוי שפיר הפקר לפטור ממעשר.

ולדברי הגר"א נמצא דאם באמת לא היו מוציאין לגמרי מהבעה"ב לא הי' פוטר ממעשר, ואם לא הי' מעורב עם לקט אמיתי דאז לא הי' מהני הפקר ב"ד על פטור ממעשר דהא אינו פוטר אם לא מפקירין לגמרי שכ"א יכול לזכות, ולכן פירש דמפקירין לגמרי מהבעה"ב, אמנם מה שעשירים לא הי' יכולין לקחת מחמת שמעורב בזה לקט לא מגרע זה מדין הפקר לכל העולם אע"פ שבמציאות העשירים לא יכולים לזכות.

והנה מהתוס' כאן משמע כסברת הגרעק"א ז"ל דכל היכא דבמציאות א"א לכל אדם לזכות לא הוי הפקר ואינו פוטר ממעשר, דהא כתב דאם מתייאש ויש זכות לזכות רק להגזלן בודאי אינו פוטר ממעשר, אלא דאפי' אם כשזה ברה"ר יוכל כ"א לזכות מ"מ לא יפטור ממעשר, ולסברת הגר"א למה זה לא יפטור דהא הבעלים התייאשו ויצא מרשותן.

ונראה דלהנמוק"י והגר"א ז"ל לא סגי בזה שיצא מהבעלים דלא הוי הפקר אא"כ אין שום דין זכות ממון לשום אדם בעולם, דאילו לאחד יש זכויות ממון בו אין זה הפקר ואינו פוטר ממעשר, ולכן אם להגזלן יש בו דין זכיה מאיזה טעם שיהי', כיון דמצד זכויות ממון שבו אין לקחת אז אינו הפקר ואינו פטור ממעשר, אבל בהא דגדיש שלא לוקט תחתיו דהשבלים שאינם לקט הם באמת מדין הפקר ב"ד הפקר ממש ואין לשום אדם זכות בהם שפיר הוי הפקר ופטור ממעשר.

[ויש לעיין לפי"ז בגר שחייב כסף למלוה ומת דאז הנכסים שלו משועבדים לבע"ח וא"א לכל אדם לזכות בו, דלפי"ז לא יפטרו הפירות ממעשר דאינם הפקר כיון דאין לזכות בהם מחמת זכותי ממון שיש להמלוה בפירות של הגר].

ולכן בגדיש שלא לוקט תחתיו דעיקר הדבר הא רצו לקנוס להבעה"ב אלא דממילא יוצא שבקנס זוכין העניים, וכיון דעיקר הקנס לבעה"ב הוציאו זה ממנו לגמרי, ואם עשיר יקח השבלים שאינם אליבא דאמת לקט, לא יעבור על גזל מהבעלים דאין לשום אדם בעלות או זכות ממון בזה והוי הפקר ממש לכן פטור, אבל אם יש לאיזה אדם בעלות או זכות ממון בהם לא הוי הפקר ואינו פטור ממעשר.

ולכאורה הי' אפשר לומר דמה דהוצרך הירושלמי לטעם דהפקר ב"ד הפקר כדי לפטור ממעשר הוא רק בהגדיש חטין ע"ג שעורין, אבל היכא דנתערבו דאז הא הדין דספק לקט, נמצא דגם על הצד שזה לא מאלו שנשרו כדין לקט מ"מ זה ממון עניים דספק לקט לקט וממון עניים, וא"כ נצטרך לסברת הפקר ב"ד הפקר רק בהגדיש חטין ע"ג שעורין דבאמת אין ספק כלל, אמנם יש לומר דכיון דאליבא דאמת אינם ממון עניים ואם יבוא אליהו ויאמר דאלו השבלין אינם לקט הרי אינו ממון עניים, לא הי' סגי בזה לפוטרו ממעשר דלא נפקע זכות הבעלים מהם, והיינו משום דאי מה שזה באמת הפקר הוא הפוטר או מה שבמציאות היו יכולין לזכות פוטר, ולסברת הפנ"י והגרעק"א תלוי אם במציאות אפשר לזכות לכל א' זה הפקר ואם במציאות א"א לזכות אינו הפקר, אבל להנ"ל זה להיפך אם אליבא דאמת אין שום זכות ממון לאדם בזה אז זה הפקר אע"פ שבמציאות לא יוכלו לקחת, אבל אם אליבא דאמת יש זכות להבעה"ב אפילו שמכח ספק יוכלו העניים לקחת מ"מ זה לא הי' פוטר, וצריך לטעם דהפקר ב"ד הפקר מדין ודאי.

ובהא דעבד עברי שפיר יש לומר כסברת האחרונים דמהני ההפקר, דהנה יש להסתפק בהא דא"א לקנות עבד עברי או משום דבעלותו על עצמו לא נותן לזכות בו, או גזה"כ דלא ניתן למכירה כה"ג, וכיון דחזינן דעובד את הבן הרי דבעלותו אין מפריע אלא דגזה"כ דלא ניתן לקנות במכירה, וכה"ג דכיון דמה דלא יוכל כ"א לזכות אינו משום דנשאר לאיזה אדם זכות בו וגם לא משום בעלותו על עצמו וזה לא מגרע שלא יוכל להיות דין הפקר עליו, וכן בחרסין דאלה שבאמת היו הפקר מחמת דין ברירה הא לא הי' לשום אדם דין זכית ממון בו ושפיר הוי הפקר.

[ובזה יש לבאר בהא דאמרינן לקמן דאי לאו דאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד הו"א ר' דוסא לית לי' צנועין, וכתבו תוס' שהפקר ב"ד הפקר ואוקמי רשות בעה"ב דיוכל לעשר, דלכאורה למה הוצרכו שיעמדו ברשותו הא יכולים להפקיר מדין הפקר ב"ד הפקר, ופטור ממעשר כמו בגדיש שלא לוקט תחתיו, ואף דיש לומר סתם דחכמים לא עושין בשביל זה הפקר רק בגדיש שרצו לקונסו, אבל להאמור כיון דלא רצו שבמציאות יזכה אחר אינו הפקר כלל ולא יפטור ממעשר].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א