פתחי תשובה/אבן העזר/צט
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שמין כל בגדיה. עבה"ט (בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עיין לעיל סימן ס"ו בב"ש ס"ק כ"ג) ועיין בתשו' גבעת שאול סי' ע"ד באלמנה שכתב לה הבעל בכתובת' שיהי' לה כל המטלטלין ותכשיטין השייכים לגופ' מלבד סך כתובת' ואחר הנישואין עשה לה הבעל תכשיטין שעולה איזה סך ויש לספק אם להגבות לה אותן תכשיטין שעשה לה אחר נישואין או לא. והשיב דאין להוציא מיד היורשים שהם מוחזקים משום דאפשר לפרש דקאי על אותן תכשיטין שנתן לה בעת הנישואין גם מה שהיא הכניסה שיעבד לה כדי שלא יהיו כנ"מ אלא כנצ"ב (צ"ע לפ"ז באם לא הי' לה בעת הנישואין שום תכשיטין) ומהלשון מוכח כן שכ' השייכים לגופ' משמע מה ששייך עתה לגופ' ולא מה שיהיה שייך להבא מדלא כ' שיהיו שייכים לגופ' ואף אם כ' בפירו' כן מ"מ לא חל הקנין עליהם דהוי דבר שלא בא לעולם דהא לא שעבד עצמו בגופו לעשות לה תנשיטין רק אם יעשה מנדבת לב יהי' לה למתנה א"כ לא הוי אלא קנין וקנין אינו מועיל בדבר שלב"ל ואף אם מקנה בפירוש לכשיהי' בעולם הוי ספיקא דדינא כו' ע"ש ועיין בסוף ספר מעין גנים בהשמטות לח"מסי' ר"ט שהביאו וכ' דה"ה דשמין לה בגדי חול שעשה לה אחר הנישואין אף בכתב לה חוץ מהבגדים השייכים לגופ' דלא קאי על מה שעשה אח"כ וצ"ע דלא נהגו הבתי דינים כן (ע' בס"ק שאח"ז) ועכ"פ הוא נכון שלא להוציא מיד היורשים דאם הם מוחזקים בהם ובפרט שע"פ הרוב מוכרח הבעל לעשות לה שלא תרגיל קטטה עמו א"כ בודאי שייכי כל הטעמים הנ"ל עכ"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' ע"ו סק"ו בשם תשובת נו"ב תניינא סימן ק' שדעתו אינו כן. ומבואר שם שזהו מנהג פשוט ליתן לאלמנה כפי הכתוב בכתובת' בכל השייך לגופה אפי' מה שלא הי' לבעל בשעת נישואין אלא שחקר שם טעם הדבר וכ' ע"ז ב' טעמים נכונים ע"ש וע' עוד בת' צ"צ סי' ג' ובת' פרי תבוא' סימן ס"א מענין זה:
(ב) בין של חול. ומ"מ עצה טובה מפני המוסר שבגדי אלמנותה שעשו לה היורשין לכבוד המת שלא ישומו אותן לה. ב"מ בשם ריב"ש סי' ש"א. ועיין עוד בס' בית מאיר לעיל סי' צ"ד שתמה על מה שראה נוהגין בכמה בתי דינין כשמסלקין האלמנה מותרים נגדה ליתן יותר על המגיע לה מכל מיני מטלטלין כמו נחושת ונחושת קלל ואפי' כלי כסף הא קיי"ל דאפי' בגדי חול שעשה לה שמין. ובסוף הספר בהשמטות כ' שדרש טעמו של דבר מרבנים מובהקים ולא ענו אותו דבר זולת כך ראינו נוהגים מקדמונינו. והוא ז"ל כ' דנראה הטעם בזה לפי שמבואר בסי' צ"ג דאנן פסקינן כאנשי גליל שא"י היורשים לסלקה בע"כ ובאמת כעת נתפשט המנהג לסלק אות' בע"כ (כמ"ש בסי' הנ"ל ס"ק ה') בודאי מעיקרא הכי איתקין לסלק אותה בע"כ ונגד זה להפיס דעתה במקצת נותנין לה מכל מיני כלי תשמיש כדי צורכה לבד ואף כלי כסף. וכן ראוי לנהוג ואפשר לפי העושר אף לוותר לפעמים בענ"ש לייכטע"ר של כסף. ואולם כל זה אם היא מסתלקת בע"כ אבל לא בשתובעת היא כתובתה ואינה רוצה ליזון מתפיסת הבית כי לדעתי אך מזה נשתרבב המנהג עכ"ד ע"ש:
(ג) אבל גרושה כו'. אין שמין כו' עיין בס' ישועות יעקב סק"א מ"ש בזה בענין צבע שצבע לשמה אי שמין לה עיין שם:
(ד) מדעתו בלא טענה. עבה"ט שכ' אבל סרחה עליו כו' ועיין בק"א לס' כתוב' שכ' דיש להסתפק אם יש הכחשה ביניהם והוא טוען שסרחה עליו אם נאמן לנכות מכתובתה ולכאורה יש לדמות להא דאיתא בח"מ סי' קנ"ה (ר"ל בטור. כי בש"ע לא נזכר כלל זה הדין דהרחקת אילן מהעיר והטעם כ' הסמ"ע שם ס"ק ע"ח ובתוי"ט פ"ב דב"ב משנה ז') בדין הרחקת אילן מהעיר דיש חילוק בין יחיד לרבים דביחיד כיון שהספק הוא בקציצ' אינו קוצץ מספק אבל גבי רבים כיון דבודאי צריך לקצוץ והספק בנתינת דמים פטורים מספק א"כ י"ל דה"נ כיון שהקנ' לה הבגדים כמ"ש בהגה אלא דהספק הוא בדמים פטור' מספק. ואף דכ' הב"ש בסק"ג גבי בגדי רגל כיון דאיכא פלוגתא אין מוציאין מיתומים אף שכתב הח"מ סק"ד דגם בבגדי שבת ורגל א"י לסלק' מבגדים י"ל דהיינו דוקא לענין פלוגתת הפוסקים דיכולים לומר קים לי אפי' בתפיס' בעדים אבל בשאר ספק שמחולקים בטענה י"ל דאינה יכולין לטעון נגד שטר כתובתה עכ"ד:
(ה) של רגל ושבת. עיין בק"א לס' כתוב' מ"ש בזה:
(ו) שמין לה. עבה"ט (מ"ש ממילא אם היא מוחזקת כו' ובגליון הב"ש דהגר"ע איגר ז"ל נ"ב עיין בסמ"ע סי' צ"ז ס"ק ס"ב) . ומ"ש אם יש מחלוקת כו' עד בשם הרדב"ז. הוא בח"א סי' שס"ו ע"ש:
(ז) וא"י לסלקה מבגדי' עיין בק"א לס' כתוב' שכ' די"ל דזה דוקא בבגדים שעשה לה הבעל אבל בכסות שעשו היורשים להאלמנה אם אח"כ תובעת כתובתה צריכה להחזיר גוף הבגדים דבדידהו דלא חיישי לכבודה לא הקנו לה כלל:
(ז) אפ"ה מתנתו שלה. עבה"ט ועיין בתשו' חתם סופר סי' קמ"א שכ' דבלבוש הוסיף אפי' מצא בה דבר ערוה נוטלת המתנ' והדין עמו דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע ואדעתה היתה טובה וישרה ואיכח סברת הגאונים (הובא בח"מ סק"ז דאטו מאן דיהיב מתנה לרחמיה ערבא בעי למישקל מיניה דרחים לי' לעולם) ואטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה. אמנם נ"ל בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מקודם נישואין כל המתנות חוזרים לבעל דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי אם נתן מתנה לחבירו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא הי' אוהבו הי' חוזרת המתנ' אי לאו משום דדברים שבלב אינם דברים והרי לא פי' בהדיא ע"מ שאתה אוהב שלי כו' והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי רק על אומדנא ובנד"ז איכא אומדנא שלא נתן לה אלא משום חיבת ביאה וכיון שגם באותה שעה לא היתה ראויה לו פשיטא דחוזרים המתנות כולם ואין לומר מה בכך עכ"פ נהנה ממנה ז"א דלא מיחשב הנאה אלא צער וכדקיי"ל ביו"ד סי' קי"ט סעיף י"ג במוכר טרפה בחזקת כשרה מה שאכל אכל והוא יחזיר הדמים כו' ברם צ"ע בהיו בה מומין שא"א לידע כגון חולי נכפה ר"ל הבא לפרקים ולא נודע לבעל עד זמן אחר החתונה והוברר שהי' בה חולי זה מקודם הנישואין ויוצאת ממנו בגט כמבואר ס"ס קי"ז אי נימא דהמתנות קרקע וכספים שלה כיון דעכ"פ בשעת ביאה ראשונה לא ידע מזה כלום הית' חביבה בעיניו וגמר והקנה אתא שעתה נמאסת בעיניו או אפשר כיון דאותה ביאה הי' מסוכן לו עד למות אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי וגרע ממאכיל טריפות וכן נלע"ד ברור שעכ"פ אם הבעל מוחזק אין להוציא מידו ואפשר גם להוציא מידה אלא לפי שלא מצאתי זה בפירוש ע"כ כשבא מעשה כזה לידינו ראינו לבצוע. מיהו אם נתרפאית מהחולי לגמרי ולא נמצא בה אחר נישואין רק שנודע לו שהי' לה כן בילדותה ונתרפאית נהי דמ"מ יכול להוציאה משום פן תחזור לקדמות' כמבואר בח"מ שם ס"ק י"ב אבל אינו יכול לתבוע המתנות דהכא שפיר י"ל מחמת חיבת ב"ר גמר והקנה דלא ה"ל שום סכנה ומיאוס בדבר כיון שעתה נתרפאת. וכ' עוד והנה במתנה שנתנה האשה או קרוביה לבעל לא הוזכר בש"ס וגאונים אבל כתב מהר"ח מזרחי בתשובה סי' י"ז אפי' אם מגרשה לדעתו בלי שסרח עליו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום ומייתי לה מק"ו דנותן לאשה מסתמא דעתו למיקם קמיה אפ"ה זכתה במתנה מכ"ש מתנות שנתנום להחתן דמשום אקרובי דעתיה הוא דודאי הם שלו והסכימו כן בתשו' מהר"א ששון ח"א סי' נ"ד ונ"ה הרב המחבר והגאון מהר"צ בלי פקפוק ולא היה צריך לק"ו כי פשוט הוא מאותו טעם שכ' הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם וה"נ דכוותיה אפי' נושא היום ומגרש למחר הכל שלו כו' ונראה פשוט מל' הגאונים ומסברא דבבעל אין לחלק בין מתנת קרקע וכסף ובין מלבושים ותכשיטין דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפניה כו' ולכן דעתי מה שנוהגים ליתן להחתן קיטל וגם טלית של יו"ט אינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו (ע' בס' בית מאיר ס"ס קי"ח) אפילו מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו אמנם נלמוד ממ"ש לעיל דהיינו דוקא אם לא יתגלה בבירור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא מערים לכונס' אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה ויחזור גם הוא המתנות שניתנו לו עכ"ד וע"ש עוד שהביא דבתשב"ץ ח"ב ס"ס רס"ה כ' בענין אם מתה האשה בלי ז"ק (במדינותשלא נהגו בתקנות שו"ם או שהיא לאחר שני חזרה) אף דהבעל יורש נכסי מלוג היינו הנכסים שנפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה אבל האב שנותן לבתו תכשיטין להתקשט בהן ומתה אין הבעל יורשה וכדאמרי' ס"פ נערה כי אקני לה למיקם קמיה כו' וכן בכאן אומדן דעתא הוא שלא הקנה האב לבתו אלא שתתקשט בהן היא או בניה אבל אם מתה בלא בנים לא אקני לה שיורשם בעלה להתקשט בהן אשה אחרת וע"כ הדין הוא שיחזיר הבלאות אם הם קיימים ע"כ ופסק כן בפשיטו' במבי"ט ח"א סי' כ"ט והוא חדוש דין וכן ראוי להורות עכ"ל ע"ש ועמ"ש לעיל סי' נ"ג סק"ב):
(ח) או תכשיטים. ואיתא בריב"ש סי' ש"א הובא בב"י בקצרה דאפי' חתן השולח מתנות להכלה תכשיטי כסף וזהב קודם הנישואין ואע"פ ששולח ומכריז זה נותן החתן להכלה אין הכוונה למתנה גמורה ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב ע"ש. ועי' בס' בית מאיר שהאריך לפקפק בזה וסיים כי דין זה צ"ע. אמנם במדינות אלו ובזמנינו שכבר הוקבע המנהג ע"פ עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על המנהג נותן ויש לדון ולהורות כן בלי פקפוק. אך חדשים מקרוב באו לידי שטרי תנאים הנכתבים במדינה זו ביפוי כח האשה לבאר שהמתנות שיתן החתן להכלה בזמן השידוכים יהי' משעת נישואין משעה ראשונה מתנה חלוט' ופסוקה ותטלה לבד השליש הוספ' ואפי' בשני חזרה יוחלטו. ואיני יודע אם מרצון ונפש חפיצה של צד החתן נכתב או שהסופרים מעצמם לפעמים כדי להחניף כותבים כן מדעתם ואומרים לצד החתן שכן המנהג וצד החתן מפני הבושת ברבים בע"כ אינו מסרב ושותק לא נכון להתנהג כן ועי"ז לפעמים נלקו היתומים ויוצאים נקיים מנכסי אביהם ע"י שאשתו גובאת השליש הוספ' ואף מתנה זו. ומשבח אני ק"ק פוזנן שאף מנהג תוספת שליש אין בם מכ"ש לחדש מנהג הנ"ל עכ"ד: (ועיין בס' כרם שלמה שכ' וז"ל ראובן נדר לתת לבתו חמש מאות זהובים ובעת הנישואין לא נתן רק ד' מאות זהובים ונדר שישלים לו עוד המאה זהובים והחתן כ' בכתוב' ת"ק זהובים עם תוספת שליש כנהוג והאב לא רצה להשלים המאה והחתן רוצה לנכותם מהכתובה עם התוספת שעליהם שהם חמשים זהובים פסק בשו"ת רשב"ש סי' רפ"ג דהדין עם החתן ע"ש מלתא בטעמא עכ"ל. ותימה שלא זכר שדבר זה כבר נאמר ונשנה בתשב"ץ ח"ב סי' קס"ט ובח"ג סי' רס"ב ע"ש וגם הגאון רבינו עקיבא איגר זצ"ל בתשוב' הנדפסת בשו"ת חתם סופר סי' קצ"ב הזכיר זה לפסק הלכה והבאתיו לעיל סי' נ"ב סק"ב ע"ש):
(ט) בשעת נשואין עבה"ט (מ"ש ל"ד בשעת נשואין אלא אפילו כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וכ"כ בשו"ת מהרח"ש ח"ג סי' כ"ג) . ומה שהקשה בשם כנה"ג על המבי"ט שסותר עצמו ממ"ש בח"א סי' כ"ט למ"ש בח"ב סי' פ'. עיין בזה בתשו' מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מ"ו ובתשו' כנסת יחזקאל סי' ע"ט ע"ש עוד: (ובתשו' ח"ס סי' קמ"ט כ' על נדון דידיה וז"ל האמת כי המבי"ט סתר עצמו מ"ש בח"א סי' כ"ט למ"ש בח"ב סי' פ' כו' והרגיש בסתירה זו הכנה"ג הובא בבה"ט סי' צ"ט ולענ"ד לק"מ בשנעיין בטעם הדבר שכ' בח"ב בי' פ' שיהי' שלו משום שהם כלי בית שנקראים על שם הבעל ומייתי התם כגון כוסות של כסף וקערה של כסף ומגריפה יע"ש יראה מזה אע"פ ששניהם משמשים אין זה נקרא תשמיש שניהם כי גם כל אוכלי שלחנו משתמשים בו וכן דרכו של עשיר מופלג שאפי' עבדיו משמשים בכסף וזהב והכל לכבודו נקרא על שמו וה"ל המתוקן לבעל שאפי' נתנום קרובי האשה מ"מ הכל שלו וכשרוצה שתקחם באלמנותה ישומו לה בכתובתה אך בח"א סי' כ"ט מיירי בדברים המיוחדים לו ולה כגון טבעת שיכול הוא לשומו על אצבעו וגם היא ואולי גם מצעות המטה החשובים שעושים לשניהם ממש בלי שישתמשו שארי בני בית בזה תליא אם קרוביה נתנו הם שלה ואינם נישומים ואם מקרוביו הם שלו. נמצא לפ"ז הי' ראוי להורות שהצוקר ביקס של כסף וכוס של כסף שניתן מאבי הכלה תקח' אותם בשומת כתובתה בניכוי דמי שוויים אבל היא תקחם משום שבח בית אביה ואודות מלבושים החשובים שעשאום הבעל על שמה אע"פ שכ' בשטר תו"כ שלה מלבד צעיפים ומלבושי' מ"מ הכתיבה היא שלא מעיקר הדין וכבר צווח הגאון ב"מ על זה מ"מ שמעתי שניתן לזו האלמנה שוה כמה מאות מלבושים ויהיה לה אשר לה אבל ליתן לה שאר תכשיטי כבית כגון טישטינר וכדומה אין לנו וא"כ רואה אני מה שירדו הב"ד לפייס ולבצע הריב ע"ד הפשר טוב וישר הוא כו' עכ"ל ע"ש):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |