פני משה/שבת/יד/ד

פני משה שבת יד ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' החושש בשניו לא יגמע בהן חומץ. אם מגמע הוא ופולט דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד אבל מגמע הוא ובולע:

מטבל הוא. אכילתו בחומן כדרכו:

לא יסוך יין וחומץ. שאין מדרך לסוך בהן אלא לרפואה:

ולא שמן ורד. שדמיו יקרים ומוכחא מלתא דלרפואה קעביד:

שכן דרכן לסוך בחול. משום תענוג:

ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הן. וראויין לכך ואין הלכה כר"ש אם אינו שכיח ואין דרך הבריאי' לסוך בו. אבל אם דרך הבריאים לסוך בו מותר:

גמ' כתיב כחומץ לשיניים וגו'. אלמא חומץ קשה לשינים ואת אמר הכין דמרפא בתמיה ומשני בחומצן של פירות היא מתניתין והכתוב בחומץ יין מיירי:

ואפי' תימר במתני' נמי בחומץ יין מיירי מפני שהוא טב לבישתא אם השניים רעות ורפויין הן מחזיק החומץ אותן וביש הוא לטבתא. אם הן טובים וחזקים:

תני. בתוספתא פרק י"ג:

מתניתא אמרה. והלא ממתני' משמע דאפילו לבלוע אסור דתנינן החושש וכו' וסתמא קתני ומשמע דלעולם אסור:

מאי כדון. היכי מתרצינן להברייתא עם המתני' וקאמר הש"ס או דמוקמינן הברייתא כרבי דאמר לקמן החומץ משיב את הנפש אלמא מעלי הוא. וכשהוא בולע לא מיחזי דלרפואת השנים הוא מתכוין אלא להשיב את נפשו וזה מותר או דמוקמינן הברייתא כדברי הכל במגמע וכו' וכלומר כדאמרינן לעיל בפ"י דתרומות בהלכה א' ומייתי לה לקמיה גבי זר המגמע חומץ של תרומה לוקה ומיירי במגמע אחר טיבולו שבתחלה היה מטבל בו ואם מגמעו אח"כ אינו מזיק לו. וה"נ בכה"ג הוא דמיירי:

הכוסס חיטי תרומה. במזיד לוקה דדרך אכילה היא ואגב דלקמן מייתי לה:

המגמע וכו'. במזיד:

משלם וכו'. אם הוא בשוגג וכן בכוסס חטין דלא מחייב חומש אלא בדבר שדרכו הוא לכל:

מודים חכמים לרבי וכו' אחר טיבולו שהיה מטבל בו בתחלה שכן דרך ובכה"ג מודים שהוא משיב את הנפש:

כל שהוא מן השפה ולפנים וכו' כדלעיל וגרסינן לכולא הך סוגיא בפרק שני דע"ז בהלכה ב':

ולא מן השפה ולפנים הוא. ואמאי לא התירו:

ר' זעירא לא אמר כן. הכי גריס לה בע"ז. לא אמר בהך דחברייא אלא כל שהוא מן החלל הגוף ולפנים וכו' ול"ק ממתני':

מעלין עצם של ראש בשבת. כשהוא נחלש וגורם לכאב ראש קושרין אותו לחזקו ובזה מעלין אותו למקומו:

בנות אזנים. גידי אזנים שלפעמים הן נופלים מחמת פיהוק שפותח אדם פיו בכח ומעלין אותן בשבת מפני שהוא סכנה:

עין שמרדה. רוצה לצאת כאדם המורד ויוצא:

גבות ידים. מכה שעל גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומרפאין אותו בשבת:

ההן סימוקא. כלומר ר' אבהו אמר דהכי אמר ר' יוחנן אם נתאדם המכה שעל גב היד והרגל אז היא סכנה:

לוקטים לו עוקץ עקרב בשבת. אם נשכו עקרב לוקטין לו עשבים ונקרא עוקץ עקרב אפילו בשבת:

ההן חמרא. היין הזה שמשימין לרפואת העין מותר לתת אותו מחוץ לעין בשבת והוא נכנס מאליו לתוכו אבל להשימו בתוך העין אסור:

ההן רוק תפל. שמרפא אסור למשוח בו ע"ג העין בשבת שאינו אלא משום רפואה:

מינה את שמע לחזיזתה. מכאן אתה למד לחזזית שבתוך העין מה שהוא מותר בשבת ומה שהוא אסור:

הדא אורדענה. צפרדע כתרגומו ולפעמים עולה מכה באדם כצורת צפרדע סכנה הוא ומרפאין אותו בשבת:

עכשובניתא. עכביש. וזהו ג"כ מכה כצורת עכביש וכן גומרתא כצורת הגחלת והיא בועה אדומה וכולן סכנה הן ומותר לרפא אותן בשבת:

נותנין עליה. רטיה ואפי' היא מחמץ בפסח ואסור בהנאה מותר בפני הסכנה:

ההן בלעה. מורסא על שם שהליחה מכונסת ובלועה בתוכה נקראת בלעה ושרי לכתחלה להוציא ממנה הליחה בשבת:

מתני' אמרה כן. ממתני' שמעינן דמותר דתנינן לקמן בפ' כל הכלים מחט של יד ניטלת בשבת ליטול בה את הקיץ שנכנס בבשרו וא"כ ה"ה שמותר להפיס את המורסא להוציא את הליחה דאם לא כן קשיא מה בין קוץ שמותר להוציאו ומה בין בלע הלא הקוץ ג"כ מובלע בבשרו אלא ודאי דבשתיהן מותר הוא לכתחלה:

וההן עיימא דעיינין. כך הוא בע"ז שם:

עין שהוכהה מראיתו. והנה כהה תרגומו והא עמיא:

ושרא. להון לעשות רפואה בשבת ואמר לון ר' בא אוף אנא שרי דכוותיה ס"ל:

ההן ציפדונה. חולי השינים סכנה הוא לפי שמתחיל בפה וגומר בבני מעים ומרפאין אותה בשבת:

מטתיה כן. בא לו החולי הזה והיה מתרפא מן בתו של הנכרי דמיטינוס שמו דטבריה. ובערב שבת בא לפניה לעת ערב ושאלה אם יצטרך לעשות הרפואה למחר ואמרה לא. ואם תצטרך קח גרעיני תמרה ואית דאמרין גרעיני של הפרי שנקרא נקליבס ושרוף אותן לחציין ותקח עוד קליפות דשעורין וצואה של קטן נגובה ותשחוק אותם ביחד ותטפול על מקום הכאב אבל לא תגלה רפואה זו לשום אדם:

למחר. נכנס ודרש לרפואה זו בצבורא. ואית דאמרין כששמעה חנקה נפשה ואית דאמרין לא עלתה לה כך אלא אדרבה חזרה למוטב ונתגיירה:

את ש"מ. מזה תלת דההן ציפדונה סכנה מדעשה הרפואה בשבת ודבר שהוא מן השפה ולפנים מותר ומותר לרפאות מן הנכרי אם הוא רופא אומן לפי שהיתה כאומן ברפואה זו וסמך עלה ר' יוחנן:

קוליס. חולי במעים קוליקוס בלע"ז:

תחלוסין. שחליים:

הוה ליה בלע מורסא בתוך גרונו. א"נ שבלע נימא והוא שרץ:

ולחש ליה. שם טומאה בשם אליל ונתרפא:

מי נפק. כשרצה זה לצאת שאלו מה הלחש הזה וא"ל ממלה פלוני ואמר מה עשית מוטב היה לו שימות ולא כן שישמע הדבר הזה והיה לו כן כשגגה וכו':

בכל מתרפאין. וכו' עד כדון כשאמר לו בפירוש הבא לי עלים של ע"ז להתרפאות ואם סתם לו והביא לו מע"ז מהו:

נישמעינה מן הדא וכו'. אלמא שאפי' אמר לו סתם והוא הביא לו מע"ז אסור דהא אמר ר' מנא אלו הוה ר' יונה אבא ידע וכו':

צמרמורין. חמימות דוגמתן בפ"ט דנדה כמין צמרמורות אוחזין אותה:

אייתון ליה מים מן המעין המקלח דרך ע"ז ששמה דוהי. א"נ דוהי כנוי לגנאי כעין דאמרינן התם דוהין של מימי רגלים:

זכרותיה. היא מקור המעין של המים כדאמרינן בפ"ט דבכורות זכרותיה דירדנא ממערת פמייס. ולפי הגירסא דהכא דדורי הוא ג"כ שם גנאי כמו דארורי:

מתניתא אמרה כן. מברייתא דלקמיה שמעינן נמי דאין מתרפאין מגלוי עריות דתני כן בת"כ פ' ויקרא דגריס התם כשהיא אומר מכל מצות ה' לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה נערה המאורסה יש לה היתר לאחר מיתת בעלה. והשבת אין לה היתר. שבת הותרה מכללה לקרבנות ולפיקוח נפש. ונערה המאורסה לא הותרה מכללה בשעת איסורה:

הותר מכלל שבת. מאי הוא ולא להתרפאות דבזה יש לדמות שניהם כדמסיק ודכותה וכו' כלומר וא"כ לא הותר מכלל נערה המאורסה דקתני ע"כ אפי' להתרפאות בה אסור:

לא סוף דבר וכו'. להתרפאות בה מחולת אהבה אשר לו אלא אפי' אינו רוצה כ"א לדבר עמה ולשמוע את קולה אסור כהדא עובדא דחד היה נותן עיניו באשה אחת ואהב אותה ונסתכן מחמת חולי אהבה:

מהו תיעבור קומוי וייחי. אם מותר שתעבור לפניו בלבד ויתרפא ע"י כך ואמר ר"א ימות ולא כן שלא יעשה כך אפי' העברה בעלמא וחזרו ושאלו מהו ישמע קולה בלבד ולא ימות ואמר ימות ולא כן תעשה:

מה הוות. מה היתה המעשה ומה טיבה של האשה שהחמיר ר"א כל כך:

מ"ד אשת איש ניחא שהחמיר בה אלא למ"ד פנויה מאי כולי האי והיה לו להתיר לישא אותה והא בר כוחא נגרא כך היה שמו שג"כ אהב אשה אחת בימיו של ר"א והתיר לו לישאנה:

כאן בפנויה. כלומר וע"כ מה שהתיר היה בפנויה וכאן המעשה באשת איש היה וקשיא להאי מ"ד:

ואפי' תימר. לעולם דכאן וכאן בפנויה והכא היה המעשה שנתן עינו בה בעודה אשת איש והלכך החמיר ר"א ולא רצה להתיר אע"פ שמת בעלה אחר כך ונעשית פנויה:

אית דבעי מימר. דהייני טעמא לפי שאשה גדולה ותשובה היתה ולא היתה נשמעת לו להנשא לו בהיתר וכל מה שיעשה עמה יהיה באיסור ולפיכך החמיר ולא רצה להתיר בשום פנים:

מתניתא אמרה כן. נמי אדלעיל קאי בכל מתרפאין וכו' כלומר ומהאי מתניתין שמעינן דאין מתרפאין משפיכות דמים דתנינן תמן בפ"ז דאהלות האשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים אברים מפני שחייה קודמים יצא רובו ומקרי נפש אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ולא הותר להתרפאות ע"י שפיכות דמים:

לא סוף דבר. ולאו דוקא בשאומר לו הרוג את פלוני ואני אניחך אלא אפי' א"ל חמוס ממונו של פלוני ואניחך אסור להציל נפשו בממונו של פלוני:

תני עכו"ם בישראל אסור לעשות כן אבל ישראל בעכו"ם אם אמר לו הישראל חמוס או הרוג פלוני העכו"ם ואניחך מותר ובע"ז גריס עכו"ם בעכו"ם וכו' חייב וגי' זו יותר נכונה דקמ"ל דאפי' עכו"ם בעכו"ם מתחייב בכך משום שפיכות דמים ומשום גזל:

בנפשו של קטן. אם היה קטן רודף אחר הגדול להרגו מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן כדינו של רודף או דילמא הואיל ולאו בר עונשין הוא לא:

התיב רבי ירמיה ומאי קא מיבעיא ליה וכי לאו מתניתין הוא יצא רובו וכו' אלמא שאף על פי שהקטן הזה רודף הוא אין מצילין את אמו בנפשו:

שנייא היא תמן. דלא קרינ' ליה רודף שהרי אין אתה יודע מי הוא ההורג ורודף את מי דאיכא למימר נמי שהיא רודפת אחריו דכמו שהיא מסוכנת למות כך הולד מסוכן הוא למות ולפיכך מניחין הדבר כמות שהוא וכי קא מיבעי לן כשהקטן רודף אחרי הגדול והוא אינו נרדף מהגדול ולא איפשיטא:

ולא נחש נשכו. בתמיה הרי על כל פנים מת מנשיכת נחש אלא וכו':

ומה הוה ליה מימר. הראיה מן התורה שמותר דכתיב אשר יעשה אותם וגו' והיה כסבור שאין זה בכלל ע"ז ממש אלא כשאר מצות שנאמר עליהם וחי בהם ולא שימות בהם:

הלכה כר"ש. דמתני' דלכל אדם מותר לסוך בשמן ורד דאם לא תאמר כן מי נתן שמן ורד לעני ולא סך וכלומר הא מיהת כשהעשיר נותן שמן ורד להעני לסוך בו וכי לא יסוך בו וא"כ מיקרי ראוי לכל בני ישראל לסוך בו:

חכים רבי וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ק בהלכה ב' דקאמר ר' זעירא התם לית אנן צריכין חוששין לשמועתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחא ואינו רואה ומכיר לבעל השמועה ואפשר אדם אחר אמרו ולאו בר סמכא הוא ועל זה קאמר נמי רבי זעירא שם לרבי יסא וכי מכיר אתה הרבי לבר פדייה דאת אמר לפעמים שמעתתא בשמיה והשיב לו ר' יוחנן אמר משמו וכדאי ר' יוחנן לסמוך עליו וכן אמר לרבי בא בר זבדא וכו'. ואיידי דרבי בא בר זבדא אמר בשם רב הכא דהלכה כר' שמעון מייתי לה נמי הכא:

הדרן עלך פרק שמונה שרצים

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף