העמק שאלה/קכ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קכ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) אל תדברי עם איש פלוני. בגמרא דסוטה ד"ה ב' מפרש הא דתנן אל תדברי כו' שאינו לשון קנוי אלא אל תסתרי עם א"פ. וי"ל דרבינו מפרש כהירושלמי כאן דמפרש לשון נקי הוא מתניתין אל תתייחדי עם איש פלוני ובאמת גם בבבלי כתובות די"ג א' מפרש הכי מאי מדברת זעירי אמר נסתרה כו'. והא דמיאן הש"ס הכא לפרש הכי. משום דתנן כיצד מקנא לה אומר לה אל תדברי עם איש פלוני ודברה עמו עדיין היא מותרת כו' נכנסה עמו לבית הסתר כו' ושפיר מקשה הש"ס דע"כ במתניתין דבור הוא כמשמעו. אבל רבינו לא הביא המשנה כצורתה וא"כ אפשר דמשתעי בלשון נקי. ומכ"מ נראה דוחק. וראוי להגיה אל תסתרי אבל גם בכת"י גם בפי' כת"י אי' הנוס' אל תדברי:

ב

(ב) ונפקי סהדי דאסתתרא כו'. ובקנוי לא זכר רבינו סהדי. והיינו כר"ח מסורא שהביא בסמוך לא ליקני איניש האידנא ומפרש בגמרא דילמא קיי"ל כר"י בר"י דאמר קנוי עפ"י עצמו. ואע"ג דלא פשיטא דהלכה כר"י בר"י וא"א להשקות אלא א"כ קנא עפ"י שנים. מכ"מ רבינו מיירי בדינים הנהוגים בזה"ז כידוע. ואין נ"מ בזה כמאן הלכה לענין להשקות. ויותר נראה דהא דאי' בגמרא דילמא קיי"ל כר"י בר"י אינו מעיקר הגמרא והגה"ה מבעל ה"ג הוא שהביא הכי שלהי ה' מיאון. ובאמת צריך באור דממ"נ אי ספק בדין הוא גם בזמן בהמ"ק יותר טוב לקנא עפ"י שנים מעפ"י עצמו. דלא אפשר להשקות מספק ולמחוק את השם ולהביא מנחתה בכדי. ולא כמש"כ בדרישה אה"ע סי' קע"ח אות י"ט. מיהו כבר נתבאר גי' זו בחלקת מחוקק סי' קט"ו ס"ק ל"ד ע"ש. והיותר נכון מש"כ הגאון בני אהובה ה' אישות פ' כ"ד ה' כ"ד. דבזמן הבית כיון שהביא את אשתו להשקות בסנהדרי גדולה. משם יצא הלכה ברורה או להשקות או להתיר. אבל בזה"ז אין לנו הלכה ברורה בזה. אבל גי' רבינו לאו הכי הוא ור"ח מסורא פסק כר"י בר"י: ודעת הרמב"ם נבוך בזה מאד דבה' סוטה לא הביא מימרא זו כלל. והגהמ"י והטור הביאו בשם סמ"ג הלכה זו. ולא עוד אלא שכתב שלהי ה' סוטה בזה"ל אין ראוי לקפוץ ולקנאת בפני עדים תחלה אלא בינו לבינה בנחת כו' וכ' הה"מ דלמד מעצת ר"ח מסורא לדידן שלא יקפוץ לקנאת לה בפני עדים תחלה. מבואר לכאורה דלית לי' הא דר"ח לדינא ואינה נאסרת עפ"י עצמה כלל. אבל בה' אישות פ' כ"ד כ' אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה ה"ז אסורה עליו בזה"ז שאין שם מי סוטה וחייב להוציא כו'. הרי שפסק כר"ח מסורא וא"כ סותר ד"ע. ולא עוד אלא דבגוף הלכה בה' אישות הוא תמוה דאפי' ר"ח מסורא לא אמר אלא דילמא קיי"ל כר"י בר"י וא"כ בעינן סתירה עפ"י שנים מיהת. וכ"כ רבינו ונפקי סהדי דאסתתרא והרמב"ם כ' וראה אותה כו' הרי דסתירה עפ"י עצמו ג"כ מהני וזה לא שמענו. וכבר העיר ע"ז הגאון בני אהובה. והעלה דאפי' אינה שותה בודאי מכ"מ אסורה שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. והוא עצמו כמאה עדים דמיא. ובשלמא לשתות אינו נאמן לנו למחוק את השם על פיו שקינא לה או שנסתרה אלא עפ"י עדים לכל א' כדאית לי'. אבל לאוסרה על עצמו ודאי רגלים לדבר בקינוי וסתירה עפ"י עצמו. מיהו עדיין ק' מש"כ הרמב"ם בה' אישות אסורה עליו בזה"ז שאין שם מי סוטה כו'. הא אפי' בזמן הבית ג"כ אסורה עליו וא"א לבודקה. והעלה עוד הגאון הנ"ל דודאי בזה"ז שאין מים לבדוק יש בזה רגלים לדבר משא"כ בזמן הבית שיש קנוי חמור דאפשר להשקותה ממילא אם לא קינא לה באותו אופן אינו רגלים לדבר כלל. שהרי מזה שלא קינא לה עפ"י שנים ראיה היא שאין הבעל מקפיד כ"כ ואינה חושדה בכך. משא"כ בזה"ז שאין נ"מ בדבר למאי יקנא לה עפ"י שנים. וא"כ שפיר הוי רגלים לדבר. זהו ישוב הגאון ב"א. והנה דברים אלו נכונים מסברא וקרוב לזה כ' הגאון מהרי"ט ספר שני חלק אה"ע סי' א'. אבל ידוע שאין דרכו של הרמב"ם להוציא מלבו הלכה שאין לה יסוד בגמרא. אלא ע"כ נוס' הרמב"ם ג"כ כמש"כ דלא גריס ודילמא קיי"ל כר"י בר"י. ובאמת גוף הסוגיא אינו מובן כ"כ. דמהיכי תיתי להסתפק בדבר הא הלכה כסת"מ וגם רבים פליגי עלי'. אלא ר"ח מסורא אליבא דכ"ע קאמר דלא לימא אינש לאיתתי' בזה"ז ומשמעו אפי' בינו לב"ע. ומזה למד הרמב"ם לחלק בדבר. דבזמה"ז הוא דהוי רגלים לדבר אבל בזמן הבית לא נאסרה עליו בכך וכסברת הגאון ז"ל. והשתא מש"כ הרמב"ם בה' סוטה מיירי בזמן הבית כמו כל אותו ה' סוטה. וע"ז שפיר קאמר דיותר טוב לקנא לה עפ"י עצמו כדי שלא תאסר בזה מיד. אבל בה'. אישות דמיירי בדינים הנהוגים בזה"ז הזהיר הרמב"ם שלא לקנא לה כלל. ואסקינא ונסתרה אפי' עפ"י עצמו נאסרה משום שרגלים נדבר. [וראיתי בשו"ת בית דוד סי' כ"ה שיישב דהא שכ' בה' סוטה אלא בינו לבינה בנחת. היינו משום שאינו בתורת חשד אלא באזהרה להרחיקה מאסור יחוד מש"ה לא הוי קנוי. ואין דבריו נראין. חדא דא"כ אפי' בפני עדים נמי. ותו הא פסק הרמב"ם דאפי' קינא לה מתוך כעס וקטטה הוי קנוי. וע' מהרי"ט שם שפי' קרוב לזה והסביר בדוחק לשון הרמב"ם. ויותר נראין פי' דברי הרמב"ם הוא כמש"כ. מיהו הש"ע אה"ע סי' קע"ח היסב לשון הרמב"ם בשני מקומות וכ' שלא יקנא לה בפני עדים ואפי' בינו לבינה אלא מוכיח אותה בינו לבינה כו' והוא כשו"ת ב"ד שלא יאמר קנוי כלל]: נחזור לדברי רבינו שפסק כר"י בר"י. מכ"מ קשה אמאי כתב דנפקי סהדי הא בראית הבעל עצמו סגי לאסור כמש"כ הרמב"ם. ומכש"כ לדעת הפוסקים דשיטת רבינו דראית הבעל בדבר מכוער מהני לאסור אותה עליו כמו בראו עדים כמו שיבואר בסי' קל"ד אות ח' בס"ד. א"כ אמאי בקנוי וסתירה בעינן גם לאסור דוקא עדים. אבל כד דייקת בסמוך מיושב שפיר. דבזה מחולק רבינו עם הרמב"ם ז"ל וס"ל דסתירה הבא אחר קנוי אינו דבר מכוער כלל אלא קפידא דבעל מש"ה קיל משאר דבר מכוער ואינו רגלים לדבר אלא עפ"י עדים:

ג

(ג) מי אמרינן קפידא דבעל היא כו'. וכל הענין. בגמרא אי' מי אמרינן בקנוי דבעל תלא רחמנא ובעל הא מחיל לקנויו. או דילמא כיון דקני לה מעיקרא לא מצי מחיל לה. ולא נתפרש כ"כ סברא דהתירא ואיסורא. וממש"כ התוס' שם ד"ה ש"מ ותפשוט נמי עוברת על דת אם רצה בעלה לקיימה מקיימה. למדנו דספיקא דהגמ' הוא אם מיקרי דבר מכוער כ"כ עד שא"א למחול לה שהרי אפי' אחר שמחל ג"כ הוי מכוער להתייחד עם זה האיש שקינא לה ממנו וכמש"כ הנימוק"י יבמות פרק ב' וסתר בזה דעת רבינו דס"ל בסי' קל"ד שעפ"י דבר מכוער מוציאין אשה מבעלה. וא"כ שפיר אסתפק הגמרא אי מצי למחול גם על דבר מכוער כזה או לא. ופשיט דמצי למחול עד שלא נאסרה. ומש"ה הוכיחו התוס' שפיר דמכש"כ בעוברת על דת לחוד מצי לקיימה. וכ"ז הוא לפי דברי הרמב"ם שכ' בה' אישות פכ"ד שקנוי וסתירה אין לך דבר מכוער מזה. אבל רבינו ע"כ לא ס"ל הכי שהרי ס"ל דעפ"י דבר מכוער תצא וא"כ א"א למחול. מש"ה הסביר איבעי' דגמרא ג"כ בא"א. אי אמרינן שאינו אלא קפידא דבעל. פי' לא שרגלים לדבר שזינתה מחמת שעשת' דבר מכוער כזה ועברה על ד"ת. אלא משום שעברה על קפידא דבעל בזה הוא רגלים לדבר שזינתה ג"כ. וא"כ אחר שמחל שוב אין רגלים לדבר. או דילמא דכיון שקינא לה. נאסרה מד"ת להתייחד עם האיש כמו דאסור לעשות דבר פריצות וכעור. וכיון דעברה ע"ז ועשתה דבר מכוער שוב נאסרה על בעלה דהוי רגלים לדבר. ולפי זה הטעם אחר דשוי עלה אסור יחוד שוב א"א למחול. וכ"ת הא גם בלא קנוי דבעל אסורה להתייחד. הל"ק חדא שהוסיף לאסור אפי' באופן שאין בזה משום יחוד כגון דבעלה בעיר. ופתח פתוח לרשות הרבים וכדומה וכמבואר בסי' קע"ח ס"ח. ותו דעפ"י זה האיסור של יחוד דמקרי עוברת על דת לא נאסרה כ"כ כמו עפ"י האסור חמור שייחד לה להתרחק מזה האיש בפרט דהוי דבר מכוער. ופשיט הש"ס דמצי למחול. ולמדנו דלא מצי משוי עלה איסור. ואינו דבר מכוער כלל. אלא קפידא דבעל וכפי המסקנא. ולפי זה לא נפשט כלל האיבעי דעוברת על דת. והיינו שכ' הרא"ש בשם הראב"ד בפ' המדיר דבעי' זו לא נפשטה. והא דאי' בש"ע סי' כ"ב ס"א דאם קינא לה לא יתייחד עמה ואע"פ שבעלה בעיר. משמע שיש בזה איסור. הש"ע לטעמי' דפסק בסי"ב שאין מוציאין ע"י כעור וס"ל כהרמב"ם ונימוק"י דקנוי וסתירה הוי דבר מכוער. ותו דגם לאסור על בעלה הוא אסור: ולכאורה יש להוכיח כשיטת רבינו שאין בזה איסור דבר מכוער מדאי' בברכות דל"א שאמרה חנה אלך ואסתתר לפני בעלי ובשלמא משום איסור יחוד לא קשה שהרי אמרה לפני בעלי. פי' שיהא בעיר. אבל אי סתירה שאחר קנוי מיקרי דבר מכוער ואסור ממש קשה. מיהו בל"ז ג"כ קשה וכי שרי לגרום מחיקת השם והרי תני' בספרי נשא פי' כ"א שמעון ב"ע א' בטהורה הכ"מ הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות לכך נאמר והאשה ההיא תשא את עונה [כצ"ל] אלא צ"ל שראתה חנה עצמה מסוכנת כמאמר רחל ליעקב ואם אין מתה אנכי כך ראתה חנה שתמות מעצר רעה ויגון של קנאה. ומפני פקוח נפש שרי. וכ"ת הא תינח איסור מחיקת השם. אבל איסור דבר מכוער דאביזרייהו דג"ע הוא. ואין מתרפאין בג"ע אפי' במקום סכנה. איברא לשיטת רבינו לעיל סי' מ"ב דהא דג"ע חמור אינו אלא בעל כרחה ומשום פגמה דידה דהוי כש"ד ניחא. ושם אות ד' הראנו לדעת שזהו שיטת הרמב"ם ג"כ. ולשיטת התו' דג"ע הוא משום חומר האיסו' צ"ל כמש"כ בפסחי' דף כ"ה ד"ה חוץ ובכ"מ דדוקא גוף ע"ג וג"ע יהרג וא"י ולא אביזרייהו. ועי' מש"כ בסי' קל"ד אות ג' בס"ד שהבאתי דעת הירו' דא"א למחול הקנוי ומשום דס"ל להירו' באמת שזהו בכלל דבר מכוער ותצא: ועל בן סו"מ שאם רצו אביו ואמו לקינוי שמקיימין אותו. כ"ה בכת"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף