העמק שאלה/צו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה צו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ויולדת איתקש לנדה כו' וכי טבלה בשמיני לא תטבול אלא בלילה כ"ה בכת"י. וז"ל בה"ג ה' נדה ואיתתא כד חזיא נדה כד פסקא שביקא ההוא יומא דפסקא ביה והדר מניא שבעה נקיים וטבלה לאורתא דתניא כו' ואפי' כי טבלה בשמיני לא תטבול אלא בלילה כו' וכ"ז כשיטת התוס' נדה ד' ס"ז והרא"ש שלהי הלכות מקואות דאפי' לדידן שאין לנו דין נדה וכולהו ספק זבות משום דפשט המנהג כדר"ז מכ"מ אסור לטבול ביום שמיני משום סרך בתה. וע' ספר הישר לר"ת שתלה עצמו בזה הפסק על רבינו וז"ל ומזקנים אתבונן שכן פסק רב סעדיה אצל ה' נדה ורב אחאי שהיה ראש לגאונים שבדור כ"כ בפ' אחרי אע"פ שמביא ראיה מנדה ויולדת כל זייבה בהדייהו משום דר"ש לא חש לפרש כו'. ר"ל דר"ש אוסר טבילת זבה ג"כ בשביעי כמ"ש התו' נדה ד"ה אבל. וכ"כ הראב"ד בס' בעה"נ שער הטבילה בשמו של רבינו וז"ל וכ' ר"א משבחא ז"ל דאי טבלה בשביעי לא עלתה לה טבילה עכ"ל ולא נצרך אלא לזה"ז עכ"ל הראב"ד והבעה"מ חולק ע"ז וכתב שרבינו מיירי היכא דלא נהגו כר"ז. אבל כבר כתב הרמב"ם ה' א"ב פ' י"א ה"ד שנהגו חומרא זו בכ"מ שיש ישראל. מיהו מה שפסק רבי' לענין בדיעבד דלא עלתה לה טבילה לא הסכימו הפוסקים לדעתו כמש"כ הר"ן ה' נדה וש"ע יו"ד סי' קצ"ז ס"ד:

ב

(ב) ורבא במחוזא כו' ור"י בפומבדיתא כו' לפנינו אית' ור"י כו'. ואח"כ ורבא. וכן הוא בכת"י והכי עיקר דביום שמת ר"י נולד רבא מיהו נראה דלפני התוס' היה הנו' כגי' רבינו לפנינו מדגרסי רבה תיקן במחוזא כדמשמע דבריהם ד"ה משום כו' ואביי ורבא בדור א' היו ע"ש במהרש"א. ולכאורה קשה למה נדחקו בזה לגרוס רבה ומפני זה הוצרכו לומר דאביי ורבא בדור א' היו הא רישא דמחוזא היה רבא ולא רבה. ובאמת ברא"ש שם ליתא כ"ז ע"ש. אלא משום דלפניהם היה הגי' רבא ואח"כ ר"י להכי הוכיחו דרבה תקן במחוזא שהיה חבירו ובזמנו של ר"י ואע"ג דר"י קשיש מניה דרבה ורבה מלך אחריו כפי' רש"י גיטין ד' ס"א מכ"מ זה מצוי טובא. ואפשר דתקנת רבה במחוזא קדמה לתקנת ר"י בפומבדיתא:

משום אמבולאי. לנוסח זו משמע כפי' שני ברש"י בנינים של מערות היו בדרך בית הטבילה ואם תפול שם תסתכן והוא כמו אמבוניא שהביא הערוך בערכו ופי' חתיכות חומה. אבל בגמרא איתא אבולאי והכי איתא בכתב יד משום אונסא דאבולאי. ונראה כפיר' הראשון שברש"י שהוא שומרי העיר:

ג

(ג) וכי טבלה צריכה לעיוני נפשה. דילמא מידבקה בה מאיסה דקירא או לישא כו' כצ"ל. וכן העתיק הראב"ד ז"ל בדיני חפיפה והעתיק שם בשמיה של רבינו כה"ע. ויש איזה שנוים מהנמצא לפנינו. ולרגלי ביאורינו נתחכם עליהם בעזרתו ית"ש. ובפי' עיוני נפשה נסתפק הראב"ד אי ברחיצה קאמר או עיוני בעלמא. וכדעת התו' נדה ד' ס"ו דעזרא לא תיקן חפיפה אלא לראש. אבל כל הגוף בעיוני סגיא. וכן הסכימו הפוסקים ולא נהגו בשטיפה ורחיצה אלא מצד החומרא כמש"כ האחרונים ז"ל ביו"ד סי' קצ"ט. וכבר נהגו חומרא זו בימי הגמרא כמו שהוכיחו התו' מהא דדודא חסרת ועוד ראיות והטעם לזה י"ל שלא רצו לטירחא שיעיינו אחרים עליהם במקום שאין העין שולט על עצמו. מש"ה הנהיגו שטיפה במים ושוב לא בעי עיון כמש"כ הט"ז שם. וקרוב לזה כ' התו' ב"ק ס"פ מרובה ע"ש:

ומש"כ רבינו וצריכא למיסרק רישא והדר מטבלא דילמא מיקטר כו' העתיק הראב"ד ז"ל בזה"ל וצריכה למיחף רישא ולמסרק מזיא דלמא מיקטר כו' ושני דברים הן. למיחף היינו שפשוף בחמין ואח"כ למסרק במסרקת וכן הוא להלן עזרא תיקן חפיפה ולמיבדק שפיר. והכוונה חפיפה וסריקה וזהו הבדיקה:

ד

(ד) ורחץ במים את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ כו'. הוא קרא דבע"ק ובגמרא עירובין הובא ברייתא בזה"ל ורחץ את כל בשרו שלא יהא דבר כו' ושלטו בנוסחא זו ידי מגיהי ספרים ורחץ במים את כל בשרו. ואני אומר ח"ו להגיה דבדיוק נשנה הכי. משום דהתם מידרש עוד במים מי מקוה את כל בשרו מים שכל בשרו עולה בהן. וזהו דוקא במקוה דכתיב בבע"ק וכתיב את כל בשרו ולא בזב דבעי מים חיים וכתיב ורחץ את בשרו. ומכאן למדנו שהמעיין מטהר בכ"ש ומקוה במ' סאה כמש"כ בבעה"נ להראב"ד והובא בב"י בסי' ר"א. משא"כ בדרשה ראשונה שלא תהא חוצץ וכו' נ"ל מאת בשרו לחוד ואפי' במים חיים אסור חציצה ולהכי לא נישנית בבא זו ע"ס הכתוב. ורחץ במים את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ דס"ד דדוקא במי מקוה פסל חציצה קמ"ל דאפי' הוה כתיב את כל בשרו לחוד משמע הכי. זהו כוונת הבריי' בשלימות. אבל רבינו לא הביא אלא דרשה דחציצה מש"ה הביא הכתוב כצורתו [* בכת" ליתא במים וכנוסחא ישנה בגמרא]:

שיהו קורין במנחה בשבת. ושיהו קורין בשני כו'. כצ"ל וכ"ה בכת"י. ותקנה בפ"ע היא.

ה

(ה) ולא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה לא משום דקרירי אינון ומכריך מזיא ולא עיילין בהו מיא שפיר כ"ה בכת"י. ולפי זה ס"ל לרבינו כמש"כ הרא"ש בשס ר"ח בה' מקואות סי' כ"ד. והראב"ד העתיק לשון רבינו וכד חיפפא לא תחוף אלא בחמימי ואמרינן אפי' בחמי חמה דחמימי משרי מזיא וקרירי מסכסכי מזיא ע"כ. מבואר דחמי חמה כשר לדעת רבינו. וכבר מצינו שנחלקו הראשונים ז"ל בנוסחא שבספרו של רבינו בכמה ענינים:

ו

(ו) וצריכא למשרא מסרקא דרישא סמוך לטבילתה דשלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בע"ש ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. ואי אתרמי לה טבילה בשמשי דשבתא כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י. וכל הענין ישנו בה"ג. וכבר הביאו התוספת וכל הראשונים דעת רבינו בהא דרמי שם בגמ' הלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה אהלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה ומשני הא דאפשר הא דלא אפשר. וקיימו וקבלו לפירוש רבינו . דה"ק כ"ז שאפשר בלילה תחוף דוקא בלילה. ואם א"א בלילה רשאה לחוף ביום. וממילא מובן דמפרש הא דאמר רבין ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. כמשמעו דזה אסור לפי האמת. וכ"ז דלא כפרש"י בהא דרבין בזה"ל ותמה ע"ע כו' שהרי בקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילתה כ"כ אלא משו' דאי חפפה בליל טבילתה אימא לא חייפה שפיר מתוך שמהומה לביתה עכ"ל. מבואר דרבין גופא ס"ל דיש לחוף ביום דוקא. ועפי"ז מפרש הא דאפשר הא דלא אפשר. הא דאפשר לחוף ביום חופפת ביום הא דלא אפשר לחוף כגון מוצאי שבת כו'. והרא"ש הקשה על פי' רבינו בזה"ל וסוגיא דגמרא לא משמע כפירושו. דקא מיבעי ליה אשה מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה. אלמא משמע דיותר טוב לחוף ביום דחיישינן שמא לא תחוף כהוגן בלילה מתוך שמהומה לביתה עכ"ל. ולכאורה יותר ראוי להקשית על שיטת רבינו על מ"ז דאסר בלילה. הא רבין משמיה דר' יוחנן שלח ותמה על עצמך היאך אפשר שתחוף ביום ותטבול בלילה. ולפי' רבינו האמת כן דאסור ביום. אבל באמת לק"מ דהא דרבין י"ל דלא מיירי בטבילת נדה לבעלה אלא אשה לטהרות דלא שייך חשש דמהומה לביתה ובעיא חפיפה כדאיתא בתו' ד' ס"ו ב' ד"ה אם ע"ש שהחמירו עוד יותר מלבעלה ובעינן דוקא סמוך. אבל מר זוטרא מיירי לבעלה ומש"ה יש גורסים נדה מהו שתחוף בלילה כו' עי' ברא"ש. וס"ל למר זוטרא דמשום שמהומה לביתה מיקרי לא אפשר ולא בעינן סמוך לחפיפה טבילה. אבל על הפסק הלכתא אהלכתא דמיירי באשה לבעלה שפיר מקשה הרא"ש. אבל דעת רבינו ושאר פוסקים דלמסקנת הש"ס דהלכה כר"ח מסורא דלא חיישינן למהומה לביתה. אם כן גם זה מיקרי אפשר ואסור להקדים חפיפה לפני טבילה ודוקא בלילה. ועי' עוד בזה בירושלמי מגילה פרק ד' הלכה א':

ומה שכתב רבינו דלא אפשר למיסרק משום דאתי לאתורי שערה כו'. הביא בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ד לאפוקי מדעת גדול אחד שהתיר למיסרק בשבת. ואולם בעיקר הטעם ומה שכתב הריב"ש לסתור דעת הערוך אין כאן מקומו ובפ' אמור סי' ק"ה אות ד' יבואר עה"נ ברצות עליון ית"ש: [* והנה הריב"ש ז"ל שם כ' הטעם דסריקה אסור בשבת משום דאמרי' בנזיר דף מ"ב כל הסורק להסיר נימין המדולדלין הוא מכוין ועוד הביא מ"ש רש"י ז"ל בשבת ד' נ' דסריקה הוי פס"ר. אך שהקשה על דברי רש"י ז"ל אלו מסוגיא דנזיר שם דאמרינן שם הטעם דנזיר אסור לסרוק משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלין הוא מכוין ואי דהוי פס"ר א"כ אפי' אינו מכוין אסור. ונדחק ליישב ע"ש. ונראה דמדברי רבינו ז"ל ג"כ יש ללמוד דס"ל דהוי פס"ר כדעת רש"י ז"ל דאי מטעם מכוין אסור א"כ כאן דמיירי באשה שסורקת לטבילה אמאי אסור הא כאן אינה מכוונת להסיר נימין המדולדלין רק להפריד השערות שלא תהא חציצה. וכיון דאינה מכוונת להסיר נימין אמאי אסור אלא ע"כ דס"ל דהוי פס"ר. והכי מוכח ג"כ דעת בה"ג שכתב ג"כ כדברי רבינו. וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזירות שכתב וז"ל אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה עכ"ל הרי דמטעם פס"ר אסר הסריקה וכן פי' הרע"ב ז"ל בנזיר שם וע' מ"ש מו"ח שי' להלן בשאילתא ק"ה לתרץ קושית הריב"ש ז"ל. ולי נראה לתרץ ע"פ מה שנבאר תחילה טעם הרמב"ם ז"ל שכ' ואם עשה כן אינו לוקה. והנה הכ"מ כתב הטעם משום דקיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר. ודבריו ז"ל תמוהים דא"כ אפי' לכתחילה יהא מותר. וע"כ הטעם דלכתחילה אסור משום דהוי פס"ר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא מפני שמשרת את השער ודאי ובפס"ר אפי' ר"ש מודה דאסור. וא"כ אמאי אינו לוקה. וכבר תמה כן בס' קרבן עדה בנזיר שם. לכן כתב הוא ז"ל הטעם דאינו לוקה משום דאין מלקות אלא בתער ע"ש. אמנם ג"ז תמוה דאדרבה הא מבואר בהדיא בהרמב"ם שם ה' י"א דלאו דוקא בתער חייב אלא אפילו ביד נמי חייב. ודוקא גבי סם המשיר את השער כתב דאינו לוקה. [משום דכיון דאינו משיר מיד רק לאח"ז לא הוי רק גרמא ואינו לוקה וכמ"ש הא"מ ע"ש]. וגבי סם נמי כתב דמ"מ עשה אית ביה וכאן משמע דדעתו ז"ל דאפי' עשה אין בו מדלא כתב דיש בו עשה כמו שכתב גבי סם. לכן נראה דדברי מרן הכ"מ ז"ל נכונים ומה שהקשה עליו הק"ע ל"ק מידי דודאי אף דהוי פס"ר להשיר שער מ"מ הא נזיר אינו מחוייב מלקות אלא כשתלש השער מעיקרו אבל אם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה. ואפילו עשה אין בו לדעת הרמב"ם ז"ל רק איסורא דרבנן וכמ"ש הלח"מ שם. ומעתה נהי דסריקה או חפיפה באדמה הוי כס"ר להשיר שער. מ"מ לא הוי פס"ר להשיר שער מעיקרו והכי נראה מדברי הריב"ש ז"ל שם. ומש"ה לכתחילה אסור משום דאיסורא דרבנן איכא אפילו כששייר כדי לכוף ראשו לעיקרו ולזה הוי פס"ר. אבל מלקות אינו חייב דכיון דאינו לוקה רק כשתלש מעיקרו ולזה לא הוי פסיק רישיה מש"ה אינו לוקה. וא"כ דברי הכ"מ נכונים ואדרבה תמיהני עליו ז"ל שכתב דקיי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר. והדבר פשוט דאפי' לר"י דס"ל דשא"מ אסור מ"מ ודאי אינו לוקה דהא הוי התראת ספק כיון דלא הוי פס"ר ואפי' למ"ד התראת ספק הוי התראה מכ"מ בכה"ג שהוא עצמו אינו יודע אם יעבור לכ"ע לא הוי התראה כמ"ש התוס' בסנהדרין ד' ע"ט ד"ה אי נמי. וכ"כ בכתובות ד' ט"ו ד"ה וספק ע"ש. וכ"ש הכא דאינו מכוין כלל לעבור עבירה פשיטא דלכ"ע אינו לוקה. עכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאינו לוקה נכונים בטעמם: [

והנה יש להוכיח מזה דדעת הרמב"ם ז"ל דפס"ר בדרבנן אסור ולא כהתה"ד שהובא במ"א סי' שי"ד סק"ה דפס"ר בדרבנן מותר דא"כ אפי' לכתחילה נמי יהא נזיר מותר לסרוק אע"ג דהוי פסיק רישיה מכ"מ לפי מה שביארנו לא הוי רק פס"ר בדרבנן אלא מוכח דס"ל דפס"ר בדרבנן אסור והכי מוכח להדיא מדבריו ז"ל בפ"א מה' שבת שכתב וז"ל דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה מלאכה בגללן ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה ה"ז מותר כיצד גורר אדם כסא מטה וספסל כו' וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת כו'. וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה מותר. אבל עשה מעשה ונעשה בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב כו' עכ"ל הרי מבואר מדבריו ז"ל דגבי גורר מטה כסא וספסל. וכן גבי הליכה ע"ג עשבים אינם מותרים אלא בדלא הוי פס"ר. אבל בפס"ר אסור. והרי אפילו אם יכוין לעשותן אין איסורן רק מדרבנן דגבי גורר מבואר להדיא בשבת ד' מ"ו דאין איסורן רק מדרבנן דלא הוי רק חורש כלאחר יד ע"ש. וכן גבי הליכה ע"ג עשבים אפילו אם יכוין לתלוש מ"מ הוי תולש ברגליו ומבואר בתוספתא פ"י דשבת דתולש ברגליו הוי מדרבנן וכיון דאין איסורן רק מדרבנן ואפ"ה אוסר הרמב"ם ז"ל בפס"ר ש"מ דס"ל דפס"ר בדרבנן אסור ודלא כמ"ש בס' חמד משה סי' שט"ז דדעת הרמב"ם ז"ל דפס"ר בדרבנן מותר ע"ש. וראיתי להרב המאירי ז"ל בחידושיו לשבת ד' כ"ט הביא מחלוקת הראשונים ז"ל אי פס"ר בדרבנן מותר ע"ש. ונראה לומר דדבר זה הוא מחלוקת בגמרא דהנה איתא בשבת ד' כ"ט מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור. כן היה גירסת הראשונים ז"ל וכן הסכים הריב"ש שם אלא שהתו' שם וכן בפסחי' ד' כ"ה הקשו ע"ז הגירסא. ומש"ה גרסי אבל בגדוד"לים ה מותר ע"ש אבל בראשונים ז"ל מבואר הטעם דבגדולים ד"ה אסור משום דהוי פס"ר. ובזה מיושב קושית התו' על הגירסא דד"ה אסור. והנה לפי זה יש להקשות כיון דבגדולים הוי פס"ר א"כ מ"ט דמ"ד דאפי' בגדולים שרי ר"ש. וע' מש"כ מו"ח שי' בסי' ק"ה בזה. [ודוחק לומר דבזה פליגי אי הוי גדולים פס"ר דזה אין סברא לומר וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ' כל הכלים וכ"כ התו' בפסחים ד' ס"ה ד"ה המכבד]. ול"נ דבזה פליגי אי פס"ר בדרבנן אסור אי לא. מ"ד דבגדולים אסור היינו משום דס"ל פס"ר בדרבנן אסור. ומ"ד דאפי' בגדולים נמי שרי ר"ש היינו משום דסבר פס"ר בדרבנן מותר דגורר לא הוי רק מדרבנן כמ"ש לעיל. והרמב"ם ז"ל שפסק דפס"ר אסור בגורר היינו משום שפסק כמ"ד דבגדולים אסור. ובזה מיושב קושית הרמ"ך ז"ל שהובא בכ"מ שם. שהקשה אמאי לא הביא הרמב"ם ז"ל דבגדולים אסור ע"ש. ולפי דברינו א"ש. דכיון דפסק להדיא בגרירה דאי הוי פס"ר אסור. א"כ לא נצרך להביא דבגדולים אסור דממילא משמע דאסור כיון דהוי פס"ר. והנה רבא ס"ל בפסחים ד' כ"ה דבגדולים שרי ר"ש. א"כ מוכח דס"ל דפס"ר בדרבנן מותר. ומעתה מיושב קושית הריב"ש ז"ל שכתבנו לעיל. דאי סריקה הוי פס"ר א"כ למה אסר בנזיר מטעם מכוין תיפוק ליה דאפי' אינו מכוין אסור מטעם פס"ר. ולפי דברינו א"ש דהא התם בנזיר רבא הוא דקאמר לה [בגירסתינו איתא רבה אבל הריב"ש שם גרס רבא ע"ש ורבא אזיל לטעמיה דס"ל פס"ר בדרבנן מותר. ומש"ה ע"כ מטעם מכוין אסור דאי מטעם פס"ר היה מותר דבנזיר לא הוי רק פס"ר בדרבנן משא"כ לפי מאי דקיי"ל פס"ר בדרבנן אסור א"כ אפי' אינו מכוין אסור מטעם פס"ר. ומיושב קושית הריב"ש ז"ל. וע' בש"מ נזיר שם מ"ש בשם הרא"ש ז"ל. וע' בהרא"ש סוף פ"ב דביצה ודו"ק. [הן אמת שדעת רש"י ז"ל דפס"ר בדרבנן מותר וכמו שהוכיח השעה"מ בפ' כ"ה מה שבת מדכתב רש"י ז"ל בביצה ד' ל"ג דלפי מאי דקיי"ל דשא"מ מותר לא קיי"ל כרב יהודה במדורתא ע"ש אע"ג דהוי פס"ר ש"ע דס"ל לרש"י ז"ל פס"ר בדרבנן מותר והביא כן בשם הש"ג והפר"ח ע"ש. וא"כ עדיין פרש"י ז"ל אינו מיושב דלמאי פי' בשבת ד' נ' דמטעם פס"ר אסור לנזיר לסרוק הא לפי מאי דקיי"ל פס"ר בדרבנן מותר ע"כ מטעם מכוין אסור. מ"מ נראה דרש"י ז"ל דקדק לפי הסוגיא דשם דע"כ סוגיא דהתם ס"ל דפס"ר בדרבנן אסור. דאי נימא דס"ל פס"ר בדרבנן מותר א"כ היאך מקשי שם ואי ר"ש מישרי קא שרי דתנן נזיר חופף ומפספס. וע"ש בפירש"י ז"ל. והיאך מדמה שבת לנזיר דהא י"ל דחפיפה אסור לר"ש מטעם פס"ר והא דשרי גבי נזיר היינו משום דבנזיר דאינו חייב מה"ת רק כשעקר השער מעיקרו. א"כ הוי פס"ר בדרבנן ומש"ה מותר. משא"כ בשבת דאסור מה"ת אפי' כשלא עקר מעיקרו א"כ הוי פס"ר בדאורייתא ואסור. אלא ע"כ דס"ל להך סוגיא דפס"ר בדרבנן אסור. ומש"ה שפיר הוכיח הגמ' דע"כ חפיפה לא הוי פס"ר דאי הוי פס"ר אף בנזיר היה אסור. וא"כ דברי רש"י ז"ל נכונים. אלא שלכאורה קשה לומר דיהיה זו הסוגיא שלא אליבא דהלכתא. ונראה לתרץ דהנה השעה"מ שם הקשה ע"ד רש"י ז"ל דביצה הנ"ל. דלפי דבריו ס"ל לרב יהודה דשא"מ אסור. והרי ר"י ס"ל בשבת ד' נ' עפר לבינתא שרי א"כ ס"ל לר"י דשא"מ מותר ע"ש. ולפמ"ש מיושב קושי' השעה"מ דודאי ר"י ס"ל דשא"מ מותר. והא דאסר במדורתא היינו משום דהוי פס"ר וס"ל לר"י פס"ר בדרבנן אסור. ומעתה כיון דמוכח דר"י סבר פס"ר בדרבנן אסור. א"כ א"ש מאי דס"ל להסוגיא דשבת ד' נ' דפס"ר בדרבנן אסור. דהא התם אזלי הסוגיא אליבא דרב יהודה ור"י באמת הכי ס"ל]. הרי בררנו בס"ד דסריקה הוי פס"ר ובשבת לכ"ע אסור. ורק בנזיר הוצרך רבא לאסור מטעם מכוין לטעמי' אבל בשבת לכ"ע אסור אפי' אינו מכוין משום דהוי פס"ר. וא"כ דברי רבינו ובה"ג ז"ל שכתבו הטעם דאשה אסורה לסרוק לטבילתה הוי משום אתורי שערה נכונים. ואע"ג דלא מכוונת מ"מ הוי פס"ר ואסור. מיהו כל זה אינו אלא לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזירות דאם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אפי' עשה אין בו. אבל לדעת התוספת בנזיר דף ל"ט דאפילו הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אית ביה עשה ע"ש. וכן הוא דעת הריב"ש ז"ל שם. אם כן ע"כ מוכח דבסריקה לא הוי פס"ר. דאי הוי פס"ר א"כ לא נצרך רבא לאסור מטעם מכוין. ונמצא דהריב"ש ז"ל יפה הקשה על רש"י לדעת עצמו. וזהו שהתוס' בשבת ד' נ' כתבו לאסור סריקה מטעם מכוין ונטו מפרש"י ז"ל שהוא משום פס"ר. והיינו משום דאזלי לטעמייהו. דלדידהו ע"כ מוכח דלא הוי פסיק רישי' כמ"ש. מיהו לדידהו יקשה מה שהקשינו דאם כן באשה שסורקת לטבילה אמאי אסור הא כאן אינה מכוונת להסיר נימין המדולדלין. ובנדה דף ס"ז פסקינן שם להדיא דאסור. מיהו לדידהו י"ל דס"ל דגזרו כאן שמא תכוון כיון דאורחיה בהכי. וכה"ג כתבו התוס' בשבת ד' קמ"א ד"ה דילמא ע"ש. [ומעתה גם דברי רבינו ובה"ג י"ל הכי]: אלא שקשה לי לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דס"ל דאשה הטובלת אינה צריכה לסרוק במסרק וסגי אם תפספס בידה היטב. והובא בש"ך סי' קצ"ט ס"ק א'. א"כ אמאי אשה אסורה לחוף בשבת הא לפספס בשבת מותר דהא נזיר חופף ומפספס. ומזה מוכח דרבינו ובה"ג ס"ל כדעת רש"י ז"ל בב"ק ד' פ"ב דבעינן מסרק דוקא ומש"ה אסור בשבת. ועי' בס"ט שם סק"ט. ולדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל צ"ל דהא דאשה אסורה לחוף בשבת היינו משום דכיון דהחפיפה צריך להיות במים. וכמה שהעלה הס"ט שם דבעינן דוקא שיהיה המים בשעת חפיפה ע"ש. א"כ אסור לחוף מטעם סחיטה ואף ע"ג דאינה מכוונת לסחיטה מ"מ פס"ר הוא. [ונראה דרש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל אזלי לטעמייהו דלרש"י ז"ל דס"ל דפס"ר בדרבנן מותר. א"כ ליכא לאסור חפיפה מטעם סחיטה דהא סחיטה בשער הוי מדרבנן כדאי' בשבת ד' קכ"ח ואפי' ר"א דקאמר שם לעולם אימא לך דיש סחיטה בשער דחויי קא מדחי דאינו ראיה מהברייתא אבל לדינא לא פליג כמ"ש הפוסקים ומש"ה ע"כ צ"ל לרש"י ז"ל דבעינן מסרק. משא"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל לטעמייהו אזלי דס"ל פסיק רישי' בדרבנן אסור. כדמוכח מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות פרק כל הכלים גבי כיבוד דס"ל פס"ר בדרבנן אסור. וכ"כ להדיא הרשב"א ז"ל בחי' לשבת ד' ק"כ ע"ש. ומעתה שפיר י"ל דמשום סחיטה אסור לחוף. ומעתה גם לדעת התו' שכתבנו לעיל דס"ל דסריקה לא הוי פס"ר מצינו למימר דלדידהו האיסור בחפיפה הוי משום סחיטה. והתו' ג"כ לטעמייהו דס"ל פס"ר בדרבנן אסור כמ"ש המג"א שם ע"ש]. וראיתי להס"ט שם סק"כ שעמד בקושיא זו שהקשינו דלהרמב"ן והרשב"א ז"ל יקשה אמאי אסור לחוף ביו"ט. ותירץ משום דאסור לרחוץ בחמין ביו"ט. והוכיח מזה דהרמב"ן והרשב"א ז"ל ס"ל כדעת המ"ב דאסור להחם חמין ביו"ט לצורך רחיצת אבר אחד שאינו פניו ידיו ורגליו משום דהוי דבר שא"צ לכל נפש ע"ש. ואישתמיטתיה דברי הרשב"א ז"ל בחי' לשבת ד' ל"ט שכתב שם וז"ל. ולפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל נצטרך לומר דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינו שוה לכ"נ אסורה ד"ת. אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר ד"ת. משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר. לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר. אבל זרועו או שוקו אסור. וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ אלא שאסור מדרבנן עכ"ל. הרי מבואר להדיא מדברי הרשב"א ז"ל דלא כהמ"ב. ועי' שם בחי' הרמב"ן ז"ל ודו"ק. ומלבד זה דברי הס"ט תמוהים דאפי' אי נימא כדעת המ"ב. מ"מ נהי דאינה יכולה לחוף בחמין שהוחמו ביו"ט מ"מ יכולה לחוף בחמין שהוחמו עי"ט. ועוד דהא מבואר בש"ע א"ח סי' תקי"א דמותר להרבות במים חמין אם צריך מעט מים לבישול ע"ש. א"כ אף ביו"ט יכולה להחם חמין לחוף. דהא ודאי צריכה להחם חמין ביו"ט לבישול וכדומה. וא"כ יכולה להרבות במים חמין ובהמותר תחוף בהם. לכך הנכון כמ"ש לעיל דהטעם דאסורה לחוף בשבת ויו"ט הוי מטעם סחיטה. וע' ברכי יוסף ביו"ד סי' קצ"ט ס"ק ג' ודו"ק. כ"ז מחתני הרב ר' רפאל שי']:

ואפי' אתרמי ע"ש וחמישי בשבת שני יו"ט כו' בלילי שבת חופפת ברביעי בשבת וטובלת בלילי שבת משום דטביל' כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י.

ז

(ז) משום דטבילה בזמנה מצוה. וכת' עלה הראב"ד ז"ל בזה"ל מיהו מדפריש טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה עדיף ש"מ דהשתא דליכא טבילה בזמנה לא מתבעי למיטבל בלילי שבת ויו"ט דלא אפשר למהוי סמוך לחפיפה טבילה ואי עבדא עבדא ובלבד שתבדוק עצמה בשעת טבילה כו' ואני תמה איך אשה יכולה לטבול בלילי שבתות ויו"ט ואיך תנצל מסחיטת שער ולכן אני אומר כי ראויה הטבילה לדחות עד מוצאי יו"ט עכ"ל. והיה נראה דהרמב"ם ה' מקוואות פ"ב הי"ו כוון לדעת הראב"ד ז"ל שכתב ואם אפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד תיכף לחפיפה ה"ז משובח ובשעת הדחק או מפני החולי חופפת אפי' בע"ש וטובלת במ"ש ע"כ. הרי דאזיל בשיטת רבינו דלא כפרש"י. ומכ"מ מפרש הא דאפשר והא דלא אפשר בא"א ולא בליל שבת ויו"ט. אלא משום דס"ל דזה מיקרי אפשר לטבול ביום אחר ולסמוך חפיפה לטבילה וכראב"ד ז"ל. מיהו יש לדחות דהרמב"ם היה גריס כהרי"ף שלהי ה' נדה והילכתא חופפת בלילה וטובלת בלילה. קשיא הלכתא אהלכתא דדרש מרימר הלכתא אשה חופפת בע"ש וטובלת במ"ש. לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. ולגי' זו מבואר דמוקי הש"ס הא דמרימר בדלא אפשר ואמאי הא אפשר למיחף בלילה ודוחק לפרש שהיה יו"ט. להכי מפרש בדלא אפשר היינו בחולי וכדומה. ורבותא קמ"ל דאפי' הרחקה כהאי שריא בשעת הדחק. וכבר העיר בעל המאור בהגהותיו על ספר בעה"נ בדיני חפיפה שיש שנוי גי' ברי"ף מה שלא נמצא בספרי הגמ'. והנראה שם שהשכיל גם הוא לפרש באופן אחר עפי"ז והיינו כמש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל. אבל לפי גירסתנו דרמי הלכתא דחופפת ביום וטובלת בלילה אהלכתא דלא תחוף אלא בלילה. ושפיר י"ל הא דלא אפשר היינו שטבילתה בליל שבת. ויו"ט. ולפי זה אינו מוכרח דהרמב"ם ס"ל לאסור טבילה בליל שבת ויו"ט. הן אמת שאינו מפורש בגמ' ג"כ להתיר לפי פירושו. מ"מ בעיקר מש"כ הראב"ד דהשתא ליכא טבילה בזמנה מצוה לא הסכימו הפוסקים. אלא דודאי מצוה לטבול לבעלה בעת שתוכל ולא תאחר יותר ממה שקבעו לה חכמים. וע' ב"י ריש סי' קצ"ז בפי' דעת ר"ח והטור ובסי' קצ"ט השיג עוד על הראב"ד ז"ל. וע"ע בסמוך. מיהו אם היתה יכולה לטבול מקודם ודאי לאו זמנה מיקרי ואינו מן הנכון לטבול בשבת. אלא שהב"י סי' קצ"ז הקיל גם בזה משום דפשיטא ליה דטעם האוסרין טבילה בשבת הוא משום מתקן ומש"ה דחה מרן הב"י דעתם בשתי ידים מסוגיא דביצה פ"ב ואחריו הסכימו הגר"א והגאון סדרי טהרה. וע"ע בנה"כ ראיה ממשנה עצמה דשם דלב"ה מותר לטבול בשבת אפי' יכול לטבול מקודם. אבל דברי רבינו ובה"ג מאירים שלא משום מתקן אסור אלא משום דכל דאפשר לסמוך חפיפה לטבילה עדיף אם לא משום טבילה בזמנה מצוה. וכמו שנהגו בקצת מקומות שלא לטבול במ"ש אם נדחה הטבילה משום דעת רש"י דס"ל דהיכא דאפשר אין לחוף בלילה. [רק משום דרוב הפוסקים נקטי דעת רבינו לעיקר דלכתחילה יש לחוף בלילה. מש"ה לא נמנעו ברוב מקומות מלטבול במ"ש אפילו שלא בזמנה]. ה"נ לדעת רבינו והפוסקים דבליל שבת ויו"ט וגם נדחה יום טבילה אסור לטבול אז. והיאך אפשר לדחות דברי הראשונים ז"ל ואף כי רבינו ובה"ג שדבריהם מקובלים וכתבו שעיקר היתר הרחק חפיפה מטבילה היא משום שטבילה בזמנה מצוה. וע' מרדכי סוף ה' מקואות שהביא ראיה מדברי בה"ג אלו דס"ל כר"ח דהלכה טבילה בזמנה מצוה. אלמא שלא התיר בה"ג אלא כשהגיע זמן על פי חז"ל ולא ברצונה תליא. וממילא מש"כ בס"ט להסכים עם מנחת יעקב לחלק בין שבת ליו"ט לא נראין כלל. דודאי אי משום תקוני גברא יש מקום לחלק. אבל הראב"ד ביאר דליל יו"ט ג"כ אסור ומטעם הנ"ל:

והנה הראב"ד הוסיף איסור במקומות שהנשים הולכות בשערות ארוכות דהיאך תנצל מסחיטת שיער. ור"ל אפי' נימא דקיימא לן אין סחיטה בשיער כדעת הרי"ף והרמב"ם פ"ט מה"ש מכ"מ מדרבנן אסור כמש"כ הה"מ והב"י או"ח סי' ש"ל. וכבר הסכימו המ"א והגר"א סי' שי"ד דאפי' באיסור דרבנן אסור פ"ר ולא דמי להא דאיתא בביצה פרק ב' גזרה שמא יסחוט. דהכא ודאי תבא לידי כך והוי פס"ר דניחא לה. והב"י הקשה מהא דפ' במה אשה דילמא אתרמי לה טבילה של מצוה כו' אלמא דטבילה שרי ולא חיישינן לסחיטה. וי"ל דהתם מיירי לטהרות ואפי' בתולות היו טובלות עצמן ושערן מגולה ולא הוי סחיטה פס"ר ומש"ה אפשר שתטבול ביום השבת. וממילא גזרו שלא תהא אשה נשואה ג"כ יוצאה בחוטין דלא פלוג. והא דאי' בביצה שם דנדה מערמת וטובלת בבגדיה כו' מיירי ג"כ או בבתולות או באין לה שיער. ובאמת בזמן הפוסקים האחרונים ז"ל הנהיגו הנשים לגלח שערן להכי הקילו בדבר לטבול בשבת. וקרוב לומר דעיקר מה שהנהיגו רבותינו תגלחת שיער נשים נשואות מה שלא היה כן בימי המשנה כדמוכח בנזיר ד' כ"ח ובכ"מ. היינו משום דאז בימי המשנה שהיו גם בתולות טובלות עצמן לטהרות בע"כ היו נהוגין לטבול בשערות ארוכות והיו יודעות להזהר מסחיטת השיער. מש"ה נהגו גם נשואות כן. והשתא שאין בתולות טובלות יותר טוב שלא יהיה שערות לנשואות ולא יבואו לידי חילול שבת ח"ו. הא מיהא שראוי להחמיר ולמעט בטבילת נשים שלא בזמנה בשבת ויו"ט. ואף כי במקום שבנות ישראל יוצאות בשערות מקולעות:

מיהו לענין טבילה בזמנה נקטינן כרבינו דשייך אפי' בזה"ז שאינן טובלות בזמנן שמה"ת. מכ"מ כיון שהחמירו חכמים שלא לטבול בלא ספירת שבעה ואין ספירה בלי הפסק טהרה מעת שהפסיקה בטהרה וגמרה ספירתה ה"ז טבילה בזמנה. וראיה לזה מדאיתא בנדה דף ס"ו ב' אר"ה אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת. שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי יו"ט של ר"ה שחל להיות אחר השבת. וקשה לי הרי רב הונא היה בבבל שנהגו שני יו"ט של גליות ולמאי נקיט שני יו"ט של ר"ה. וגם רבינו כתב סתם ואפי' אתרמי ע"ש וחמישי בשבת שני יו"ט. בשלמא במשנה דפ' ר"א דמילה דנקיט שני יו"ט של ר"ה לענין מילה שלא בזמנה. י"ל דבא"י נשנית דלא הוי שני יו"ט של גליות. וכדעת הרא"ש שכתבתי בסי' ט' אות ד'. אבל ר"ה למאי נקיט הכי. אלא משום דלפי דס"ל דאסור למיחף בלילה וטבילה בזמנה מצוה דוחה מצות חפיפה יו"ט ש"ג וכמש"כ שם דעת הגאונים והרמב"ם דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט של גליות דמכ"מ יש בה מצוה. וה"נ טבילה בזמנה מצוה היה ראוי לדחות יו"ט ש"ג. ומש"ה קאמר רב הונא דבשני יו"ט של ר"ה ודאי חופפת בשלשה ימים קודם טבילה דהא אינו דוחה יו"ט של ר"ה. מש"ה גם בלא זמנה ג"כ שרי לחוף בא' בשבת ולטבול בחמישי בשבת. משא"כ שאר יו"ט של גליות אי הוי אסור לחוף בשלשה ימים קודם היה הדין נותן לחוף ביו"ט שני ש"ג. מיהו השתא דאמרי' שכן כו'. ושרי לחוף שלשה ימים קודם ודאי אסור לחוף ביו"ט שני ש"ג. וכן לפסק רבינו דחופפת בלילה אי חל הטבילה במוצאי יו"ט תחוף בלילה ואי חל בליל יו"ט שני תחוף בערב יו"ט. מש"ה כתב רבינו כאן שני יו"ט סתם ולא כלשון רב הונא. כדרכו לעיל בסי' ט' לענין מילה שכ' ואי איקלע חד בשבא ותרי בשבא תרי יומא טבא דריש שתא מעכבינן עד תלתא יומי כדתנן כו'. ובאמת א"א להיות כן השתא דלא אד"ו ראש ויותר טוב היה למנקט סתם יו"ט אלא נקיט לשון המשנה. ללמדינו דוקא דריש שתא לאפוקי יו"ט של גליות דמהלינן ביו"ט שני כמש"כ שם. אבל כאן דבאמת אין נ"מ בין יו"ט של ר"ה לשל גליות לא נקיט לשון הגמרא. [ואפי' בדיעבד אם לא חפפה ערב יו"ט אפשר דאסור לעשות ביום טוב. כמו מצות זמניות שדוחה שבת מכ"מ בדבר שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה אפי' שבותין. ה"נ מצוה שדוחה יו"ט שני ש"ג. כל שאפשר לעשותה מערב יו"ט אינו דוחה]. נחזור לענין דבימי רב הונא נהוג דין טבילה בזמנה מצוה אע"ג דכבר נתקלקל סדרי נדות וזיבות מתקנת רבי ראתה יום א' תשב ששה והוא כו' כדאי' בד' ס"ו א'. ויש לדחות דתקנת רבי לא נהוג בכל ישראל. שהרי לא תיקן אלא בשדות או בסודית עיר של לאו בני תורה ור"ה בד"ת קאי. מכ"מ יש מכאן סמך לקבלת רבינו דגם היום נוהג טבילה בזמנה וקבלת רבינו תכריע:

ח

(ח) וכי גדלה למזייה לא תקטרינון לריש צוציתא דזמנין דמקטרא על הדא בינתא כו'. וכן אי' בה"ג והראב"ד. מיהו לפי סדר דברי רבינו לפנינו משמע דקאי על החופפת בע"ש לטבול במ"ש הסמוך ליו"ט וע"כ מקלעת שערה וקאמר דלא תקשור ראש השיער כמנהגה בחול שהרי לא תוכל לסרוק אותם במסרק ביו"ט ולראות אם לא נקשר איזה שיער יחידי אחרי שתתיר הקליעה בשעת טבילה. ע"כ לא תקשור בשיער עצמה אלא באיזה משיחה על השיער. אבל מסדר שהעתיק הראב"ד דברי רבינו אלה בתחלת דיני חפיפה. ולא הזכיר שם ענין שבת ויו"ט כלל. משמע דמפרש דעת רבינו אפי' בכל השנה ומשום שאין המסרק יכול לבדוק קשר נימא אחד: עוד נסתפק הראב"ד ע"פ דברי רבינו אם כמו כן יש לה ליזהר ולשמור עצמה בנתים מכל דבר חוצץ כמו שצריכה לשמור מקשירת שערה. או י"ל דא"צ לכך שהרי תבדוק עצמה בשעת טבילה ע"ש וע' בב"י סימן קצ"ט שהאריך בזה. והאחרונים ז"ל לא דברו מזה מאומה דבזמנם כבר לא היו הנשים מקלעות שערן כלל כמש"כ לעיל:

ט

(ט) ובעידנא דטבלה לא תכרוך עלוי מזייה לא חוטי דעמרא ולא חוטי דכיתנא ולא תיכי ולא ברזי דקטרין עילויה מזיא והוי חציצה כ"ה בכת"י. ופי' ברזי הוא רצועה של עור כמו בחגיגה דף ט' ברזא סומקא. והראב"ד הביא כ"ז בשלמות וחסר בו ולא ברזי. ועל תיכי כתב בזה"ל והני תיכי שכ' ר"א משבחא מסתברא בתיכי דטניפן קאמר כדאי' במס' שבת. א"נ שאני תיכי חלילתא משאר תיכי שהן מעשה עבות שהן מדוקדקות מאד. אבל החלולות הן מעשי אורג והמים נכנסין בהם והקשר מתרפה ובמס' שבת לא התירו אלא החלולות הנקיות מן הטיט. וכשאסר ר"א לא אסר אלא באותם שהן גדילות עשויות מעשה עבות. עוד נראה לי כי החלולות יותר הן מתרפות מן הארוגות כי הארוגה מפני שהוא שו"ע מהודקות הן מאד. אבל אלו החלולות שהן מעשה רשת רפוי מרפי טובא ולא מהדקי שפיר ועיילי מיא תותייהו הילכך לא שרינן אלא בחלולית לבד שהן עשויות מעשה רשת כאותן אבנטים של צמר הבאים מספרד. והוא שיהיו נקיות מן הטיט יפה יפה ע"כ לשון הראב"ד. והנה שינה ושילש לאסור הני תיכי חלילתא דטניפן. ובגמרא דשבת איתא תרי לישני איתמר אר"ה בדר"י כל שהוא ארוג לא גזרו. וא"ד אמר ר"ה בדר"י חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא א"ב דטניפן להאי לישנא כל שהוא ארוג לא גזרו הני נמי ארוג. ולהאי לישנא דאמרת משום קפידא כיון דטניפן מקפד קפדי עלייהו. ופסק הראב"ד לחומרא וכן פסק הרשב"א וטור וש"פ זולת הרמב"ם סתם כל שהוא ארוג לא גזרו. וכלישנא קמא דר"ה בדר"י. ונראה דאזלי הרמב"ם ומחלוקתו לטעמייהו. דרש"י כתב ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה כדקיי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ. והקשה רש"י ע"ז דכי איתמר ההיא במיהדק איתמר אבל הכא דעיילין ביה מיא מאי חוצץ איכא הכא. וע' ב"י סי' קצ"ח שנדחק ליישב בתרי אופני.. ולי נראה ליישב דמתחלה נבין טעם פלוגתייהו דהני לישני. אי עיילין בהו מיא מ"ט דמאן דאוסר והתניא הדם והדיו ודבש לח אינו חוצץ יבש חוצץ. וע"כ משום דעיילין בהו מיא אינו חוצץ ולא משום דלא קפיד בהו וכדמוכח בסוגיא דפסחים דף ס"ה ובכ"מ דמקשה והא קא חייץ ומשני לח הוא ולא חייץ וכדתניא הדם כו'. והתם לא שייך קפידא כלל. אלא ע"כ משום דבלח עייל מיא לא איכפת לן. ואמאי חיישינן הכא להא דטניפן. ואי לא עיילין בהו מיא מ"ט דמכשיר הא מיקפד קפדי ג"כ. ותו קשה הא שדייקו רבותיו של רש"י כדקיי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ. הא מדרבנן אפי' מיעוטו ומקפיד חוצץ. אלא כך הענין. דס"ל דרובו ומקפיד עליו דאסור מה"ת גזרו אפי' בדעיילין בהו מיא. דילמא לא עיילין שפיר. אבל במיעוטו שאינו אלא מדרבנן משום הכי כדעיילין מיא לא איכפת לן והא דדם ודיו לח א"ח היינו במיעוט הגוף. וזה הדין פשוט לכ"ע. אלא דפליגי הני תרי לישני אי מחשב שער לדבר בפ"ע או עם הגוף. ואי נימא דמיחשב לדבר בפ"ע כיון דטניפין יש לחוש לרוב שער ואסור אפי' לא קפדי. ואי מיחשב עם הגוף הוי מיעוטו ושרי כיון דעיילי מיא. והשתא הרמב"ם אזיל לשיטתו בפ"ב מהל' מקואות הלכה ט"ו דשערו של אדם כגופו הוא חשוב ואינו כדבר בפ"ע ע"ש. להכי פסק דטניפן ג"כ שרי. והראב"ד בהשגות הסכים לדעת הגאונים דרוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע חוצץ אפי' לא קפיד. ומש"ה פסק דטניפן אסור. וכן הסכימו רוב הפוסקים כהראב"ד ז"ל. עי' ביאורי הגר"א סי' קצ"ח ס"ק ו' וי"א:

י

(י) או דילמא כי שיער דגופה דמי כמו דגופה כו'. הסביר רבינו טעם דשיער לא חייצי משום שהרי שיער הגוף רואין אנו שלא מנעי מלעייל מיא. אלמא טבע השיער כך הוא ולא משום דהווין קשין כמשמעות הסוגיא דתליא בהא. והא דרבינו נקיט טעם חדש הוא משום שבזה הסביר טעמ' בסמוך. דקאמר הש"ס דילמא כשם קאמר להו כי היכי דמודיתו לי בחוטי שער אודו לי נמי בחוטי צמר. כך הנוסחא בגמרא. ובכת"י אי' דילמא כשם קאמר להו כי היכי דשיער לא חייץ צמר נמי לא חייץ. ולפנינו אי' דילמא כשם ששיער אינו חוצץ כך חוטי צמר א"ח קאמר להו כי היכי דשער לא חייצי דצמר נמי לא חייצי. ולשון מיותר הוא. אלא דרבינו בא ליישב בזה מ"ט דר"י דמדמה חוטי צמר שהוא רך לשיער דקשה אלא ה"ק להו דכשם דחוטי שיער פשיטא לכו דא"ח משום דשיער הגוף מעייל מיא. ולא משום דקשין הווין. ומכש"כ לנוסחא דילן דרצועה של עור ג"כ חוצץ כמש"כ באות הקודם. והרי אין לך קשה ממנו. אלא הא דשער לא חייצי הוא משום דטבע שיער כך הוא. ה"נ יש ללמוד בחוטי צמר דודאי כמו כן צמר הבהמה צמר המחובר לגוף הבהמה לא מנעי מצמיחת מיא תחותייהו. והיינו דתחלה כתב רבינו כך חוטי צמר אינו חוצץ. והדר קאמר דלמר נמי לא חייצי. והוא משום דטעמא קאמר דצמר ג"כ ודאי בגוף הבהמה עיילין בהו מיא וה"נ חוטי צמר. ורבנן ס"ל דלא משום זה חוטי שיער א"ח אלא משום דקשין הן. וס"ל דהמחובר לגוף הבהמה ג"כ לא עיילי בהו מיא:

יא

(יא) אלא מודין אתמר אתמר נמי כו'. כך גי' רבינו בכת"י ומדוייקת יותר מאשר לפנינו בגמ' כמש"כ בש"ש. ודעת לנבון נקל מעצמו:

יב

(יב) כי טבלא במייא חיי כו'. בה"ג איתא בזה"ל והיכא דאיכא דקריר עלמא ולא יכלה איתתא למיטבל אסירא ולא משתריא עד דטבלה במים חיים עכ"ל. ופשיטא שלא כוונו רבותינו דבעינן מים חיים לנדה. והרי בסמוך מבואר בדברי רבינו דמקוה כשר. אלא ה"ק מים שלא שנו מקומן ע"י מעשה ב"א דהיינו שאיבה. דכיון דנעקרו מקרקע לכלי נעקר חיותן. ומזה הוא דלמדנו דא"א למיחם במקום דקריר עלמא. וע' בס' משכנות יעקב ח' י"ד סי' מ"ד שדקדק מכאן שאין טובלין בחמין ע"י האור ע"ש:

יג

(יג) ונהרא דסכיר ואית ביה עקולא דאית ביה ארבעים סאה הוי ליה כמקוה ושפיר דמי לטבילה. כ"ה בכת"י. והכי העתיק ר"ת בסה"י סי' תרכ"ב בשם לשון בה"ג. אבל לפנינו ליתא בה"ג. ופי' לשון רבינו יבואר עוד. אך תחלה נבאר לשון בה"ג לפנינו. ומזה נבוא לכוונת רבינו וז"ל בה"ג אחר שהביא הברייתא דעירובין ובכ"מ ורחץ את בשרו במים במי מקוה את כל בשרו במים שכל בשרו עולה בהן וכו' ובדלא נפישי מיא למירמא בהו איתתא כולה קומתה מיגנדרא כביניתא ושפיר דמי. [ובסה"י לר"ת איתא דרבינו משולם הבין דבא בה"ג להתיר טבילת חצאים במעין. ויישב בזה הא דכתיב בבע"ק שהוא במקוה את כל בשרו ובזב שהוא במים חיים את בשרו. ור"ת כעס הרבה ע"ז. והוסיף לומר דבעינן לאדם במעין ג"כ מ' סאה והביא ראיה מדתנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם כו' ועוד ממדרש יע"ש ובה"ג במקוה קאי וה"פ אף ע"ג דלאו מעומד ש"ד בפישוט ידים ורגלים לאפוקי מדרב יוסף ביומא ד' ע"ח דאמר מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צווארה במים והך ישיבה עמידה היא. ופסקינן דלית הלכתא כותיה עכ"ל ר"ת. ולמדנו משיחתו של ר"ת דמפרש הא דאיתא ביומא דלית הלכה דרב יוסף. לאו לענין עמקות המים לחוד קאמר דלא בעינן שיהא עד צוארה במים. אלא גם לענין שאמר רב יוסף לישב והוא עמידה לדעתו ז"ל ובהא ג"כ לית הלכתא כותי'. אלא בכל אופן שתטבול כל הגוף כאחת סגי. והנה הרמב"ם מפרש הא דא' ר"י שצריכה לישב כמשמעו. כמש"כ בפי' המשניות נגעים פ"ב מ"ו כיצד ראית הנגע כו' האשה כעורכת וכמניקה את בנה. ופי' והאשה תהיה ערומה ותשב על הארץ ותתפשט איבריה על דרך לישה כו'. וכ"כ בה' טומאת צרעת פ"ט דהאיש נראה עומד והאשה נראה יושבת. ובנדה ד' ס"ז א' מדמין טבילה לראיית נגעים. דאי' שם אמר ר"ל האשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן האיש נראה כעודר כו' והאשה נראית כעורכת וכמניקה את בנה הרי דישיבה ממש היא. והיינו דרב יוסף. ולדבר זה העירני רב א'. ור"ת ז"ל למד דהך ישיבה עמידה היא מדאיתא שם ד' ס"ו ב' אשה לא תעמוד ע"ג כל"ח כו' אלמא דדרך טבילה בעמידה הוא. אבל הרמב"ם הביא זה הדין בזה לאשה לא תטבול ע"ג כל"ח כו'. איברא כ"ז שנחלקו הרמב"ם ור"ת ז"ל אינו אלא לכתחילה וכשאפשר. אבל מן הדין בכל אופן כשר כמש"כ בה"ג דמיגנדרא כביניתא ג"כ כשר. וגם להרמב"ם נכלל בהא דלית הלכתא כותיה דרב יוסף גם מה שאמר שצריכה לישב דוקא. אלא בכל אופן שתתכסה במים כשר. ושי להוכיח דבכל ענין כשר מההיא ברייתא ורחץ במים מי מקוה את כל בשרו שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות ושיערו חכמים ארבעים סאה. ויש להבין אם קים להו דדוקא בזה האופן גוף אדם בינוני מתכסה בהן ולא פחות. א"כ למ"ל לומר תרי שיעורי שיעור אמה ע"א ברום ג"א ושיערו חכמים ארבעים סאה. ותו הא במים חיים ג"כ כתיב את בשרו ובעינן שיטבול כולו כאחת כמש"כ ר"ת ולמה הביא התנא זה הדין בבע"ק ובמקוה. והוא ז"ל יישב קושיא זו שם שלפי שטבילת קרי הוא טבילה אחרונה שבאותה פרשה כתיב כאן כל בשרו ולימד על זב ג"כ וחד דינא להו. אבל כ"ז לשיטתו ז"ל דבזב דבעי מ"ח בעינן ג"כ ארבעים סאה לאדם. אבל לא כן דעת הראשונים ועוד יבואר בזה דעת רבינו. אלא עיקר הישוב הוא כמש"כ בבעלי הנפש להראב"ד שער המים פ"ו וה"מ במי מקוה דכתיב את כל בשרו אבל במ"ח כגון בזב דלא כתיב כל בשרו לא בעינן מ' סאה אלא כל היכא דמכסי בב"א בין עומד בין מוטה בין שוחה סגי ליה עכ"ל והבאור דמדכתוב במים במי מקוה ובהא כתב כל בשרו. למדנו דפי' כל בשרו לא שיהא הגוף מתכסה כאחת. שהרי זה בעינן במ"ח ג"כ. אלא שיהא כל גופו עולה בהן ר"ל מלא קומתו כמו שהוא הולך ועולה בה. והיינו שעור אמה ע"א ברום ג"א. והא דנקיט שיעור שני שהם מ' סאה היינו משום דבאמת לא בעינן שיהא הטבילה דוקא בזה המעמד שיהא עומד ועולה במקוה. דא"כ היה גם במ"ח הכי דבגוף הטבילה אין שום נ"מ כמו לענין חציצה. אלא ע"כ ה"פ דבעינן שיהא שיעור מים כמו שראוי לאותו מעמד. והיינו דתני דשיעור כמות המים של אותו המעמד שיהא עולה בהן הוא ארבעים סאה. להכי אפי' יטבול שוחה או מוטה בעינן זה השיעור במקוה ולא במעין. דבמעין אם הוא שוחה סגי בפחות מזה השיעור. והרי מכאן מוכח דבאיש כשר לטבול בכל מעמד שהוא ולאו דוקא כראיית נגעים וה"ה באשה. ואפי' לכתחילה אין דרך המדינות שוין בטבע הנשים. ובמקום שאין דרכן לרחוץ בנהר בישיבה. ה"נ הטבילה א"צ אפי' לכתחילה שתהא יושבת] מר רב אחא משבחא הכי הוי אמר היכא דסכר נהרא לא סליק לה טבילה לאיתתא. ואמר מר שמואל הוי מעשה דסכרוה לנהרא דבי ברניתא ושרא אבא למטבל בה אמא א"ל קטן היית א"ל גדול הייתי א"ל דילמא הוי בזר בי' פורתא דשפכי מיא להדדי דלעולם לייפי מהדדי ולא פסוקי מהדדי. עכ"ל בה"ג. ולא נתבאר במאי פליגי רבינו ומר שמואל ולכאורה היה נראה לפרש טעמו של רבינו דפסל היכא דסכר נהרא היינו משום דהוו זוחלין וכיון דפסק הוי כמקוה ופסול. והיינו דדייק רבינו בספרו ונהרא דסכר ואית בי' עקולא דבזה נעשה אשבורן. אבל א"כ אינו מובן טעמא דמר שמואל. והרי משנה מפורשת היא פ"ה מ"א דמס' מקואות מעין כו' העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה. והיינו דסכר נהרא ונפסק המים ממקום גידולו. להכי נראה דעובדא הוי דהוי אשבורן. אלא שלא היה ארבעים סאה ומר שמואל ס"ל דהא דתנן והפסיקו ה"ה כמקוה אינו אלא דבעינן שיהא אשבורן. אבל לא לענין ארבעים סאה. והכי אשכחן בפ"א משנה ז' שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא. ולא קבלו עדותו. ואמרו דהוי בזר ביה פורתא פי' שלא היו מפוזרים הגממיות ממרחק. אלא היו סמוכים זה לזה והיו מחוברים כשפופרת הנוד והווין מ' סאה. ולפי זה הפירוש מבואר דס"ל לרבותינו הגאונים דבמעין לא בעינן ארבעים סאה אפי' לאדם אלא שיהא מתכסה במים כל הגוף. ולכאורה תקשה ממש"כ התה"ד והביאו ב"י סי' ר"א שדקדק מלשון המרדכי דרבינו סבירא ליה דשאובין פוסל במעין. והרי המהרי"ק שורש נ"ו כתב דא"א לקיים שיטה זו אלא אם כן דס"ל דבעינן מ' סאה לאדם אפי' במעין. דאלת"ה קשה מדתנן בפרק א' דמקואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכ"ש. הרי דאין השאובין פוסל במעין. אלא צ"ל דס"ל דהתם מיירי בכלים דלא בעינן מ"ס וה"ז המעין דומה למקוה שיש בו מ"ס שאין השאובין פוסלין אותו. משא"כ לגבי אדם דבעינן מ"ס ה"ז המעין דומה למקוה שאין בו מ"ס זהו דברי מהרי"ק. ואי איתא כמש"כ קשה ממש"כ התה"ד בשמו של רבינו. איברא הא ל"ק. דאפשר ליישב שיטה זו בא"א עפ"י דעת תשובה המיוחסת להרמב"ן והובא בב"י לחלק בין קדם מעין לשאובין לקדם שאובין למעין כ"ש. והדעת נותן זה הישוב יותר מישוב מהרי"ק. כמו שהרגיש מהרי"ק עצמו שם שיש להקשות ע"ד. שהרי אפי' למ"ד דבעינן לאדם מ' סאה מכ"מ הא כבר נטהר השאובין בהשקה במעין כ"ש. וממילא כשר אח"כ לאדם. אבל לדברי תשובה הנ"ל הכל ניחא דהא דפ"א דמקואות מיירי בקדם מעין כ"ש וה"ז דומה למקוה שיש בו מ"ס ואח"כ נפל בו שאובין דכשר. משא"כ בקדם השאובין למעין דומה לקדם שאובין למ' סאה מי גשמים דפסול לעולם עד שינקה. ולפי זה אפשר לומר כהתה"ד. אך באמת כבר כ' הב"י דמעולם לא כוון המרדכי הכי בשמו של רבינו. ואין לרבינו חלק ונחלה בדעה זו דשאובין פוסל במעין. נחזור לענין. דלמש"כ בפי' דברי בה"ג בשמו של רבינו. יש לנו לבאר לשון רבינו כאן ונהרא דסכיר ואית ביה עקולא דאית ביה מ' סאה הוי כמקוה. מיירי בדלא לייפי לנהרא שהנהר מסוכר היטב והמים שיצאו ונפסקו ממקורן הווין כמקוה. ומשום דאית ביה עקולא שמעכב המים להתפשט ע"י עקלקלות מש"ה הוי אשבורן וכשר אם יש בו מ"ס. ואע"ג דודאי לא מהני עיקולא כ"כ שלא יצאו המים כלל לצדדין והווין זוחלין מכ"מ כשר כדעת המחבר שם סעיף נ' שאם ישאר מ' סאה במק"א אחר שיצאו כשר. אבל ר"ת בסה"י בהשפטו עם ר"מ כתב בזה"ל ותמיה אני עליך שמה שאינו בהן והוא בה"ג] ראית ומה שישנו לא ראית דכתוב בהן לאחר מה שהזכיר מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים דהא רישא דמעין מטהר בכ"ש. ונהרא דסכר ואית ביה עקולא דהוי מ' סאה כמקוה דמי וש"ד לטבילה. והאי דתלא במקוה משום דכתב לעיל בה דאיכא דסכר נהרא לא מטבילינן ביה אלא א"כ אית ביה ביזעי דלייפי למוצאי מים. ואי לא לייפי אפי' אית בי' מ' סאה לא מטבילינן שיצא מתורת מעין. והאי דשרי הכא בדלייפי ומכ"מ מ' סאה בעי עד שיהא כל גופו עולה בהן ולא חצאים וכך כתב רב אחאי בפ' א"מ עכ"ל ר"ת בסה"י שם. אלא שמשובש שם בדפוס כידוע. והנראה דמפרש האי דינא שכתב רבינו ואשר לפניו היה זה הדין בה"ג גם כן דמיירי בדלייפי ומכ"מ בעינן מ' סאה. ומש"ה הקשה מכאן לר"מ שרצה להכשיר במעין טבילת חצאין. ולפי זה הא דאית ביה עקולא לא מיחשב אשבורן ומש"ה בעינן שיהא לייפי לנהר. והא דבעי עקולא היינו כדי שיהא מ' סאה במק"א דבל"ז לא מהני הא דלייפי משום שאין האשה עולה בהן. זהו דעת ר"ת ז"ל. אבל א"כ לא נתבאר במאי פליגי רבינו ומר שמואל. ותו הא ידוע דעת הראשונים שאין חלוק במעין בין אדם לכלים. וא"כ א"א לפרש לדעתם דברי רבינו בדלייפו. דא"כ למאי בעינן מ"ס. אלא מפרשי כמש"כ בדלא לייפי:

ומקוה דחסרה דנפלה לה כו'. וכן העתיק הראב"ד בשער המים וש"פ:

יד

(יד) ואי אמשיכינון מבראי אגב מרזיבא. ובסמוך כ' רבינו ואי אמשיכינון איידי מרזיבא פוסלין כדתניא צנור כו'. וצ"ל דהכא מיירי שקבעו ולבסוף חקקו. ומרזיבא בתרא להיפך. והמרדכי סי' תשמ"ה כתב בזה"ל ומה שפסק הר"מ דאם המשיכה ע"ג רצפת אבנים או נסרים דלא הוי המשכה בהא פליגי עליה השאלתות ופסקו דאם המשיכו ע"ג צנור שקבעו ולבסוף חקקו דכשרין כו'. וכ"כ בא"ז הגדול ח"א סי' של"ה בשמו של רבינו. ואולי היה כתוב בספרי השאלתות שלפניהם לשון זה. וכמשמעות לשון סמ"ג שהעתיק בש"ש. אבל גם הראב"ד הביא לשון זה של רבינו מרזיבא סתם. וא"כ דוחק גדול הוא לפרש מרזיבא קמא הכי ומרזיבא בתרא להיפך. והאמת יורה נוסחת הכת"י בזה"ל ואי אמשיכינון מבראי אגב ברזינא ואזלי למקוה לא פסלי. ופי' ברזינא הוא כמו ברשינא שכ' הערוך ערך ברשניא כי אם משנין את הנהר ממקום למקום נקרא שניא ואם למקצת הנהר נקרא בר שניא. והביא בשמו של רב האי גאון דגריס בגיטין ד' ס' הנהו בני הרמך דאזלי כרי ברשינא. וה"נ הפי' שהמשיך השאובין ע"י חפירה בארץ שנעשה להמשיך מי הנהר לאיזה מקום. וכצ"ל גם בבעה"נ להראב"ד אלא שהמעתיקים לא ידעו מהו ברזינא והעתיקו מרזיבא. ולפ"ד מבואר דעת רבינו בהפך דהמשכה אינה אלא בקרקע מקום שבולע מים. ואח"כ כתב דאי אמשיכינון איידי מרזיבא. פי' אפי' קבעו ולבסוף חקקו פסול דלא מיקרי המשכה בזה. והביא ראיה מדתניא צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל אה"מ. ובכת"י ליתא סיפא דברייתא זו כלל. ולא הביא רבינו ברייתא זו אלא להוכיח מרישא דהמשכה בעינן ע"ג קרקע דוקא. דהא פשיטא דפי' שחקקו היינו כמ"ש התו' ב"ב ד' ס"ה שחטטו באמצע לקבל צרורות דבהאי בית קבול נעשו שאובי'. וכתבו שם עוד דמיירי שנופל המים מצנור למקוה דאם נפלו מצנור לקרקע ומקרקע למקוה המשכה היא ואינו פוסל אם יש רוב. וזהו כונת רבינו דאי איתא דמהני המשכה ע"ג עץ ליתכשרי בהמשכה אחר החטיטה על המרזיבה עצמו אחורי החקק. אלא ע"כ דבעינן המשכה על הארץ ממש דוקא. ואין לומר דמיירי במקוה ריקן והוי המשכה בכולה וכמש"כ הש"ך שם ס"ק ע"ז. דלשון פוסל אה"מ לא משמע הכי. וכש"כ אם נימא דדעת רבינו דרוב שאובין פסול מה"ת והתם בב"ב מפרש טעמא דברייתא זו משום דשאיבה פסול דרבנן. וע"כ פשיטא דהכא מיירי בפסול ג' לוגין. זהו דעת רבינו. אבל הרמב"ם והמחבר פסקו דהמשכה כשר בסילון. ומפרשי דהכא מיירי בהמשכה בכולה וכהש"ך. ולטעמייהו אזלי דשאובה כולה ג"כ דרבנן כמש"כ הש"ך ס"ק י"ז. והדברים עתיקים. הא מיהא דעת רבינו לנו' כת"י בזה כהרמ"א. ולא כמש"כ המרדכי בשמו:

טו

(טו) דכי אתא רב דימי אמר שאובה שהיא משוכה טהורה ואצטרופי כו'. בגמרא תמורה די"ב על הא דתנן אין מים שאובין פוסלין אה"מ אלא לפי חשבון. מאן תנא ארח"בא אר"י ראב"י היא דתני' ראבי"א מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא בכתף תשע עשרה סאה ופותקן למקוה והן טהורין שהשאיבה מטהרת ברביה והמשכה. מכלל דרבנן סברי דברביה והמשכה לא. אלא הא דכי אתא רבין אר"י שאובה שהמשיכוה כולה כשרה מני לא רבנן ולא ראב"י. אלא אמר רבה כו'. המבואר דמימרא דרבין שהיא הא דרב דימי שהביא רבינו פליגא אדראב"י. וס"ל דאפי' המשיכוה כולה כשרה. והרי רבינו הביא תרווייהו. וכתבו התוס' דשני עניינים חלוקים הן ולא נגעי אהדדי. דהא דר"ד מיירי דלאחר שורדו השאובין ירדו מ' סאה מי גשמים אחרים. והא דראב"י מיירי שהשאובין מצטרפין עם המי גשמים לארבעים סאה. והיה הנוסחא לפניהם בדברי רבינו שאובה שהמשיכוה כולה כשרה. וגם הראב"ד ז"ל הבין הכי דעת רבינו ונדחק ליישב סוגיא דתמורה דמשמע דרב דימי פליג על הא דראב"י ע"ש. והביא הראב"ד ז"ל עוד דברי הרי"ף שכתב בזה"ל והיכא דלית בה מ' סאה ואייתי שאובין ואמשכינהו מאבראי שפיר דמי דכי אתא רב דימי אר"י שאובה שהמשיכוה טהורה. וכתב עלה הראב"ד נראה מדבריו מדלא קא יהיב בהו שיעורא אלמא אפילו הוי רובא דמקוה שאובה שהמשיכוה טהורה ומצטרפת נמי מדקאמר ואייתי שאובין ואמשכינון שפיר דמי ולא קאמר לא פסלינהו אלמא ס"ל דאצטרופי נמי מצטרף כו'. וזה דלא כרבינו דס"ל דשאיבה אינו כשר בהמשכה אלא ברוב כשרים או שיבאו אח"כ עוד מ' סאה מי גשמים. וסיים הראב"ד שראוי לסמוך על רבינו שהיה רב מובהק ודבריו מדוקדקים. ורמב"ן בחי' ב"ב פ"ד ורשב"א ור"ן כולם פירשו דעת הרי"ף דמכשיר שאובה שהמשיכוה כולה ופליג הרי"ף על רבינו. איברא מדברי הרמב"ם ז"ל נהירנא לעיינין לעמוד ע"ד רבינו והרי"ף ואינם מחולקים כלל. אלא שצריך באור. והנה בפי' המשניות מקואות פ"ד מ"ד האריך בזה. ותורף דבריו הוא בזה"ל גרסינן שאובה שהמשיכוה כשרה. ופי' מעוט שאובין. וכ"ת א"כ מה הוסיף רב דימי משנתנו היא מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעיקה ועל מעלות המערה אם רוב מן הכשר כשר כו'. לזה יישב כלפי דראב"י בתוספתא ס"ל דדוקא שנתערבו רוב כשרים עם השאובין עד שלא נכנסו למקוה [וגריס בגמרא כדאיתא בתוספתא ראב"י אומר גג שיש בראשו כו'. וכאשר כן הוא לפנינו בדברי רבינו. ולא כאשר לפנינו בגמ' מקוה שיש בו כו'. ומשמע שהיה כבר מי גשמים במקוה והר"ש נדחק ברומיא דראב"י דתוספתא דמשמע דבעינן דוקא שיתערבו תחלה בחצר. והסמ"ג העתיק דברי רבינו גת שיש בו כו' והוא טה"ד וצ"ל גג] הוסיף רב דימי דאפי' נכנסו השאובים לבדן במקוה חסרה כשר. אבל בחבורו הגדול ה' מקואות פ"ד ה"ח הביא שני הנוסחאות. תחלה הביא מאמר שאובה שהמשיכוה כשרה ופירשו כמש"כ בפי' המשניות. ואח"כ כ' בזה"ל וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מעשרים סאה שנמצא הכל פסול. ופתח את הצינור ונמשך הכל למק"א ה"ז מקוה כשרה שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה הואיל והיה שם רוב מן הכשר עכ"ל. והוא פלא היאך מביא זה המאמר בשני נוסחאות סותרות זה את זה ועוד הא מימרא דרבין שאובה שהמשיכוה כולה כשרה פליגי אדרא"בי לפי סוגית הגמרא. ואנהירנהו לעיינין רבינו הגר"א סי' ר"א ס"ק ע"ח שכ' שהרמב"ם היה לו גי' אחרת דתני' ראב"י א' כו' עד ברבי' והמשכה וכן כי אתא רבין אר"י כו'. ונמצא דרבין אר"י שאובה שהמשיכוה כולה כשרה היינו דראב"י. אבל לא ביאר עדיין הגר"א ז"ל סוגיא דשמעתין. דא"כ מאי מקשה מכלל דרבנן כו' אלא אמר רבה כו'. אבל האמת הברור דלפני הרמב"ם היה כמה שכתב הגר"א ז"ל ואח"כ בקושית הש"ס הכי איתא מכלל דרבנן סברי ברביה והמשכה לא אלא הא דכי אתא רב דימי אר"י שאובה שהמשיכוה כשרה מני לא רבנן ולא ראב"י. וה"פ דלשון שאובה שהמשיכוה כשרה משמע שלא נתערבו מקודם שירדו למקוה ואינה המשכה בכולה. ופריך מני. דלראב"י בעינן שיתערבו תחלה דוקא ונעשה המשכה בכולה. ולרבנן לעולם פסול. אלא ודאי גם לרבנן כשר ברביה והמשכה ומקילי עוד דאפי' נכנסו השאובין בהמשכה לתוך המקוה של רוב גשמים כשר. זהו נוסחת הרמב"ם שהן שני מימרות. הא דרבין שאובה שהמשיכוה כולה. והא דרב דימי שהביא רבינו שאובה שהמשיכוה כשרה. ודעתו לקיים שני המימרות להלכה. גם הא דרבין. גם הא דרב דימי. והשתא רבינו הביא ג"כ תרי שמעתתי להלכה. תחלה הביא הא דרב דימי. ומשום דס"ד דרב דימי לא מכשיר להצטרף ולא קאמר אלא דשאובה בהמשכה אינו פוסל. פי' דשלשה לוגין שאובין אלו אינן פוסלין מי גשמים שבמקוה. ועדיין ס"ד דלא מצטרפי להשלים בהו שעור מקוה. ובעינן מי גשמים למלאותה. מש"ה קאמר רבינו עוד ואצטרופי נמי מצטרפי כדראב"י כו'. והשתא לא איצטריך להביא הא דרבין אר"י דהיינו הא דראב"י. אבל דרב דימי איצטריך משום דראב"י לא מיירי אלא בתערובת תחלה כמש"כ מלשון הרמב"ם. ואחר שביארנו דברי רבינו נעמוד על לשון הרי"ף והיכא דלית ביה מ' סאה [פי' דחסר ממ' סאה אבל ודאי יש שם רוב. וכ"כ המרדכי והב"י בכונת הרי"ף והרבה הב"י לתמוה על הראשונים ז"ל היאך הבינו לפרש דברי הרי"ף בלא רוב גשמים. דא"כ הכי הו"ל למכתב והיכא שהמקוה ריקן ואייתי ארבעים סאה כו' וע"ש עוד] ואייתי מים שאובין ואמשכינהו מאבראי שפיר דמי. דכי אתא רב דימי אר"י כו'. וסתם לומר שפיר דמי. ומשמע תרווייהו אופני דלא שנא שנתערב עד שלא הגיע למקוה לא שנא שהיה במקוה ואח"כ נכנס בו מיעוט שאובין בהמשכה כשר. ומש"ה לא הביא הא דר"א בן יעקב אלא סתם משמע דאפילו אצטרופי מצטרף וכמש"כ הראב"ד ז"ל. וע' תשב"ץ ח"א סי' מ"ט. שהיה לפניו נוסחא מפורשת בזה הלשון וה"מ דאית בה רובא דהוא כ"א סאה כשרין עכ"ל. אלא שהתשב"ץ כתב עלה שהיא נוסחא משובשת. והמקום יודע האמת. והשתא למש"כ בבאור דברי רבינו דהני תרי שמעתא שהביא לא סתרי אהדדי יש לעיין בדין החדש שהמציאו התוס' והראב"ד ז"ל דשאובה כולה בהמשכה כשר כשבא עליהם אח"כ מ' סאה גשמים. וכבר כ' הב"י על זה בזה"ל ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ולא מדברי שארי פוסקים ז"ל:

טז

(טז) בשנים ובשלשה כלים מצטרפין ופוסלין כצ"ל וכ"ה בכת"י. והוא פשוט. ובד' וה' כלים אין מצטרפין ופוסלין. פי' האי אין שכ' רבינו קאי גם על ופוסלין. ר"ל לא מצטרפין ולא פוסלין. או צ"ל אין מצטרפין ואין פוסלין. והנה המרדכי הביא בשמו של רבינו דמפרש דבשלשה כלים פוסלין. ולא ידעתי מה דקדק המרדכי מלשון רבינו ומה הוסיף בפירושו. וזה הנראה לי לדקדק מלשון רבינו מצטרפין ופוסלין. כלפי דפרש"י בתמורה שם. בשנים או בשלשה כלים פסול שנפל לוג שלם מכל כלי פסול כו'. מבואר דאי הוי מכלי א' שני לוגין ומשני כלים חצי חצי לוג כשר. וכ"כ הב"י משמו ובשם הראב"ד והובא בש"ך שם ס"ק מ"ז. אבל דעת שארי פוסקים לא משמע הכי. אלא שלשה כלים מצטרפין שישלים כלי א' מה שחסר בשני כלים להלוגין. וזהו דקדוק לשון רבינו מצטרפין ופוסלין. ויש לדחות דמצטרפין לג' לוגין קאמר. ולאפוקי מדר"ע במ' מקואות פ"ג דס"ל דדוקא ג' לוגין מכלי א' פוסל. אבל הוא דוחק. והרי לא זכר רבינו דעת ר"ע אלא דעת ת"ק דמכלים הרבה ג"כ פסול. וא"כ לא נצרך רבינו לומר דמצטרפין אלא משום דהא דבעינן שלשה כלים. היינו שיהא לוג לכל כלי. ולזה כתב דמצטרפין זל"ז להשלים כל הלוג:

יז

(יז) שפחה מי מחייבא למינקט יומי דנדה לבעלה או לא. כ"ה בכת"י וכצ"ל. ופי' לבעלה היינו למי שהיא מיוחדת לו כהא דאיתא בסנהדרין ד' נ"ז ב"נ שייחד שפחה לעבדו נהרג עליה. ובנדה ד' מ"ז איתא שמואל מייחד להו. ונקיט רבינו האי לישנא למינקט יומי דנדה לבעלה. ולא קאמר אי אסורה לבעלה משום דבגמ' כריתות נקיט הספק במילי דעשה דהיינו אי חייבת קרבן דיולדת. מש"ה נקיט רבינו בלשון ספק דמ"ע לשמור בדיקה וספירה לבעלה וממילא תליא בזה טומאת נדה ג"כ. אי מוזהרת על איסור נדה או לא:

יח

(יח) כיון דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ומחייבא למינקט. או דילמא כיון דאית מצוה שאינה שוה בכל היא לא מחייבא. כ"ה בכת"י והנה ביבמות ד' ע"ד ב' מתקיף לה ר"ש בריה דר"א ומי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא. והתניא דבר אל ב"י אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת"ל אשה מכ"מ. ואי ס"ד בתרומה. גיורת ושפחה בני מיכל תרומה נינהו. וכתבו התוס' דלפי זה מוכרח דרבוי דקרא לגיורת ומשוחררת אתי. ותימא היכי מתרביא שפחה מקרא דאשה. כיון דאיצטריך לגיורת ומשוחררת. ונראה דשאינה משוחררת אתיא לה לה מאשה כדמשמע בכריתות עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהי' והרי בכריתות מבוא' להיפך דהרבוי לשפחה שאינה משוחרר' אתי כסתם שפחה דמתני'. מיהו הכי נוס' הגמ' לפנינו בכריתות על המשנה וכן שפחה שהפילה מביא' קרבן ונאכל. שפחה מנלן. דת"ר בנ"י אין לי אלא בנ"י גיורת ושפחה מנלן ת"ל אשה מכ"מ. מאי וכן שפחה סד"א כי אמרינן כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ה"מ בדבר ששוה בין איש בין אשה. ולשון מאי וכן שפחה. אינו מובן כלל שהרי כבר הביא רבוי לזה. אלמא דאיצטריך. והכי מיבעי פשיטא סד"א כו'. ויהיה הקו' על הברייתא אמאי באמת איצטריך קרא לרבות. אלא ה"פ דבריי' הייתי מפרש דבא לרבות גיורת ומשוחררת לחוד. דלא נימא כיון דכתב בני ישראל דוקא בת ישראל מלידה קמ"ל אשה מכ"מ. וממילא שפחה שאינה משוחררת בכלל. כיון שנתרבה אשה שאינה בת ישראל ממש. והרי שפחה מחויבת במצות שהאשה חייבת בה דגמרינן לה לה מאשה. אבל משנתינו דתנן וכן שפחה ולא תני גיורת כלל. אלמא דאיצטריך להשמיענו ביחוד שפחה שאינה משוחררת. להכי מקשה מאי רבותא בזה. ומשני דסד"א כו'. אבל מכ"מ לא בא משום רבוי ודרשה אלא מסברא דל"ש והשתא שפיר כתבו התו' דהכי משמע בכריתות דשאינה משוחררת מלה לה נפקא ולא איצטריך קרא אלא דלא נימא דוקא בת ישראל מלידה ולא גיורת ומשוחררת. אבל אחר שנתרבו הני ממילא ידעינן דה"ה שפחה דאי איתא דאיצטריך קרא לרבות שפחה והברייתא דת"כ ג"כ בא לדרוש מרבוי דאשה אפי' שפחה. א"כ מאי מקשה הש"ס על המשנה מאי וכן שפחה. כ"ז שיטת התו'. אבל רבינו פי' דבריו דהשאלה ביחוד על השפחה באשר אינה משוחררת. וע"ז הביא הברייתא דאשה לרבות וע"כ לא גריס בכריתות מאי וכן שפחה. וכ"ת א"כ הדרא קושית התו' ביבמות לדוכתא מרומיא דסוגיות הש"ס. דביבמות משמע דקרא איצטריך לגיורת ומשוחררת דוקא. ובכריתות משמע להיפך. הא ל"ק דבאמת כבר תמהו התוס' סוכה ד' כ"ח ב' ומנחות ד' ס"א דבכ"מ לא איצטריך לרבויי גרים אע"ג דכתיב בנ"י. ובכ"מ להיפך. וכד דייקינן שפיר משכחינן דבכל מקום דבעינן למעט א"י לא מצרכינן לרבות גרים. דבנ"י למעוטי א"י אתי. אבל במקום דלא בעינן למעט א"י כמו במנחות שם לענין תנופה דלר"ע אין א"י מביא אלא עולות שאין בו תנופה וכן בסוטה ד' כ"ו אשת גר שותה מ"ד דבר אל ב"י ולא גרים והיינו משום שלא עלה עה"ד דאשת א"י תהא שותה. ולא איצטריך אלא למעט אשת גר מש"ה בעינן רבוי לגר וכן הרבה ואכ"מ לבאר כל המקומות. ובביאור הספרי פ' נשא יבואר אם יגזור האל בחיים. והשתא בטומאה בעינן למעט א"י כדאיתא בנדה ד' ל"ד בנ"י מטמאין בזיבה ואין א"י מטמאין בזיבה. וא"כ לא בעינן לרבוי גרים ומשוחררים אלא שפחה ועבד וכסוגיא דכריתות וכמש"כ רבינו. אבל ביבמות שם ס"ד דמקשה התם דא"א לפרש הפרשה דמילי מילי קאמר ומש"ה מקשה דע"כ לאו בתרומה מיירי. וא"כ לפי דעתו לא בעינן למעט א"י מטומאת יולדת שהרי מצות מילה כתב בפרשה וע"כ ס"ד דבנ"י למעט גיורת ומשוחררת אתא. ואתי דרשה דאשה לרבות. ובאמת נימא דשפחה שאינה משוחררת ל"צ קרא אלא מסברא וכמש"כ התו'. אבל למאי דמסיק רבא דע"כ קרא מילי מילי קאמר. א"כ בעינן בנ"י למעוטי בת א"י מיולדת. ולא איצטריך לרבות גיורת ומשוחררת אלא שפחה. כי היכי דלא נימא דלא אתי לה לה מאשה אלא במצוה השוה בכל. וכבר יש מחלוקת בגמרא גם באשה בהא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אי מצרכינן קרא בפ"ע על מצוה שאינו שוה בכל או לא. ויבואר בס"ד בסי' ק"ד אות ה'. וה"נ פליגי הסוגיות בזה לענין שפחה:

יט

(יט) אי נמי נדה אסור לה למיכל על פתורא דגברה כדתנן כו'. וכן כתב בה"ג. וכתב הראב"ד ריש שער הפרישה ואמרו רבוותא נדה כל ימי טומאתה אסורה למיכל על פתורא דגברה דתנן כו' ואע"פ שאין הטעם מפורש מכאן לאסור על שולחן אחד כי י"ל עם הזבה דקאמר בקערה א' קאמר אבל על שלחן א' מותר ואם תאמר מפני שהשוו בגמ' ענין עלית העוף והגבינה על שולחן אחד לענין הנדה. ומה התם כל השולחן נאסר אף כאן כל השולחן נאסר. אין זה דומה לזה שלא השוו ענין העוף והגבינה לנדה אלא שלא תישן עמו בבגדיו כי כשם שהשולחן הזמנה לאכילה כך המטה הזמנה לתשמיש. וכמו שגזרו בבשר וגבינה עליה אטו אכילה כך ראוי לגזור בנדה אטו תשמיש. אבל אכילת הנדה עם בעלה על שלחן א' מותר שאף בקערה אחד אינו אלא משום הרגל מאין לנו לאסור על שלחן א'. אלא שיש לסמוך דבריהם ממה שאמרו כיוב"ז לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים והתם ודאי על שולחן אחד נמי אסור דומיא דעוף וגבינה דאיכא למגזר ביה עליה אטו אכילה וקאמר כיו"בז אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור' על שלחן אחד כי האיך. עכ"ד. והביאו הר"ן פרק א' דשבת. וע"פ דברי הראב"ד יש להבין סוגיא תמוה בשבת ד' י"ג א' ת"ש לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה. ותמהו המפרשים אמאי נטר להקשות ממשנתינו עד כה. איברא לכאורה דקארי לה מאי קארי לה והרי הפרש פשוט משום דליכא שנוי כמבואר בסוגיא. אבל השתא ניחא דמעיקרא ס"ד דמשנתינו בקערה אחד קאסרה ואסור משום דליכא שנוי. אבל השתא שהביא הא דלא יעלה העוף עם גבינה על שלחן אחד מוכרח לפרש הא דלא יאכל הזב עם הזבה גם כן על שלחן אחד משום דכייליה עם בבא דלא יאכל זב פריש כו'. ואם כן שפיר איכא שנוי שאינו אוכל בקערה אחד ומכל מקום אסור על שלחן אחד גם כן. ומשני התם ליכא שנוי. פי' דליכא היכר שבא לשנות משום שהיא זבה דאפי' היא טמאה מת וכדומה ג"כ אינו אוכל עמה בקערה אחת כשהבעל טהור משום טומאה. ואע"ג דהבעל ג"כ זב. מכל מקום הא ליכא היכר ושנוי לזה. ובזה מובן פירש"י במשנה לא יאכל הזב כו'. וכש"כ טהור עם הזבה. וע' רש"ל ורש"א. ולפי דברינו. ה"ק לא מבעיא טהור עם הזבה דאסור על שולחן א' דליכא היכר דפריש משום שהיא זבה אלא אפי' הוא ג"כ טמא והא שאינו אוכל עמה אינו אלא משום איסור תשמיש. ולא משום טומאה מכ"מ אסור משום דמכ"מ ליכא שנוי. והנה הרא"ש ז"ל היקל בדבר וכתב לפי שבימיהם היו רגילין לאכול כל א' על שולחן קטן בפ"ע. וכשאשתו עמו על שולחן אחד נראה דרך חבה ודמי להצעת המטה כו' אבל השתא שכל בני הבית אוכלין על שולחן אחד אינו דרך חבה כו'. ולמש"כ י"ל עוד דבימי הברייתא שהיו נזהרים לאכול בקערה אחת עם כל טמא. שפיר בעי לזבה שנוי גדול מזה שלא לאכול על שולחן אחד. משא"כ השתא שפיר איכא שנוי והיכר בזה שאין אוכלים בקערה אחת. וע' בספר המנהיג הלכות נדה דייק לשון רבינו דאפי' בשולחן גדול אסור. מדלא משוי חלוק בדבר:

הצעת המטה. בכת"י אי' הצעת לו המטה והרחצת לו פניו ידיו ורגליו. ופי' דוקא מטתו והרחצת לו. רצונו. לא דקמ"ל שלא תרחץ ממש. דפשיטא דאפי' נגיעה אסור. אלא לסייע לו להרחצת פניו יו"ר היינו ליצוק לו מים:

כ

(כ) שמואל כי משקיא ליה דביתהו ביומי נדתה כו'. לא כפירש"י בימי ליבונה וכבר הובא בחי' רשב"א משמו של רבינו. וגם לשון ויהבא ליה משמע לידו ממש ולא על השולחן וא"כ יש להוכיח דהושט' ש"ד מותר כל שלא יגע בה וכמש"כ היראים וכן נראה דעת הרמב"ם ואולם י"ל דוקא במקו' דאיכא בזה שנוי משא"כ ש"ד דליכא שנוי מימין לשמאל אסור:

כא

(כא) דקביע לה זימנא דחזיא ואמרה לא חזאי כו'. ונקיט רבינו האי גוונא לרבותא דכאן האמינתה תורה בגוונא שאין ע"א נאמן באיסורין שהרי הוא נגד החזקה ולאו בידה אפילו למ"ד וסתות דאורייתא ומכ"מ נאמנת לומר דבדקה ומצאה טהורה. אלא חידוש הוא וכמו דהימניה רחמנ' לאב להכיר את בנו לומר ממזר הוא. ולומר על בתו דהיא מקודשת ואע"ג דלאו בידו וכדאי' בקדושין ד' ס"ד א'. ה"נ הימנה רחמנא לאשה על נדותה אפי' אין בידה ונגד החזקה. ולפי זה יש להבין מש"כ התו' יבמות דף פ"ח א' וגיטין ד' ב' דהא דע"א נאמן באיסורין מוספרה לה לעצמה נ"ל והקשו הא אפי' כבר ראתה והיא בחזקת איסור נאמנת שפסקה לראות ויישב ר"י דנהי שעכשיו ראתה מכל מקום לא אתחזק איסורא שתראה לעולם. ולענין שנאמנת לומר שטבלה יישבו משום שבידה לטבול. ולמש"כ קשה טובא הא למ"ד וסתות דאורייתא ודאי חידוש הוא. וגם בטבילה מי לא עסקינן שאין בידה לטבול. כגון שאין לה מקוה אלא בהשתדלות מאחר וכיוצא בזה טובא ומכ"מ נאמנת. והרי לענין שתאמר נתקדשתי איתא שם דף ס"ג ב' לדידה לא הימנה רחמנא. והיינו משום שאין בידה להתקדש אלא ע"י השתדלות מאחר. ובלא זה קשה הא לענין נאמנות האב על בתו איתא בדף ס"ד א' בנשואין הימני' רחמנא בשבויה לא הימניה. ולענין שתאמר שנתקדשתי אמרו לאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה רחמנא. הרי שאין ללמוד ולדמות מילתא למילתא בדבר שהאמינה תורה בפירוש. והיאך אפשר ללמוד בכל התורה כולה מנדה. ומכש"כ דיש פירכא ואפשר להשיב דשאני נדה דאי אפשר בע"א. דלא אפשר להביא עדים על טומאתה וטהרתה. וכיוצא בזה אמרו שם דף ע"ד א' שלשה נאמנין על הבכור חיה לאלתר ואמו כל שבעה כו' והיינו משום שאי אפשר בענין אחר. לכן נראה דגם רבותינו בעלי התו' לא לדרשה ולימוד ממש אמרו. אלא משום דמסתבר הכי אסמכינן אהאי קרא. ומכל מקום א"א ללמוד מכאן במה שלא מסתבר. וכיב"ז איתא בב"מ ד' מ"א ב' שליחות יד לא בעי קרא דתיתי משואל כו' ומכ"מ בעי קרא דשליחות יד א"צ חסרון. ואע"ג דבשואל ג"כ לא בעי חסרון וכבר הקשו שם בתוס' ד"ה חדא. ויישבו דלענין זה יש לחלק ולא מסתבר ללמוד משואל. וכן למדו משבירת כל"ח בקדשים שאינו יוצא מידי דופיה לעולם. ואע"ג דבקדשים אפי' בשול בלא בלוע טעון שבירה ולא ילפינן בזה לחולין כמ"ש התו' פסחים ד' ל' ובכ"מ היינו משום דלא מסתבר. וכן למד רשב"ג דסתם ולדות חיישינן לנפל בתוך ל"י מהא דפה"ב כדתניא בתוספתא שבת פ' י"ד. ואע"ג דהתם אפי' כלו חדשיו טעון ל"י מכ"מ אין למדין אלא דרך כלל טעמו ש"ד. ובפרטים אמרי' דבהאי מילתא חידוש הוא. וה"נ לענין לא אתחזק איסורא ודבר שבידו דמסתבר דנאמן למדין אנו מנדה. ובמידי דאתחזק איסורא ולאו בידו אמרינן דבנדה ע"כ הימני' רחמנא דא"א בע"א ואין למדין ממנה. ועוד יש לעיין משה"ק התו' גיטין שם ד"ה הוי דבר שבערוה כו' וא"ת אי ע"א נאמן כו' אמאי איצטריך בנדה כו'. ואכ"מ להאריך עוד. ועי' שו"ת הגאון בני אהובה שנדפס סוף הספר שכתב דמכ"מ אינה נאמנת נגד הרוב גמור. כמו שא"נ במקום חזקה דהוחזקה נדה בשכנותיה כמו כן א"נ באומרת שאין לה דם נדות כלל ע"ש:

כב

(כב) ברם צריך היכא דנותנת טעם לדבריה כו'. וכל הענין ומסקנת דברי רבינו תנא מיני' ארבעין זמנין למימרא דקבלה ואפ"ה כו'. לכאורה אינו מובן למה חרד רבינו כ"כ והרי רב פסק בפשיטות הכי. אבל עוד יש לנו להבין ספקו דשמואל מי חמיר איסור נדה מאיסור א"א דתניא התם אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני א"נ. ואם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת ומעשה נמי באשה אחת כו' וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. וכי לא ידע שמואל מכל זה. ולא עוד אלא לענין נדה כתוב בהגהת רמ"א סי' קפ"ה דהמחמיר מדת חסידות הוא. והיינו מדשמואל לא עבד עובדא בנפשי'. ולענין איסור א"א אין פוצה פה על זה ההיתר. וע' חי' הרא"ה ז"ל שיישב מסברא משום דיש תקנה בטבילה ע"ש עוד. ותחלה יש לנו לבאר מש"כ בתה"ב להרשב"א בית ז' שער ב' דאם הוחזקה נדה בשכנותיה לא מהני אמתלא מדבעלה לוקה עליה משום נדה. ומדלקי עלה אלמא כודאי משוינן לה. והחזיק זה הדין מדאוקמינן בפ' המדיר מתניתין דמשמשתו נדה יוצאת בלא כתובה בהאי גוונא דהוחזקה נדה בשכנותיה וסתמא קאמר דאפי' באמתלא לא מהימנא. אלמא כודאי נדה משוינן לה. והקשה ע"ז והלא אינה מוחזקת נדה אלא על פיה שלבשה בגדי נדותה ומפני מה א"נ באמתלא ומ"ש מהא דאמר רב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת. וי"ל משום בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי וללבוש בגדי נדות אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה וא"נ. ע"כ דברי הרשב"א. וזהו דעת הרמב"ן שהביא הטור סי' קפ"ה. ובודאי לא נעלם מהרמב"ן ורשב"א ז"ל דברי רבינו. כידוע שרגילים היו בדבריו ז"ל. אלא ע"כ מפרשי דברי רבינו דלא מיירי אלא באמרה ומפרשי לשון נותנת טעם לדבריה. כמשמעו שאמרה כך. ולא כמו שהבין בש"ש. ומש"כ רבינו כיון דאחזיקה נפשה בטומאה היינו ג"כ במה שאמרה. וכלשון גמרא יבמות דף ס"ה ב' הוא אמר אפילה תרי והיא אמרה תלת כו' אם איתא דלא אפלה נפשה בניפלי לא מחזקה. הרי דבדיבורה שייך לשון אחזקה נפשה. אבל הוחזקה נדה בשכנותי'. עפ"י לבישת בגדים לא הביא רבינו כלל. והנה יש לעמוד על דברי הרשב"א ז"ל דמסוף דבריו היה נראה דטעמא דמילתא משום שאין האמתלא כדאי למעשה רבא דעבדא. אבל אם נותנת אמתלא טובה גם לזה שפיר נאמנת. וכן הוא באמת דעת הש"ך בנקה"כ סי' א' ובסי' קפ"ה ס"ק ה'. ועוד אחרונים ז"ל. אבל כבר השיב הגאון בתבואות שור סימן א' ס"ק ע"ח דאי אפשר לומר כן שהרי עיקר הראיה שלו מדלוקה שמע מינה דכודאי טמאה היא. ותו מדהפסידה כתובתה ואי מכ"מ מהני איזה אמתלא מעליא הדק"ל. ותו דהר"ן בכתובות שם לא הביא אלא מדלקי עלה ש"מ לא מהני אמתלא. ולא הזכיר טעם משום מעשה רבא. אלא ברור הדבר דכעדים ממש משוינן לה. כיון דהוחזקה עפ"י מה שלבשה בגדי נדות וסוקלין ושורפין על החזקות והכא נמי מדמלקין עלה שוב אין שום ספק בדבר. ואילו ראה הבעל לחוד שלבשה בגדי נדות ועדיין לא הוחזקה באמת מהני אמתלא. ולא עדיף משאילו תאמר בפי' טמאה אני. אבל הוחזקה שאני. ולא הוצרך הרשב"א להשיב שאין האמתלא כדאי למעשיה. אלא מ"ש הוחזקה ע"פ שלבשה בגדי נדות. מהוחזקה ע"פ שאמרה טמאה אני. ע"ז שפיר חילק שאין החזקה ע"פ מאמרה ודאית משום דשכנותיה ג"כ אינם מחזיקים אותה לנדה ודאית. וכסבורי' צריכה היא לומר כן. משא"כ אי לבשה בגדי נדות מוחזקת היא להם. כ"ז דברי הגאון ת"ש ז"ל. ואוסיף לחזק דבריו ז"ל שהרי בכתובות שם באותה אשה שקפצו עלי' בני אדם והשיבה א"א אני. וא"כ נתחזקה לא"א ומכ"מ האמינוה באמתלא. אלא ע"כ משום דע"פ מאמרה אין החזקה ברורה. ובאמת לא היו נסקלין עליה. משא"כ בהא דקידושין ד' פ' מעשה שבאת אשה לירושלים ותינוק מורכב על כתפה והגדילתו ובא עליה והביאום לב"ד וסקלום שנתחזק שהוא בנה עפ"י מעשיה בלא שום ספק ולהכי לא היה מהני לה אמתלא. הרי דחזקה ע"פ מעשה הוי חזקה גמורה ולא מהני אמתלא:

ועדיין קשה מהא דאמרה טמאה אני שנאמנת ומכ"מ מהני אמתלא. וא"א לומר שאינה טמאה בודאי. שהרי רחמנא הימנה מדכתיב וספרה לה. וא"כ הרי היא ודאי טמאה כמו הוחזקה ומכ"מ מהני אמתלא. וה"ה הוחזקה. ולכאורה היה אפשר לומר דהא דאמרה טמאה אני נאמנת בלא הוחזקה אינו אלא משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולא משום שהאמינה תורה מדכתיב וספרה לה. דזה לא קאי אלא לטהרה ולא לטומאה. ונראה דזה דעת חכמי פרובינצא שהביא מהריב"ל חלק א' סי' ל"ט דס"ל דכ"מ שהאמינה תורה לא מהני אמתלא. ופסקו באב שאמר קדשתי את בתי לא מהני אמתלא. וע"כ ס"ל וספרה לה לא קאי על טומאה ג"כ. ולא תקשה מהא דתנן שבועות פ"ב היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב הרי שמביא קרבן על דיבור'. הא ל"ק ל"מ לשיטת הרמב"ן דע"א נאמן באיסורין בכל האיסורין. בדליכא הכחשה. וה"נ בא"י ושותק ולא מכחיש והרי זה כדתניא עד אחד אומר אכלת חלב מביא חטאת דנ"ל מדכתיב או הודע אליו מכ"מ. אלא אפי' לשיטת ר"ת וש"ע יו"ד סי' קכ"ז שא"נ אלא משום שתיקה כהודאה ובמקום שאפשר להכחיש העד שיודע בעצמו ג"כ. אבל במקום שא"צ לידע אין העד נאמן. וה"נ אין האיש יודע אם נטמאה מכ"מ במאמין אותה עליו כבי תרי ודאי חייב קרבן על פיה וכמש"כ בס"ד סי' ל"ח אות ג'. אבל בלא מאמין אפשר שלא האמינתה תורה. ולכאורה משמע הכי לשון הרא"ש מ"ק סי' ע"ט בשס מהר"מ מרוטנבורג שכ' דע"א נאמן להתיר מהא דכתיב וספרה לה אבל לא להחמיר. אבל ע"כ ה"פ שנאמן להקל במקום ספק ולא אתחזק כלל. וצריך ע"א להתיר. ואינו נאמן להחמיר במקום חזקה וכבר ביארתי כ"ז בס"ד סי' י"ז אות ג' באופן שאין מדברי הרא"ש ראי' לזה ע"ש. וכבר נמנו חכמי הדור וחלקו על חכמים הנ"ל עד שהגיע להרשב"א והסכים ג"כ דלעולם מהני אמתלא אפי' במה שהאמינה תורה בפירוש. והוסיף מהריב"ל בשם בעל העיטור דאפי' אמר האב שקידש את בתו מהני אמתלא לאפוקי ממש"כ הגאון בעל חוות דעת סי' פ"ה ע"ש. והיינו משום דמפרשי וספרה לה קאי גם לטומאה וכמש"כ בפי' בשו"ת הרמ"א סי' ב' שאין אדם יכול להכחישה בטומאה כמו בטהרה. וא"כ הדרא ק' לדוכתא מ"ש באמרה דמהני אמתלא יותר מהוחזקה. [וע' שו"ת חמדת שלמה סי' נ"ו שהכריח דפי' וספרה לה דע"כ לענין טומאה ג"כ קאי דאי איתא היאך נאמנת באומרת שהיא שומרת יום ובימי זיבה קאי הא לא האמינוה באמרה טמאה נדה אני וע"כ נאמנת ג"כ על טומאתה] אבל באמת תלי' במחלוקת אמוראי בקידושין דס"ג בהא דהאמינה תורה לאב לומר קידשתי את בתי. דרב א' דאין סוקלין ע"י ר"א אמר סוקלין. רב א' אין סוקלין לאיסורא הימנה רחמנא לקטלא לא הימני' רחמנא. רב אסי א' סוקלים לכולי מילתא הימני' רחמנא לאב. וה"ה למלקות פליגי דמלקות במקום מיתה עומדת. ותו דאי' עוד שם ורב חסדא א' אחד זה ואחד זה אין סוקלין ואזדא ר"ח לטעמי' דאר"ח בני זה בן תשע שנים וי"א בתי זו בת ג' שנים וי"א נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשין. פירוש דהאב נאמן על בתו לומר שהיא בת ג' שנים מה"ת. שהרי נאמן לומר את בתי נתתי לאיש והיינו נשואין. ואין נשואין פחות מבת ג' שנים וי"א. ומכ"מ א"נ למלקות וכן הה"ד בהא דהימנה רחמנא לאשה לומר טמאה אני מהא דכתיב וספרה לה. לרב אין לוקין ע"י ולרב אסי לוקין. וע"ע בסמוך. והשתא שפיר קאמרי הרמב"ן ורשב"א דעדיף הוחזקה נדה בשכנותיה דלוקין ע"י אלמא דכעדים דמי דשוב אין להסתפק על בירורו. משא"כ אמרה טמאה אני דאין לוקין על פיה אלמא שאין הדבר ברור כ"כ. נחזור לענין דעל פי הדברים האלה עמדנו על הא שנסתפק שמואל ולא פשיט ליה מהא דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דמהני אמתלא. דהתם לא נאסרה אלא משום דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא. מה שאין כן הכא דהתורה האמינתה ומשום הכי לא עביד עובדא בנפשיה. וגם לדידן ראוי להחמיר. מיהו ע"פ דין נאמנת. ובהא פליגי הפוסקים דהרמב"ן והרשב"א סבירא להו דמכל מקום בהוחזקה בשכנותיה שלוקין על ידו לא מהני אמתלא. ואולי עיקר ספקו דשמואל לא היה אלא אי כרב או כר"א. ורב פסק כטעמיה. אבל בהוחזקה לכ"ע א"נ. והטור לא ס"ל לחלק בדבר. וכ"ז באמרה טמאה אני אבל באמרה א"א אני דאין לוקין עלה לכ"ע פשיטא דמהני אמתלא. ואין בזה מדת חסידות:

כג

(כג) דליוה לרטיבא רפשא ליה בדוכתיה. פי' דשמואל לא היה רגיל למיבעי מרב וכמ"ש רש"י ביצה ד' ט' דרב רבן של כל בני הגולה הוי חוץ משמואל והשתא דקאתי ליה אמר שמע מינה דנצרך לו למעשה. ועיין סימן קע"א אות י' ביאור המשל בס"ד:

כד

(כד) אמרי דרב כו'. איכא דאמרי כו' וא"ד כו'. כ"ה גם בכת"י אבל הראב"ד בס' בה"נ שער הפרישה העתיק כ"ז. ולא הביא לשון איכא דאמרי ואיכא דאמרי. ולפי דבריו הגי' שלפנינו טה"ד הוא. וצ"ל ולא קיבלה דכי הוי יתבא נדה מהודעא ליה בכסא דברכתא דנדה לא שתיא כסא דברכתא והיינו הך. ואחר כל המאמר סיים הראב"ד בזה"ל הדין הוא לישנא דר"א ולא ידעינן היכא אשכחינן ושמעינן מינה דנדה אסורה למשתי מכסא דגברא. ולא ידענא מ"ט דהתם לאו מפתורא דגברא הוית אכלא ולא בפניו הוית והרי הצעת המטה שהוא דבר המביא לידי הרגל ואפ"ה שלא בפניו מותר ונ"ל דאם איתא להא מילתא בכה"ג בלחוד הוא דאיתא דקא מייחד לה כסא וקא משדר לה ניהלה כי התם משום דקאי דעתיה עלה. והכי תניא במס' כלה המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מפני שדעתו סומך עליה ד"א מפני שיצרו רבה עליו. ונדה לבעלה נמי להא דמיא ומסתבר ל"ש כוס של ברכה ול"ש כוס אחר היכא דמייחד לה ומשדר נהלה אסור דהא קא מעייל דעתיה עלוי'. והאי דנקט כוס ש"ב רבותא קאמר. מיהו היכא דקא שתו כולהו מהאי כסא ושתיא איהי נמי בתרייהו לית לן בה עכ"ל הראב"ד ז"ל. הדבר יצא מפי רבינו הראב"ד ז"ל וקבעוה להלכה בטור וש"ע סי' קצ"ה ואין לזוז ממנו. אבל אי לדין יש להשיב דדוקא כוס של ברכה אסור דיש בזה סימן ברכה לה וכדאי' בברכות ד' נ"א א' אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש כו'. הרי דשתית כוס ברכה מעלי לבנים ומשום הכי מהודעא ליה בהא דלא חזי' להתברך עתה. אבל כוס בעלמא שריא. ומכ"מ בטלים דברינו נגד דברי הראב"ד ז"ל:

ודע דז"ל בה"ג הל' ברכות פ' שלשה שאכלו. וכלה בז' יומי דהלולא ואתתא בשבעה נקיים וביומא דמילה כד מברכין ברכת מילה אף על גב דלא טביל להו שרי למשתי כוס של ברכה עכ"ל. מבואר דנדה בעלמא אסורה לשתות כוס של ברכה. וכפשטן של לשון רבינו דנדה לא שתיא כסא דברכתא. מיהו הא איתא בירו' ברכות פרק ב' תני כלה אסורה לביתה כל ז' ואסור לטול ממנה כוס של ברכה [ובשם הגר"א הגיהו אסורה ליטול ממנו כוס של ברכה] דברי ר"א. מ"ט אי אפשר שלא יצא דם נדה עם דם בתולים. ואנן קיימא לן דלא כר"א דאפשר דם בתולים בלא דם נדה. אלא שטמאה מדרבנן. מיהא שמענו מהירו' דלר"א אסור אפי' בכלה לטול ממנו כוס ש"ב. וה"ה לדידן בכלה שפרסה נדה ודאי אסורה ליטול ממנו כוס ש"ב. ויש לפשוט מזה לפי דברי בה"ג דנדה אסורה לשתות כוס של ברכה דה"ה דכלה שפרסה נדה אסורה לשתות כוס של ברכה ולא התיר בה"ג בכלה אלא כלה שטמאה בתולים. ואפשר לדחות דדוקא לטול אסור אבל לשתות שרי משום דדמיא ליולדת בכוס של מילה שטמאה מן התורה ומכ"מ שריא לשתות. והיינו משום שהכוס יש לה שייכות וכש"כ כוס של ברכות נשואין לכלה. ועדיין צ"ע מש"כ בה"ג ואיתתא בשבעה נקיים מאי נ"מ בזה. ולכאורה יש להביא סמך מכאן למש"כ הרמ"א בשם המרדכי בסי' צ"ה סעיף י"ד. אבל כבר דחו האחרונים ז"ל. וצ"ל שהיו נוהגות לטבול בין נדתה לליבונה וכמש"כ התוס' כתובות ד' ס"א א' ובכ"מ:

ולבסוף אמרה ליה טהורה אני כצ"ל וכ"ה בכת"י:

חמשה דמים כו'. בכת"י ובפי' כת"י מתחיל כאן דרשה חמשה דמים כו' עד סוף. ואינו אלא רמז כנהוג בזה הספר:

כה

(כה) ושלשה טהורים הירוק כו'. אינו מדוקדק הא כמה מראות טהורין. וכדאיתא בנדה כ'. ובהני ג' איכא פלוגתא ונ' דס"ל לרבינו דזולת הני ג' לא מיקרי דם כלל. והכי מוכח ודאי מדאיתא התם דב"ש לית להו דמיה דמיה. ולכאורה ק' א"כ לטמאו כל מראה אודם. ועי' תוס' שם בדעקביא שכ' דדריש החמישי מקרא אחרינא. אבל ב"ש דלית להו כלל דמיה מדמטמאי אפי' מימי תלתן ובשר צלי. א"כ קשה לטמאו כל מראה אודם. אלא צ"ל דקים להו דלבד הני מראות לאו דם הוא כלל וכדברי רבינו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף