אילת השחר/בבא מציעא/ס/ב

אילת השחר בבא מציעא ס ב

דף ס' ע"ב פרק חמישי איזהו נשך

אי דאוזפי' מאה במאה ועשרים וכו' סוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשך והרי תרבית. מבואר דאע"ג דלבסוף לא קיבל יותר מדנקא, ועיקר האיסור הא עובר בשעה שלוקח הרבית, דבשעת פסיקה אינו עובר אלא משום לא תשימון, מ"מ ע"י שקצץ על יותר מדמיו הוי כאילו גם כעת קיבל יותר, דכששילם אח"כ אמרינן דמה שלוקח עכשיו כאילו אז לקח.

ובאוזיף ק' בק' והי' שוה אז דנקא ואח"כ נהי' חומשא אמרינן דאי בתר בסוף אזלינן יש נשך ותרבית, אע"ג דכתב הריב"ש סי' שצ"ו הובא בקובץ שעורים ב"ק אות ק"ל דכשלוה חיטין צריך להחזיר חיטין מעיקר הדין אע"ג דהתייקרו חיטין, וא"כ כשלוה מאה צריך להחזיר מאה מעיקר הדין, ואיך יש צד דזה יהי' רבית מן התורה, והי' אפשר לחלק בין חיטין למעות, דבמעות הא אי"צ אלא שוויים וא"כ כשהוקרו והם שוים חומשא אז לולא מה שפסק להחזיר ק' הי' צריך לתת רק דנקא כמו שהי' בשעת ההלואה, ולכן אי בתר בסוף אזלת איכא נשך ותרבית.

אמנם עדיין יקשה דהא הריב"ש הוכיח מהא דאם הוזלו נותן חיטין, הרי דמעיקר הדין חייב חיטין דאל"כ למה יפסיד, וא"כ גם בהלואת דינרי זהב דמבואר לעיל דף מ"ד ע"ב דהוי סאה בסאה, והתם ודאי נמי דאם הוזלו יתן לו דינר זהב, הרי דגם במטבעות דהעיקר רוצה שוויים מ"מ מעיקר הדין חייב המין שלוה, וא"כ ע"כ דאין לחלק בין מטבעות לחיטין, וא"כ צריך טעם למה כאן אי בתר בסוף יש כאן איסור תורה.

[ובהא דמבואר כאן דבאופן זה דנהי' חומש אז אי בתר בסוף אזלינן הי' נשך ותרבית, ולכאורה הא לא הי' ברור דיהי' ריבית דאולי לא יתייקר מ"מ הי' נקרא קצוב וריבית גמור, ולא דמי למשכנתא בלא נכייתא דהתם הא כבר זכה בהקרקע שהיא ממושכנת אצלו ואי"צ להתחדש פסיקתו כשיצא הפירות, וכיון שזכה כעת זכות שספק אם יהי' לו מזה ריוח לכן לא מקרי קצוב, אבל היכא דהפסיקא היא דאם יהי' ריוח אז הוא פוסק ליתן לו, אז תלוי אי בתר מעיקרא או בתר בסוף, דאי בתר בסוף אזלינן הוי ריבית קצוצה].

אבל באמת נראה דאם דנין מה הי' מעיקר הדין כמה ההלואה מחייבת, הא בודאי מה שהלואה מחייבת היינו כפי מה שתולין בדעתם מה הם רצו, ולא שייך לדון מה הי' מחויב בלי התנאתם, כיון דהכל תלוי כפי מדת רצונו להתחייב, וא"כ מה דגם בלי שפסק צריך לשלם חיטים, ע"כ זה משום דדעתם של האנשים להתחייב על הלואה כפי מה שלוה ולא כפי מחיר הדבר שלוה והוי כמו שהתנו, וא"כ הי' שייך להיות אסור ליתן חיטים אם יתייקרו מעיקר הדין, ולפי"ז מה שהוכיח הריב"ש הוא מחמת דאליבא דאמת מסקינן דבתר מעיקרא אזלינן ואין איסור ריבית כה"ג מה"ת, ולכן שייך לומר דמעיקר הדין מחויב חיטין, כי גם בלא התנו הוי כהתנו ומה"ת מגיע לו סאה חיטין כמו שלוה. וכ"ז אם נסבור דכשאסרה תורה רבית אינו חייב כעת רבית כלל, אבל לפי"מ שהבינו בריטב"א קידושין דף ו' דגם רבית קצוצה חייב אלא דאסור, גם כאן אפי' אם בתר בסוף אזלינן ויהי' אסור להחזיר הסאה כשנתייקר מ"מ הי' חייב כמו שנתייקר והי' מ"מ אסור מה"ת. ואין הריב"ש דן כלל מה הי' בלי דעתם מה הי' מחויב בלי התנאתם, דודאי הכל הוא מפני שהתנו, או דהוי כהתנו. אלא דדן אם רק מחמת איסור דרבנן הוא דאמרינן דאם הוקרו מחזיר כמו שהי' שוה בשעת הלואה, או מחמת דכן כלול בדעת האדם דמתפרש כונתו שמתחייב רק כפי דמיהם, וע"ז הוכיח מדאמרינן הוזלו נותן חיטים הרי דמחמת דעתם כונתם לשלם חיטין, ולכן גם אם הוקרו דעתם לשלם חיטין אלא דאסרו חכמים, וה"נ אם בתר בסוף אזלינן הי' אסור מן התורה.

ועי' בחזו"א ב"ק סי' ח' ס"ק ט"ו דהוכיח נגד מה שהביא במחנ"א מרבינו יונה כת"י דהסתפק אם בנזקין חייב לשלם עבור חפץ שהזיקו, כשיוויו בשעת העמדה בדין או כשיוויו בשעת ההיזק, והוכיח מהא דסאה בסאה אסור, ואם מזיק חייב כשעה של עכשיו, מי גרע בלוה ואכלו מאם הזיקו דחייב כדהשתא ולמה יהי' בזה איסור ריבית. ולכאורה דבריו אינם כהריב"ש, דהא מהריב"ש משמע דאע"ג דמעיקר הדין הי' צריך להחזיר חיטין אע"פ שנתייקרו מ"מ רבנן אסרו. אבל לפימשנ"ת אין סתירה דהריב"ש מיירי כמה חייב מחמת דעתם דהוי כהתנו, ולזה ביאר דהוי כהתנו על תשלום חיטין ולולא שאסרו חכמים הי' משלם חיטין אפי' כשהוקרו, ואיה"נ אם הוי אזלינן בתר בסוף הי' בזה איסור תורה. אבל החזו"א הוכיח דאם איתא דמעיקר הדין בלי שום התנאה חייב כדהשתא, אז גם בהלואה יהי' מותר ולא יהי' אפי' איסור דרבנן, דאיסור דרבנן שיש הוא ג"כ מחמת דהוי כהתנה ליתן חיטים אפי' כשיתייקרו וזה אסרו חכמים אע"ג דמדין תורה כיון דבתר מעיקרא אזלינן אין כאן איסור. ולפי"ז צ"ל דבהוזלו דנותן חיטין הוא באמת רק מחמת דכן כלול בתנאם, דלולא זאת הי' חייב כשיווים בשעת הלואה דלא גרע ממזיק לסברת מרן החזו"א זצוקלה"ה [ובקטע הסמוך יתבאר יותר]. (מהדו"ק)

שם. אי דאוזפי' מאה במאה ועשרים וכו' ותו תרבית בלא נשך היכי דמי אי דאוזיף מאה במאה מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף מאה בחומשא אי בתר מעיקרא אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא אי בתר סוף אזלת הרי נשך והרי תרבית. ורוב הראשונים פסקו דבתר מעיקרא אזלינן וכן בשו"ע יו"ד סי' ק"ס, וציין הגר"א דהא בסאה בסאה מבואר דאינו אסור אלא מדרבנן, וכן מבואר לעיל דרב אוזיף דינרי וקאמרינן דאפילו אי דהבא פירי הוי, מ"מ מותר משום דלרב הוי דינרי זהב והו"ל כהלויני עד שיבוא בני, הרי דאזלינן בתר מעיקרא, דאילו בתר בסוף א"כ הוי רבית דאורייתא ולא יועיל מה דהוי לי' דינרי, וכ"כ בר"ן דלענין דינא אזלינן בתר מעיקרא ולכן ק' בק"כ איכא רבית דאורייתא, וק' בק' והוקר ושוה חומשא אינו אלא מדרבנן, והיינו טעמא דסאה בסאה דאינו אלא מדרבנן משום דבתר מעיקרא אזלינן.

ובאמת זהו קושיא עצומה על הג"א והמרדכי דפסקו דהוי ספק אי בתר מעיקרא או בסוף, דא"כ למה מבואר בכולי דוכתי דסאה בסאה אינו אלא דרבנן.

ולכאורה גם להר"ן יקשה דאיך מספקא להגמ', דהא במשנה לקמן דף ע"ה ס"ל לחד תנא דאם יש לו מותר, ואם זה דאורייתא איך מהני מה דיש לו, וכן בכולי דוכתי מבואר בגמ' דסאה בסאה אינו אסור אלא מדרבנן ולמה כאן הש"ס מסופק. אמנם אפשר דיפרשו דאין ספק להגמ', אלא דהגמ' מבארת דלא שייך נשך בלא תרבית משום דאיך שיהי' לא שייך זה בלא זה אבל אין להגמ' ספק, אבל להמרדכי והג"א דפסקו להלכה דהוי ספק צ"ע.

והי' אפשר לומר דשאני הלואת סאה בסאה דהתם הקציצה שיתן לו סאה חיטין גם אם יתייקרו אינו מחמת רצונו בשיווי יותר מהשתא אלא מחמת דרוצה חיטין, ואע"ג ששוה יותר מ"מ לא זה רבית קצוצה שאסרה תורה, משא"כ בהלואת מטבעות רצונו שיהי' לו כשיתייקר שיווי דמים הרבה, ואם בתר בסוף אזלינן יהי' זה רבית גמור, ונשאר ספק. אמנם הא הגר"א הוכיח גם מהא דלעיל דף מ"ד ע"ב דרב לוה דינרי זהב והוי כהלויני עד שיבוא בני, הרי דגם בהלואת מטבעות אינו אסור אלא מדרבנן דלכן מותר כשהי' לו דינרי זהב.

ואפשר דהנה מבואר בסוגיא לעיל ר"פ הזהב דפליגי אי דהבא לגבי כספא הוי פירא או טיבעא, ונפק"מ מי קונה במשיכה, אם משיכת הזהב קונה את הכסף או משיכת הכסף הוי פירא וקונה את הזהב, ופליג בזה גם ילדותי' דרבי וזקנותי', ולהלכה פסקינן דדהבא פירא וכספא טבעא, ונפק"מ נמי לענין הלואה דדהבא הוי כסאה בסאה. והנה אם הדבר תלוי במה שאנשים רוצים, קשה לומר דהתנאים נחלקו אם האדם רוצה זהב כדי שיהי' כפי שיווי הכסף או להיפך, ובזה חשב רבי בילדותו אחרת מזקנותו, ובודאי דמצד רצון האנשים א"א לברר זה, אלא דחכמים קבעו דכספא דחריף הוי טבעא ודהבא נקרא פירי שזל ואוקיר וכספא נקרא טבעא ועומד במקומו.

א"כ האדם שהוא רוצה שיחזירו לו זהב אין עיקר מחשבתו מחמת שיווי לגבי הכסף, וכן כשרוצה הכסף אין עיקר מחשבתו לחשוב כמה שיוויו לגבי הזהב, אלא דיש לו ענין שרוצה יותר זהב משום סיבות אחרות כגון שרוצה להתנאות בזה או כדי שיוכל לעשות כלי זהב אם ירצה וכן רוצה כסף, ואז הוי כמו בפירות ממש דאין עיקר מחשבתו משום שיווי אלא משום דרוצה פירות ובין כשנתייקר ובין כשיוזל רוצה הפירות וה"נ בזהב, לכן זה ממש דומה לפירי לענין דלא שייך שיהי' רבית קצוצה, אבל במאה בדנקא דבין לרש"י דזה נחושת וכסף, וכן לשאר הפירושים זה ברור דזה פירי ורצונו מאה משום השיווי, דאין מחלוקת דנחושת לגבי כסף הוי פירא ורצונו בזה לפי שיוויו וגם כשנתייקר רצונו שיהי' לו יותר שיווי דמים, ואז יש מקום להסתפק אולי אזלינן בתר בסוף והוי רבית גמור מן התורה.

ולכאורה עדיין צ"ע כיון דגם כשיוזל מסכים לקחת ק' מטבעות אע"ג דאז מפסיד וא"כ למה זה ר"ק, אמנם קושיא זאת תהי' לכו"ע איך יש צד בגמ' דאם אזלינן בתר בסוף יהי' רבית מן התורה כיון דהא יתכן שלא יתייקר דאז לא ירויח. ואולי יש לחלק בין משכנתא בלא נכייתא וכן במקבל צאן ברזל לקמן דף ע' ע"ב דאם אין ודאי ריוח להמלוה לא הוי רבית קצוצה, דבכל הני הוא פוסק להיות לו זכות בהדבר לענין ריוח, ואם יהי' ריוח אי"צ שיתחדש עליו שום חיוב אלא הכל כבר מתחדש כעת, וכיון דכעת אינו ברור אם יהי' ריוח לא הוי רבית מן התורה, אבל כאן הא אין שום דבר שבזה יהי' לו זכות על היוקר אלא דמתנה הלוה דאם יתייקר הוא יתחייב ליתן לו גם היוקר, נמצא דאז מתחדש החיוב על הגברא, וכיון דאז הא כבר ברור דיש יותר ממה שהי' בשעת הלואה אז אי בתר בסוף אזלינן הו"ל רבית גמורה.

והנה הריב"ש בסי' שצ"ו והובא בקובץ שיעורים ב"ק אות ק"ל, הוכיח דסאה בסאה לולא האיסור רבית הי' חייב לשלם סאה חיטין כשהוקר מהא דבהוזלו נותן חיטין, ואם איתא דבאמת אינו חייב מאותו דבר שלוה אלא שיווי של הדבר, א"כ למה בהוזלו יפסיד המלוה ולא יקבל שיווי של הדבר שהי' בשעת ההלואה. ויש עוד קצת ראי' גם מהא דלעיל דף מ"ד דרב לוה מברתי' דר' חייא דינרי זהב ואוקיר ופסק לי' דיתן לה טבין ותקילין, והגמ' פריך דאי דהבא פירא הו"ל סאה בסאה ואסור, ולמה לא פריך סתם למה מחויב ליתן לה יותר שיווי ממה שלה. ועכ"פ נמצא דמעיקר הדין חייב לשלם מאותו דבר שלוה בין שהוזל ובין שהתייקר.

ובחזו"א ב"ק סי' ח' ס"ק ט"ו דן על מה שבמחנ"א הביא מכת"י רבינו יונה להסתפק אם בנזקין חייב לשלם כשיווי הדבר בשעת הנזק או כשיווי דהשתא בשעת העמדה בדין. ובחזו"א הוכיח דאם בנזקין חייב כשעת העמדה בדין א"כ בלוה סאה ואכלו והוקר ודאי לא גרע חיובו מאם הזיק החיטין דמשלם כדהשתא ולמה יהא אסור משום רבית. ולדבריו מבואר דמעיקר הדין חייב כדמעיקרא בהלואה ולכן זה רבית, ולכאורה דבריו בזה דלא כהריב"ש ויקשה עליו הוכחתו של הריב"ש דהוכיח דע"כ סאה בסאה מעיקר הדין חייב כשהוקר כשעת היוקר כמו בהוזל דמשלם כשעת הזול.

ויש לבאר דהריב"ש מיירי מצד דסתם הלואת חיטין דעתו להשתלם חיטין בין יוקרו בין יוזלו ולכן חכמים אסרו כשהוקרו, דהא מה שרוצה לשלם היוקר זה מחמת דהוי כהתנה לשלם יוקר, אבל החזו"א מיירי אם מעיקר הדין בלי אומדן דעתם אז כמו דמזיק חייב כשעת העמדה בדין ודאי הלואה מחייבת כשהוקר כמו במזיק כשעת העמדה בדין, ולכן לא הי' שייך בזה רבית כיון דאינו משלם מחמת דהתנה לשלם יותר.

אמנם לפי"ז נמצא יש בהלואה שתי נידונים, א' דלעצם ההלואה יש דין דחייב כשיווי הדבר כשעת ההלואה, והב' מחמת דסתם הלואה כוונתם לשלם דבר כזה שהתנו בין אם יתייקר ובין אם יוזל. והנה האחרונים דנו למה הי' חייב לשלם הרבית לולא שאסרה תורה. והי' אפשר לומר משום דזה עיקר ענין הלואה דמחייבת מה שהתחייב לשלם, ולכן אם התחייב לשלם יותר ג"כ הי' חייב לולא שאסרה תורה לקחת רבית. אבל קשה לומר דיש דין שחייב כמו שהלוהו בלי אומדן דעת כמה רוצה המלוה שיתחייב הלוה לשלם, וחוץ מזה יש עוד ענין לשלם כמו שהתחייב.

והנה בתוס' בכתובות דף נ"ו הקשו דאיך מהני מחילת חוב לר' מאיר ולמה לא הוי כמתנה עמש"כ בתורה, ותירצו דהלואה אינה כתובה בתורה דמסברא חייב לשלם ומה"ט ג"כ לא נקרא מלוה הכתובה בתורה לגבי לטרוף משועבדים כיון דחייב מסברא, ובודאי קשה לומר דתרי החידושים ידעינן מסברא, דאם מסברא ולא מחמת שכך התחייב מנ"ל שיש דין דמהני מה שרוצה להתחייב, ואם נימא דזה שחייב כפי מה שהתחייב אינו מסברא אלא מפסוק כגון מאם כסף תלוה, א"כ הא שוב יש חלק מדין חיובו דהוי מתנה עמש"כ בתורה ולמה יועיל מחילה.

ולפי"ז הי' יותר נראה דאין שתי דינים רק דין הלואה הוא שחייב כפי מה שדעתם להתחייב, אלא דסתמא כוונתם לשלם מאותו המין בין אם יוקר בין אם יוזל כמו שהוכיח הריב"ש, ולפי"ז לא יקשה קושית החזו"א על ספיקו של רבינו יונה, דשפיר אפשר דנזקין חייב כשעת העמדה בדין, אבל בהלואה דחיובו כפי מה שרוצה להתחייב וכיון שזה רוצה דוקא להשתלם מאותו המין שהלוהו, א"כ בלי איסור רבית מדרבנן הי' חייב ליתן לו החיטין אף אם נתייקרו, ומ"מ לא הי' אסור מה"ת לשיטת רוב הראשונים משום דבתר מעיקרא אזלינן ולהג"א מהטעם שנתבאר לעיל, אלא דמ"מ כיון שגם כשיתייקר רוצה החיטין ששוה יותר אסור מדרבנן כיון דזה משלם מחמת דהוי כהתנה וזה רבית מדרבנן.

אלא אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך. ומלשון זה הי' משמע דלא נאמר דין דאין עוברין בנשך בלא תרבית או תרבית בלא נשך אלא שלא יצוייר הכי, אבל אילו יהי' אופן של נשך בלא תרבית הי' באמת עובר, וצ"ע מש"כ הרא"ש סי' י"ז דהדר בחצר חבירו באופן דהלוה אינו חסר דלא קיימא לאגרא אינו עובר מה"ת משום דהוי תרבית בלא נשך, דמשמע דנאמר בזה דין דכדי שיהי' אסור מה"ת צריך שיהי' נשך ותרבית.

וכבר הקשה במהר"ם שיף למה אמרינן כאן דלא יצוייר, הא יצוייר בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר או איפכא, ובפלפולא חריפתא סי' י"ז אות ש' כתב ביאור דברי הרא"ש דפשיטא לי' לתלמוד דכיון דדרשינן מוחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי, הרי דקרא מיירי דוקא באם הי' נשך, דאל"כ לא שייך אהדר לי' כי היכי דניחי, ורק באופן זה מצינו שאסרה תורה, ולפי"ז יקשה עדיין למאן דס"ל דר"ק אינה יוצאה בדיינים ולא דריש אהדר לי' כי היכי דניחי, מנ"ל דלא אסור מה"ת תרבית בלא נשך, גם עדיין מנ"ל דאין איסור בנשך בלא תרבית.

ובעצם הקושיא של המהר"ם שיף דהא יצוייר תרבית בלא נשך כגון בגברא דעביד למיגר והחצר לא קיימא לאגרא, הי' נראה לומר דגם אם הי' עובר בתרבית בלא נשך מ"מ לא הי' באופן זה משום ריבית, דהא אם ע"י הלואה נתרבה ממונו אבל לא נכנס אליו ממון של הלוה אלא ממון הפקר ודאי דאין בזה שום צד שיהי' אסור, א"כ מה שייך שיעבור משום רבית בכה"ג, דהא בדר בחצר דלא קיימא לאגרא הוי כאילו לא קיבל מהלוה. וכל הנידון בגמ' הוא באוזפי' מאה במאה מעיקרא שוה דנקא ולבסוף שוה מאה וחומשא, וכמו שביארו הרמב"ן והר"ן ז"ל דס"ד דלענין נשך אזלינן בתר מעיקרא ולענין תרבית בתר השתא, נמצא דלענין רבית דאזלינן כדהשתא הא נתרבה ממונו מכסף של הלוה, אלא דמ"מ ס"ד דאין בזה נשך משום דלענין נשך אזלינן בתר מעיקרא, ובאופן זה הוא דהיינו מוצאים איסור תרבית בלי נשך, והגמ' דוחה דאי אזלת בתר השתא אז גם לענין נשך ניזל בתר השתא, אבל באופן של חצר דלא קיימא לאגרא נמצא דלא לוקח כלום משל הלוה, ותרבית כזה אין כלל מקום לומר שיהי' אסור.

ולפי"ז צ"ע מש"כ הרא"ש דלכן לא יתחייב להחזיר הרבית בחצר דלא קיימא לאגרא משום דאמרינן לעיל דאין רבית בלא נשך, דהא בכלל לא שייך כה"ג רבית, וצריך לדחוק דכונתו דכיון דמסקינן דאין תרבית בלא נשך, וע"כ משום דזה הוי פשיטא להגמ' דבאופן דלא קיימא לאגרא לא שייך לאסור כלל, וכמו שכ' לדמות להתנה עמו שיתן לו תרו"מ למ"ד דטוה"נ אינה ממון, וכל הס"ד הי' באוזפי' ק' בק"כ ונשתנה או באוזפי' ק' בק' ונשתנה, וכיון דזה לא מקרי נשך בלא תרבית או תרבית בלא נשך, לכן לא יצוייר כלל נשך בלא תרבית או תרבית בלא נשך, [ולפימש"כ התוס' בב"ק דף כ' ע"ב ד"ה הא איתהנית דגם בחצר דלא קיימא לאגרא יכול למחות ולמונעו מתחילה לדור בביתו, אפשר דנחשב דנתרבה מחמתו].

ובאומר הלויני ודור בחצירי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, דמשמע בפשטות מהראשונים דג"ז מותר מה"ת [אמנם ברעק"א פי' אחרת], צ"ע דהא באומר הלויני מנה ותחזיר לי מנה, ופרוטה תזרוק לים, ס"ל להרבה ראשונים דהוי רבית מה"ת כיון דניתן הפרוטה על פיו לים, וא"כ אפי' אם הוא גברא דלא עביד למיגר מ"מ מ"ש מבאומר זרוק כספך לים דהוי רבית גמורה מה"ת, ואפי' להרא"ש בפ"ק דקידושין סי' י"ג דדעתו נוטה דזרוק מנה לים אין בו דין ערב דבעי שיהנה בזה אדם, מ"מ יש לעיין אם גברא דלא עביד למיגר מקרי דאין בו הנאת אדם, דנהי דלא מחייבינן לי' לשלם על הנאה כזאת מ"מ הא נהנה, ויתכן דעל דבר זה שייך להתחייב מדין ערב.

ולכאורה יש לעיין גם על מאי דס"ד דיהי' נשך בלא תרבית, והיינו כמש"כ הרמב"ן והר"ן דס"ד דלענין נשך אזלינן בתר מעיקרא ולענין תרבית אזלינן בתר לבסוף, דמ"מ הא הנשך עצמו הוי תרבית מדין ערב להסוברים דזרוק מנה לים מחויב מדין ערב, אלא דלא דמי דאע"ג דס"ד דהוי נשך משעה שהתחייב לשלם הרבית, מ"מ כל שלא נתן הריבית במציאות אינו עדיין כאילו הוציא הכסף דהיינו הריבית שיהי' שייך לומר ע"ז דמדין ערב הוי כאילו קיבל המלוה את זה שנתן על פיו, והיינו דתמיד כשמוציא ממש על פיו הו"ל מדין ערב כאילו קיבל את מה שזה הוציא על פיו, אבל כאן דהנשך הוא עצם ההתחייבות אז מדין ערב הו"ל כאילו קיבל את ההתחייבות, אבל לא קיבל כסף שיהי' שייך לומר ע"ז תרבית, דכמו דלענין תרבית בעי שנתרבה ממונו ממש בסוף, ה"נ מדין ערב הוא רק כשקיבל הנשך אבל לא אמרינן דהוי כקיבל הכסף דהא לא הוציא הלוה עדיין הכסף, נמצא דדין ערב הוא ג"כ דהוא ערב על נשך וכקיבל נשך אבל לא הי' תרבית. אבל בנשך בלא תרבית כהא דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוי כאילו קיבל מה שהוא נפסד ממש, צ"ע למה לא יהא מדין ערב כקיבל נשך ותרבית ממש.

תוד"ה איזהו. א"נ ק' איסרין בשתות דינר זהב. בשטמ"ק הביא בשם הריצב"ש דהקשה דהא כיון דמסקינן לעיל דדהבא פירא הוי, א"כ מאי הוי דנהי' אח"כ שינוי בהאיסרין לגבי דינר זהב, דהא הדינר זהב הוא פירא והאיסר הוא כסף דהוי טיבעא נמצא דלא הי' בהאיסר שום יוקרא וזולא, ותירץ דאיסר הוי מעורב עם נחושת והוי כנחושת ונחושת לגבי זהב הוי פירא. והדבר צ"ע דנהי דכשקונה בנחושת זהב ס"ל דהוי נחושת פירא וזהב טיבעא, מ"מ כיון דע"כ מיירי דלא נשתנה לגבי הכסף א"כ למה זה נחשב דנתייקר ושיהי' בזה תלוי אי בתר מעיקרא או בתר בסוף, דהא עיקר הטיבעא הוא הכסף וכמו שלא ישנה דין האיסר אם מקבלים עכשיו פחות פירות בעד איסר, ה"נ מאי משנה אם מקבלים כעת פחות או יותר זהב מאשר מקודם דהא לגבי כסף הוא נשאר במחירו, (כמדומני שהעירוני זה).

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א