אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/בהר בחוקותי

יום ב' - רבי יחזקאל לנדא

ריבית סותרת תכלית הכניסה לארץ

את כספך לא תתן לו בנשך... אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען" וגו' (ויקרא כה לז-לח)

בתורת כהנים דרשו חז"ל שכשהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים אמר להם, על תנאי זה אני מוציא אתכם שלא תהיו מלווים בריבית.

ויש לתת טעם לדבר, למה התנה ביציאת מצרים דוקא תנאי זה שלא יהיו מלווים בריבית. ויבואר, כי הנה מה שהקב"ה הכניס את אבותינו לארץ ישראל, לא היה זאת בשביל לאכול מפריה ולשבוע מטובה בעולם הזה, דאם כן למה כל הטורח הזה לטובות והצלחות זמניות ותענוגי הבל של עולם הזה שהוא בלתי תכלית, רק כצל עובר. אלא העיקר הוא שזכות ארץ ישראל מגנה, כמו שנאמר "וכפר אדמתו עמו", וכמו שאמר רבי אליעזר (כתובות קיא.) מתים שבחוצה לארץ אינם חיים כי אם ע"י גלגול מחילות. ואף יעקב אבינו הטריח את בניו לשאת את ארונו ממצרים, מחמת צער גלגול מחילות.

והנה, מלווים בריבית עונשם הוא שלא יקומו בתחיית המתים, ואם כן אין להם יתרון לדור בארץ ישראל, ואם כן כל הטרחה להוציאם מארץ מצרים ולהכניסם לארץ ישראל היתה בחינם. ולכן התנה הקב"ה עמהם תנאי זה שלא יהיה בהם מלווי בריבית, כדי שלא תהיה ביאתם לארץ ישראל ביאה ריקנית, בלי שתתקיים בה תכלית הפעולה - היינו לדור בארץ ישראל באופן שיקומו לעת התחייה בלי צער גלגול מחילות. (אהבת ציון דרוש ח).

יום ד' - רבי משה טויב מקאלוב

תורה קודם התפילה

"אם בחוקתי תלכו" (ויקרא כו ג)

בתיקונים איתא: "מאן דקטל לחויא, יהבין ליה ברתא דמלכא, דא צלותא". ונראה לבאר, דהנה איתא בשם הרה"ק מלובלין שאמר שכל דבר אין משתדל ה'בעל דבר' לעכב כל כך את האדם מעשותו, כמו שמשתדל שלא ילמוד מימרא דר' נחמן בר יצחק. כי את לימוד התורה רוצה הבעל דבר לעכב יותר מכל שאר המצוות.

ובזוהר (ואתחנן רסד) איתא: ועל דא בעי בר נש לשואה מלין דאורייתא עליה תדיר, בגין דיהא ההוא יצר הרע תביר בהו, דלית ליה מקטרגא ליצר הרע בר מלי דאורייתא. ועל דא כתוב 'והיו הדברים האלה על לבבך' - על תרי יצרך, יצר טוב - אתעטר בהו, ויצר הרע - אתכנע בהו.

ועוד איתא בזוהר (פ' מקץ) על הפסוק (משלי יג יב) "עץ חיים תאוה בא" - עץ הוא התורה כמו שכתוב 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ועל ידי לימוד התורה קודם תפילה 'תאווה בא' - באה לו תאווה ודביקות בתפילה.

על כך רמזו בתיקונים 'מאן דקטל לחויא' היינו שמתגבר על יצרו הרע להכניעו בלימוד התורה קודם התפילה, 'יהבין ליה ברתא דמלכא' - 'דא צלותא', שזוכה לקבל את הדביקות בתפילה, וכמי שנתנו לו את בת המלך.

דבר זה נרמז בפסוק דידן: 'בחוקותי תלכו' - שפירשו רש"י על לימוד התורה 'שתהיו עמלים בתורה', הוא ר"ת 'בת'. 'ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' - סופי תיבות: תיומ"מ בגימטריה 'מלכות'. כי על ידי עסק התורה קודם התפילה, זוכה ל'בת המלכות' כדברי התיקונים. (עת רצון)

יום ג' - רבי שמואל יעקב בורנשטיין

ההבדל בין תוכחת תורת כהנים למשנה תורה

הרמב"ן (ויקרא כו טז) מבאר שהתוכחה הכתובה בפרשת בחוקותי היא כנגד חורבן בית ראשון וגלות בבל, ואילו התוכחה המוזכרת במשנה תורה בפרשת כי תבוא היא כנגד בית שני וגלות רומי.

והנה יש לעמוד על שתי נקודות בהם ניכר החילוק שבין התוכחות. השינוי הראשון הבולט המראה באצבע את ההבדל אותו מעמיד הרמב"ן, הוא שתוכחת תורת כהנים היא בגבול ועם קצבה ובסופה פסוקי נחמה - בבחינת גלות בבל שהתגלה קצה, משא"כ תוכחת משנה תורה שהיא בלא גבול ובלא קצב ובלא פסוקי נחמה, והתוכחה מסתיימת בתוך תוקף העונשים - "ואין קונה" - על דרך חורבן בית שני וגלות רומי שלא נתגלה קצם.

עוד דבר יסודי מצינו בתוכחת משנה תורה שאינו בתוכחת תורת כהנים, דהנה תוכחת תורת כהנים עניינה עונשים הנשלחים מן השמים, משא"כ בתוכחת משנה תורה אנו מוצאים מלבד זאת גם ענושים שכל עיקרם ועצמותם - השחתת מידותיו של האדם באופן מבהיל. שהמציאות שבאה ע"י הטאים גורמת לעומק של השחתה נפשית וירידה רוחנית.

ואכן בחינה זו השתנתה בין דור בית המקדש הראשון לשני, שהרי חטאם של ראושנים היה ג' עבירות חמורות, וכמו שביאר רבי ירוחם ממיר זצ"ל (דעת חכמה ומוסר ח"ג - מכת"י, מאמר ה) שחטא הראשונים היה בגלוי, בשכבה החיצונית, אך בפנימיותם היו מאמינים. ולכן גם עונשם היה חיצוני. משא"כ האחרונים שחטאו בשנאת חינם, במידות שבלב ונפש, ופגמו בפנימיותם - גם עונשם עונש פנימי מיניה וביה בהשחתת המידות. (זאת ליעקב, דברים כח טו)

יום ה' - רבי מרדכי טברסקי

שתי קומות

"ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו יג)

לשון 'קוממיות' מלשון שתי קומות, יש לבארו, כי יש את קומת הקדושה וכנגדה קומת הקליפה, וכשנבנית קומת הקדושה על ידי התורה והמצוות ממילא מתבטל כח קומת הקליפה. וזה הביאור 'ואולך אתכם קוממיות' - שתי קומות שכאשר זה קם זה נופל.

עוד יש לבאר, כי ישנן שתי קומות, קומה שלמטה באדם התחתון בזה העולם, וקומת אדם העליון. ופירושו שכאשר אדם הוא בעל בחינת קומה, שאין בו פגם בשום אחד מאבריו, ושומר כל גופו מדבר עבירה והרהור, אזי מתקן בזה את בחינת קומת העליון וגורם ייחודים בעולמות העליונים. וזהו 'ואולך אתכם קוממיות' שע"י פעולות קומת האדם התחתון נפעלת קומת האדם העליון. (ליקוטי תורה)

יום ד' - רבי מנחם מנדל מרימנוב

וידוי על עוון אבות

"והתודו את עונם ואת עון אבותם" (ויקרא כו מ)

מן הצורך הוא להתוודות על עון אבותינו, וכמו שאנו אומרים בוידוי: אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. כי כיון שאנחנו חוטאים בפועל, הרי שכשהיינו ב'כח' אצל אבותינו, היינו גורמים להם לחטוא. כי אז היה אצלם בכח מוחם - הנפש החוטאת שלונ. ועל כן אנו מוכרחים להתוודות על עוונם, כי אנחנו גרמנו זאת לאבותינו, כשהיינו אז בכח מוחם גרמנו להם לחטוא במעשיהם בפועל. (אגרא דכלה פ' בחוקתי ד"ה והנשארים)

יום א' - רבי דוד הקשר

ערכין - פדיון הנפשות

"איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" (ויקרא כז ב)

צריך להבין את שייכות פרשת ערכין לפרשה שלפניה - פרשת התוכחה. גם יסוד ענין הערכין צריך ביאור, כיון שהוא רק תעריף מסויים שהאדם צריך לתת, מדוע אומר 'ערכי עלי' או 'ערכו של פלוני עלי', יאמר מיד 'חמישים שקלים 'עלי', ודיו. גם לשון הפסוק "בערכך נפשות לה'" צ"ב, איזה ערך נפשות יש כאן.

ובמחצית השקל, על הפסוק (שמות ל יג) "מחצית השקל בשקל הקודש", מפרש רש"י: בשקל הקודש היינו שקל של ערכין, וצ"ב מדוע תלה הכתוב שקל של מחצית השקל בשקל של ערכין. ובתנחומא בפרשן מבואר ש"אם אתה מביאים לפני ערכין שלכם, מעלה אני עליכם כאילו נפשותיכם הקרבתם לפני, ועוד שבזכות הערכין אני מציל אתכם מגיהנום", וצ"ב בטעם הדבר.

ונראה מבואר מכל זה שענין הערכין אינו נדר גרידא של דמים, אלא נחשב הדברי כאילו מקדש הנפש לה' ותשלום הערכין הוא כעין פדיון של הנפש שהקדיש. וכיון שבמחצית השקל מבואר שבאה "לכפר על נפשותיכם" (שם פסוק טז), נראה שאף שם יסוד הדבר הוא כהקדש הנפש ופדיונה, ולכן תולה התורה את מחצית השקל בשקל של ערכין.

זהו אם כן הדגשת הכתוב "בערכך נפשות לה'". ולכן אומרים חז"ל שהעושה כן כמקריב נפשו, וניצל עי"ז מדינה של גיהנום. (שירת דוד)

יום ה' - רבי מאיר ברנדסדורפר

שנים מקרא כשטעה שהן מחוברות

נשאלתי במי שטעה וחשב שפרשיות בהר בחוקותי הם מחוברות, וקרא בערב שבת בהר שנים מקרא ואחת תרגום משני הפרשיות, האם יצא ידי חובתו, או שצריך בשבוע הבא לחזור ולקרות שמו"ת מפרשת בחוקותי.

ובטור (או"ח ריש סימן רפה) כתב, וצריך להשלים הפרשה עם הציבור וכו', וכל השבוע מיום ראשון ואילך חשיב עם הציבור, כיון שמתחילין הפרשה ביום שבת במנחה. וכ"ה בשו"ע (שם ס"א) וז"ל, אעפ"י שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע שנים מקרא ואחד תרגום... מיום ראשון ואילך חשיב עם הציבור (שם ס"ג).

ומקור הלכה זו ממאי דאיתא בברכות (ח.) אמר רב הונא בר יהודא אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום. ושם (ע"ב) רב ביבי בר אביי סבר לאקדומינהו, אמר ליה ההוא סבא, ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה, אשלימו פרשיותייכו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום.

וכתבו התוספות והרא"ש שם שכל השבוע, מכיון שמתחילים לקרות הפרשה ממנחת שבת, נקראת עם הציבור. וברבינו יונה שם ביאר יותר וכתב, כלומר שקודם שיקראו הציבור הפרשה בבית הכנסת, יקרא אותה בביתו. בין בשבת עצמו בבוקר בין בכל אותה השבוע, אבל אין לו להקדים משבוע זה לשני שבועות או לשלשה. ויש בני אדם שנוהגין לקרות מעט בכל יום ויום מהשבוע ומסיימין בשבת, עכ"ל.

ובדרכי משה הביא מחלוקת בזה, שכתב שבם המרדכי (פ"ק דברכות) והגהות מיימוניות (פי"ג מתפילה) דמשבת במנחה ואילך עד שבת הבא נקרא עם הציבור, וכ"כ הריקאנטי (סימן לד) שזמן הציבור נקרא משבת במנחה עד השבת הבאה. והכלבו (סימן לז) כתב בשם רבינו פרץ דדוקא מיום ראשון ואילך חשים עם הציבור, אבל בשבת במנחה אפילו אחרי שקראו הפרשה בציבור, לא יצא, כיון שבאותו יום קראו הפרשה שעברה. וכ"כ בספר ארחות יים (הל' שבת, דין קריאת הסדר שמו"ת).

ובמשנה ברורה (שם סק"ז) ובשער הציון (שם אות יב) הבין שסברת כל הפוסקים היא שמשבת במנחה ולמעלה חשיב 'משלים עם הציבור', ודעת הכלבו יחידאה היא ופסק כן להלכה. ודבריו צ"ע, דמסתימת לשון הפוסקים שכתבו דמיום ראשון ואילך חשיב עם הציבור, משמע דוקא מיום ראשון ואילך.

ועכ"פ נתבאר בס"ד שאם מקדים הקריאה משבוע זה לשבוע הקודם, לא נחשב כמשלים הפרשה עם הציבור. ועד כאן לא נחלקו אלא בשבת במנחה ואילך, כיון שכבר קראו הפרשה משבוע הבא, אבל מלפני זה כולהו סבירא להו דלא חשיב עם הציבור. ומשמעות דברי הפוסקים שצריך לחזור ולקרותה, ואפילו בדיעבד לא יצא.

שפתותיו דובבות

שמועה עדיפה משמן לחניטה

איתא בספר חסידים שמחוייב כל איש אשר חנן ה' אותו בדעה ובבינה, לחדש חידושי תורה ולחקוק על הספר למזכרת. וחכמז"ל סמכו על 'וקנה לך חבר' זה קסת הסופר. מי לנו גדול מאדונינו דוד המלך ע"ה אעפ"כ ביקש אגורה באהלך עולמים, וכי יכול אדם לדור בשני עולמות, אלא שביקש שיאמרו הלכה בשמו שיהיו שפתותיו דובבות בקבר.

ואיתא בספרים כל מה שאדם מסגל בתורה ובמצוות בעולם הזה ככה יהיה שכרו לעולם הבא אבל לא יתווסף לו שכר שם. הגם שבגן עדן לומדים הצדיקים גם כן תורה ומחדשין חידושי דאורייתא ורזין עילאין, מזה לא יגיע להם שכר. ואדרבה, זה מתן שכרן ברוחני, מה שזוכין להשיג ולהנות מזיו השכינה מתוך התורה, וזה הוא מזון הנשמות בגן עדן. ונקרא 'עומד' שאין לו תוספות שכר רק מה שסיגל בעולם הזה.

אבל אם הניח אחריו ברכה המה הכתבים המחוברים ואומרים בכל פעם שמועות מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, ואף שהגוף שוב אינו ראוי לדבר בעצמיותו, עושה מלאכתו על ידי חיבורים, דהיינו שאומרים שמועותיו והוי כלומד תורה בגוף המעשיי ונתווסף לו שכר בכל פעם.

וגם מצאנו בספר יערות דבש, שפירש הפסוק 'טוב שם טוב משמן טוב', הפירוש, שם טוב הוא התורה שאמרו הלכה משמו, הוא טוב משמן טוב הניתן על גוף המת לחניטה לקיום הגו. מחמת ששפתותיו דובבות והנפש תשוב להגוף. על כן אמרו חז"ל 'יעקב אבינו לא מת' כמאמר ז"ל 'מה זרעו בחיים' היינו שנדבקים למקור החיים בתורה ובמצוות אשר ירשו מאביהם יעקב.

(הסכמת הכנסת יחזקאל מרדומסק לספר אמת ליעקב, לאחיו רבי יעקב יוסף רבינוביץ', נלב"ע כ"א אייר תרס"ב)