אבן האזל/גזלה ואבדה/ה

אבן האזל ‏ גזלה ואבדה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אסור ליהנות בדבר הגזול ואפי' לאחר יאוש והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה.

כתב המ"מ דהא דאמרינן בהגוזל גבי דינא דמלכותא דינא דילמא משום דמייאשי מרותייהו מינייהו התם משום דאיכא יאוש וש"ר שנמסר לרבים, ובהלכה ג' דכתב הרמב"ם גזל דקלים ועשה מהן גשר אסור לעבור עליו כתב המ"מ דמיירי בשלא נמסר לרבים, וכתב הלח"מ דזהו דוחק דודאי דרבינו איירי בגוונא דאמרה הגמ' בהא דגזל דקלים דהיינו דנמסר לרבים, ובזה אפשר לומר דבדבריו מדוייק דהוא באופן אחר דבגמ' מיירי לענין דינא דמלכותא דקטלי דיקלא וגשרי גישרי ועברינן עלייהו והיינו שנמסרו הגשרים להמדינה לעבור, אבל הרמב"ם כתב דינו בגזלן פרטי שגזל דקלים ועשה גשר וא"כ לא מיירי בפשוטו במסרו לרבים, והוציא מהגמ' רק דין זה דעשיית גשר מהדקלים לא הוי שינוי וכמש"כ המ"מ, אלא דעיקר דינא דנמסר לרבים דזהו מדברי הרשב"א הוא באמת חדוש דהא לא היה שום קנין ע"י הרבים לקנות הגזלה, וזהו דעת רש"י שכתב דלא הוי ש"ר. ומה שכתב הלח"מ דהרמב"ם יפרש כפירש"י דהא דאמר היכי מייאשי היינו דהיכי מהני יאוש דהא ליכא ש"ר בודאי פירש"י הוא דחוק ומשום זה חלקו התוס' ופירשו דהיכי מייאשי היינו דלמה נתייאשו דהיו יכולים לתבוע העוברים לדין שישלמו להם, וראיתי בדק"ס שבכת"י הגירסא אמאי מייאשי וזהו כפי' התוס'.

ולכאורה יש להוכיח דהרמב"ם אינו סובר כשיטת הרשב"א וכפי' התוס' דא"כ כל הקושיא הוא דלמה מתייאשים שהיה להם לתבוע את העוברים לדין, וא"כ עיקר החדוש הוא דאין יכולים לתבוע אבל לא דמותר לעבור כיון דעכ"פ מתייאשים, והרמב"ם כתב בפ"ו דינא דמותר לעבור עליו, אלא דאין זה הוכחה דתפס לשון הגמ' דמינה שמעינן ג"כ דאין יכולין לתבוע שבדין נטל.

אכן בעיקר מה שהוצרך הרשב"א לחדש הך דינא דנמסר לרבים נראה דלא צריך לזה דמה דאיתא בגמ' אמר רבא בודאי צ"ל רבה מדאמר לו אביי דהכי אשכחן בכולי דוכתא, וכן ראיתי בדק"ס שבכת"י ה' הגירסא רבה, ורבה הא סבר דיאוש קונה, ושפיר הקשה לו אביי לשיטתו אבל לדידן באמת לא מהני יאוש אפי' בנמסר לרבים, דלא הוי שינוי רשות וכנ"ל, ועכשיו מיושב דשפיר כפי' התוס' וכהגירסא אמאי מייאשי ומ"מ שפיר פסק הרמב"ם דמותר לעבור עליו כיון דלא קיי"ל כרבה.

והנה הגר"א ז"ל בסי' שס"ט סק"ז במש"כ הרמ"א מיהו אם מסרו לרבים וכו' כ' ע"ז וז"ל ודעת הטור אף ביאוש לבד מותר והיינו כפי' התוס' ולא ס"ל חילוק של המ"מ דמה שמסרו לרבים הוי ש"ר וכדעת רש"י בזה עכ"ל, ולכאורה דבריו אינם מובנים דהטור לא כתב כאן כלל דמהני גם בלא ש"ר ולא הביא אלא דברי הרמב"ם בהלכה זו, ואח"כ הביא דין מלך שכרת אילנות לענין דינא דמלכותא שהביא הרמב"ם בפ"ו הל' י"ז. אך כונתו בודאי לשיטת הטור בסי' שנ"ג הביאה המחבר בס"ב דשינוי השם החוזר לברייתו עם יאוש קונה וכ"ש דשינוי מעשה החוזר עם שינוי השם מהני עם יאוש ועמש"כ שם הגר"א ז"ל, ולפי"ז מש"כ כאן ולא ס"ל חילוק של המ"מ אינו דמוכח דהטור אינו סובר חילוק זה, רק דבריו הם על מש"כ והיינו כפי' התוס', וע"ז כ' ולא ס"ל חילוק של המ"מ וכו', והיינו דמדלא כ' התוס' דמה שנמסר לרבים הוי ש"ר לחלוק על רש"י שכתב להדיא דלא הוי ש"ר, וע"כ דגם התוס' סוברים דלא הוי ש"ר אלא דהולכים לשיטתם בסוכה דף ל' דזהו שיטת הטור כמש"כ שם הגר"א דשינוי החוזר עם יאוש קונה, והכא הוי שינוי החוזר כמש"כ המ"מ. ואף דהתוס' שם כתבו דשינוי מעשה החוזר לא מהני עם יאוש וע"כ דאיכא קצת שינוי השם דאי לא"ה לא מיקרי שינוי מעשה סובר הגר"א דמעצים לגשר הוי שינוי השם גמור:

ח

עיין מה שכתבתי בהלכות גנבה פרק ו' הלכה א'.

י

נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת, נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזילה ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים.

הלח"מ בפ"ו הלכה ג' הקשה במה דפסק כאן הרמב"ם שחזקתה שנתייאשו הבעלים ובגמ' דף קי"ד אמרינן דזה אינו אלא או כר"ש או בידוע שנתייאשו הבעלים, וכן כתב הרמב"ם בפ"ו הל' ג' שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים, ואף דשם כתב במוכס עכו"ם כבר כתבתי שם דמקדושין דף נ"ב מוכח להדיא דאפי' בישראל סתם גזלה לא הוי יאוש בעלים ובגמ' שם בב"ק אמרינן דמוכס הוי כגזלן, וראיתי שכבר ביאר בזה הסמ"ע בסי' שס"ח והסכים עמו הגר"א ז"ל בביאורו דכיון שהחליף המוכס נתייאש והסמ"ע כתב וז"ל דכיון דרואה דה"ל כאלו כבר נמכר ויצא מתחת יד המוכס אז מייאש נפשו מלהדר אחר כסותו או חמורו שהן ביד זה שקיבל מהמוכס ודעתו להעמיד המוכס בדין על דמי הטלית עכ"ל, ודבריו תמוהים דהא לא הזכיר הרמב"ם דמיירי דוקא שרואה הבעלים שהמוכס החליף כסותו וחמורו, ואני תמה על הגר"א ז"ל שהסכים לדבריו שכפשוטו אין להם מקום כלל דא"א להעמיד ההלכה דוקא בתנאי שראו הבעלים דלא היה הרמב"ם סותם את דבריו.

ונראה להעמיד דברי הסמ"ע דא"צ דוקא שראו הבעלים שהמוכס החליף אלא דכיון שעומד לכך דאפשר ימכור או יחלוף, אף שעכשיו בעת שהחליף לא ידעו הבעלים מ"מ מהני מה שנתייאש מקודם שחשב שלא יוכל להציל גוף הכסות והחמור אלא כ"ז שלא ימכור, ואחר המכירה לא יציל אלא הדמים, וכמו בגנבה דמתייאש בשביל שאינו יודע מי גנב, ומהני יאוש על ספק זה שכשימכור יהי' יאוש, וראיה מהא דאמר בב"מ דכ"א דתאינה דמידע ידיע דנתרא לא הוי ישל"מ, וא"א לומר דכיון דידיע דנתרא נתייאש מעכשיו מכל התאנים אף בעודם על האילן, וע"כ דזה מהני רק דלא הוי ישל"מ אחר הנפילה.

איברא דממש"כ התוס' בסוכה דף ל' ע"ב שהקשו במה דאמר כי גזזו אונכרי נמי להוי יאוש בעלים בידיהו דידהו, דהא הוי ישל"מ דלא ידע נגזל בלוקח וכתבו וי"ל דלא מיקרי ישל"מ אלא היכי דבא בידו קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם, אבל הכא ידעו בה ונתייאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע משמע לכאורה מדבריהם דדוקא בשביל שכבר נתייאשו מקודם, מ"מ אין זה הוכחה די"ל דהתוס' לא נחתו לזה כיון דבאמת לדבריהם כבר הי' יאוש מקודם.

אלא דיש לעיין למה פשיטא לגמ' שם דהוי יאוש כיון דסתם גזלה לא הוי יאוש, ואפשר דע"פ רוב כיון דגזלי ארעתא הוא מימים רבים כבר נתייאשו הבעלים, אבל לפי דברינו אפשר לומר דבאמת משום זה גופא אמר הגמ' דהוי יאוש דאף דמהקרקעות אכתי לא נתייאשו אבל מן האסא שיקצצו וימכרו אותם בודאי נתייאשו דלא ילכו לחפש כל הלקוחות שקנו אסא והוא כמש"כ דאף דעכשיו אין הבעלים יודעים שקצצו האסא מ"מ כיון דעומד לכך והוא כמו תאנה דמידע ידיע דנתרא הוי מעיקרא יאוש לזה ומהני היאוש לכשימכרו וכנ"ל, ובקדושין דף נ"ב דאיתא שם ההיא איתתא וכו' אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה שדא לה אמר מיקדשת לי היינו דבפני חברו הי' זה, וכן משמע לשון הגמ' ולכן שפיר אמר בזה דסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים שהנגזל יגבה מן האשה.

אלא דאתאן עלה דוקא לשיטת הרמב"ם דשינוי רשות ואח"כ יאוש נמי מהני, וכן כתבו להדיא הסמ"ע והגר"א ז"ל, והוסיף הגר"א דפליגי בזה התרי לישני דבגמ' בב"ק דף קי"ד ולישנא בתרא דסבר דאסיפא איתמר משום דברישא כיון שהחליפו אפי' בישראל הוי יאוש ומשום זה לא מתני לה ארישא ולמיתני איפכא וכמש"כ הסמ"ע דמזה מוכח דברישא בכל גווני הוי יאוש אלא דל"ק סבר דש"ר ואחר יאוש לא קני והרמב"ם סובר כלישנא בתרא.

ומה שכתב הרמב"ם ואינו יודע בודאי שזו גזולה פי' הכ"מ דהיינו דבשעה שנתנה לו לא ידע ולכן לא הוי באיסורא אתא לידיה. אבל עכשיו יודע בודאי שזו גזילה כדקתני מחזיר לבעלים הראשונים. ומה שכתב הכ"מ דצריכים אנו לזה שלא תהי' באיסורא אתא לידיה צריך ביאור דהא יאוש וש"ר קני בכל גוונא אפי' בודאי יודע שזו גזלה. וכבר תמה עליו בזה בדרישה ואין לומר דמשו"ה פטור מלשלם דמים כיון דלא אתא לידיה באיסורא. דהא כתב הרמב"ם בפ"ה מה' גנבה הל' ג' וז"ל או אינו נותן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם ומוכח להדיא דבלא תקנת השוק היה צריך הלוקח ליתן דמים אף שלא ידע שזו היא גנבה.

והנה הסמ"ע וכן הגר"א ז"ל כתבו דכונתו לומר דכיון שלא ידע שהוא גזולה איכא תקנת השוק ולכן א"צ להחזיר דמים אבל אין זה מכוון בלשון הרמב"ם דהו"ל לכתוב דזהו משום תקנת השוק, דהאיכא נ"מ אם כסות וחמור של הליסטים שוים יותר, ועוד דמלשון הרמב"ם שכתב והחזירו לו כסות אחרת מוכח דאפי' שלא בשעה שנטלו נתנו לו אלא אח"כ, וזהו שכתב שהוא כמכירה להשמיענו דאף שאינה מכירה ממש מ"מ לענין ש"ר דינה כמכירה, אבל עכ"פ לענין תקנת השוק ודאי לא עשו בו תקנת השוק דלא עדיף מגנב ופרע בהקיפו דלא עשו תקנת השוק דלא על דעת זה נתן לו.

ונראה דבאמת אינו מדוייק בדברי הרמב"ם כמו שפירשו דכונתו דלא ידע בשעה שנטל דהא כתב ואינו יודע, ומשמע שגם עתה אינו יודע, ומה שהוכיח הכ"מ דא"א לומר כן דהא קתני שמחזיר לבעלים הראשונים ומוכח דידעינן של מי הם, זה אינו הוכחה כלל דבאמת אנו יודעים ויש עדים שמעידים שהם של הבעלים, אבל מנא ידעינן שהבעלים לא מכרו להמוכס, ובאמת לא שמענו דגזלן יהי' צריך להביא עדים על כל חפץ שיקח ושיהיו הבעלים יכולין להוציא מידו דהא דגזלן אין לו חזקה הוא דוקא מי שהוחזק גזלן על שדה זו או על חפץ זה, אבל בסתם חפץ גם מי שהוחזק גזלן חפץ שבידו הוא בחזקתו, אלא דמ"מ לכתחלה אסור ליקח מגזלן כיון שהוא מוחזק לגזול. ולכן זהו פשוט דאם מי שהניחו המוכסין אצלו הכסות והחמור כבר נתכוין לזכות וזכה בהם דבודאי אינו מחויב להחזיר לבעלים מספק, אבל כאן אנו דנין מעיקרא דמילתא לכתחלה כשמחזיר לו המוכס כסות וחמור אחר אם מותר לו לזכות בהם כיון דלכתחלה אסור ליקח מגזלן ולזה צירפה המשנה כאן טעמא דנתייאשו הבעלים והרמב"ם הוצרך להוסיף משום שאינו יודע בודאי שזו גזולה דבודאי גזל אסור ליקח מגזלן אפי' לאחר יאוש, אבל כאן דהוא ספק גזל והוא לאחר יאוש ולכשיזכה יהי' יאוש ושינוי רשות, ובכל אופן לא יהי' גזל בידו. וכיון דאינו אלא מספק מותר לו לזכות וכ"ש דאינו צריך ליתן דמים לבעלים דמספק ודאי אינו מחויב בדמים:

יא

עיין מה שכתבתי בהלכה זו בפרק א' הלכה ב'.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.