אבני נזר/אבן העזר/קכט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר קכט

סימן קכט

ב"ה יום ועש"ק שופטים רנת לפ"ק פה סאכטשאב.

שלום לכבוד ידי"נ הרב הגדול מעוז ומגדול כקש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י.

נועם יקרת מכתבו הגיעני.

דבר קידושין בשני עדים והאחד אלם, והבתולה תחילה הכחישה ואח"כ הודית, וכבוד מעלתו פלפל בחכמה ודעת כדרכו, ולאשר הוא ענין חמור לא רצה להכניס עצמו וביקש לעמוד על דעתי:

תשובה

א

א) הנה בדין אלם לעדות לקידושין יש לדון בו ג' ריעותות, א', דטעם מקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין כתב הרמב"ן משום שלא קראה תורה קיחה אלא זו שבכל דיני אישות להחמיר ולהקל, וה"נ כיון דאי אפשר לגבות עדותו, ולא תהי' בכל דיני אישות להחמיר ולהקל אין הקידושין חלין, הב', לפי דעת הקצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט דאלם פסול הגוף ואפי' לחתום בשטר פסולין וכן לקידושין יע"ש, הג', די"ל אלם. בשעת ראי' ונתפתח יפסול לפמ"ש הרשב"ם ב"ב (קכ"ח) וז"ל כל שתחילתו בפסלות שעת ראיית העדות והשתא סופו בכשרות פסול, דמעיקרא לא הי' ראוי לעדות זו וקרא כתיב והוא עד דבשעת ראיית המעשה יהי' ראוי לעדות זו עכ"ל. ואם יהי' אלם בשעת ראי' לא הי' אז ראוי לעדות, ואף שלא הי' בו פסול כיון שלא הי' אז ראוי לעדות לא קרינן בי' והוא עד או ראה:

ב

ב) ותדע שהרשב"ם פירש פירוש הב' נתחרש היינו נשתתק, מדקתני ברייתא זה הכלל כל שתחילתו בפסלות פסול, מבואר דקאי גם אנשתתק, ואף שהרשב"א דחה פירוש זה ונדחק לפרש נתחרש נשתטה, הפירוש חוזר ונראה בשטמ"ק בשם הרשב"א יע"ש, וכן בש"ע סי' ל"ה סעיף י"א חרש פסול אחד מדבר ואינו שומע ואחד שומע ואינו מדבר כו' סעיף י"ג הי' חרש כו' בשעת שנמסרו לו העדות, פסול, ומשמע דאשומע ואינו מדבר נמי קאי, והרמ"ה ב"ב (קכ"ח) גבי הי' יודע לו עדות עד שלא נסתמא ואח"כ נסתמא פסול וז"ל וסומא דפסול לעדות נ"ל מדכתיב והוא עד או ראה או ידע ואפי' עדות המתקיימת בידיעה בלא ראי', כל היכא דקרינא בי' או ראה קרינא בי' או ידע, וכל היכי דלא קרינא בי' או ראה לא קרינא בי' או ידע, ואע"ג דהאי או ראה או ידע בשעת ראי' וידיעה מיירי ולא בשעת הגדה בב"ד, אמר קרא אם לא יגיד מקיש שעת הגדה לראי' וידיעה, מה ראי' וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות עכ"ל, וה"ה בנשתתק נקיש להיפוך שעת ראי' לשעת הגדה, מה שעת הגדה שאינו אלם אף שעת ראי' כן , וכיון דאפי' נתפתח אין לו נאמנות על ראייתו באלמות אין כאן עדות לקידושין, ולכאורה ריעותא זו ברורה:

ג

ג) אך יש לדחות, דמ"ש לדמות אלם ונתפתח לפתוח ונסתמא לפוסלו משום היקש, ליתא, דקי"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר, והגדה אי אפשר באלמות, ואיך נלמוד ממנו לפסול ראי' באלמות, ואף דבנדה (ל"ז:) לחד מ"ד בהיקש דנין אפשר משאי אפשר, דע"כ הקישן הכתוב, הא ביארו התוס' שם דהיינו דווקא בהיקש שא"צ רק לזה יע"ש, והכא הא צריך ההיקש לסומא דהיינו אפשר מאפשר, דסומא אפשר בידיעה בלא ראי' ופסול, ה"ה דפסול להגדה, אבל אלם ונתפתח לא נלמד ממנו דהוי אפשר משא"א, ואין לנו לפסול בזה רק מטעם רשב"ם דבעינן בשעת ראי' יהי' ראוי לעדות, וא"כ י"ל לפמ"ש הריטב"א בקידושין דאם נמצא אחד קרוב או פסול אע"ג דאמר למיחזי אתיתי ולא בא להעיד בב"ד, דכיון דאין למעשה קיום בלא עדות שעת ראיית העדות בקידושין כהגדה דעלמא דמי עיי"ש, א"כ נשתתק בשעת ראיית הקידושין שפיר חשיב ראוי לעדות בשעת ראי', כיון דראי' לבד הוא עדותו, ולא דמי לקו"פ בקידושין כיון דכתיב והוא עד או ראה בעינן ראייתו ג"כ בכשרות, אבל אלם אין פסול בראייתו רק משום שאין ראוי להגיד אינו ראוי להיות עד, והתינח בעדות דעלמא שאין צורך בעדותו רק בהגדה, אבל בקידושין שצריך לעדות בשעת מעשה, שפיר קרינא בי' והוא עד או ראה ואם יתפתח יהי' כשר להעיד:

ד

ד) ואפשר שגם התוס' והרא"ש דס"ל פ"ק דמכות דאפי' בקידושין אינו פוסל קו"פ אלא אם העיד בב"ד, היינו דהפסול פוסל בעדותו את הכשרים דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כמו שעדותו נפסלה, כן עדות הכשרים, ואם לא העיד הקרוב בב"ד לא שייך שעדותו נפסלה, ובקידושין אף שנפסל מהיות מעידי הקידושין, מ"מ כיון שלא העיד ולא נפסל עדותו לבירור הדברים, רק מקיים המעשה, כמו כן לא יפסל עדות הכשרים מבירור הדברים, ויהי' הכשרים נאמנים, וכיון דטעם המקדש בלא עדים דאין חוששין לקידושין משום שאינו ראוי לבירור הקידושין כמ"ש הרמב"ם, אלו הכשרים שראויין לבירור כשרים אבל בנ"ד יודו למ"ש דקרינא בי' והוא עד או ראה:

ה

ה) ומה שכתב בקצה"ח שהוא פסול הגוף כמו מדבר ואינו שומע דפסל הרמב"ם, וכתב בכ"מ מדכתב ושמעה, הנה דמקראי דכתיב גבי שבועות העדות נלמד לגבי העדות וכך בתוספתא כו' וא"כ אלם דאימעט מקרא דאם לא יגיד נמי פסול הגוף, וכבודו כתב דמתוס' זבחים (ט"ז) ד"ה מה וד"ה אף, דמקשי גזלן יהי' פסול עבודה מקו"ח דבע"מ וטמא שכשרין לעדות, ותירצו דלא נלמד בקו"ח אלא זר דאית בי' לאו אבל דלית בי' לאו אמרינן טמא בקרבן ציבור יוכיח עיי"ש, ואי כרמב"ם מדבר ואינו שומע פסול לעדות, ובתוס' בכורות (ל"ז.) דאינו שומע חשיב אינו שוה בזרעו של אהרן, וכיון שמוזהר שוב יחלל עבודה מקו"ח, ובמשנה סוף פרק מומין אלו דחרש אינו מחלל עבודה, ולק"מ, דלא מבעיא לפירש"י ופשט הסוגיא דס"פ מומין אלו דאינו שוה בזרעו של אהרן בעשה ולא באזהרה, דלק"מ, דאיכא למיפרך מה להצד השוה שכן מוזהרין, אפי' לדעת הרמב"ם התמוה שכתב שלוקה, איכא למיפרך מה להצד השוה שכן אזהרתו פוסלתן לחילול עבודה, אבל חרש אין אזהרתו פוסלתו לחילול עבודה, דכל שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה:

ו

ו) אך דברי הקצה"ח אינם עולים רק לדעת הכ"מ. שהרמב"ם למד אינו שומע פסול לעדות מקרא דשמעה, וכבר כתב התומים שנעלם מהם התוספתא, והרמב"ם פוסל אינו שומע לעדות משום שאינו שומע חקירת ב"ד יעיי"ש, כרע"ק, ות"ק דתוספתא דמיעט חרש מושמעה אין ראי' כלל דלעדות קאי רק מקרבן שבועה נתמעט, ומאי ראי' מקרבן שבועה לעדות, דאף שכשר לעדות כיון שאין שומע השבעת התובע פטור מקרבן שבועה, דהא כתב הרמב"ם פ"ט מהלכות שבועות הלכה י"ב שאין העדים חייבים עד שישביעם בלשון שהם מבינים בה, כ"ש כשאין שומעין השבעתו כלל, ובאלם וסומא שפיר ילפינן משבועה לעדות, דאם איתא דאלם כשר להעיד בכתב, וכן סומא שיעיד על ידיעתו בלא ראייתו, או על מה שראה קודם שנעשה סומא הי' חייב קרבן שבועה ג"כ, וכיון דלמדנו מקרא דאו ראה ומקרא דאם לא יגיד דהוקש לראי' כמ"ש הרמ"ה דפטור מקרבן שבועה בהאי גוונא, ממילא מוכח דפסול לעדות, אבל אינו שומע ע"כ המיעוט משום שאינו שומע חקירת ב"ד, וכן אלם אין לנו ללמוד [אלא] לפסול כתבו להעיד, אבל לא שיהי' בו פסול הגוף חתימתו בשטר:

ז

ז) ומ"ש שברא"ש פרק יש נוחלין כתב בקצוה"ח כוונתו דרא"ש כתב דאם לא יגיד לפסול כתבו, ובש"ס גיטין (ע"א) מבואר דמפיהם ולא מפי כתבם, ע"כ קרא דאם לא יגיד לפסול חתימת שטרו, אין ראי' מזה, דבגמ' גיטין משני זה לרב כהנא דסובר מדבר מתוך הכתב חשוב מדבר, אבל אנן דלא קיי"ל כרב כהנא שפיר נתמעט מקרא דאם לא יגיד לחוד:

ח

ח) ואם באנו לומר כמ"ש כת"ר דכיון שאי אפשר לקבל עדותו בב"ד חשוב ככל מקדש בלא עדים, דכתב הפני יהושע משום דאין קידושין לחצאין וכיון שאין חייבין על הקידושין אלו מיתה חשוב לחצאין, והוא כעין סברת הרמב"ן הנ"ל, לדידי אינו מוכרח די"ל הואיל אם יתרפא האלם יוכשר עדותו בקידושין כנ"ל, ראוי לבירור דברים מיקרי, ועוד שיש עדות רק שאי אפשר לקבל עדותו, וא"כ בזמה"ז דליכא מומחין, ולדעת הפוסקים שליחותייהו עבדינן אינו אלא מדרבנן אי אפשר לקבל שום עדות מה"ת, דקבלת עדות ב"ד בעינן, [כ"ש דבר שבערוה דילפינן דצריך שיעידו בב"ד מומחין כמו בממון, ואפי' לדעת הריטב"א בשם ר' פינחס שלהי יבמות, דלענין דרישה וחקירה לא ילפינן מממון וה"ה לענין מומחין, מ"מ הא קבלת עדות בעי ב"ד] וא"כ כל קידושין יהי' בטלין, מה"ת, והרודף אחר א"א בזמה"ז לא יהי' ניתן להצילה בנפשו, ומפורש בטוש"ע להיפוך, אלא ודאי כיון דאפשר לקבל עדותו כשיבואו אלי' ותחזיר הסמיכה ליושנה וגם המניעה מצד אחר, ה"נ כיון שאם יתרפא האלם כהני אילמי בריש חגיגה, ועוד דאין חסרון בעצם העדים שכשרים הם ופומיהו כאיב להו י"ל דחשוב מקדש בעדים:

ט

ט) ועוד דלפי מה שהעלה הש"ך סי' מ"ו דלמה דקיי"ל דאפי' אחר שאינו אלם אינו יכול לשלוח כת"י לבד ע"כ דבשטר לא שייך מפי כתבם, וגם אלם יכול לחתום, א"כ שפיר יוכל להתברר הקידושין אם יחתמו שטר מדעת המתקדש והמתקדשת ויתנו ליד המקדש, ובתשו' הרשב"א סי' אלף כ"ט עידי קידושין שחתמו שטר שלא מדעת הצדדים הוי מפי כתבם, מבואר דמדעת הצדדים הוי שטר מעליא, ובפ"ק ד' אחים בהא דלנחי גבי עדים הוי מפי כתבם כתבו הראשונים משום דאינו עשוי ליתן לבע"ד אבל אם יעשהו ליתנו למקדש יהי' שטר טוב ואין לומר כלל כיון דחב לאחריני לא מהני צוואתם לכתוב השטר וכאילו נכתב שלא מדעת המתחייב, דאין סברא כלל לומר כן וגדולה מזה בנמק"י ב"ב גבי מודעא, דאפי' שלא מדעת הקונה לא חשיב מפי כתבם אף שהוא שלא מדעת המתחייב משום שהמוכר יכול למסור מודעא שלא מדעת הקונה וכ"ש בזה שגם עכשיו יכולין הבעל והאשה לעשות קידושין, מיהו בזה יש לחלק דשאני התם דבשעה שכתבו המודעה עדיין לא מכר, ואינו חב אז לשום אדם] ומוכח בתשו' הרשב"א וראשונים הנ"ל להיפוך:

י

י) ואין להקשות דא"כ אלם ונתפתח למה יפסול משום דאינו ראוי לעדות בשעת ראיי' ע"י השטר, אינו קושיא, דכיון דאינו יכול להעיד בע"כ של המתחייב לא קרינא בי' והוא עד, אבל אין לומר דמטעם זה לא חשוב עד קידושין, דהא בגמ' מקשה אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ה"נ הודאת בע"ד כמאה עדים, ומשני משום דחב לאחריני כו' ופירש בקצוה"ח דבממון דמהני בלא עדים משום דהודאת בע"ד כמאה עדים הוי עידיו עמו, ומקשה דבקידושין ג"כ נאמר הודאת כו' ויחשב ג"כ עידיו עמו, ומשני משום דחב לאחרים, אבל אם לא הי' חב לאחריני הי' חשוב עדים משום הבע"ד אף שבידו לכפור, וכ"ש דחשוב עדים משום שהבע"ד יוכלו לצוות לעדים האילמים לכתוב שטר וע"כ אין לפלפל בדין נמצא אחד קא"פ כי לפענ"ד אף שניהם אלמים אין להתיר:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף