אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/צ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא צ

כיבוש סוריא שלא על פי סנהדרין

כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש

בגמרא במסכת בבא בתרא (צ:) איתא: תנו רבנן, אין מוציאין פירות מארץ ישראל, דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות כו' וכשם שאין מוציאין מארץ לחו"ל כך אין מוציאין מארץ ישראל לסוריא. ופירש הרשב"ם שתנא זה סובר ש'כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש', וכיון שסוריא נכבשה בכיבוש יחיד לא נתקדשה כארץ ישראל ולכן אין להוציא אליה פירות מארץ ישראל.

והתוספות (ד"ה כך) הוסיפו שאף שגם למאן דאמר 'כיבוש יחיד שמיה כיבוש' החמירו בכמה דברים שלא לדונו כארץ ישראל, כגון לענין מכירת עבד שאמרו (גיטין ח.) המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ, מ"מ כאן שנקט הלשון 'כשם שאין מוציאין לחו"ל כך אין מוציאין לסוריא' והשווה את סוריא לחו"ל נראה כדברי רש"י שהוא משום שלדעתו 'כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש'.

ובטעם הדבר שכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש כתבו התוספות שהוא כדרשת הספרי מהפסוק 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם' שדוקא מה שיכבשו בחו"ל אחרי שיכבשו את כל ארץ ישראל יהיה שלהם, ואילו "דוד לא עשה על פי בית דין אלא מדעתו וכבש ארם נהרים וארם צובה עד שלא כבש כל ארץ ישראל, ולכך קרי ליה כיבוש יחיד לפי שמדעתו עשה".

ובגיטין (שם ד"ה כיבוש) הביאו התוספות פירוש הקונטרס שלא היו שם כל ישראל ביחד כמו בכיבוש יהושע שכבשוה לצורך כולם אבל דוד לא כבש אלא לצורכו [וכן בעבודה זרה (כ:) כתב רש"י שדוד כבשה וחיברה לארץ ישראל שלא על פי דיבור ובלא שישים ריבוא]. ועל כך הביאו דרשת הספרי שפירש טעם אחר שהוא משום שכבשה קודם שכבש את ארץ ישראל, ונקטו לפי דרשה זו שאחר שכבשו את כל ישראל שוב ממילא כל מה שהיו כובשים מחו"ל היה קדוש ואפילו אם יחיד כבש.

דברי התוספות שדוד לא עשה על פי בית דין אלא מדעתו

ואף שדעת התוספות כדרשת הספרי שהחסרון הוא במה שכבשה קודם שכבש את כל הארץ, מכל מקום הוסיפו התוספות ש'דוד לא עשה על פי בית דין אלא מדעתו' כדי לבאר את הלשון 'כיבוש יחיד' וכמו שסיימו 'ולכך קרי ליה כיבוש יחיד לפי שמדעתו עשה', אך עיקר החסרון לא היה במה שלא עשה על פי בית דין אלא בעצם הדבר שכבשה קודם שסיים לכבוש את ארץ ישראל וכמבואר בספרי [ראה מהר"ם שיף (גיטין) ודבר אברהם (ח"א סימן י אות ח) שפירשו כן לשון 'כיבוש יחיד' לפ"ד התוספות, ובזה ביאר בדבר יעקב (גיטין שם) את כוונת התוספות בבבא בתרא, והתיישבה בזה קושיית הגרמ"י ליפקוביץ במנחת יהודה (ב"ב)].

ובספר אמרי צבי (ב"ב) הקשה על דברי התוספות שדוד לא עשה על פי בית דין אלא מדעתו, מדברי הגמרא במסכת ברכות (ג:) שם מבואר שבמלחמות בית דוד אחר שהיה אומר להם דוד 'לכו ופשט ידיכם בגדול', "מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים", הרי שהיו מלחמותיו על פי בית דין וכיצד אומרים התוספות שמדעתו עשה ולא על פי בית דין.

ופשוט שאין בקושייתו כלום, וכמו שמיישב שם ש"אולי כוונת התוספות הכא דרק מלחמות סוריא לבד עשה על פי בית דין", ואני אומר שאין זה 'אולי' אלא 'ודאי', ואין שום טעם לומר שכל מלחמותיו היו שלא על פי בית דין, ובודאי אחרי שמפורש בגמרא בברכות היפך זה, וכוונת התוספות פשוטה וברורה שמלחמה זו לכיבוש סוריא היתה שלא על פי בית דין.

קושיית האילת השחר שאין יוצאין למלחמת הרשות אלא על פי סנהדרין

ואם יש להקשות על דברי התוספות, הרי זה כקושיית האילת השחר (ב"ב) שהקשה: צריך עיון, הא אין יוצאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד כמבואר בריש סנהדרין, ואיך נלחם שלא על פי בית דין, ע"כ.

וכך אכן שנינו במסכת סנהדרין (ב.) ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ובגמרא (טז.) מנהני מילי, אמר ר' אבהו דאמר קרא 'ולפני אלעזר הכהן יעמוד... הוא' - זה מלך, 'וכל בני ישראל אתו' – זה משוח מלחמה, 'וכל העדה' – זה סנהדרי. והגמרא דוחה מקור זה. ומסיקה: אלא כי הא דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, כיון שהגיע חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה... נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו, אדונינו המלך עמך ישראל צריכין לפרנסה כו' אמר להם, לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים. אמר רב יוסף, מאי קרא 'ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב' וכו' ובניהו בן יהוידע זו סנהדרין כו', ע"כ. ואם כן אף אם תיאור הגמרא הוא בשאר מלחמות ולא בכיבוש סוריא, עדיין יקשה שהרי הגמרא למדה מכאן דין כללי שאין יוצאים למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות: ומלחמת הרשות למדנוה ממה שהיה דוד נוהג שלא היה יוצא למלחמת הרשות עד שהיה יועץ עם סנהדרי גדולה כמו שהוא מפורסם אצלנו ממנהגם עליהם השלום, ע"כ, ואם כן כיצד יצא דוד להלחם בסוריא שלא על פי בית דין.

האם דוד היה סבור שכיבוש סוריא יקדשה בקדושת ארץ ישראל?

ולכאורה אפשר היה ליישב בפשיטות, שהרי לא שנו שיוצאים עפ"י סנהדרין אלא במלחמת הרשות בלבד, ובביאור מלחמת הרשות כתב הרמב"ם שם: ומלחמת הרשות היא מלחמת עמון ומואב וישמעאל ודומיהן, ומלחמת מצוה היא מלחמת עמלק ושבעה עממין בלבד. וברש"י כתב: כל מלחמה קרוי רשות לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל, ע"כ. ולפי זה יש לדון אילו היה כובש דוד את סוריא אחר שכיבש את ישראל באופן שעל ידי כיבושו היתה נהפכת סוריא לחלק מארץ ישראל, האם היה צריך לכובשה כדין מלחמת רשות או כדין מלחמת מצוה, ואם כן אולי כיון שהיה דוד סבור שמותר לכובשה – שהרי ודאי לא היה נוהג כן באיסור – לכן אף לא נשאל בסנהדרין כיון שהיה סבור שהוא בכלל כיבוש הארץ שאינו מצריך סנהדרין.

אכן נראה ברור שכיון שכל זמן שלא כבשה אינה חלק מארץ ישראל הרי ממילא אין 'מצוה' על כיבושה, ולכן אף אם על ידי שיכבשנה תהיה חלק מארץ ישראל מכל מקום היציאה למלחמה ודאי צריכה היתה – אף לשיטת דוד – להעשות על פי סנהדרין. מלבד זאת לא משמע שיש איסור לכבוש קודם לכן, רק שבאופן זה אין הארץ הנכבשת קדושה, ובפשטות ידע דוד מזה שלא תהיה הארץ שהוא כובש קדושה בקדושת ארץ ישראל ואם כן חזרה הקושיה למקומה כיצד יצא למלחמה ללא שנמלך בסנהדרין.

תמיהת המפרשים מדוע פירש רש"י שנמלכים בסנהדרין כדי שיתפללו עליהם

והנה בביאור מה שאמרו שהיו 'נמלכים בסנהדרין' כתב רש"י בסנהדרין: נוטלין רשות מהן והיינו מתניתין [- מה שנאמר במשנה שם שאין יוצאים למלחמת רשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד]. אמנם בברכות שם פירש רש"י באופן אחר, וזה לשונו: נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם, ע"כ.

ובהגהות ר"א לנדא מבראד הנדפסות בש"ס וילנא תמה: צריך עיון, הלא משנה מפורשת בפרק קמא דסנהדרין שלא היו רשאים ללחום מלחמת הרשות בלא נטילת רשות מסנהדרין, ובגמרא שם הוא מימרא זו דנמלכין בסנהדרין, ופירש רש"י והיינו מתניתין. ומי הכריח לרש"י לתת טעם זה לדין המשנה, עכ"ל.

וביד המלך (מלכים פ"ה ה"ב) הוסיף שאין לדחוק ולומר שכוונת רש"י לתת טעם לגוף הדין שצריך לצאת למלחמה ע"פ בית דין של שבעים ואחד, שהוא כדי שיתפללו עליהם, חדא שאין דרכו של רש"י בכך לכתוב טעם לחוקים, ועוד שהרי במשנה בסנהדרין שם נשנו כמה וכמה דברים שצריכים להעשות בסנהדרין ומדוע לא פירש רש"י טעמם של כל שאר הדברים. מלבד זאת תמה שם שאם כל טעם ההמלכה בסנהדרין הוא כדי שיתפללו עליהם, אם כן "מה לי אם הם ע"א או כ"ג, ואנו לא מצאנו שום יתר שאת לתפילה בציבור רק שיהיו עשרה במספר, וכשיגיעו למספר הזה אין חילוק אם המה עשרה או יותר". ומסיים היד המלך: ודברי רש"י אלה תמוהים ומופלאים באין פותר אותם, עכ"ל.

ורבי אליעזר פאפו זצ"ל בעל פלא יועץ בספרו חדש האביב ביאר דברי רש"י, וז"ל: הוצרך לזה משום דאם ליטול רשות בלבד לא היו צריכים, מאחר דאיכא אורים ותומים דעדיף מרשות סנהדרין, לכך הוצרך לומר שנטילת רשות זה היה לכבדם כדי שיתפללו עליהם, ע"כ. ולכאורה לפי דבריו צריך לומר שראיית הגמרא בסנהדרין היא רק לעצם הדבר שצריך ליטול רשות, שהרי בפסוק נזכרים גם האורים ותומים ואם כן הסנהדרין המוזכרים בפסוק אינם אלא כדי שיתפללו עליהם, אלא שלמדו חז"ל משאילת האורים ותומים שהוא הדין אם אין להם אורים ותומים שצריכים לשאול לסנהדרין.

רש"י מפרש שעצם היציאה למלחמה תלויה רק בדעת המלך

יישוב נפלא בדברי רש"י כתב אחד מחכמי זמנינו בספרו ברכת ציון (ברכות שם, סימן לג ענף ג), בהקדם הערה נוספת בדברי רש"י בברכות, וזאת במה שכתב שם בביאור מה ששאלו באורים ותומים, ששאלתם היתה 'אם יצליחו'. וקשה מה הוצרך לזה, הרי לכאורה שאלתם היתה על עצם המלחמה האם יעלו להילחם או לא, וכמו שמצאנו אצל דוד (שמואל ב' ה יט) 'וישאל דוד בה' לאמר האעלה אל פלשתים התתנם בידי', דהיינו ששאל שתי שאלות: א' האעלה אל פלשתים. ב' התתנם בידי.

אלא שיש לומר שרש"י בא ליישב קושיא גדולה שיש להקשות על שיטתו בביאור 'כיבוש יחיד'. שכן דעת רש"י שכיבוש סוריא על ידי דוד היה שלא על פי הדיבור ובלא שישים ריבוא, ושלא על פי הדיבור פירושו שלא עשה כן על פי אורים ותומים וכמו שהביא הריטב"א בשם רש"י שם שהיה הכיבוש בלא אורים ותומים. וכ"כ הרמב"ן בפירושו לתורה (סוף פ' עקב) וז"ל: כשבשה דוד ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין.

וצריך עיון שהרי מפורש במשנה בסנהדרין ומקורה מהנהגת מלחמות בית דוד שיש לשאול קודם היציאה למלחמה באורים ותומים ובסנהדרן, ואם כן כיצד לא נשאל דוד באורים ותומים וכיצד לא נמלך בסנהדרין. אלא נראה שמכח כל זה הכריח רש"י שכל מה שצריך להימלך בסנהדרין ולשאול באורים ותומים אין המכוון שצריך לשאול האם לצאת למלחמה או לא, כי באמת למלך יש כח להוציא למלחמה לפי מה שנראה בדעתו, אלא שמכל מקום צריך להימלך באורים ותומים וסנהדרין, וכלשון הרמב"ם בהקדמת מנין המצוות: וכן ידוע שהמלחמות וכיבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת הסנהדרין וכהן גדול, דהיינו שעיקר המוציא למלחמה הוא המלך, אלא שצריך את עצת הסנהדרין ואורים ותומים. ומחדש רש"י שעצה זו די בכך שישאל להם את האורים ותומים האם יצליח וכן יטול רשות מהסנהדרין כדי שיתפללו עליו.

ואכן כל זאת עשה דוד גם בכיבוש סוריא, אלא שמכל מקום עצם היציאה למלחמה היתה על דעת עצמו, ולכן אף שבאורים ותומים נענה שיצליח במלחמה מכל מקום לא היתה בזה הוראה לעשות מלחמה, ולכן מחד גיסא נחשב שהתייעץ עם האורים ותומים ועם הסנהדרין, אך מאידך לא כיבש על פי הוראתם. [וציין שם שכ"כ רבי עזרא אלטשולר במכתב לרבי ברוך גינזבורג ונדפס בסו"ס מקור ברוך (ח"ב עמ' שצז בנדמ"ח), ולא היה לפני לראות אלו חלקים מדבריו כבר נתחדשו שם].

דקדוק הגר"י רוזן שקדושת ארץ ישראל מתרחבת רק על ידי 'כיבוש'

והנה העמיד את דבריו בדעת רש"י, אכן עיקר הקושיא הלא קשה היא גם על דברי התוספות, שאף שלדעתם החסרון בכיבושו היה במה שכבש את סוריא קודם שכבש את הארץ, מכל מקום אף הם כתבו שכיבושו היה שלא על פי בית דין, וכמו שנתבאר לעיל טעם הדבר שהוצרכו לזה לבאר הלשון 'כיבוש יחיד'.

ובשיעורי הגר"י רוזן (גיטין סימן כא אות ב) דקדק לשון הספרי שהוא מקור דעת התוספות, 'מה תלמוד לומר כל המקום אשר תדרוך, אמר להם כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות האלו הרי הוא שלכם', וביאר שנתחדש כאן שהרחבת גבולות ארץ ישראל נעשית על ידי כיבוש, ודין הכיבוש והמלחמה מסור למלך על ידי בית דין הגדול, ובלא שנתחדש דין זה אזי אף אם היה מלך ישראל כובש ארצות לא היה לו בהם אלא שלטון וקנין ממון אך לא היה זה בגדר ארץ ישראל.

הצעה שאין דין יציאה על פי סנהדרין אלא למלחמה ו'כיבוש' דוקא

לפי זה היה אפשר לחדש שכל דין יציאה למלחמת הרשות על ידי סנהדרין היינו דוקא באופן שרוצים להרחיב נחלת ישראל, באופן שעל ידי הכיבוש תהיה קדושת ארץ ישראל לארץ הנכבשת, ודבר זה שייך רק על ידי סנהדרין. אמנם באופן שמלך כובש איזה מקום לאיזה צורך שלא בתורת 'כיבוש', אפשר שכלל אינו צריך לצאת על פי סנהדרין, ואין הכי נמי שאף אין לחלק זה קדושת ארץ ישראל.

ובספר עמק יזרעאל (ברכות שם) יישב בשתי דרכים קושיית המפרשים מדוע פירש רש"י שנמלכו בסנהדרין כדי שיתפללו עליהם ולא מחמת הדין שאין יוצאים למלחמת הרשות אלא על פי סנהדרין. ובדרכו השניה כתב שמה שנתבאר במשנה שבמלחמת הרשות תלוי בדברי הסנהדרין, היינו כשיוצאים בסתם להרחיב את גבולם, אבל המלחמה הזו היה נוגע בסכנת נפשות, שלא היה להם במה לפרנס את עצמם, ובזה לא שייך שימנעום הסנהדרין מללכת ולכן פירש רש"י הטעם שנמלכו בהם כדי שיתפללו עליהם.

ולדברינו מבואר היטב, שכיון שענין מלחמה זו היה משום סכנת נפשות, הרי לא היה צורך כלל להחיל קדושת ארץ ישראל על המקום, ואדרבה אפשר שכלל לא רצו לכבוש חלק מארצם רק לשלול שלל, ובאופן זה אין זה דין מלחמה וכיבוש ואין צריך שיהיה על פי סנהדרין.

· מעבר לתחילת הדף