אבני נזר/יורה דעה/ח
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה אור ליום ועש"ק בא תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב.
שלום לכבוד אהובי הה"ג החריף הבקי מו"ה יעקב חיים זעליג נ"י האבד"ק לובראנץ.
א
א) יקרתו הגיעני. דבר מי שמכר עגל הנשחט בתוך ח' ימים במזיד ונמלח ונתבשל הבשר ברוב היתר במינו. אם יש להתיר משום ספיקא דרבנן לדעת האחרונים המקילים בספק דרבנן על ידי גלגול בלא נודע בה"מ. וה"נ לא נודע לבעלים הקונים וספק שמא כלו לו חדשיו או דלמא דחשיב נודע הואיל ונודע לקצב המוכר עכ"ד:
ב
ב) ולדידי הדבר פשוט דחשיב נודע דטעם נודע הואיל ונעשה חתיכה דאיסורא חשיב ודאי איסור ושוב לא נוכל לעשותו ספק וה"נ בשעת שחיטה הי' הקצב בעליו ונעשה אז חתיכה דאיסורא. ושוב לא נוכל לעשותו ספק:
ג
ג) אך מה שיש לצדד הואיל ועגל פחות מבן ח' ימים היא מחלוקת רשב"ג וחכמים. דחכמים סוברים אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוי. ובנשאת לכהן הואיל והוי דיעבד מעליא מקילין כרבנן. רק בנשחט תוך ח' דלא הוי דיעבד כל כך מחמירין כרשב"ג. מ"מ עכ"פ טפי מספיקא דדינא לא הוי. ובספיקא דדינא אפשר מקילין בע"י גלגול כעין שמחלק בתה"ד בספק דרוסה פלוגתא דרבוותא למוכרו לנכרי. ולא דמי לספיקא דמעשה שהחכמים גזרו אפי' בספיקא דאורייתא שלא למכור לגוי מחשש שמא ימכרנו לישראל. אבל בפלוגתא דרבוותא לענין איסור מכירה דרבנן נלך אחר המיקל דסובר שלא הי' איסור כלל. והובא בש"ך (סי' נ"ז ס"ק נ"א). ואף אנו נאמר בע"י גלגול שנתבטל מן התורה ברוב. בשלמא בספיקא דמעשה חכמים החמירו שלא יתבטל [כגון בדברים חשובים או בלח בפחות מס'] בין בדרבנן בין בספיקא דאורייתא. אבל בספיקא דדינא כיון שנתבטל מן התורה ואין כאן רק דרבנן מקילין כדעת הפוסקים שלא הי' שם איסור כלל:
ד
ד) אך ראיתי להפרמ"ג כללי ס"ס אות א' הביא תשו' מהריב"ל שדימה ספיקא דדינא שע"י גלגול לספק טריפה שנתערבה באחרות דלר"ת דמותר משום ס"ס. הוא הדין דמותר בזה משום ספיקא דרבנן לקולא. ולר"י דאוסר דלא הוי ס"ס הוא הדין דלא הוי ספיקא דרבנן [וספר מהריב"ל אין אתי לעיין בו] והנה בספק טריפה שנתערבה מוכח בפסקי מהרא"י (סי' ק"ל) דאפי' בספק דין אסור ממילא ה"ה בספיקא דרבנן ע"י גלגול:
ה
ה) ולכאורה יש להביא ראי' מדברי רי"ף פרק כל שעה בלא נתבקעו ממש דשמואל מתיר ומר עוקבא אוסר. ופסק הרי"ף דעבדינן כמר עוקבא דהוי ספיקא דאורייתא וה"מ למכלינהו בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי בשולא כיון דאיסור משהו דרבנן ה"ל סד"ר לקולא עיי"ש. ואמאי הא עיקר ספק בדאורייתא וע"י גלגול דרבנן. אלא ודאי בספק דפלוגתא אף בע"י גלגול לקולא:
ו
ו) אך לאחר העיון אין זה ראי' שהרי חמץ לפני זמנו בס' ודוקא בתוך הפסח במשהו משום דהוא בכרת כפירש"י (דף כ"ט) ועל ספק ליכא כרת שאין עונשין על ספק. ואין ספק חמץ אוסר במשהו. מה תאמר שמא הלכה כמר עוקבא דהוי חמץ וענוש כרת דקמי שמיא גליא ואוסר במשהו. ע"ז נאמר דהוי ספיקא דרבנן. ואין לומר כיון דגוף האיסור ספיקא דאורייתא ואסור שוב אוסר במשהו. דהא ליתא דאיסור ספק אינו אוסר במשהו כיון דליכא כרת. ודו"ק היטב:
ז
ז) אך יש לעיין בר"ן שפי' דברי הרי"ף עיי"ש. והוא ס"ל בשמעתא דחמץ בזמנו דלאחר שש אוסר במשהו אף דליכא כרת רק משום דלא בדיל מיני' לחוד. ואין לומר עוד דלא נודע ס"ל דמותר והכא לא נודע עד שנעשה התבשיל ספק דרבנן. דהא ליתא שהרי אם יפלו לתבשיל אחר יאסרו במשהו שנודע איסור בגרעני' ונאסרו מספק ואוסר פליטתו. והרי ישנם בתבשיל זה ופולטין בתבשיל זה גם אחר שנודע. וכי בשביל שפלט גם תחילה יהי' מותר אתמהה:
ח
ח) ומכל מקום אין כאן ראי' גמורה דאפשר שמפרש דברי רי"ף ז"ל לשיטת ר"ת. וכבר כתבתי בשם מהריב"ל דספק דרבנן ע"י גלגול תלוי במחלוקת ר"ת ור"י. ואפשר שמפרש דברי רי"ף לשיטת ר"ת. אף שבתשו' (סי' ק"ט) כתב שצריך לחוש ולדון כשיטת ר"י. ויש סתירה בתשו' שם למה שכתב בהלכות. שבהלכות כתב דחמץ לאחר שש במשהו ושם בתשו' כתב דלאחר שש בששים פירש דברי רי"ף לשיטת ר"ת. וממה שהביאו הפוסקים דברי רי"ף לפסק הלכה והמרדכי לא חילק רק משום דבר שיש לו מתירין. אבל לולי זה הי' מודה לרי"ף. היינו משום דבספק ליכא כרת ואנן קי"ל דלפני זמנו דליכא כרת בששים. באופן שיש לצדד לכאן ולכאן ועוד יש לצדד מחמת שדעת קצת גאונים להתיר עגל פחות מבן ח' לאכילה:
ט
ט) אך בנידון דידן לבד מטעם ספיקא דרבנן ע"י גלגול. יש טעם אחר לאסור. והוא לפמ"ש בספר החינוך (מצוה קנ"ג) מ"ע לבדוק סימני בהמה וכו' ונאמר במקום אחר והבדלתם וכו' וכתוב עוד להבדיל בין הטמא כו' ובסוף המצוה כתב ועבר עלי' ולא בדק אלא שראה בה הסימן אחד וסמך עליו ואכל ממנה אעפ"י שמצא אח"כ שהיתר אכל ביטל עשה של בדיקת הסימנים מבואר שמי שאכל בלא הבדלה עובר בעשה כמו שהאוכל בלא זביחה עובר בעשה שאינה זבוחה כן עובר זה בעשה שאינה מובדלת אצלו. והנה בקרא דלהבדיל בת"כ. אין צריך לומר בין חמור לפרה כו' אלא טמאה לך לטהורה לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו. בין החי' הנאכלת כו' בין שנולד בה סימני טריפה כשירה לנולד בה סימני טריפה פסולה והובא ברש"י ורמב"ן בפי' התורה. והנה לפי דברי החינוך הנ"ל אם לא בדק בסימנים ואכל. אף שלפי האמת יפה נשחט עבר בעשה. וכן בכל ספק טריפה כל זמן שלא נתברר שכשירה היא. אף שלפי האמת כשירה היא. קיימא עלה בעשה דלהבדיל:
י
י) ובזה פירשתי דברי הרשב"א בתורת הבית הארוך ביצה של תרנגולת ספק טריפה שנתערבה באחרות לא נדון אותה כדבר שיש לו מתירין שנמתין עד שתטיל עוד ביצים לאחר כ"א יום או שתשהה י"ב חודש מפני שאין המתיר עתיד לבא בודאי. ותמוה טובא מה צריך לטעם זה. תיפוק לי' דממה נפשך אם תלד ותשהה י"ב חודש כשירה היתה ואין צריך ביטול. ואם לא תלד ולא תשהה לא הוי דשיל"מ. וכמה קולמסין נשתברו בדברי רשב"א אלו ולא העלו תירוץ נכון. אך לפי מ"ש מעיקרא לק"מ דאף אם באמת כשירה כל זמן שלא נתברר יש בה בהתרנגולת עשה דהבדלה. והוא הדין ביצתה דאתי מינה דכל דאתי מאיסורא איסורא. וצריך לביטול ושפיר שייך עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר שתמתין עד שיתברר התירה ותהי' מובדלת:
יא
יא) ולכאורה יש לפקפק ולומר דלא עדיפא עשה שאינה מובדלת מעשה שאינה זבוחה. וכשם דביצים בעלמא מותרין אף דאתיין מאינה זבוחה הכי נמי הא דאתיא מאינה מובדלת. ואכתי איכא ממה נפשך אם כשירה א"צ ביטול דאף דאמה אינה מובדלת הביצה שריא. אך יש לחלק. דהא דכל ביצים וחלב שריין משום דאית לה התירא בשחיטה כדאיתא ריש פרק בהמה המקשה בבעיא דחלב מבן פקועה שיש בה אבר היוצא דאפשר כיון דלית לה תקנתא בשחיטה אסורה. ואפילו לאותו צד דמותר היינו דעצם איסור אבר מן החי יש לה היתר בשחיטה רק שאבר זה אין לה סימנים להתירה בהם ועיי"ש ברשב"א. מכל מקום היתר ביצים וחלב משום שיש להאם היתר בשחיטה. וביצים וחלב דלא שייך בהו שחיטה ואינו בדין לאוסרם יותר מהאם. על כן התירתם התורה. אבל ביצה מאינה מובדלת הביצה כאמה וכשם שאמה אסורה עד שיתברר ההיתר. כמו כן הביצה אסורה עד שיתברר ההיתר. וכמו ביצת טריפה שאסורה כאמה:
יב
יב) האומנם כי יש לפקפק בזה ולומר כי ברייתא דמפרש בין החי' אשר לא תאכל נולד בה סימני טריפה פסולה אתיא כמאן דאמר טריפה חי' כמפורש ריש פרק אלו טריפות. ולדידן דקיי"ל טריפה אינה חי'. החי' אשר לא תאכל לאו לטריפה אתיא. אך יש לומר דהברייתא דת"כ להבדיל בין סימני טריפה כשירה בין סימני טריפה פסולה אין הכרח לדחותה מהלכה. דאף דקיי"ל טריפה אינה חי' יש לפרש בין החי' אשר לא תאכל בטריפות מן הבטן כגון חסר רגל דכתב הרשב"א בתשובה דכהאי גוונא ירבה כחול ימים אך גזירת הכתוב דטריפה. וא"כ טריפה כהאי גוונא וכ"ש שאר טריפות בעשה דהבדלה. והגמרא דאמר דר' ישמעאל טריפה חי' ס"ל היינו מדאמר אלו י"ח טריפות שנאמרו בסיני. ואף דהראש יוסף דחיק לאשכוחי כהאי גוונא י"ח טריפות אין דבריו מוכרחים] אבל ברייתא דת"כ שפיר יש לומר דאתי אף כמאן דאמר טריפה אינה חי' ונתיישבו דברי הרשב"א:
יג
יג) אך הרמב"ן בפי' התורה הביא רישא דברייתא בין נשחט רובו כו' וסיפא דבין החי' וגו' בין סימני טריפה כו' שייר. משמע דס"ל דסיפא דברייתא אינה הלכה. וכן יש להביא ראי' מתוס' זבחים (דף ע"א:) שהקשו בהא דנתערב בטריפה ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שהבן מאותו המין] והקשו בתוס' כיון שמעורב בו טריפות הא אסור לאכילת ישראל ואין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים. ותירצו כיון שאם הי' ניכר הזבח הי' מותר לאוכלו. וכיון שמותר לישראל שוב מותר להאכילו לכלבים. ואם נאמר דספק טריפה אפי' באמת לאו טריפה אסורה בעשה דהבדלה. הרי הזבח איסור עצמו לישראל. ואיך מותר להאכילו לכלבים. שוב ראיתי להרשב"א בתשו' המיוחסות להרמב"ן (סימן קע"ה) כתב להדיא דקרא דלהבדיל בין סימני כשירה לסימני טריפה פסולה קאי גם לדידן דטריפה אינה חי' ואתי שפיר הרשב"א לשיטתו:
יד
יד) והנה בטריפה יש פנים לכאן ולכאן. אך ספק נבילה פשוט שישנה בעשה שאינה מובדלת כיון שצריך הבדלה בין נשחט רובו לנשחט חציו. כל שכן אם ספק לא נשחטה כלל. והנה עגל הנשחט פחות מבן ח' שהוא ספק נפל. הוא ספק לא נשחט כלל. דנפל לא מהני בי' שחיטה כמפורש במשנה חולין (דף ע"ב:) בן ח' חי אין שחיטתו מטהרתו שאין במינו שחיטה. וישנה בעשה שאינה מובדלת. ואף דחכמים ס"ל אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא. הא בת"כ ז"ל שתהי' מובדלת לך. וכיון דלדידן לא נתברר הלכה. אינה מובדלת לך. אך מדאורייתא כיון דאזלינן בתר רובא הרי הוא מובדלת אך מדרבנן אינה מובדלת והוא ודאי איסור דרבנן משום שאינה מובדלת. וכשנתערב בפחות מששים אינו ספיקא דרבנן רק ודאי דרבנן:
=טו
טו) [ובביצה (דף ו') בתוס' ד"ה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה שאינו מוכן אגב אמו ומותר. וא"ת הא יכול לשוחטו במעי אמו. ותירצו בתירוץ האחרון דמיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום. וא"כ אינו מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי. ובספר דרו"ח לרעק"א ז"ל. וז"ל וא"ת והא מ"מ איתקצאתו בה"ש הוא משום דדילמא עדיין יום ולא כלו חדשיו עדיין. והוי רק מוקצה מחמת יום שעבר ומוקצה כהאי לא אמרינן וכמ"ש התוס' לעיל (דף ד') והאחרונים הקשו כן. ולי לק"מ משום דאין אנו אוסרין משום המוקצה מצד איסור אכילה מפאת ספק נפל. אלא כיון דאם שוחטין אותו בה"ש מתסר הבשר לעולם משום ספק נפל. א"כ כיון דודאי לא יהי' שרי למיכל לא מקרי אוכל נפש. ושוב אמרי' בי' מגו דאתקצאי בה"ש היינו מחמת איסור מלאכת יו"ט דאי אפשר לשוחטו דשמא באמת הוא לילה. וכיון דמ"מ אנן לא נתיר לי' לאכלו ביו"ט הוי מלאכה שלא לצורך אוכל נפש והוי כמו נשחט בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור בה"ש דאסור לשוחטו דשמא כבר לילה. הכי נמי בזה הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה. עכ"ל:
טז
טז) ואחר המחילה מכתר"ה אין הדברים נראין דאף שיהי' אסור לאוכלו. מ"מ אם ישחוט על דעת לאוכלו יחשב צורך אוכל נפש. דכהאי גוונא כתבו התוס' לקמן (דף י"ב) ד"ה הכא. וא"ת מה צורך איכא במבשל גיד. (ומתוך לא אמרינן אלא באיכא צורך רק שאינו אוכל נפש]. וי"ל כיון שבדעתו של זה לאוכלו היינו צורך יו"ט. [אלא דלא חשיב אוכל נפש דמאכל איסור אינו מזון לנפש הישראלי]. עכ"ד. והכא נמי אם ישחטנו על דעת לאוכלו לא יהי' שום איסור בשחיטה ואפי' לב"ש דלית להו מתוך. מכל מקום אם יום הוא הרי הוא חול ואם לילה הוא בן קיימא הוא ומאכל היתר והוי אוכל נפש ממש. ויותר מזה שאם הוא חול ולא כלו חדשיו ונפל הוא. מחתך בבשר הוא ולאו מלאכה עביד [לא זכיתי להבין דהא על קושית התוס' קאי שישחטנו במעי אמו והי' יכול להשלים חדשיו ולחיות וא"כ מלאכה היא כמו דלדל עובר שבמעי'. המגיה.]. ואף שיהי' אסור לאוכלו מספק. מכל מקום כיון שדעתו לאוכלו היינו צורך אוכל נפש וכדברי תוס' הנ"ל כיון שבדעתו לאוכלו היינו צורך יו"ט. והכא נמי היינו צורך אוכל נפש. ואפי' תאמר דמשום דעתו לא חשיב רק צורך קצת הא קיי"ל מתוך. נמצא שאין איסור שחיטה בי"ט עומד בפניו מלאוכלו שאין איסור שחיטה רק אם לא ירצה לאוכלו. אך אם ירצה לאוכלו הא אין איסור בשחיטה כלל. וקושיית האחרונים קמה וגם נצבה. וקושיא זו קשה גם על מהרש"א שכתב שכל ולד שיו"ט יום שמיני שלו הוי מוקצה שבה"ש לא הי' יכול לשוחטו. והא הוי מוקצה מחמת יום שעבר:
יז
יז) אך לפי מ"ש דכל ספק נפל אפי' באמת אינו נפל כיון שאנחנו אין אנו יודעין. אסור משום עשה שאינה מובדלת. הכא נמי אם ישחוט בה"ש אפי' באמת לילה אסור כיון שאצלינו הוא ספק נפל ואסור בעשה שאינה מובדלת. והנה לפי זה יש ראי' מתוס' למה שכתבתי דספק נפל אסור בודאי משום עשה שאינה מובדלת:
יח
יח) אך נר"ה ליישב קושיית האחרונים באופן אחר שהרי אם ישחטנו בה"ש יאסר לעולם משום ספק נפל ויהי' מוקצה מחמת איסור עולם. ואין לך מוקצה חמור מזה ויאסר אז משום מוקצה אפי' אז לילה כיון שנעשה מוקצה וא"כ אי אפשר לאוכלו בה"ש אפי' הוא לילה בלא איסור מוקצה. ולא דמי למוקצה מחמת יום שעבר. שאם הוא יו"ט אם אוכלו אין בו איסור. משא"כ זה אי אפשר לאוכלו אפי' הוא יו"ט בלא איסור מוקצה. ושפיר אתקצאי בה"ש מחמת איסור מוקצה:
יט
יט) אך יש לדחות דאכתי אין איסורו רק משום שעדיין בשעת שחיטה חול ונפל הוא. דאת"ל לילה אף שלאחר שחיטה יעשה מוקצה הא קיי"ל אין מוקצה לחצי שבת. וזו בתחילת לילה קודם שחיטה לא הי' מוקצה רק מחמת יום שעבר והוי מוקצה לחצי שבת. ואי אפשר לאוסרו לאחר שחיטה משום מוקצה רק אם לאחר שחיטה תחילת לילה וקודם שחיטה חול. ואכתי העגל בחיי' אינו מוקצה רק אם הוא חול. שאם הוא לילה יו"ט. יהי' לאחר שחיטה מוקצה לחצי שבת. נמצא שאין העגל בחיי' רק מוקצה מחמת יום שעבר:
כ
כ) ויש לדחות הדיחוי דהא דאין מוקצה לחצי שבת הוא באחזי ואדחי והדר ואחזי. אבל זה לאחר שחיטה בדחיו קאי משום ספק נפל ויאסר משום מוקצה:
כא
כא) אך מטעם אחר נראה דליתא. דמוקצה מחמת איסור הוא בחושש לאיסורו ואינו רוצה לאוכלו מחמת האיסור. אבל עגל זה אם ישחטנו לאוכלו ולא יחוש לספק נפל מוכנת היא אצלו ולא יאסר משום מוקצה רק משום ספק נפל ומוקצה מחמת יום שעבר הוא. וקושיית האחרונים קמה וגם נצבה. ואינני יודע להמלט ממנה רק אם נאמר דספק נפל אסורה בודאי בעשה שאינה מובדלת:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |