אבני נזר/אבן העזר/כג
|
< הקודם · הבא > |
סימן כג
א) בש"ס יבמות (נ"ז) בעא מיני' ר' יוחנן מר' אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה וכו' ואי לאו בקדושתי' קאי כו' ובתוס' תימה כו' כדמוכח בקידושין ע"ז. [צ"ל:], לולי דבריהם הי' נ"ל ליישב בפשטות דרש"י פירש שם דילפינן מלא יחלל שנתחללה מקדושתה והיינו דנעשית זרה כדאיתא פרק יש בכור, מ"מ אכתי תאכל ע"י בעלה פצוע דכה כהן אי לאו בקדושתו קאי ומותר לנשואה רק חללה דעלמא דלאו גיורת הא אסור לנושאה משום פצוע דכה, אבל בת גרים דמותר לנושאה למ"ד קהל גרים לא איקרי קהל, ע"כ אי לאו בקדושתי' קאי לא סגי בטעמא דבת גר זכר כבת חלל זכר, והוצרך לומר משום דקהל גרים איקרי קהל:
ב) אך עדיין אינו מיושב כל הצורך דמ"מ בטעמא דקהל גרים אקרי קהל סגי אף למ"ד בקדושתיה קאי, וכן בהא דאמר לקמן אי אליבא דר' יוסי כו' בקדושתי' קאי אכלה דהא אמר גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה, וקשה דאכתי לא אכלה אי קהל גרים אקרי קהל, ובתוס' ד"ה דהא דקדקו בזה וישובם דחוק מאד:
ב) והי' נראה לי לומר דבר חדש, דהנה הא דפצוע דכה פוסל אשה בביאתו לכהונה ולתרומה אף שמשנה סתמית הוא פרק הערל, מ"מ בברייתא (דף ס"ח.) דמנה פסולי קהל דפסלי בביאתם לכהונה לא מנה פצוע דכה, והרשב"א ריש פרק הערל דקדק בזה וכתב דברייתא פליגי, ומשום דלאו זר אצלה מעיקרא, אי נמי תני ושייר דהא שייר נמי כרות שפכה, וזה דחוק מאד דוודאי פצוע דכה וכרות שפכה חד מילתא, אלא דאצטרכו תרווייהו וכמו שיבואר שם בעז"ה, אך גם טעם הראשון דלאו זר אצלה מעיקרא קשה דזה קושיא על מתני' דהערל:
ד) ולפענ"ד נראה, כיון שהפסול עלי' משום שנבעלה לאסור לה ומעולם לא הי' לה בו שעת היתר, והרי בפצוע דכה לא הי' לה שעת היתר מעולם, וכיון שהוא עכשיו פצוע דכה ובזה לא הי' היתר מעולם, ולא דמי למחזיר גרושתו שלא נשתנה האיש כלל:
ה) וראי' לזה שהרי הא דאין זר רק אם הוא מעיקרא היא גם בזר שאכל תרומה דאין חיוב בחללה משום דאינה זר מעיקרא, [וכן לענין נתינה על זר השמן המשחה] והרי מחוסר בגדים ששימש מחלל עבודה משום דהוי זר, והא מעיקרא שהי' לבוש הי' כהן, אך לשמש בלא בגדי כהונה מעולם הי' זר, וכן בזר שאכל תרומה הרי הככר תרומה הי' לו בה היתר קודם שנתרמה ועוד לא הי' טבל היינו קודם מירוח, רק דלתרומה לא הי' היתר וכמו שהוא עכשיו תרומה לא הי' לו בה היתר, ה"נ כמו שהוא עכשיו פצוע דכה לא הי' לה בו היתר:
ו) ומצינו חילוק כזה בכהן גדול שקידש אלמנה קודם שנתמנה להיות כהן גדול ואח"כ נתמנה להיות כה"ג יכנוס, ואלו כה"ג שקידש קטנה ובגרה תחתיו לא יכנוס, ומשום דהכא אשתני גופה, ביאור הדברים דחיוב בתולה ואיסורא דבעולה ובוגרת הוא על הכהן גדול (וממילא כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת] ובהי' תחילה כהן הדיוט וקידש אף שאח"כ נתמנה נשאר ההיתר שהי' לו בארוסתו קודם שנתמנה, אבל בשנשתנה גופה ונעשית בוגרת, הרי בבוגרת לא הי' לו היתר מעולם, וה"נ בפסולי כהונה שהיא נפסלת משום שנבעלה לאסור לה מעיקרא, על כן מחלקינן בין נשתנה האיש או לא, דבמחזיר גרושתו שלא נשתנה האיש הנה באותו האיש הי' לה היתר מעיקרא, אבל בנשתנה ונעשה פצוע דכה, הנה בפצוע דכה לא הי' לה היתר מעולם, על כן חשוב זר אצלה מעיקרא:
ז) אך ליישב ברייתא דפרק אלמנה נראה כיון דהא מילתא דפסולי קהל פסלי לכהונה נפקא לן מבת כהן כי תהי' לאיש זר ופשטא דמילתא שתהי' למי שאינו כהן עושה אותה כמוהו כל זמן שהיא תחתיו, אך מי שהוא מפסולי קהל עושה אותה כמוהו לפסול לכהונה לעולם, ופצוע דכה נמי אי לאו בקדושתו קאי שייך לומר ג"כ שעושה אותה כמוהו, ואף שהוא מותר בתרומה, מ"מ כיון שנפקע מקדושת כהונה הוא פוסלה מכהונה בתחילת ביאה, ושוב בגמר ביאה עושה אותה חללה, ואף דלאו בקדושתו קאי ומותר בגיורת, מ"מ כתב הה"מ לדעת רמב"ם דווקא בגיורת שאין מפורש האיסור בכתוב, אבל כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מפורש בכתוב, וברש"י (ס"ח:) דה"מ וכי מזהירין מן הדין דלאו גמור הוא עיי"ש, וא"כ אפי' לאו בקדושתו קאי אסור בה ועשאה חללה:
ח) וכל זה אי לאו בקדושתי' קאי אבל אי בקדושתי' קאי כיון שהוא עצמו לא נפקע מקדושת כהונה דפסול באיברים החיצונים לבד הוא איך אפשר שיפסול אותה, ועל כרחין ברייתא דפרק אלמנה ס"ל בקדושתי' קאי, על כן לא מנה פצוע דכה, ועוד דאפי' לאו בקדושתי' קאי מ"מ אינו פוסל בתרומה רק אם הוא כהן משום דשויי' חללה בביאה שני' או בגמר ביאה ראשונה, על כן אינו מונה אותם בכלל שאר פסולי קהל שפוסלים מחמת פסולם לבד:
ט) ולפי זה הסוגיא מתפרשת שפיר, דאי בקדושתי' קאי אי אפשר שיפסול משום קהל גרים איקרי קהל, דאי בקדושתו קאי לא פסל פצוע דכה כלל את האשה לכהונה, ועל כן לר' יוסי דאמר בת גר וגיורת כשירה לכהונה אף אם קהל גרים אקרי קהל אם בקדושתי' קאי אכלה, מיהו כל זה לפלפולא, אבל לדינא מתבאר מתוס' להיפוך, וכן מרמב"ם פרק ח"י מהלכות איסורי ביאה הלכה א' ופרק ו' מהלכות תרומות הלכה ז' ופצוע דכה אפי' ישראל פוסל כהנת מתרומה:
י) ובעיקר דברי הה"מ שכתב לדעת הרמב"ם דפצוע דכה אסור בממזרת משום דמפורש האיסור בכתוב, לפענ"ד נראה ליישב דעת הרמב"ם ברווחא, דאזיל לשיטתו גר שנשא ישראלית הבן אסור בממזרת, והנה לפי סוגיא דשמעתא באיבעיא דקדושה אתוסף בהאי, או כשרות אתוסף בה, הנה לפירוש ראשון שתופס רש"י לעיקר דמבעיא לי' בהך דאמו מישראל אם קדושה אתיסף בה לאקרויי קהל או כשרות אתוסף בה להנשא לכהונה, אבל לא קדושה לאקרויי קהל, ומסקנא כשרות אתוסף בה ולא מקרי קהל, והוא היפך דעת הרמב"ם הנ"ל ע"כ מפרש כפירוש הב' בבת גר וגיורת מבעיא לי', והכי פירושא או דילמא קדושה אתוספא בהך דאמה מישראל לינשא לכהונה, והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה, מ"מ כשרות אית בה לאקרויי קהל, ומסקנא דכשרות אתוסף בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל, אבל בת גר וגיורת לאו קהל הוא יעיי"ש, ועל כרחין הך דאמה מישראל מקרי קהל וכדעת הרמב"ם, הנה דרמב"ם כפירוש השני, ולפירוש השני קרי קהל כשרות ולא קדושה, וא"כ אף דפצוע דכה לאו בקדושתו קאי מדמותר בגיורת, אין מזה ראי' שלא יהי' בכשרותו שלא להקרא קהל, והא דמותר בנתינה משום דנתינה מדרבנן ולא גזור בפסולים, ושאר פוסקים החולקים על הרמב"ם וסוברים דפצוע דכה מותר בממזרת משום דמפרשים כפירוש ראשון שתפס רש"י לעיקר, ולפירוש זה מה שנקרא קהל נקרא קדושה [וההיתר לינשא לכהן נקרא כשרות רק מה שהוא עצמו כהן הוא קדושה ודאי] ופצוע דכה דלאו בקדושתו קאי לא הוה קהל ומותר בממזרת, כן נ"ל ברור כשמש בטעם מחלוקת רמב"ם ופוסקים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |