אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/נ

יום רביעי ט"ז תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף נ

'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין' ו'הנחתי לך מקום לגבות הימנו'

חקירת הגרש"ר אם שתי התקנות תקנה אחת הן

שנינו במשנה בגיטין (מח:) אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הן זיבורית... מפני תיקון העולם.

ובגמרא במסכת בבא קמא (ח.): תנו רבנן, מכר [- קרקעותיו] לאחד או לשלשה בני אדם כאחד, כולן נכנסו תחת הבעלים [- ומי שלקח עידית יפרע לניזק, ולוקח בינונית ישלחם את החוב, ולוקח זיבורית את הכתובה]. בזה אחר זה, כולן גובין מן האחרון, אין לו - גובה משלפניו, אין לו - גובה משלפני פניו.

ובטעם הדבר שגובים תחילה מהאחרון אף שבידו זיבורית, כתב רש"י: דאפילו שקלו קמאי עידית ובינונית, מצי מדחן להו הלקוחות לנזיקין ובעל חוב אצל זיבורית - דאמר 'הנחתי לך מקום לגבות הימנו', ותנן במסכת גיטין 'אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית', דכי זבון הני תרי קמאי אשתייר זיבורית בני חורין, ואע"פ דהדר איזדבנא - בתר בתרא אזלינן, ע"כ. כלומר, מאחר והדין הוא שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ואפילו אם ה'בני חורין' הם זיבורית ואילו הלקוחות קנו קרקע עידית, מכל מקום יכולים הם לדחות את הניזק שדינו בעידית שיגבה מהזיבורית ה'בני חורין'. ונמצא שכשקנו הראשון והשני את הקרקעות נדחו הניזק והבעל חוב לקרקע הזיבורית שנותרה באחרונה, ואזי אפילו שנמכרה, לא חוזר כל אחד לגבות כדינו אלא יכולים הם לומר 'הנחתי לך מקום לגבות הימנו'.

ובפשטות נראה ששני דינים אלו - דין אחד הם - שכיון שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית, נמצא שהשיעבוד מונח תמיד על הקרקע ה'בני חורין', וממילא יכול הלקוח לטעון הנחתי לך מקום לגבות הימנו.

את החקירה בזה העמיד רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל (חידושי רבי שמואל, ב"ק סימן ט אות ב), שכן מפשטות לשון המשנה בגיטין שאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית, ממירי כשיש עדיין נכנסים בני חורין ביד הלוה כשבא המלוה לגבות את חובו. אך בכך לא די, שהרי בסוגיית הגמרא בבבא קמא מבואר להדיא שאפילו אם מכר אחר כך את הזיבורית ועתה אין בידו כלל קרקעות בני חורין מכל מקום גובים מהאחרון מטעם שיכול לומר הלקוח הראשון 'הנחתי לך מקום לגבות ממנו'.

ומעתה יש לחקור האם דין 'הנחתי' הוא תקנה בפני עצמה, דהיינו שתקנה אחת היא שאין נפרעים מנכסים משועבדים כל זמן שיש קרקעות בני חורין, ומלבד זאת תקנו שאף אם אחר כך ימכור את כל קרקעותיו, אין להפסיד את הלקוחות הראשונים כיון שבפיהם טענת 'הנחתי לך מקום'. או שהכל בכלל התקנה הראשונה, שמה שתקנו שאין נפרעים מנכסים משעובדים במקום שיש בני חורין, הוא מטעם זה שתקנו חכמים שיכול לומר 'הנחתי לך מקום', וממילא אין חילוק בין אם יש עדיין נכסים בני חורין ובין אם כבר מכרם, הכל טעם אחד לו שיכול לטעון הנחתי לך מקום לגבות הימנו. ולפי זה מה שאמרו במשנה 'מקום בני חורין' הוא לאו דוקא, אלא כל ששייר אחריו קרקע, אפילו אם עתה משועבדת היא, אין נפרעים ממנו.

מחלוקת הגירסאות אם לא ניחא ליה בתקנת 'הנחתי' או בתקנת 'אין נפרעין'

ואמנם מפשטות הסוגיא בבבא קמא הוכיח הגרש"ר שהכל תקנה אחת, שכן בגמרא שם (ח:) מבואר שאם לקוח אחד קנה את הכל, ועידית באחרונה, יכול לומר להם: טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדים במקום שיש בני חורין, משום תקנתא דידי, אנא בהא תקנתא לא ניחא לי, כדרבא, דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים... שומעין לו, ע"כ. ולכאורה הרי כאן קנה הלקוח את כל הקרקעות ולא שייר כלום לגבי בעל הבית, ואם אכן שתי תקנות הם הרי שהיה לגמרא לומר שאינו חפץ בתקנת 'הנחתי לך מקום' ולא בתקנת 'אין נפרעין מנכסים משועבדים' - ומזה משמע בפשוטו דהיינו הך, שתקנת 'אין נפרעין מנכסים משועבדים' ותקנת 'הנחתי לך מקום' תקנה אחת הם.

והרי"ף גרס באמת בגמרא 'טעמא מאי אמור רבן הנחתי לך מקום לגבות ממנו', ולא 'אין נפרעין', ולפי גירסתו נראה שהם שתי תקנות. אך אין הכרח בדבריו, שהרי כבר נתבאר שאם תקנה אחת הם אם כן טעם התקנה של 'אין נפרעין' הוא משום שאומר 'הנחתי לך מקום', ואם כן אף שהזכירה הגמרא לשון 'הנחתי לך' אפשר שכוונתה לתקנת 'אין נפרעין' שזה טעם התקנה. ואם כן לגירסתנו מוכרח שתקנה אחת היא, ואילו לגירסת הרי"ף אפשר שהם שתי תקנות אך אין הכרח בדבר.

דעת הראב"ד שגדר תקנת 'אין נפרעין' משום ש'אין נפרעין מן הערב תחילה'

ובהשגות הראב"ד שעל הרי"ף בגיטין שם, כתב בביאור התקנה ש'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין', ואף במקום שהנכסים הבני חורין הם זיבורית. שהוא משום שדין הלקוחות כדין ערב, והרי שנינו: המלוה את חברו על ידי ערב, לא יתבע את הערב תחילה. ואף שבדואי מבואר בגמרא שתקנה היא מפני תיקון העולם, ביאר הגרש"ר בכוונתו שזהו גדר התקנה שכיון ששעבוד נכסים הוא מדין ערבות, וכמו שאמרו בגמרא 'נכסי דבר אינש אינון ערבין ביה', ממילא יהיה גם כלפי 'ערבים' אלו את הדין ש'אין נפרעין מן הערב תחילה'.

אלא שסברא זו אינה שייכת אלא באופן שהנכסים עדיין בני חורין הם, אבל באופן שכבר מכרם הלוה ועתה כל נכסיו משועבדים, הרי שוב אין כאן סברת 'אין נפרעין מן הערב תחילה' ומדוע לא ישוב ויגבה כדינו. הרי מוכח מדברי הראב"ד ששתי תקנות הם, ובאמת תקנת 'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין' היינו דוקא כל זמן שיש נכסים בני חורין, וגדרה משום 'אין נפרעין מן הערב תחילה'. אלא שאף אם מכרם אחר כך ובטלה תקנה זו, תקנה אחרת יש שיכול לטעון הלוקח הראשון 'הנחתי לך מקום לגבות הימנו'.

ומה שצריך לתקנת 'אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין', ולא די במה שיכול לטעון 'הנחתי לך מקום לגבות הימנו'. ביאר הגרש"ר, שאילו לא היה את התקנה הראשונה, הרי לא יכול היה לטעון 'הנחתי לך מקום' שהרי לקוח זה לקח את העידית והניח את הזיבורית, ואם כן לא הניח מקום לניזק לגבות כדינו. ודבר זה נתחדש בתקנה הראשונה שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ואם כן באופן זה אכן דינו לגבות מהזיבורית, וממילא יש בכך נתינת תוקף לטענת 'הנחתי לך מקום'. וכך דקדק ממשמעות דברי רש"י בבבא קמא (הו"ד לעיל) "דאמר 'הנחתי לך מקום לגבות הימנו', ותנן במסכת גיטין 'אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית' וכו' דהיינו שדין המשנה בגיטין הוא נותן תוקף לטענת 'הנחתי לך מקום', ולולי תקנה זו לא היה יכול לטעון כן.

והנה לדעת הראב"ד שע"כ שתי תקנות הם הרי שהיה נראה לגרוס בגמרא בבבא קמא כגירסת הריף 'טעמא מאי אמור רבנן הנחתי לך מקום' וכו', שהרי שתי תקנות הם ותקנת 'אין נפרעין' אינה שייכת לכאן. אמנם לפי מה שתנבאר שגם תקנת 'הנחתי לך מקום' צריכה את תקנת 'אין נפרעין' כי לולי זאת לא 'הניח לו מקום הראוי לו', אם כן סגי במה שאומר הלוקח שאינו רוצה את התקנה הראשונה, ולכן נקטה הגמרא את התקנה הראשונה של 'אין נפרעין'.

ספק הגמרא בגיטין אם יש תקנת 'אין נפרעין' במקבלי מתנה

ובגמרא בגיטין (נ:) מסתפק רב אחדבוי בר אמי, האם נאמר דין זה גם כשהקרקע ניתנה במתנה או לא. ושורש הספק האם מאחר ושורש הדין הוא מפני הפסד הלקוחות, אם כן במתנה שאין כאן הפסד לקוחות, לא תקנו, ויגבה ממקבל המתנה. או שאף במתנה יש הפסד לקוחות, שאילו לא היה לו הנאה ממנו לא היה נותן לו מתנה, והרי זה כעין מקח.

ראיה לנידון זה מביא מר קשישא בריה דרב חסדא, מדברי הברייתא המובאת גם בגמרא במסכת בבא בתרא (קלח.): שכיב מרע שאמר... תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני, אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו, ע"כ. ובפשטות דין זה הוא אפילו כשאין הקרקעות שנטלו שוות זו לזו, אלא קמא נטל בינונית ובתרא זיבורית, אעפ"כ גובה הבעל חוב מהזיבורית האחרונה ולא מהראשונה. והלא בברייתא זו אין מדובר בלקוחות אלא במקבלי מתנה, שאמר 'תנו מאתים זוז' לזה ולזה ולזה. שמע מינה, אפילו במקבלי מתנה נאמרה תקנה זו ש'אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין'. והגמרא דוחה את הראיה, וביישובה השלישי פירשה שמדובר שקרקעות כולם שוות, ולכן גובה מהבתרא אפילו בלי תקנת 'אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. ויש להבין, מה בכך שהקרקעות שוות, סוף סוף מבואר שיכול הלוקח לדחות את הגובים לקרקע האחרונה, ומדוע - הרי הגמרא נוקטת עתה שבמתנה אין תקנה של 'אין נפרעין' ואם כן מדוע לא יוכלו לגבות מהראשון כיון שהקרקעות שוות ואין לו תקנת 'אין נפרעין', ויבואר להלן.

קושיית הרשב"א שכל 'אין נפרעין מנכסים משעובדים' תיפו"ל מ'אין נפרעין מן הערב תחילה

והרשב"א (נ:) הקשה למאן דאמר שבמתנה לא עשו חכמים תקנה זו שאין נפרעים מהמתנה במקום שיש נכסים בני חורין, סוף סוף איך יגבה מהמתנה הא 'אין נפרעין מן הערב תחילה' ו'נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה'. וכן הקשה עוד גם למ"ד שהתקנה נתקנה גם במתנה, סוף סוף למה צריך לתקנה, תיפו"ל מדין אין נפרעין מן הערב תחילה [והראב"ד ביאר באמת שזהו גדר התקנה, לומר דין 'אין נפרעין מן הערב תחילה' גם ביחס ל'ערבות' של נכסי אדם].

ויישב הרשב"א: שהטעם שאין נפרעין מן הערב תחילה, הוא משום שהערב לא גמר ומשעבד נפשיה אלא במקום שאין נכסים ללוה להיפרע ממנו, וגם המלוה עיקר שעבודו על הלוה ולא על הערב. אבל כל זה אינו שייך אלא בערב בעלמא, אבל בנכסי דאיניש אינון ערבין ליה, הרי אדרבה עליהם עיקר סמיכת דעתו של המלוה, והלוה אף הוא גמר ושיעבד את נכסיו בעת ההלוואה. ולכן באופן זה לא שייך דין 'אין נפרעין מן הערב תחילה', ולכך בעינן לתקנת 'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין'.

וכבר תמהו על הרשב"א, שהרי בגמרא בבבא בתרא (קעד.) מבואר שגם לגבי נכסים משועבדים יש דין 'אין נפרעים מן הערב תחילה'. וצריך לומר בפשטות שהרשב"א לא אמר דברו אלא באופן שהשאיר זיבורית ולקח את הבינונית, שבזה אמר הרשב"א שעיקר דעתו היתה על הבינונית ולא מועיל מה שהשאיר זיבורית. אבל אם אכן קנה זיבורית והניח זיבורית אצל הלוה, בזה יודה הרשב"א שאף לגבי 'נכסי דבר איניש אינון ערבין ליה' אומרים כלל זה ש'אין נפרעין מן הערב תחילה'.

ונמצא שעיקר תקנת 'אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין' אינו נצרך אלא באופן ש'ואפילו הן זיבורית', אך במקום ששייר קרקע השווה לקרקע שלקח, בזה אין צריך לתקנה זו אלא די בעיקר הדין ש'אין נפרעין מן הערב תחילה'. ובזה יבואר יישוב הגמרא השלישי לדעת הסובר שאין תקנה במתנה, אך מכל מקום מבואר בגמרא שאם הקרקעות שוות - אזי גובה מהאחרון, והביאור כנ"ל שבאופן זה אין צריך לתקנה אלא כן הדין מכח מה ש'אין נפרעין מן הערב תחילה'. [ובמוסגר הביאו דחיית הגרש"ר לביאור זה במקום אחר, שהרי מאחר ועתה שתי הקרקעות מכורות, אם כן שתיהן ערבות ושוב אין להקדים את זה על זה מדין 'אין נפרעין מן הערב תחילה'].

שייר קרקע יותר מדינו האם נאמר בזה 'אין נפרעין מן הערב תחילה'

ע"פ כל זה שב הגרש"ר לדון, מה יהיה הדין באופן שקנה בינונית ושירי עידית, האם צריך בזה לתקנת 'אין נפרעין' או שבאופן זה די בדין ש'אין נפרעים מן הערב תחילה'. ובאחרונים דנו באופן זה שיש ללוה עידית אם יכול להגבות את הבע"ח עידית בע"כ, ולדעת הסוברים שאינו יכול, אם כן ודאי שנצרך לבוא לדין 'אין נפרעין' כי הרי לא השאיר לו קרקע הראויה לו. אך לדעת הסוברים שיכול הלוה לתת למלוה מדאורייתא קרקע עידית, בזה יש לדון בדבר.

ושורש הספק, שמצד אחד יש לומר שלפי מה שכתב הרשב"א שאין אומרים בנכסים 'אין נפרעין מן הערב תחילה' כיון שסומך דעתו עליהם, הרי כאן ודאי אינו סומך דעתו על העידית, שהרי דינו בבינונית. אך מאידך כיון שסוף סוף שייר לו קרקע הראויה לו יכול לדחותו מדין 'אין נפרעין מן הערב תחילה', וכל דברי הרשב"א הם כלפי הרוצה לדחותו לפחות מדינו, ולא כלפי הרוצה לדחותו ליותר מדינו.

ואם כן שוב תחזור למקומה הקושיא בסוגיא בבבא קמא מדוע העמידה הגמרא את ה'לא ניחא לי בתקנת חכמים' כלפי תקנת 'אין נפרעין' ולא כלפי תקנת 'הנחתי' לפי דברי הראב"ד שהם שתי תקנות. שהרי מה שביארנו בזה היה שלעולם טענת 'הנחתי' צריכה לטענת 'אין נפרעין' ולכן די במה ש'לא ניחא ליה' בתקנה הראשונה. אך לפי מה שנתבאר עתה, הרי שם מדובר שלקח את העידית באחרונה, ואם כן כל פעם הניח לו אצל הבעלים קרקע יותר מדינו, ובאופן זה הרי כלל לא צריך את תקנת 'אין נפרעין מנכסים משועבדים', אלא כל זמן שהיה בני חורין ביד הבעלים יכול היה הלוקח לדחותם אצלו מדין 'אין נפרעין מן הערב תחילה', ואחרי שנמכרו כולם צריך לתקנת 'הנחתי' - ואם כן היה לגמרא לומר שלא ניחא ליה בתקנת הנחתי וכגירסת הרי"ף. [ולכאורה היה מקום ליישב שהראב"ד הלא סובר שגדר התקנה דרבנן הוא שאומרים 'אין נפרעין מן הערב תחילה' גם על 'נכסי דאיניש אינון ערבין ליה', וא"כ נמצא שגם בהניח קרקע כדינו עדיין צריך לתקנה, ודו"ק].

וסוף דבר אם ננקוט שתקנת 'הנחתי' היא תקנה נפרדת מתקנת 'אין נפרעין', העיר הגרש"ר, דאם כן יקשה מדוע לא הוזכרה תקנה זו במשנה בהניזקין, יעו"ש משכב"ז.