אבני נזר/יורה דעה/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־16:17, 28 באפריל 2023 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אבני נזר TriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png ב

סימן ב

שאלה. מהו לשחוט את העגל בתוך ח' ימים ללידתו למכור את הבשר לנכרי ולשחוט אחרת עמו ויפטרנו בברכה אחת:

א

א) תשובה. בתשו' נאות דשא (סימן כ"ה) הורה להיתר. ותחילת ספיקו הוא משום דכשישחט יהי' אסור לישראל. והוי כמכוין מלאכתו בדברים טמאים. והעלה להתיר ממה נפשך אם הוא נפל הוי כמזדמן. ואם הוא בן קיימא באמת היתר הוא. ובזה האריך יע"ש, אולם לפענ"ד לכאורה נראה לאסור, לפמ"ש החינוך מי שמצא חי' ולא בדק בסימנים. ושחטה ואכלה אף שבאמת הי' מין טהור עבר בעשה דוהבדלתם יע"ש, וה"ה בספק בשחיטה אף אם באמת הי' שחיטה מעליא עבר על עשה דלהבדיל בין הטמא ובין הטהור דפי' בת"כ ורש"י בפי' החומש בין נשחט רובו של סימן בין נשחט חציו. (וכמו שהבאנו בסי' א']. וע"כ בספק נפל דאם הוא נפל אין שחיטתו כלום והוי ספק בשחיטה. ע"כ אף אם באמת אינו נפל אסור מקרא דלהבדיל. ואסור בסחורה:

ב

ב) ונראה להביא ראי' מהא דגרסינן בפ"ק דר"ה אתמר בכור מאימתי מונין לו שנה. חד אמר משעה שנראה להרצאה. וחד אמר משעה שנולד. ולא פליגי הא בתם והא בבעל מום. ופריך בע"מ מי מצי אכיל לי' תוך ח'. ומשני דקים לי' שכלו חדשיו. ומפורש יוצא מכאן דבלא קים לי' מונין מיום ח', ומשמע דאינו יכול לקיים מצות לפני ד' כו' תאכלנו בתוך ח', והנה בבכורות (דף כ"ז:) דבי רב תנא שנה בשנה יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו לימד על הבכור שנאכלין לשני ימים ולילה אחד. וצריך להבין א"כ אינו מקיים מצות אכילה בתוך שנה. וצ"ל דהעיקר הוא שיהא הזריקה שמתירו באכילה בתוך שנה. וכן בעל מום השחיטה שמתירו באכילה צריך להיות תוך שנתו, דהא כתב רש"י בזבחים (דף ק"ד.) דשחיטתו בגבולין כזריקתו במקדש יע"ש, ועוד ראי' מהא דאמר שם (דף כ"ח דנולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר שנתו רשאי לקיימו שלשים יום. משום השב אבידה לבעלים ופרש"י שאם לא ימצא כהן ושחיט לי' יסריח הבשר, ע"כ נותנין לו חכמים זמן שלשים יום ואי לא מצא כהן בתוך שלשים שוחטו ומולחו עד שימצא כהן. מזה מוכח דהמצוה הוא רק השחיטה דהא מולחו עד שימצא כהן ואינו אוכלו. וא"כ למה שוחטו כיון שאינו אוכלו. כשימצא כהן ישחטנו. אלא ודאי דמקיים מצות לפני ד' תאכלנו בשחיטה לבד כנ"ל:

ג

ג) והנה בתוס' זבחים (דף ע"א) הקשו בקדשים שנתערבו בטריפה דתנן ירעה עד שיסתאבו והא כיון שמעורבין בטריפה וא"א לאוכלו רק להאכילו לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ותירצו דהיכא דשרי לישראל מותר להאכילן לכלבים והכא הקדשים בעצמם מותרין לישראל אי לאו טריפות חולין המעורב בהם יע"ש. וביאור דבריהם דיהא מותר לכלבים ממה נפשך דאי חולין הם הרי מותרין. ואי קדשים הרי באמת מותרין לישראל דהקדשים אינם טריפה. וא"כ הכא נמי למה אין מונין לו משנולד. דהא משנולד הי' יכול לשוחטו ולקיים מצות לפני ד' כו' תאכלנו אף שלא יאכלנו באמת. מכח ממ"נ זה. אם הוא נפל אינו מחויב במצוה. ואם הוא אינו נפל הרי באמת מותר לישראל. וכבר קיים המצוה במה שהתירו בשחיטה לישראל. אלא ודאי דאף אם באמת אינו נפל אינו מתירו באכילה ולא מתקיים תאכלנו שנה בשנה. והכי נמי בנידון דידן אסור משום סחורה:

ד

ד) מכל מקום נראה להתיר כיון דמדאורייתא אזלינן בחר רוב ולדות. רק מדרבנן אסרו דהוי מיעוט המצוי. וא"כ מדאורייתא מובדלת הוא רק מדרבנן דחשבו לה ספק נפל חשובה אינה מובדלת. והרי בדבר שאסורו מד"ס מותר לעשות בו סחורה. ואי לאו הממ"נ אם נפל הוי כמזדמנו ואי בן קיימא הוי היתר. הי' מקום לחשוש לדעת הפוסקים איסור סחורה בדברים אסורים הוא דאורייתא. ונחשוש מדרבנן שמא נפל. כשם שחששו לענין אכילה כך נחשוש לענין איסור סחורה. אך בזה שפיר נאמר ממ"נ אם באמת נפל הוי נזדמנו לו. ואם באמת בן קיימא ואסור משום שאינה מובדלת זה הוי רק דרבנן דמן התורה מובדלת הוא. ובאיסור מדברי סופרים הא מותר לעשות בו סחורה:

ה

ה) ולפ"ז בולד ספק נפל דאורייתא שהתיר ג"כ הנאות דשא [הנאות דשא כתב בבן ח'. ולי נראה לצייר שנמצאת במעי אמו שנתנבלה בשחיטה] אסור לשוחטו בתוך ח' כדי למוכרו לנכרי דבזה מן התורה אינה מובדלת ואסור שמא בן קיימא. ומכל מקום אם ישחטנו בתוך ח' יאסור מן התורה מקרא דלהבדיל:

ו

ו) שוב ראיתי דזה אינו ואף ספק נפל דאורייתא מותר לשוחטו ולמוכרו לנכרי משום ממה נפשך. מה אמרת הא אפילו אינו נפל אסור משום עשה דהבדלה. הא חזינן לענין כסוי. ספק בשחיטה טעונה כסוי מספק. ולא אמרינן אפילו הי' שחיטה מעלייתא הא אסורה באכילה מעשה דהבדלה והוי שחיטה שאינה ראוי'. וכתבנו בסי' א' בהגה הטעם משום דהא דבעי לענין כסוי שחיטה ראוי' הוא מקרא דאשר יאכל וכשהבהמה עצמה נשחטה כראוי רק שהאדם אינו יודע ואינה מובדלת לו. מכל מקום הבהמה קרינא בה אשר יאכל. והנה איסור סחורה בטמאים נפקא לן משרצים דכתיב בהו לכם יהי' בהוויתן יהו. ובשרצים הא כתיב לא יאכל. והנה אין איסור סחורה רק הבהמה שבעצמותה אינה נאכלת דהכי משמע לא יאכל. אבל זו שבעצמותה נאכלת רק שאינה מובדלת לו. וע"כ קרינא אשר יאכל אינה באיסור סחורה:

נאום הק' אברהם.
Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף