מגיני שלמה/ביצה/ח/א
מגיני שלמה 
ביצה ח א
ד"ה לומר לך וא"ת מנ"ל דשיעור חמץ כו' ופ"ה דהלכתא גמירי לה דהוה בככותבת ולא נהירא דא"כ קרא למה לי עכ"ל התו' משמע דשעורא לחוד גמירא לה. תחילה ראיתי לפרש דבריהם לפי לשון זה שכתבו דהלכתא גמירא דחמץ בכותבת וא"כ מאי מקשי דקרא למה לי הא מבעי לן לעבור בבל יראה דבהא פליגי כדאיתא לקמן. וכ"ת כיון דהלכתא גמירא דשיעורא דבל יראה בככותבת ממילא ידעינן דעבר בבל יראה דז"א דא"כ כל שעורים של עונשים דהלכתא גמירא לה כדאיתא פ"ק דסוכה דף ו' ופ"ק דעירובין כגון כותבת הגסה די"ה ורביעית יין דנזיר ואם שיעורי דאיסורים שהוא בכזית א"כ ענוי דאכילי די"ה ל"ל כיון דגמירי הלכתא וכן שתית יין בנזיר או איסור חלב ל"ל כיון דגמירי הלכתא אלא ע"כ קראי כתיב ללאו לאיסורא והלכתא אתא לשיעורא וקושיא זו על כלל כל התורה יצתה ובכולם צ"ל מאי דאפשר למכתב כתביה קרא ומאי דלא איכתב סמך אהלכתא א"כ ה"נ נימא הכי עכ"נ דקושיתם היא על התלמוד כיון דע"כ מוכרח התלמוד לומר דהל' ג"ל למה מייתי קרא לגמרי נימא דב"ש הכל גמיר לה הלכת' אפי' בשאור ועוד כיון דהל' גמירא לה בחמץ א"כ ממילא נשאר בשאר שיעורין דאיסורין שהוא בכזית כיון דשאור לאו מחמץ אתי דהא כתביה קרא בהדיא. ועוד למסקנא דקאמר דלענין אכילה דלכ"ע בכזית ופליגי בביעור א"כ למה ליה לתלמוד' קרא כלל נימא דגם ב"ש ילפינן ביעור מאכילה לענין שאור אבל לענין חמץ הלכת' גמיר' ליה דבכותבת. ומ"מ נלע"ד דלא קשיא מידי דאדרב' היא הנותנ' דאי לאו קרא הוי אמינא גם ב"ש ילפי ביעור מאכילה וכיון דלענין אכילה גלי קרא דזהו חמץ זהו שאור ה"ה לענין ביעור שניהם שוין וכיון דגמרי דחמץ בכותבת ה"ה שאור אפי' לענין אכילה להכי יליף משאור וחמץ דא דאיצטריך למכתב לתרווייהו ש"מ דאין שיעורן שוה ולא ילפינן מאכילה הוא דאיצטריך קרא כמ"ש. ואין להקשות דהא הכתוב הקיש חמץ דאכילה לשאור דביעור וא"כ אי ס"ד דבביעור שאור איתקש לחמץ א"כ איך הקיש הכתוב חמץ באכילה לביעור דשאור הא ביעור דשאור גופיה לא ידעינן אלא מביעור דחמץ דהלכתא גמירא לה והיקש דשאור וחמץ לענין ביעור גופיה לא ידעינן אלא מהיקש דאכיל' ואי לאו קרא לא הוי מקשינן וא"כ איך הקיש חמץ לשאור ותלי תני' בדלא תניא כיון דמקרא זה בעצמו אתי שיעורא דשאור ובלעדיו לא הוי ידעינן שיעורא דשאור כלל ע"כ לאו קושיא היא כלל דע"כ הקישא דשאור ואכילה לאו לשיעורא לחוד אלא לכמה דברים כמ"ש התו' לכרת וכיוצא דאלת"ה תקשי לב"ה דס"ל זה וזה בכזית א"כ איך אתקש חמץ לשאור ומנא ידעינן בשאור דהוא בכזית יותר מחמץ באכילה דהא שאור בכזית בביעור מסברא אתי לב"ה כיון דלא אייתר שאור ממילא כשאר שיעורי אסרה תורה דרובן בכזית וא"כ ה"ה חמץ דאכילה. ועוד אדרבה בחמץ אכילה כתיב ואכילה בכזית:
ואין לפרש דזהו טעמן דב"ה דס"ל דביעור דשאור אתקש לחמץ וחמץ בכזית דאכילה בכזית והדר ילפי חמץ דביעור מאכילה דג"כ שניהם שוין דזה אינו דהא ע"כ צ"ל דחמץ ילפינן משאור דביעור דהא שאור דביעור נפקא ליה מדאיצטריך למכתב שאור א"כ ה"ה לב"ה הוי הכי דלא משמע כלל דב"ה וב"ש מחולקים בדרשא דר"ז אלא ע"כ צ"ל דההיקש אתא לכמה דברים אלא דגם זה נשמע מיניה דשניהן שוין דאין היקש למחצה ובלאו הכי לאו קושיא היא דבכמה דוכתי מצינו דהרי זה בא ללמד דאתקש חמץ לשאור ונמצא למד דשאור דביעור אתי מחמץ כמ"ש. ומ"ש לעיל דקושיתם הוא למה ליה לתלמוד קרא כלל תיפוק ליה דכולי הלכתא גמירי לה. גם זה אינו כלום דפשיטא מאי דאיכא למדרש מקרא דרשינן ולא אמרינן דהכי גמיר לה ופשוט הוא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |