אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/פג
יום ראשון כח אייר תשפ"ב - מסכת יבמות דף פג
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדבר התלוי במחשבה
במשנה בכלאים (פ"ז מ"ד) שנינו: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, הרי זה קידש וחייב באחריותו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
משנה זו מובאת גם בגמרא במסכת יבמות (פג.-:), שם מקשים התוספות (פג: ד"ה אין) על דעתם של רבי יוסי ורבי שמעון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו: מאי שנא מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו, שנאסר. ויישבו התוספות בשם ר"י, שלא נאמרה סברא זו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא בדבר התלוי במחשבה, שאין אדם יכול במחשבתו לאסור דבר של חבירו, וכגון המבואר בגמרא במסכת חולין (מ.) במשתחווה לבהמת חבירו שאינו אוסרה, כיון שדבר זה תלוי במחשבה לקבוע שבהמתו תהיה עבודה זרה - ובזה אמרינן שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. משא"כ בנתינת נבלה או חלב בתבשיל חבירו, שם אין האיסור מחמת מחשבה כלשהי, אלא עצם התערבות הנבלה או החלב בתבשיל היא האוסרת, ולכן אף כששם בתבשיל של חבירו - נאסר התבשיל.
וממילא, מוסיפים התוספות שה"ה לענין כלאים, יש להוכיח שאין מציאות התערובת אוסרת, כי אם המחשבה. שהרי שנינו במשנה בכלאים (פ"ה מ"ו) שהרואה ירק בתוך כרמו, ואומר: כשאגיע אלקטנו - אפילו הוסיף מאתים מותר. אבל אם אומר: לאכשחזור אלקטנו, אסור. וטעם החילוק שכשאומר 'כשאגיע אלקטנו' אינו מתעצל ומתייאש מעקירת הכלאים, משא"כ כשאומר 'לכשאחזור אלקטנו' הרי שעתה מתייאש ומתעצל הוא מעקירתם. הרי מבואר להדיא שאף שמצד עצם התערובת אין כל חילוק בדבריו - כיון שסוף סוף הוסיפו הכלאים יותר מאחד ממאתים [- שיעור ביטול כלאים] - מכל מקום, האיסור תלוי במחשבתו. וכיון שאיסור כלאים תלוי במחשבה, לכן אומרים גם כלפי כלאים 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו'.
את יסוד התוספות מביא גם הר"ש בכלאים (פ"ז מ"ה) בשם 'יש מחלקים', אך הוא דוחה את דבריהם וכותב שלא יתכן לומר כך. שהרי בגמרא בגיטין (נג.) איתא: העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, הרי מבואר להדיא שבמלאכה זו אוסר הוא את החטאת ואת הפרה אף שאינה שלו. ומאידך יש להוכיח שפסול פרת חטאת תלוי אף הוא במחשבה, שכן שנינו בברייתא (ב"מ ל.): הכניסה לרבקה ודשה כשירה, דהיינו שאם הכניס עגל לרבקה [- כלי שמחבר כמה בהמות זו לזו] ואגב אורחא דש העגל אינו נפסל בכך כיון שלא ניחא ליה בדישה זו. הרי, שאף שבמציאות נעשה בו מלאכה, מכל מקום אינו נפסל כיון שלא כיוון לכך במחשבתו. ומעתה, אם צדקו התוספות בסברתם, שבמקום שהפסול הוא במחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו - מדוע תפסל הפרה של זה בעשיית מלאכה ע"י חבירו.
ומכח קושיא זו דחה הר"ש את סברת התוספות, ופירש באופן אחר את טעם הדין בעבודה זרה, בכלאים, ובפרה אדומה, שאומרים בהם 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו'. ולדבריו אין טעם הדין שווה בשניהם, אלא בעבודה זרה כיון שאינו שלו לאו שמיה תקרובת עבודה זרה, ואילו גבי כלאים ילפינן לה מגזירת הכתוב דכתיב 'לא תזרע' ובעינן שיהיה ניחא ליה כזורע ואין אדם נהנה ולא ניחא ליה בזריעה לאחרים. או שילפינן לה מקרא דכתיב 'כרמך' - ולא של אחרים. ובפרה אדומה נמי ילפינן לה מפסוקים מדכתיב גבי עגלה ערופה 'עבד' וקרינן 'עובד' ודרשינן מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה [- שאפילו אם לא נעשה ממילא אוסר, אך בעינן שיהיה ניחא ליה], וילפינן פרה מעגלה בגזירה שוה, או שילמד סתום מן המפורש [- פרה שדין העבודה בה סתום, מעגלה שדין העבודה בה מפורש].
והנה גם לדעת הר"ש, הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בעבודה זרה כיון שאינו יכול לקבוע שמו כתקרובת עבודה זרה, ואם כן צריך ביאור במה נחלקו הר"ש והתוספות לגבי כלאים, שלדעת התוספות אינו יכול לאוסרם אם אינו שלו מסברא כיון שתלוי במחשבה, ולדעת הר"ש לולי הקרא היה יכול לאוסרם.
וכתב רבי עקיבא איגר (הגהות השו"ע או"ח סימן רנג סק"ו) שהנראה בביאור שורש פלוגתתם, שהתוספות סבירא להו שכל מעשה שאינו אוסר בלתי המחשבה, אינו יכול לאוסרו כשאינו שלו. ואילו לדעת הר"ש דוקא בעבודה זרה שהמעשה בעצמותו אינו אוסר, ורק במחשבתו משוי לה לתקרובת עבודה זרה, משום כך אין מחשבתו מועילה לאסור דבר של חבירו, וממילא אין כאן איסור לפנינו. משא"כ בפרה שהמלאכה בעצמותה היא הפסול, אלא שהתורה אמרה שמלאכה בלא ניחותא אינה פוסלת, בכה"ג אמרינן שכל שניחא לעושה המלאכה שוב חשובה מלאכתו מלאכה גמורה ולכן נפסל במעשה המלאכה ולא במחשבה. וכן גם לענין כלאים, ודאי הפוסל הוא עצם התערובת, אלא שכל כמה שדעתו לעקור אין זה נחשב לתערובת, וכל שמתייאש חשוב תערובת וממילא אסור מחמת התערובת. ולכן גם במסכך על גבי תבואת חבירו, הרי סוף סוף יש כאן תערובת גמורה והיה ראוי שתיאסר תבואת חבירו, ורק מכח מיעוט הכתוב אינה נאסרת.