אבן האזל/שחיטה/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אבן האזל ‏ שחיטה ד

ח

אבד לו גדי או תרנגול ומצאן שחוט בבית מותר שרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן. מצאו בשוק אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך וכן אם מצאו באשפה שבבית אסור.
מצאו בשוק אסור, הכ"מ הביא קושית הראשונים דהא בב"מ דף כ"ד אמרינן התירוהו לו משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג. והנה בפשיטות יש להתעורר דכיון דהתירוהו לו משום מציאה משום דרוב עכו"ם א"כ כבר בטל הראי' מדהושלך בשוק ש"מ נבלה הוא דהא עכו"ם אין מקפידין על נבלה וע"כ דנאבד ומצאתי שכתב כן בלב ארי' ויישב בזה הקושיא דהגמ' אזיל הכא אי אמרינן דהתירוהו לו משום מציאה כרשב"א דגם ברוב ישראל מותר, אבל באמת אינו במשמע מד' הגמ' כן דהא הך מימרא דהתירוהו לו משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג הוא דר' אמי ובעי בגמ' למפשט דהלכה כרשב"א ברוב ישראל ודחי דרוב נכרים ורוב טבחי ישראל, ועכ"פ לא לחלוק על ר' אמי בא אלא ליישב אליבא דר' אמי, אלא דבאמת יקשה לפ"ז דברי הגמ'.
ונראה דהנה יש לעיין אם יש רוב בהמות כשרות וכנגד זה יש רוב אחר אם יש להתיר, ולכאורה פשוט דאין להתיר ואשכחן כה"ג ביבמות דף ל"ז דרוב נשים לט' ילדן וכנגד זה יש רוב נשים עוברן ניכר לשליש ימי', וא"כ כיון דאמרינן דנפילה לא שכיחי א"כ יש רוב אחר כנגד רוב בהמות כשרות, וא"כ עלינו לומר דבאמת הוא של ישראל, אלא דזה אינו דאם רוב כשרות כנגד רוב דלא מצוי נפילה א"כ ישאר רוב עכו"ם [אלא דמ"מ יש לחקור בזה מכיון דרובא דליתא קמן דהוא מסברא ורובא דאיתא קמן הוא מטעם ספק כמש"כ הש"מ לענין כל דפריש. וא"כ הא דנתלי בתר רוב עכו"ם הוא בתחלה לומר דעכו"ם אבד מה שהוא נגד הרוב, אלא דמ"מ אפשר דכיון דאם לא נאבד צ"ל דנטרפה וגם זהו נגד הרוב].
איברא דיש לעיין דנוכל לומר כאן סמוך מיעוטא לחזקה דלענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כתב הרשב"א במשמרת הבית דלהכי לא אמרינן סמוך משום דיש רוב שהם מסלקין החזקה, אבל הכא רוב עכו"ם אינם שהם מסלקים החזקה דלא בשביל שהם עכו"ם הם מסלקים החזקה דבאמת יש להבהמה חזקת איסור ואמרינן דרוב שוחטין שפיר ורק דיש לנו רוב כנגד שאינם נאבדים ויש ראי' שנתנבלה וע"ז אנו אומרים דאם היתה מעכו"ם ג"כ היתה אבדה, אבל אין רוב העכו"ם מסלקים החזקה יותר ממיעוט ישראל דהא אין אנו אומרים דעפ"י רובן של העכו"ם צריכה להיות אבודה ואה"נ דאותם שהעכו"ם שוחטים מכיון שאינם חוששים לנבלות אינם מקפידים ואינם משליכים לכן עפ"י רוב לא ימצאו אבודות, וא"כ הדר אפשר לומר סמוך מיעוטא לחזקה ולכן אפשר דזהו מאי דסבר הגמ' גם ברוב עכו"ם לומר כן.
והנה אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ברובא דאיתא קמן מצאתי שנסתפק בזה הרמב"ן ביבמות דף קי"ט שהקשה אמאי לא נימא גבי שרצים וצפרדעים סמוך מיעוטא לחזקה, ותי' משום דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך אי נמי כיון דודאי נגעו לא אמרינן סמוך שאין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה חזקתה ומוכח דמספקא לי' להרמב"ן בזה, והנה לכאורה כיון שכתב הרמב"ן דהיכי דאיתרע חזקה ל"א סמוך א"כ גם הכא איתרע חזקה וזהו באמת תי' הפנ"י במה דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ולא אמרינן סמוך משום דהורע החזקה שהרי נשחטה לפניך ולפ"ז גם כאן לא שייך לומר סמוך, אכן נראה בכונת הרמב"ן במש"כ כאן שהרי הורעה היינו כמש"כ הרשב"א בטעמא דל"א סמוך גבי רוב מצויין משום דהרוב מתעסקין לבטל החזקה, וכן מצאתי שכתב הרשב"א במשמרת הבית וא"כ נוכל לומר דאף דבענין דידן איתרע חזקת הבהמה שהרי נשחטה לפניך אבל כבר כתבתי דהכא אין הרוב מתעסקין לבטל החזקה שהרי אין אנו מכריעים ע"י רוב עכו"ם שודאי נשחטה דאדרבה אנו אומרים דאם רוב עכו"ם ששוחטים בהמות הם אינם משליכים לאשפה וא"כ כיון שמצד זה אנחנו אומרים שהושלכו לאשפה ע"כ לא נשחטה ע"י עכו"ם, ולא שייך זה לומר אלא היכי דבסברא הרוב מבטל החזקה אבל הרוב אינו מבטל החזקה יותר מן המיעוט אלא דהריעותא שהיא מושלכת בשוק זה מטיל עלינו ספק שהיא נבלה וממילא אנו מוכיחין מזה שלא נשחטה ע"י עכו"ם.
אך כל זה אם נמצאה באשפה ורק דאנו דנים בשביל דהוי רוב עכו"ם, אבל בעיקר יש כאן רוב כנגד רוב היינו רוב מומחין ושוחטין שפיר ורוב שאינם אבודים ומסתמא הושלכו לאשפה, אבל אם נמצא בשוק או באשפה שבבית ששני הדברים גם השלכתם לא שכיח כ"כ אלא דשכיח יותר מאבדתו או באשפה שבבית מהנחתם בכונה שם דאפשר שהחזיקו שם לנקותם ושכחו, דבזה הלא שווין הלא שכיחי ואי אפשר לומר רובא כנגד רובא, וטעמא דר' יהודא דאוסר הוא בשביל זה גופא דעכ"פ איכא ריעותא ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין וממילא אסרינן משום חזקת איסור דבהמה.
ואם נימא כן הוא דוקא בשאין כאן רוב עכו"ם, אבל ברוב עכו"ם א"כ לא נוכל לומר סמוך מיעוטא לחזקה דהא כבר נצרכין אנו לחזקה אפי' אם היה ברוב ישראל, ולכן לפ"מ דאמרינן בחולין דפליגי אם עשוי להטיל נבלות באשפה שבבית וע"כ מכיון דפליגי ה"נ בשוק ע"כ בזה פליגי אם כשעשוי מעט להטיל היינו דלא שכיח לגמרי אם חוששין בשביל זה, לכן נראה עכשיו דברוב עכו"ם ודאי מותר.
והנה בפשוטו היה אפשר לומר דס"ד דפליגי אי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן באופן דלא נימא סמוך מיעוטא לחזקה והיינו כמו דהוי סבר מעיקרא בחולין דפליגי אי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ובזה שפיר דאמר ר' אמי דהתירוהו לו משום שחיטה משום ר"ח בשריה"ג דסובר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דבזה גם רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל אינו מועיל אם לא נימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין.
והנה לפמש"כ למעלה דנימא דברובא דאיתא קמן נמי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה א"כ יקשה מאי מהני רוב טבחי ישראל, ולכן הי' אפשר בזה ליישב דברי בעה"ע שכתב דשחיטה הוי סימן והשיגו הרשב"א דהכא מוכח דבלא רוב טבחי ישראל לא הוי שחיטה סימן, דבאמת עיקר ההיתר הוא משום דשחיטה הוי סימן אלא דאם הי' ודאי נעשה ע"י עכו"ם הלא לא נוכל לומר דעכו"ם אינו יכול בשום אופן לשחוט כמו ישראל, ולכן גם ברוב עכו"ם אינו מכריע סימן דשחיטה ואינו מכריע אלא להוציא מספק החליף ולכן היכי דאיכא רוב וגם סימן מוציא מחזקת איסור דהוי כמו מיעוטא דמיעוטא.
אכן יש לומר דלדברי הרשב"א במשמרת הבית דהיכי שהרוב מסלק החזקה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה א"ש ונמצא דלפי' הרא"ה דטעמו דלא אמרינן סמוך גבי רוב מצויין אצל שחיטה משום דהוי כל א"כ יקשה מהכא דאמרינן רוב טבחי ישראל והיינו אם אמרינן סמוך גם ברובא דאיתא קמן, וע"כ דצריך לפרש כמש"כ הבעל העיטור אך לדעת הרשב"א קשה כנ"ל.
במה שבארתי את דברי בעל העיטור צריך להוסיף ולומר לפי שיטתו דסימן אינו מפקיע מדין רוב אלא מחשש החליף דלא הוי אלא ספק, והוא כשיטת הרמב"ם דקרוב מפקיע מרובא דעלמא משום דרובא דעלמא אינו יכול לפסוק דהוא ודאי מרובא דעלמא.

יד

ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחילה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואם היה מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שבארנו בהלכות תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה.
הנה במקור דברי הרמב"ם כתב הרשב"א וכן כתב הכ"מ דהוא מברייתא דהכל שוחטין דמייתי בגמ' מינה סייעתא לרבא דאמר מומר אוכל נבילות בודק סכין ונותן לו, ומסייע לי' מברייתא הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר, ואף דקתני נמי כותי, משמע כונת הרשב"א משום דכותי נמי אינו כשר בהחלט אלא על ידי יוצא ונכנס לרבא או בחותך כזית בשר, אך הגר"א ז"ל והגרעק"א הקשו על דעת הרמב"ם דא"כ מאי אמר בגמ' בשלמא אביי לא אמר כרב אשי לית לי' דרבא, דמה מהני דלית לי' דרבא הא מצי לאוקמי במומר לדבר אחר ועי' בתפארת יעקב מה שתי' בזה.
אכן לי נראה ליישב עפ"מ שנתעוררתי מחתני הגרי"מ (שי') זצ"ל שהקשה על המ"מ שכתב דהרמב"ם לא פסק כלל כרבא מדלא הזכיר מומר לאותו דבר, ולבד שדבריו תמוהים דכיון דלית לן דרב ענן א"א לתרוצי ברייתא אלא כדרבא, אכן הוא הקשה דאם הברייתא דמומר לא איירי כדרבא א"כ אין לנו ראי' דערל צריך בדיקת סכין דכל ההוכחה שהוכיח הרשב"א לדעת הרמב"ם היינו משום דצריך לומר דומיא דישראל מומר.
ובזה נראה ליישב קו' הגאונים הנ"ל דכיון דאביי לא סבר כדרבא א"כ באמת לא סבר דערל צריך בדיקת סכין ודוקא לדידן דס"ל כרבא משום דלא ס"ל כרב ענן א"כ ע"כ הברייתא דמומר היינו כרבא וע"כ דערל נמי דומיא דמומר, אכן אכתי אינו מיושב מה דאמר בגמ' מומר למאי אי מומר לד"א וזה הקשה הגר"א ז"ל ואולי גם בזה אפשר דקודם דידע מהא דרבא ומהא דברייתא באמת לא ידע דצריך בדיקת סכין והוי סבר דכיון דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לשני דא"צ בדיקת סכין.
והנה הגר"א ז"ל הקשה עוד מהא דקיי"ל דמומר לאכול חלב אינו מומר על הדם וכתב הגר"א ז"ל דשם איירי במומר להכעיס אלא דכתב דמוכח דאפילו מומר לאכול חלב להכעיס אינו מומר על הדם אפי' לתיאבון מדאמר רבא אלא הכא במומר לאכול נבלות לתיאבון, ואי הוי מומר מחלב לדם הוי יכול לאוקמי כמו ברישא במומר לאכול חלב ואינו שב מידיעתו על הדם.
ודברי הגר"א ז"ל תמוהים אצלי דכיון דמומר להכעיס ה"ה כעכו"ם א"כ הא אין מקבלין קרבנות מן המומר [ועמש"כ להלן] ואין לומר דכיון דעכשיו שב לאו מומר הוא דהא עיקר ילפותא דקרא דמעם הארץ קאי על שעת החטא וכן כתבו התוס' דמהא דמעם הארץ קאי על שעת החטא, וכן כתבו התוס' דמהא דשב מידיעתו ידעינן אפילו היכי דחזר בתשובה אח"כ, וכיון דבגמ' אמר מאי בינייהו ומוכח דדוקא מחלב על דם פליגי אבל מחלב על חלב לא מהני אף דחזר בתשובה אפי' לת"ק.
אולם בעיקר קושייתו דמוכח דמחלב על דם מיקרי שב מידיעתו, נראה דלא דמי דינא דקרבן לדין שחיטה, דלענין קרבן כיון דהוא מומר על חלב ואינו מומר על דם אמרינן דבסתמא הוא שב מידיעתו על דם, אבל לענין שחיטה דבעינן דין נאמנות ורק שכתב הרמב"ם דאפילו פסול לעדות נאמן באיסורין דחזקה דאינו עובר על איסור שאינו חשוד עליו לענין זה שפיר אמרינן דהך חזקה לא הוי חזקה לענין מומר ונמצא דכיון דאין לו חזקה ממילא פסול לשחיטה.
אכן אכתי אינו מיושב לפמש"כ שחזקתו שאינו טורח לבדוק ומוכח דהוא ודאי ובזה ישאר קושית הגר"א ז"ל דהא לא הוי מומר מחלב על דם, ונראה דיש ליישב דנחלק מאכילת ספק איסור לאכילת ודאי איסור דאף דאינו מומר מחלב על דם היינו על אכילת ודאי דם אבל לבדוק דהוא רק בדיקת ספק שמא הוא פגום בזה חזקה כיון דהוא מומר לדבר אחד כבר אינו טורח לבדוק ומצאתי שכתב כן הראש יוסף.
ובזה מיושב קושית הפליתי דאיך הדין אם שוחט בחנם מה שייך לומר הסברא לא טרח, אבל לפמש"כ אתי שפיר דאנן אמרינן דכיון דהוא מומר כבר עכ"פ ואינו מדקדק במצוות ואינו חושש לספקות.
ובמה שהוצרך הרמב"ם לומר שחזקתו שאינו טורח היינו משום דמלשון הגמ' לא טרח משמע כן וכונתו לומר דמחזקינן לי' דודאי לא בדק ודינו כדין שוחט בסתם סכין ולא דהוי רק חשש וחסרון עדות.
והנה במה שתמהתי על דברי הגר"א ז"ל באמת מוכח כדברי הגר"א בסוגית הגמ' ובדברי הרמב"ם דאמר שם לרבא אלא הכא במומר אוכל נבילות לתיאבון ומשמע דמעיקרא הוי סבר לאוקמי בלהכעיס, אכן אם היינו אומרים כדברי הר"ן בריש חולין דאיכא ממוצע בין לתיאבון בין להכעיס לא הוי קשה.
אכן מדברי הרמב"ם שכתב להדיא בפרק ג' מהל' מעה"ק ובפ"ג מהל' שגגות בהך דינא דהוא בין להכעיס בין לתיאבון מוכח להדיא דלהכעיס נמי דינא הכי, דאינו מומר מחלב על דם, ובאמת תמוה כיון דהרמב"ם פוסק דאוכל נבלה להכעיס הוי מין או אפיקורס ואפיקורס דינו כעכו"ם א"כ בודאי קרבנו פסול דהא בחטאת מיירי.
ונראה דהרמב"ם סובר דבאמת ליכא קרא מיוחד לפסול חטאת בעכו"ם, אלא דקרבנות של עכו"ם אינם אלא עולות משום דחטאת לא שייך בי' דלאו בר כפרה הוא וכן לאו בר שלמים הוא דקרבנו אינו מתקבל לרצון בתורת שלמים, אבל מה דאפיקורס דינו כעכו"ם כיון דעכ"פ חייב בכל המצות האמורות בתורה וחייב מלקות בעד כל חטא שייך שפיר לחייבו גם בקרבן כשיעשה תשובה, ורק דאית לן קרא למעוטי מומר וזהו במה דהוא מומר או בשיש לו דין מומר לכה"ת, ולכן שפיר שייך לחייבו בקרבן ולא מהני כלל מה דדינו כעכו"ם, אבל לענין שחיטה בזה כיון דדינו כעכו"ם שחיטתו אסורה.
והנה הש"ך בסימן ב' הביא בשם היש"ש דמומר להכעיס נפסל בפעם א' וכן כתבו התוס' בסנהדרין דף ס"א ומשמע מלשונם דמה שכתבו בחולין דף י"ד דבפעם אחת לא נעשה מומר היינו דבהך שחיטה לא נעשה מומר לפסול שחיטה זו אבל אחר פעם א' כבר נעשה מומר, אכן יש לי תימה רבה דא"כ מאי פליגי אביי ורבא במומר אוכל נבלות להכעיס אם נפסל לעדות כיון דלשיטת הרמב"ם הוי כעכו"ם בשלמא להפוסקים דהוי מומר ניחא דנמצא דלא הוי מומר אלא לדבר א' אבל לשיטת הרמב"ם קשה, אבל אי נימא דבפעם א' לא חשיב מומר דהרמב"ם כתב להדיא אוכל נבלות וכן פי' ר"ח שם כלומר אוכל נבלות, ונוכל לומר דאזלי לשיטתייהו דהתוס' הא פוסקים דלהכעיס הוי מומר והרמב"ם ע"כ פוסק דבפעם אחת אינו נעשה מומר.
והנה כתב הכ"מ דבשביק היתרא ואכיל איסורא אין דינו כמומר להכעיס וכתב הגר"א דזהו בשביל דהרמב"ם לא סבר מקרא דוזבחת אבל הרא"ש דסבר מקרא דוזבחת סבר דשבק היתרא הוי כלהכעיס דאינו בר זביחה.
אכן לדעתי הדבר תמוה דאיך אפשר לומר דשבק היתרא ואכיל איסורא אפי' אם נימא דאין דינו כלהכעיס עכ"פ איך נסמוך על שחיטתו אלא דבאמת בהא דאיתא בגיטין דף מ"ז דבשביק היתרא ואכיל איסורא אין פודין אותו פסק כן הרמב"ם אלא שפסק זה בלהכעיס ונראה דסובר הרמב"ם דזהו להכעיס כמש"כ רש"י שם, ואפשר לומר דבהא דגיטין דנפרש שביק היתרא היינו שההיתר קרוב יותר וכמו שכתב הרא"ה בבדק הבית ולכן הוי להכעיס.
ונמצא דאדרבה הרמב"ם סובר דליכא כלל מין שלישי אלא דהיכי דאינו לתיאבון ע"כ הוא להכעיס וראי' מזה שבהל' רוצח לא זכר אלא שני מינים להכעיס ולתיאבון ולא זכר מין שלישי וכיון דהוי להכעיס א"כ פשוט דאפילו לדעת הרמב"ם דאינו לומד מוזבחת אלא מוקרא לך נמי אסור דדינו כעכו"ם לכל דבר כמו שפסק בפי"ב מהל' עכו"ם.
והנה הרמב"ם בהלכה ט"ו כתב דפסול לעברה שוחט משום דחזקה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים מהן, ובהל' עדות פי"א כתב דע"א נאמן באיסורין אפי' רשע והוכיח משחיטה, וקשה אי איכא חזקה מאי ראי' לדין עדות, ונראה דהרמב"ם לא יסבור כהרשב"א דמומר יכול לבדוק בסימנים ולגמור השחיטה בלא שהי', ומה דשחיטת מומר כשרה היינו כמש"כ דאנו אומרים דבודאי שחט כהוגן והיינו אם עכשיו היא כבר שחוטה לפנינו, אבל מה דאין אנו מצריכים לבדוק הסימנים היינו משום דאנו אומרים דחזקה בדק, ואם לא הי' נגמר השחיטה לא הי' נותן לנו דנאמן באיסורין, ומה דאנו אומרים לא טרח היינו דוקא בבדיקת סכין וכמש"כ.
והנה המ"מ הקשה וז"ל והיותר קשה שבדברי רבנו שכתב ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהי' מומחה שהרי לא הוזכרה בדיקת סכין כה"ג אלא באוקימתא דרב אשי, ורב אשי וחבריו לא הזכירו מומחה כלל, ורבינא לבדו הוא שהזכירו כדכתיבנא, וכולהו לא ס"ל כרבינא כדאמרינן בגמ' כולהו כרבינא לא אמרי, להך לישנא דאמרן מומחין אין שאין מומחין לא קסברי רוב מצויין מומחין הן, אלמא אפי' לרב אשי דמוקי מתניתין בישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון ס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואין צריך בדיקה תחילה כשאר כל בני אדם דסתמן בחזקת יודעין הם.
והנה בהלכה ד' במש"כ הרמב"ם היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן וכו' ולפי' הלח"מ נמצא דלענין המחאתו שיהי' רגיל וזריז סומכין על רוב מצויין ויכול לשחוט לכתחילה ודוקא ביודעין שאינו מומחה אינו שוחט לכתחלה משום דכן מפרש דברי הגמ' מומחין אע"פ שאין מוחזקין דהיינו שאינו מוחזק לנו אם הוא מומחה. אבל אינו מיושב דברי הרמב"ם שכתב היודע וכו' הוא הנקרא מומחה וכל המומחין שוחטין לכתחלה וכו' ואין לומר דזהו דין להשוחט בפ"ע שלא ישחוט לכתחלה בינו לבין עצמו עד שיהי' מומחה אבל אנחנו סומכין על כל אחד שהוא מומחה דעכ"פ לא הוזכר זה מפורש ברמב"ם ואם הי' מפרש כפירושו מומחה אע"פ שאין מוחזקין היינו אף שאין אנו יודעין אם הוא מומחה הי' לו לכתוב להרמב"ם זה מפורש.
ועוד לא הסביר הלח"מ כמה השיעור שצריך פעמים רבות ובגמ' לא הוזכר אלא ב' וג' פעמים, וגם פירושו בלשנא בתרא דרבינא מוחזקין היינו ג"פ אע"פ שאין מומחין דהיינו פעמים רבות דמנלן באמת עיקר דינא דפעמים רבות וכמה הוא השיעור למומחה ואף להרמב"ם בהלכה ב' כתב אפי' שחט בפנינו ד' וה' פעמים, אבל זה גופא קשיא מנלן זה השיעור וכבר תמה בזה בגליון מהרש"א סי' א' דמה נ"מ מג"פ לד' וה' פעמים.
לכן נראה לי דהפי' הוא מומחין אע"פ שאין מוחזקין היינו שלא הוחזקו בהמחאתם, וזהו מה דאמר אח"כ בד"א שיודע הלכות שחיטה ולא אמר אבל אם אינם מומחין דבאמת אינם מומחים אפשר להיות אף שיודע הלכות שחיטה ומה שדחקו להרמב"ם לפי' זה הוא בשביל שמפרש מומחה שהוא שוחט מומחה ואם הוא יודע הלכות שחיטה ואינו מומחה במלאכת השחיטה אינו מומחה, וראי' מדין טבח אומן שקלקל דתניא בברייתא דאומן פטור ומוכח דתליא במלאכת השחיטה, ומ"מ אמר שם זיל אייתי ראי' דמומחית לתרנגולים אלמא דזהו נקרא מומחה וכן פסק הרמב"ם דמומחה פטור וזהו לשיטתו דמומחה הוא אומן. וכיון דמומחה הוא אומן א"כ אי אפשר לפרש מוחזקין ששחט ג"פ דהא אם לא שחט אינו מומחה, ואין לומר דאיברא שהוא אומן אבל אינו מוחזק שלא יתעלף דזה אינו דאם אינו מוחזק שלא יתעלף אינו מומחה, ולכן פי' מוחזקין שמוחזקין בהמחאתם, וזהו ד' וה' פעמים, והיינו דלרבי ד' ולרשב"ג ה' וכמו שפי' בגליון מהרש"א על ב' וג' ואף דא"כ צריך לרשב"ג ו' יש לומר דפעם הג' שכבר נעשה בזה אומן מצטרף אומן להיות מוחזק (ואף דא"כ לרבי סגי בג' יש לומר דבאמת יש חילוק בין רבי לרשב"ג דלרבי לא נעשה מוחזק אלא אחר פעם הב' ולרשב"ג נעשה מוחזק בפעם הג', ויש לעיין בזה, ואולי לא דייק הרמב"ם לכתוב ג' וה' כיון דאין נ"מ לדינא וכתב ד' וה' כדרך הלשון).
ובלישנא בתרא דרבינא בפי' מוחזקין בב' וג' פעמים משום עלופי היינו דכיון דסבר רבינא אע"פ שאין מומחין א"כ לא צריך שנדע שהם מומחין בשום דבר א"כ למה צריך מוחזקין ולכן פי' הגמ' דמוחזקין היינו משום עלופי אבל באומנות לא צריך כלל דאפי' שאינו אומן שוחט לכתחלה, ומיושב יותר מלפי' התוס' דצריך לומר אע"פ שאינם מומחין היינו שאין יודעין אם הוא מומחה, אבל לפי' הרמב"ם מומחין היינו רגיל וזריז ונמצא דאפשר ששוחט מי שאינו מהיר וזריז אבל אינו מתעלף וללישנא קמא דרבינא אסור לכתחלה וללישנא בתרא מותר ואינו צריך אלא להחזיק עצמו שאינו מתעלף אבל מי שאינו מתעלף אף שאינו זריז ושוחט כמו בסכין רעה ג"כ מותר לכתחלה. ואף דסכין רעה משמע דדוקא בדיעבד היינו סכין רעה דא"א לשחוט במהירות (ואפשר סובר לישנא בתרא דרבינא דגם בסכין רעה מותר לשחוט, וצ"ע).
ומה דפסק הרמב"ם דצריך מומחין ומוחזקין דזהו שלא כרבינא בתרי לישנא היינו משום זה דכיון דמוכח מלישנא קמא דרבינא דאשמעינן מתני' דהכל מומחין שוחטין אע"פ שאין מוחזקין וכיון דלא מפרשינן מתני' כרבינא א"כ צריך לפסוק כסברא שהי' מקום לומר דלכתחלה צריך אומן גמור וזהו מומחה ומוחזק, אלא דעוד יש להוכיח זה מהא דכתבו התוס' דא"א לפרש דמה דאמר כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו רק בדיעבד דא"כ אפשר לפרש מתני' כרבינא ואי דקשיא וכולן הא גם לאביי ורבא ורב אשי קשיא וכולן ולכן סובר הרמב"ם דבאמת מסתבר לאינך אמוראי דצריך מומחין ומוחזקין אלא דאם הי' אפשר לפרש כרבינא והי' מיושב הא דתנן וכולן מה דלפירושא דידהו אינו מיושב הי' עליהם לפרש כרבינא וממילא הי' צ"ל דאינו צריך מוחזקין אבל כיון דס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וזה מוכח לקמן מברייתא, א"כ בל"ז א"א לפרש וכולן, לכן באמת אינם רוצים לפרש כרבינא משום דמסתבר להם דצריך מומחין ומוחזקין. ומה שכתבתי הוא לקושיית התוס' אבל הרא"ש הקשה באופן אחר ותי' דליתן ע"ס שיבדוק ל"ה לכתחלה, אבל קושית התוס' נשארה, איברא דמרא"ש משמע דסובר כדברי הגר"א ז"ל בביאורן דלא מוקמינן הלכתחלה והבדיעבד בתרי גווני.
[והנה במה דאמר בגמ' דליתא קמן דנשיילי', הקשו בתוס' דהא מוכח מלקמן דאפי' אינו יודע מהני אחרים רואין אותם. ותירצו האחרונים, דהתם כיון שהרואים יודעים שאינו יודע הלכות שחיטה מעיינים היטב אם לא שהה ודרס אבל הכא כיון דרוב מצויין אף דרבינא לא סבר רוב מצויין מ"מ מודה דמצוי מצויים לכן לא עיינו היטב. אבל באמת אינו מוכרח תירוצם דמה דאמרינן לאו אדעתייהו היינו ביחיד אבל בעדות הא אמרינן בכתובות דעדות אפי' דלא רמיא עליה מהימן עד ששים שנה, ואולי אפשר לחלק דשם יש עכ"פ נפ"מ. אבל מדברי השו"ע חו"מ סי' כ"ח ועיין סמ"ע שם מוכח דכל עדות אדם נאמן אפי' לא רמיא עליה ולא נאמר אלא דיכול לשכוח ולא הוחזק כפרן בטעותו אבל בודאי נאמן בתורת עדות, ועוד מוכח מלשון הרמב"ם דלא כתב כל הפסולים אלא כששחט בינו לבין עצמו ומוכח דבפני אחרים בכל גווני מהני, ונראה דמה דלא אמר הגמ' כשנתברר שאינו יודע היינו דבאמת זה פשיטא דאם אחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ובפרט דנלמד מכש"כ מחרש שוטה וקטן וע"כ מה דתנן וכולן לכלול גם אינו יודע היינו לאשמועינן דגם אינו יודע לא מהני בלא אחרים רואין אותן, וא"כ באינו יודע ממש גם זהו פשיטא, ולכן מוקי הגמ' דליתי' קמן דנשיילי', ואף דהוי אפשר לאוקמי כגון ששחט ב' וג' פעמים שפיר כדאוקים הגמ' לקמן לא ניחא לי' לאוקמי כיון דאינו מפורש במשנה הוי גוונא דחיקא].
הנה במש"כ הרשב"א לתרץ במה דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, למה לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה, ותי' הרשב"א דזה לא נאמר היכא דיש מתעסקין לבטל החזקה ורוב המתעסקין מבטלין ובא אחד והתעסק דאמרינן דע"כ זה המתעסק הי' מהרוב והאריך בזה הבית הלוי והבנתו הוא בכונת הרשב"א כיון דע"כ הי' כאן מגע, ולפי דבריו לא אמרינן אלא היכא דבודאי לא הי' מגע, ולפי"ז הקשה מרוב תינוקות מטפחין דזהו מקור הך דינא, וכ' דע"כ צריך לומר דמיירי היכי דהוי ספק אם העיסה שנמצא ביד התינוק הוא מזה העיסה, ועיין מה שהאריך.
אכן לדעתי לא נחת להבנת דברי הרשב"א דכונת הרשב"א הוא היכא שצריך לדון על זה המתעסק ומשום רוב אנו דנין שהוא מהרוב בזה לא תועיל חזקת העיסה לומר שאינו מהרוב, אבל תינוק שנמצא בצד העיסה שאנו דנין אם התינוק נטל או אחר בא ונתן לו, דאין אנו דנין כאן על המתעסק ואין כאן ספיקות על האדם דאנו יודעין שהתינוק הוא טמא וסתם אדם הוא בחזקת טהור, אלא דמכיון דרוב פעמים תינוקות מטפחין בעיסה א"כ ע"פ רוב התינוק נטל א"כ כאן המתעסקין ידועין הם אלא שיש לנו ספק אם זה התינוק התעסק ונגע או לא ובזה מהני חזקת העיסה לומר שלא נגע בה התינוק ומה שנמצא עיסה בידו אדם טהור נטל ונתנה לו, ונמצא דאינו דומה לרוב מצוין דהתם עיקר מעשה השחיטה אומר לנו דמי ששחט הוא מרוב המומחין ואנו אומרין על המתעסק שהוא מומחה, ועיקר קוטב החילוק הוא כן דגבי שחיטה מעשה השחיטה אומרת רוב על המתעסק ונמצא שאנו דנין על המתעסק, וגבי תינוק ועיסה אין מעשה לקיחת העיסה מורה לנו על התינוק אלא להיפוך כיון דהרוב תינוקות מטפחין אומר לנו דעפ"י רוב התינוק הוא שלקח, ונמצא שאנו דנין על הלקיחה, וזהו החילוק דאם אנו דנין על המתעסק אין בכחה של חזקת הבהמה להכריע, אבל אם אנו דנין על המעשה מכריע לנו חזקת העיסה שהתינוק לא נגע בהעיסה.
ובזה מיושב מה שהניח הבית הלוי בצ"ע מה דמשמע מדברי הרשב"א שבזה מיושב כל הקושיות ובאמת לא יישב בזה אלא הא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין וכן החילוק מעיסה בבית לתינוק שנמצא בצד העיסה אבל מה שהקשה מהא דפריך דוקא לר"מ היכי אכלינן בשרא משום דילמא במקום נקב קא שחיט ולא פריך לדידן זה אינו מיושב בתירוצו.
אבל באמת מיושב בזה גם קושיא זו דהרשב"א נתן לנו בזה כלל דהיכי דהחזקה לא תוכל לגרע דינו של המתעסק לא אמרינן סמוך, ולכן לאו דוקא אם אנו דנין על המתעסק אלא אם אנו דנין על הבהמה גופה אם חזקת איסור שלה לא מגרע חזקתה של הבהמה שאין בה נקב בושט לא מהני סמוך גם לענין השחיטה, ולכן מיושב דאף דאם יש נקב בושט לא מהני שחיטה וא"כ נוכל לומר סמוך מיעוטא לחזקה שלא נשחטה, אבל כיון שאם נבוא לדון על הבהמה אם יש בה נקב בושט או לא ודאי לא מהני חזקה לומר שהי' בה נקב דבשביל החזקת איסור לא נוכל לחדש בה נקב כיון דע"פ רוב אין בה נקב וממילא כיון דאנו מוחזקין שאין בה נקב על כרחך נשחטה. ונמצא שאין אנו אומרין סמוך אלא על אופן שאנו מסופקין אם נעשה מעשה דאז אף שע"פ רוב נעשה מעשה - באופן שלא שייך לרוב התלוי במעשה כמו ברוב תינוקות מטפחין - אנו אומרין סמוך שהחזקה מכרעת שלא נעשה המעשה, אבל היכא שהחזקה לא תוכל להכריע דין האדם או דין הבהמה לא אמרינן סמוך, [עי' במש"כ מרן בהלכה ח'].

טז

אלו הצדוקין והבייסוסין ותלמידיהן וכל הטועים אחריהן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה, ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינן מאמינין בתורת השחיטה לפיכך אינן נאמנין לומר לא קלקלנו.
הרמב"ם השמיט דינא דשחיטת כותי ולכאורה הוא פשוט משום דאיתא בחולין דף ו' שעשאום כעכו"ם גמורים, וכן כתב הרמב"ם בפ"י מהל' עבדים הל' ו' ובזמן הזה שהכותים כעכו"ם לכל דבריהם אנו למדים מהן לצדוקין, ולהכי השמיט דינא דשחיטת כותי דלא שייך אלא בזמן הברייתא לענין נאמנות. והנה ביו"ד סי' קנ"ט סעיף ג' כתב המחבר כותים יש להם דין מומר לעכו"ם והקשה הש"ך דמשמע דאסור להלות מהם ברבית והרי עשאום כעכו"ם גמורים, ואין לומר דהיינו לחומרא דהא גבי גט שיש עליו עד כותי מוכח דיש להם דין עכו"ם אפי' לקולא דאמרינן דאינו גט ול"מ קדושין אחרים, וכן במוכר עבדו לכותי דיוצא לחרות, והחוו"ד כתב דאינו מוכרח כלל דהגט אינו גט אפי' לקולא, אכן מדברי הרמב"ם שכתב ובזמן הזה שעשאום כעכו"ם לכל דבריהם אנו למדים מזה לצדוקין משמע דלענין כותים אין שום נ"מ בהלכה זו, וגט שיש עליו עד כותי אינו גט כלל.
אכן החוו"ד כתב מקודם בראיית הש"ך וז"ל לכאורה דבריו תמוהים דהא אף המחבר מודה דכותים דין מומרים יש להם וא"כ מאי מוכיח מהא דפסילי בג"נ דדין עכו"ם יש להם, הא בגט אפי' חתימת מומרים פסול, אבל באמת דבריו פשוטים דהא אפי' קודם גזירה היה על הכותים דין מומרים דהא כפרו בדברי חז"ל ואפיקורסים הם וכדין צדוקין בזמננו וכו', רק בג"נ דהי' כשר קודם גזירה הוא דוקא כשחתם ישראל לבסוף ומטעם דודאי כותי חבר הי', ובמומר בקבלת דברי חברות סגי וכיון דבזה"ז אפי' בכותי חבר פסול ע"כ דעשאום כעכו"ם גמורים וכו' עכ"ד.
והנה לפ"ז הי' אפשר ליישב דעכ"פ עכשיו דעשאום כעכו"ם גמורים א"כ בטלה החזקה דאי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים מקמי' דהא עם כותי חבר אסור לו ג"כ להצטרף.
אכן באמת עיקר דבריו אינם נכונים דהא התוס' שם הקשו דא"כ כולי שטרא מתקיים אפומא דחד סהדא, וכ' דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא כיון דגרי אמת הן, וכ"ה להדיא בירושל' הובא ברמב"ן, ולהדיא דמצד נאמנות היו כשרים לעדות, ומש"כ החוו"ד דבודאי הי' על הכותים דין מומרים ואפיקורסים הם דברי תימה דא"כ איך היה שחיטת כותי כשרה בחותך כזית בשר הא שחיטת אפיקורס הוא כשחיטת עכו"ם, ומה שהוסיף בדבריו וכדין צדוקים בזמננו ובאמת גם בזמננו כשרה בחותך כזית בשר כדין כותי בזמן התנאים כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק ד' ואין לצדוקין דין אפיקורסים.
ולפ"מ שנתבאר עכ"פ אין מקום לראיית הש"ך דעכשיו דעשאום כעכו"ם גמורים משום שאינם שומרים תורה ומצוות כלל כמבואר בחולין שם, ובודאי יש להם דין רשעים מדאורייתא א"כ אין להכשיר גט שחתם עליו עד כותי ולסמוך על החזקה דכותי חבר היה דא"כ כולי שטרא מתקיים בחד סהדא, וביותר דנראה דעכשיו גם מדאורייתא צריך שני עדים להכשיר כותי לעדות כיון שהם בחזקת פסולים.
וראית הש"ך מהא דהמוכר עבדו לכותי דיצא לחרות, וכונתו הוא דאף דהוא רק מדרבנן וצריך גט שחרור ומבואר שם דצריך ג"ש מרבו ראשון, אבל מעכו"ם אינו צריך דעכו"ם לא קני ליה, וכיון דפסקינן דכותי דינו כעכו"ם א"כ הדין דיוצא לחרות בלא ג"ש מהכותי וקדושיו קדושין ומדאורייתא קנאו הכותי והוא עבד. ונראה לומר דמוכר עבדו לעכו"ם דיצא לחרות אין צריך לומר דהפקיעו חכמים העבד לאחר שקנהו העכו"ם אלא דבאמת העכו"ם לא קנה כלל את העבד וא"צ הפקעה ויכול העבד לברוח ואין בזה משום גזל העכו"ם, ומשום דחכמים הפקיעו את העבד מהבעלים כשעושה מעשה מכירה מדין הפקר ב"ד הפקר, ולכן גם כשמוכר עבדו לכותי יצא לחרות דלא נכנס ברשות הכותי כלל וסגי במה שרבו ראשון כותב לו גט שחרור כדין המפקיר עבדו דצריך ג"ש, וצריך ביאור דעת הרמב"ם שהשמיט דינא דשחיטת כותי.
והנה בהלכה י"ד כתב הרמב"ם ואם היה מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שבארנו בהלכות תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה, ומשמע דדין מומר לע"ז שהוא כעכו"ם וכן אפיקורס שכ' הרמב"ם שהוא כעכו"ם דהוא מה"ת ולא מתקנת חכמים, אלא דמעיקר דינא כיון שאינו מקבל את התורה ואינו שומר אותה כלל אינו כישראל, דכ"מ שדברה תורה מישראל הוא במקבלי תורה ושומרים בכללות, וזהו מה דאמר בגמ' מכם פרט למומר, דמומר אינו כישראל, אלא דמ"מ חובות ישראל הא לא נתבטלו ממנו דאטו בשביל שהמיר הותרה לו, והנה יש לדון לפ"ז בדין קדושין לענין להתקדש לו דיהי' אסור כמו לעכו"ם וא"כ הי' צריך לומר דאינו בר קדושין.
ונראה דדין תפיסת קדושין לא שייך לדין איסור מה שבת ישראל אסורה בעכו"ם או מה שישראל אסור בנכרית, דהא לדעת הטור ליכא איסור דלא תתחתן אלא בז' אומות בגירותן, ואפי' לדעת הרמב"ם דאיכא איסור חתנות בגויותן בכל האומות, מ"מ לא בשביל הלאו הוא דלא תפסי קדושין דמסקנא אמרינן בהאומר דהא דלא תפסי קדושין בעכו"ם ילפינן מואחר כן וגו', והיינו דמה דלא תפסי קדושי אינו בשביל האיסור דהוא עכ"פ רק איסור לאו ובח"ל תפסי קדושין, אלא משום דאינם מעם ישראל ותליא ביחוס ישראל, ולכן מומר לעכו"ם אפילו נימא דאסור כמו עכו"ם כיון דלא יצא מכלל עם ישראל ואינו צריך גירות וטבילה לכן שפיר דתפסי קדושי מומר.
והנה לגבי כותי אף דעשאום כעכו"ם גמורים מ"מ כתב הטור באה"ע סי' מ"ד דכותי שקידש בזה"ז צריכה גט וכ' שם הב"י דמה שעשאום כעכו"ם גמורים משמע להני רבותא דהיינו דוקא שלא נסמוך עליהם באיסור והיתר אבל להפקיע קידושיהם לא, ולפמש"כ דמד' הרמב"ם משמע דמומר הוי מעיקר הדין כעכו"ם וה"נ כותי דהוי כמומר אלא דמ"מ לענין קדושין לא גריעי ממומר לעכו"ם דמ"מ תפסי קדושין.
והב"ש באה"ע שם ס"ק י"ג הקשה מהא דיבמות דף י"ז בעשרת השבטים שנטמעו דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום כנכרים גמורים והיינו דאין קידושיהן קדושין, ויישב דבחולין לגבי כותים איתמר לענין איסורים בזה אמרינן דלקולא לא עשאום כעכו"ם, אבל ביבמות דאמר שמואל לענין קדושין ע"כ דעשאו אותם כעכו"ם אפי' לקולא, ונראה להסביר באופן אחר דבאמת לא שייך דיעשו אותם כעכו"ם לקולא לענין זה שלא יהיו קידושיהם קדושין, ורק דשם כיון דעיקר מילתא איתמר לענין קדושין ע"כ דלענין זה גופא עשאו אותם כעכו"ם להפקיע קידושין שלהם, ויש כח ביד חכמים להפקיע קדושין אפי' היכי דלא קדיש אדעתא דרבנן כמש"כ התוס' בב"ב דף מ"ט, ועי' ברשב"א ביבמות דף כ"ב וז"ל והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום כעכו"ם גמורים לאו למימרא דישראל שנעשה עכו"ם גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקידושיו אלא אותן בלבד הוא שעשאום כעכו"ם גמורים והפקיעו קידושיהן עכ"ל, ובטעמא דלא הפקיעו קדושי כותי אפשר משום דלא הוצרכו אלא לעשרת השבטים שנטמעו שלא תצא תקלה שיסברו שהם עכו"ם ולא יחושו לקידושיהם לכן הפקיעו חכמים קידושין שלהם, ול"ד לכותים דבדוכתייהו קיימי וידוע שהם כותים ומה"ת קדושיהן קדושין אין טעם להפקיען.
עכ"פ לפ"מ שנתבאר נראה דדין כותים אחר הגזירה הוא כדין מומר לעכו"ם לכל דבריו אבל לגבי קדושין צריכה גט בזה"ז כשי' הגאונים.

יז

כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' וגו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר.
נ"ב פי' שהיו ב' זמנים דמתחילה לא נצטוו וכו' ואח"כ כשהוקם המשכן נצטוו ובזה מיושב הסתירה ויש מפרשים דרישא בחי' ועוף ואינו נכון, ובעיקר סובר הרמב"ם דרי"ש ור"ע לא פליגי, ועיין מש"כ בזה באור שמח.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.