אבן האזל/מלווה ולווה/כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אבן האזל ‏ מלווה ולווה כ

ב

אין דין קדימה במטלטלין אלא כל שקדם וגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון, קדם אחד משאר אדם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות לא זכה. שכל התופס לבע"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה. אבל אין עליו חוב לאחרים קנה. וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו. ואין אחד מבעלי חובות יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהן אחר.
קדם אחד משאר אדם ותפס וכו' כתב המ"מ מימרא פ' הכותב דף פ"ד ע"ב ופירשו המפרשים אפי' עשאו בע"ח שליח לתפוס לא קנה. ומוכיחין כן מהמעשה הנזכר שם יימר בר חשו ושלא כדברי רש"י עכ"ל. ודבריו הם דברי התוס' שם שכתבו בד"ה את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, כאן משמע דאע"ג דעשאו שליח דאמר ליה זיל תפסה אפ"ה לא קנה. ולא כמו שפירש"י בפ"ק דב"מ דף י' דוקא בלא עשאו שליח לא קנה. וקודם שניישב דעת רש"י מהא דיימר בר חשו עלינו ליישב עיקר טעמו דבעשאו שליח מהני תפיסתו. והנה הר"נ בגיטין דף י"א בהא דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דר"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו וכו'. ובגמ' אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי, ותמהו בתוס' דמה שייך משנתינו לתופס לבע"ח דהא גם העבד לא הי' יכול לעכבו מלחזור. וכתב ע"ז הר"נ ולי נראה דברים כפשטן דממתני' שמעינן דכל אדם מדעתו יכול להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו ומשו"ה כיון שהאדון אמר תן שטר שחרור לעבדי הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו והרי הוא כאילו עשאו עבד שליח לכך. ומינה בעינן למילף דתופס לבע"ח קנה לפי שהתופס יכול לעשות עצמו כאלו עומד במקומו של בע"ח עכ"ל. ודבריו תמוהים דזה הי' אפשר אם הי' סובר דבעשאו שליח מהני תפיסתו. אבל תיכף אחרי דבריו הביא ד' רש"י דבעשאו שליח מהני. וכתב ע"ז וליתא מדגרסינן בפ' הכותב יימר בר חשו וכו'. וכיון דגם בעשאו שליח לא מהני מה הי' מועיל אם הי' יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו. ועוד קשה דהא באמת קיי"ל דזכיה מטעם שליחות. וא"כ מה הי' מועיל אם הי' יכול לומר הריני עושה עצמי שליח שלו.
והנראה בזה דהנה הר"נ בריש פ' האיש מקדש הקשה לפי"מ שהעלה שם דזכיה הוא מטעם שליחות מהא דדף כ"ג דבעי רבה לרשב"א דסבר עבד אינו מקבל גיטו מיד רבו מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו משום דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. ומ"מ מהני שטר ע"י אחרים אלמא דזכיה אינו מטעם שליחות. וכתב ע"ז דרשב"א הוי נמי מודה לר"מ דגיטו וידו באין כאחד רק משום דאמרינן מה אשה עד שיצא גט לרשות שאינו שלו. אף עבד עד שיצא גט לרשות שאינו שלו. וכיון דמה דאינו זוכה בגט אינו משום שאין לו יד אלא משום דבעינן עד שיצא גט לרשות שאינו שלו. לכן מהני בתורת זכיה. ואכתי אינו מבואר דכיון דזכיה מטעם שליחות א"כ אכתי מאי נ"מ בין זכיה לשליחות. ומוכח מדברי הר"נ דאף דנימא דזכיה הוא מטעם שליחות מ"מ לא דמי, דבשליחות נעשה השליח כמו המשלח על עיקר המעשה. וכמו אם אמר לו שיגביה עבורו מציאה אמרינן שלוחו של אדם כמותו והוי כמו שהמשלח הגביה המציאה. אבל בזכיה אינו כן דאם הגביה בעצמו מציאה לחברו לא אמרינן דהוי כמו שהזוכה הגביה אלא דהוא הגביה וזכה בהגבהתו בשביל הזוכה. ונמצא דאף דנימא דזכיה הוא מטעם שליחות אינו כמו שליח ממש דנעשה מתחלת המעשה יד עושה הקנין כיד הזוכה. אלא דהזכיה הוא מגדר שליחות. ולכן זהו הנ"מ דבשטר ע"י אחרים אף שמה שזוכין האחרים השטר בשביל העבד הוא מדין זכיה. מ"מ בתחלת קבלת השטר אין יד המקבל כיד העבד. ואין כאן חסרון משום שלא יצא גט לרשות שאינו של אדון, דבתחלת הקבלה אין הרשות של אדון. ואח"כ אמרינן גיטו וידו באין כאחד. אבל בשליחות כיון שאנו צריכין לומר דהוי כמו שקבל העבד הגט ואז לא יצא גט לרשות שאינו של אדון.
ובזה מבואר שיטת רש"י דבלא עשאו שליח לתפוס א"כ בשעה שמתחיל לתפוס אין לו דין שליח. וא"כ אינו יכול לעשות קנין בממון של הלוה לזכות בשביל המלוה כיון דאכתי אינו שליח. ומבואר בזה שיטת הרי"ף בתשובה שהביא הרא"ש בפ"א דב"מ דאפי' במקום שאינו חב לאחרים. רק מן התקנה מהני תפיסתו והשיג ע"ז הרא"ש וכתב דלא שייך להקשות לימא ליה לאו בעל דברים דידי שהרי אינו תובעו לדין אלא הולך ותופס משלו דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאילו תפס המלוה בעצמו. אבל לפימש"כ מבוארין דברי הרי"ף דכיון דזכין לאדם שלא בפניו אינו דבתחלת הקנין הוי כאילו הוא שלוחו של המלוה. א"כ אין לו תחלת זכות לקנות בשביל המלוה, ולכן גם באינו חב לאחרים הוא רק מן התקנה. ובמקום שחב לאחרים לא עשו תקנה. ומבואר שיטת רש"י דבעשאו שליח מהני תפיסתו אפי' במקום שחב לאחרים דאז זוכה מן הדין מטעם שליחות.
ובטעמא דשיטת הסוברים דאפי' עשאו שליח לא מהני כתב הרא"ש בגיטין בהך סוגיא דלאו כל כמיניה לשוויה שליח כדי לחוב לאחרים, ובבאור הדבר צ"ל דלא מצינו עיקר דין שליחות אלא בתרומה וגירושין וקידושין, ובתרומה הא אין השליחות נוגע אלא להמשלח, ואף דאח"כ כשתרם השליח נעשה תרומה וכל ישראל אסורין לאכלו זהו רק מידי דממילא. אבל עיקר חלות הדין שליחות שיהי' מעשה השליח כמעשה המשלח זה אינו נוגע אלא להבעלים. וכן בגירושין וקידושין אינו נוגע אלא להאיש והאשה שקבלו השליחות מדעתם. וממילא יוצא שנוגע גם לאחרים דבקדושין נעשית אשת איש ובגירושין נאסרה לכהן. ומבואר דהיכי דעיקר השליחות נוגע בעצם לאחרים לא מצינו בתורה דין שליחות. ומבואר מה דאין יכול התובע לעשות שליח לתבוע אא"כ הקנהו בהרשאה, והרא"ש בב"ק דף ק"ד בדין שליח שעשאו בעדים כתב שצריך טעם לדבר למה יוכל לומר לו לאו בע"ד דידי את דהא שלוחו של אדם כמותו. אך לפי דבריו בעצמו בגיטין הוא פשוט דהנתבע יאמר להשליח לגבי דידי אינך כלל כמו המשלח ואתה איש אחר ולאו בע"ד דידי את. איברא דלפי"ז יש לעיין בגירושין היכי שעשאו שליח לגרש בע"כ דנוכל לומר לאו כל כמיניה לעשותו שליח לחוב להאשה וכן באמת סובר הנוב"י והקצוה"ח בסי' קפ"ב הביאו ודחה דבריו ודימה זה להיכי שהלוה בעצמו נתן לאחד לזכות עבור המלוה דזכה המלוה אף שיש לו עוד בעלי חובות. וה"נ הבעל כיון דיש לו דין לגרשה בע"כ יכול לעשות שליח להולכה. ונראה יותר דא"צ להוכחתו של הקצוה"ח מנתן הלוה בעצמו דכשגירשה בע"כ ע"י שליח לא שייך להא דאינו יכול לעשות שליח לחוב לאחרים, דזהו רק היכי דעכ"פ בא המשלח לזכות בדבר שיש זכות בזה גם לאחרים ובזכייתו הוא חב לאחרים. אבל הבעל כשמגרש אשתו אינו נוטל ממנה שום זכות רק שמגרשה שלא תהי' אשתו. וזה תלוי רק בו ולא בה כלל. ולכן אינו שייך בזה לחוב לאחרים.
ובזה נוכל לבאר דברי הר"נ בגיטין שביאר מה דתלי הגמ' דין תופס לבע"ח בדין האומר תן שטר שחרור זה לעבדי. דהגמ' רוצה להוכיח מכאן דיכול השליח לומר הריני עושה את עצמי שליח קבלה שלו. ולכן יהי' מוכח מזה דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה. שהקשינו דהא הר"ן סובר דגם בעשאו שליח לא מהני. אכן לפי"מ שבארנו דעיקר החילוק בין זכיה לשליחות הוא דבזכיה לא נעשה יד הזוכה כיד מי שבא לזכות עבורו. וזהו טעמא דרש"י דמחלק בין זכיה לשליחות מטעמן של הסוברים דגם עשאו שליח לא מהני הוא משום דלאו כל כמיניה לעשות שליח לחוב לאחרים. והסברנו בטעמא דלא ילפינן הך דינא דשלוחו של אדם כמותו אלא לגבי המשלח ולא לגבי אחרים. דלא נתנה התורה כח להמשלח לעשות שליח אלא לגבי עצמו. וסובר הר"נ דכל זה הוא לפי האמת דזכיה אינו כמו שליחות ממש, אבל אם היינו אומרים דגם בזכיה נעשה יד הזוכה כמו יד מי שבא לזכות עבורו. א"כ זהו דין מיוחד בזכיה שיכול בעצמו ליעשות שליח ממש בשביל מי שבא לזכות עבורו. וכיון דנימא דהזוכה בעצמו בשביל אחר יוכל לעשות את עצמו שליח קבלה שלו. בזה לא נימא דאינו יכול לעשות עצמו שליח שלו לחוב לאחרים דזה לא שייך אלא אם באנו לעשותו כמו המשלח משום שהמשלח עשאו לשליח, ובזה אמרינן דאינו יכול לעשותו שליח אלא עבור עצמו. אבל אם יש דין בזכיה שמי שבא לזכות עבור אחר יוכל ליעשות בעצמו שליח של מי שבא לזכות עבורו. בזה אין נ"מ אפי' אם הוא חב לאחרים הי' ג"כ מועיל.
ובעיקר דברי הר"נ במה שכתב דממתני' שמעינן דכל אדם יכול מדעתו ליעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו. ולכן כשאומר תן שטר שחרור זה לעבדי יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו. צריך ביאור דהא זה א"א לומר שלא יהי' שליח להולכה כלל דהא האדון אמר לו תן שטר שחרור זה לעבדי. וקודם דידע הגמ' דאומר תנו כאומר זכו דמי הא עשאו רק שליח להולכה ולא שחרר אותו בכח שליח קבלה. ולכן צריך לומר דכונתו דנאמר שאחר שקבל השטר שחרור בתורת שליח להולכה יעשה עצמו שליח קבלה ולהלכה בכה"ג לא מהני משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל. אך כיון דזה רק הו"א ובגיטין דף ס"ג מספקא לגמ' בהך כללא דלא חזרה שליחות. וא"כ לפי ההו"א הוי פשטינן דבאמת מהני בכה"ג גם אם לא חזרה שליחותן.
ובמה שכתב הר"נ דממתני' שמעינן דכל אדם יכול מדעתו ליעשות שליח לחבירו אף דזה ודאי דיכול לזכות שטר שחרור לעבד דהא רשב"א סובר דשטר דוקא ע"י אחרים מוכח דלזכות השטר שחרור עבור העבד אפשר דוקא מדעת האדון דכיון דהאדון אמר תנו שטר שחרור זה לעבדי הוי סבר דתנו לא הוי כאומר זכו. לכן אף דנימא דלשליח קבלה של העבד יכול ליתן זהו משום דבתחלת הקבלה הוי השליח כמו העבד והוי כמו שנתן לעבדו, אבל אם השליח להולכה יתן לאחר שיזכה עבור העבד כיון שיד האחר בתחלת הקבלה אינו כמו יד העבד, א"כ אינו יכול האחר לעשות תחלת הקבלה לקבל השטר שחרור כיון שהאדון אמר ליתן השטר שחרור להעבד, לכן הוי בעי למיפשט דיכול ליעשות מעצמו שליח להעבד ואז הוי מהני אם לא הוי סברינן החסרון דלא חזרה שליחות אצל הבעל.
ועכשיו נוכל ליישב מה שהקשו הראשונים מהא דיימר בר חשו, ונאמר דבעיקר הסברא שכתב הרא"ש דלאו כל כמיניה לעשות שליח לחוב לאחרים הי' רש"י ג"כ מודה אלא דסובר דכיון דבמטלטלין ליכא שעבוד א"כ אין לבע"ח האחרים שום זכיה בהמטלטלין שתפס התופס בשביל הבע"ח האחד, ואינם יכולים לומר אתה נעשית שליח רק לבעלי הבע"ח ששלח אותך דזהו מידי דממילא דכיון שנעשה שליח לגבי בע"ח זה שפיר קונה בשבילו את המטלטלין כיון שאין להם זכות מיוחד בהמטלטלין וממילא אין להם עכשיו איך לתבוע את חובם כיון שהמטלטלין כבר אינם של הלוה, אלא דזה תלוי אם יש שעבוד במטלטלין כל זמן שהם תחת יד הלוה, ולכן הרא"ש שכתב דשייך כאן טעמא דלאו כל כמיניה לשוויה שליח לחוב לאחרים ודאי סובר דכל זמן שהם תחת יד הלוה משועבדים הם למלוה, וכבר כתב כן הרשב"א סוף קדושין וז"ל והיכא דלא גבי בע"ח ממטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי והילכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו משום דשעבוד נכסיו ואפי' שעבוד מטלטלין גורר אחר שעבוד גופו וכל היכי דאיהו משתעבד נכסיו נמי משתעבד עכ"ל, וכן כתב להדיא הרמב"ן ונביא דבריו לקמן דמטלטלין כ"ז שהם ברשות הלוה הם משועבדים, ולכן דברי הרא"ש מבוארים לפי שיטה זו, אבל בדעת רש"י נאמר דכיון דלאו אסמכתיה דמלוה אמטלטלי גם כשהם תחת יד הלוה אינם משועבדים, ולכן שפיר סובר דיכול לעשות שליח.
אבל כל זה להלכה דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משעבדי לבע"ח אפי' קודם שבאו לרשות היורשין, אבל בעובדא דיימר בר חשו כשבא לתפוס עבור הבע"ח הא סברי ר"פ ור"ה בדר"י דאפי' אחר מיתת הלוה מהני תפיסתו של המלוה וע"כ משום דסברי דכל זמן שהלוה קיים המטלטלין משועבדים למלוה, ורק כשמת הלוה ונכנסו המטלטלין ברשות היתומים פקע שעבודו של המלוה, ולכן הוי סברי דמהני תפיסה קודם שבאו לרשות היתומים, וכיון דסברי דהמטלטלין משועבדים להמלוה א"כ הם משועבדים לכל הבע"ח וא"כ שפיר דהשליח שתפס לא קנה משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, אבל לפי מה דמסיק שם רבא דגם המלוה שתפס לא מהני תפיסתו דאמר רב נחמן דדוקא אם תפס מחיים מהני, סברינן השתא דליכא כלל שעבוד במטלטלין, ולכן לא שייך לומר דלאו כל כמיניה לעשות שליח לחוב לאחרים, כיון שאין לשאר הבע"ח זכות שעבוד בהמטלטלין ורק כל זמן שהלוה חי גובין מהמטלטלין משום שעבוד גופו, ומה דלא מהני תפיסתו בלא עשאו שליח צריך לומר כמו שכתב הרי"ף בתשובתו שהבאנו למעלה דמעיקר הדין בלא עשאו שליח גם בלא חב לאחרים לא מהני והוא משום דאין להתופס זכות לעשות קנין במטלטלין של הלוה כיון דבזכיה אינו כשלוחו קודם שעשה הקנין, ומה דמהני בלא חב לאחרים רק משום תקנה הוא, וא"כ הוא פשוט דהיכי דחב לאחרים לא עשו חכמים תקנה, כיון שהוא זכות לבע"ח זה וחוב לשאר בע"ח, אבל בעשאו שליח שפיר מהני.
אכן עוד אנו צריכים לבאר מה דקשה על רש"י דהא הגמ' תלי בדף י' דין מגביה מציאה לחבירו בדין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וא"כ מה אמר רמב"ח בדף ח' זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי ס"ד לא קנה תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וכו', דאם נימא דבעשאו שליח גם בתופס לבע"ח מהני תפיסתו, א"כ בשנים אוחזין הא ע"כ אמרינן דברצון שניהם הי' שיגביה כל אחד בעד עצמו ובעד חבירו, וא"כ הוי כמו עשאו שליח, עוד קשה מהא דאמר ר' יוחנן בדף י' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, וא"ת משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, ולפי דעת רש"י דהיכי דעשאו שליח מהני גם בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, א"כ מה אמר וא"ת משנתנו דהא גם למ"ד לא קנה חבירו במשנתנו לכו"ע הי' צריך לקנות דהא עשאו שליח, וא"כ לכו"ע צריך לומר דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, אלא דזה לא קשה כ"כ כיון דעכ"פ צריך לומר הך טעמא דאמר תנה לי, אבל הא דרמב"ח קשה דמה מוכיח ממשנתנו גם בלא עשאו שליח כיון דמשנתנו הוי כמו עשאו שליח.
ונראה דהנה כבר הקשו התוס' בהא דסבר ר' יוחנן קנה חבירו, וסבר דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, ותי' ר"ת משום דבמציאה איכא מיגו דאי בעי הוי זכי לנפשיה, אבל גבי בע"ח אינו חייב הלוה לתופס, והרמב"ן כתב דר' יוחנן סבר דבמציאה לא דמי לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דכיון דאכתי לא זכה בו אדם לאו חוב הוא להם, ודוקא גבי בע"ח כיון דהוא חייב לו, ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומשו"ה קיי"ל התם דלא קנה והכא קנה, ומדברי הרמב"ן מוכח דסובר דבמטלטלין נמי איכא שעבוד כל זמן שהם ברשות הלוה, ובדעת רש"י נוכל לומר כמש"כ למעלה דבמטלטלין ליכא כלל שעבוד, ומשו"ה סובר רש"י דבעשאו שליח מהני תפיסתו וכמש"כ, ועכ"פ צריך ביאור בטעמא דר"נ דסבר דבמציאה הוי נמי כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וצריך לומר דר"נ סבר דאפי' במה שאין לאחרים בו זכות הוי נמי חב לאחרים, ולפי"ז אין אנו יכולים לומר בטעמא דלא ליהני זכיה משום דאין לו רשות לעשות מעשה קנין דהא במציאה ודאי יש לו רשות, וע"כ דזה בעיקר דין השליחות דכיון שהוא חב לאחרים אינו יכול ליעשות שליח, וכמו שכתב הפנ"י בכתובות בדף פ"ד דהוי כמו לדבר עברה דאין לו רשות לזכות לזה ולחוב לזה, איברא דדבריו תמוהים שכתב זה במה שתמה על התוס' דלמה לא מהני תפיסה בעשאו שליח דהא שלוחו של אדם כמותו ולא הזכיר כלל מה שכתב הרא"ש בגיטין דטעמא הוא דלאו כל כמיניה לשוויה שליח לחוב לאחרים, אבל עכ"פ לדעת ר"נ דסובר דגם במציאה הוי חב לאחרים צריך ע"כ לומר כמו שכ' הפנ"י דהוי כמו לדבר עברה.
איברא דגם לפי דבריו מובן רק גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכענין שדרשו חז"ל ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה, אבל גבי מציאה לא שייך זה מ"מ אולי אפשר דכמו דאשכחן גבי לקט דדרשינן בגיטין די"א לא תלקט לעני ילפינן מינה גם גבי מציאה דאין לו לקנות עבור אחד ולהפסיד אחרים, ואף דמד' התוס' שם מוכח דגם גבי לקט אין חסרון משום אשלד"ע זהו להלכה דקיי"ל כר' יוחנן דגבי מציאה אין חסרון משום אשלד"ע, אבל לר"נ דסבר גבי מציאה דלא קנה חברו דהוי כמו חב לאחרים ע"כ נאמר דהוי כמו עבירה דהוי זכות לזה וחוב לזה, ולפי"ז נוכל ליישב דעת רש"י דלר"נ דסבר דגם גבי מציאה לא קנה דהוי כמו חב לאחרים דע"כ דהוי כמו גדר עבירה, ולכן גם בעשאו שליח לא מהני. אבל לר' יוחנן דסבר דגבי מציאה קנה ורק גבי בע"ח לא מהני תפיסה. וכיון דסבר רש"י דגם גבי בע"ח אין להבע"ח זכות בהמטלטלין דליכא שעבוד על מטלטלין וע"כ מה דתופס לבע"ח לא קנה הוי משום דמעיקר דין אין לו זכות לתפוס. בזה סבר רש"י דזהו דוקא בזכיה משום דאין לו רשות על עיקר התפיסה כיון דמעיקרא אינו שליח. אבל בעשאו שליח דשלוחו של אדם כמותו כמו שהמלוה בעצמו יכול לתפוס כן שליחו. וזה כבר כתבנו דרש"י הי' ג"כ סובר כסברת הרא"ש דלאו כל כמיניה לעשות שליח לחוב לאחרים רק משום דסובר דהבע"ח אין להם זכות בהמטלטלין.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.