ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש ב

לא פסח. כתיב (בפ' בהעלותך) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא וגו'. כבר ביארנו לעיל (עשין נ"ז) טעמן של רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו כאן כרת דפסח ראשון ודפסח שני בשני עונשין במספר העונשין. עיי"ש מה שביארנו בזה. ואמנם עדיין יש כאן מקום עיון לפי מה שביארנו שם דעיקר טעם למה שמנו הגאונים ז"ל וכל הבאים אחריהם מ"ע דעשיית פסת ראשון ושני בשתי עשין בפ"ע. אע"ג דודאי כיון דליכא מצוה אלא באחד משניהם. לא היה מהראוי למנות שניהם אלא בעשה אחת. וכמו שכבר הרגיש הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין נ"ז) ובחבורו הגדול (פ"ה ה"א מהלכות ק"פ) עיי"ש. היינו משום דס"ל להגאונים ז"ל כדעת רש"י ז"ל (ריש פרק מי שה"ט) דאפי' לרבי נתן דאמר דשני תשלומין לראשון הוא. מ"מ כל שהזיד בראשון אע"פ שעשה את השני חייב כרת על הראשון. ולא קאמר ר"נ שני תשלומין דראשון אלא לענין שיש לו דין תשלומין. שמי שלא נתחייב בראשון כגון גר שנתגייר בין ראשון לשני. או קטן שנתגדל בינתים לא מיחייב בשני. אבל אין זה תשלומין ממש. ולא מהניא לי' עשייתו את השני לפטרו מעונש כרת שנתחייב על הראשון. ולפ"ז חיובא דשני אע"פ שלא צוה הכתוב לעשותו אלא למי שלא עשה את הראשון. מ"מ ע"כ מצוה בפ"ע היא. שהרי חזינן דכל שהזיד ולא עשה את הראשון חייב עליו כרת אע"פ שעשה את השני. הרי דאע"ג דמצוה דראשון בטלה לגמרי. דהא חשבינן לי' מעוות שאינו יכול ליתקן. וקרינן בי' וחדל לעשות הפסח וגו'. אפי' הכי חייבו הכתוב לעשות את השני. וא"כ חיוב חדש בפ"ע היא. ולכך מנאוהו מצוה בפ"ע:

והשתא א"כ הדבר קשה מש"כ רבינו הגאון ז"ל בעונש כרת דפסח סתם. לא פסח. דמשמע ודאי שלא עשה פסח כלל. לא בראשון ולא בשני. ומתבאר מזה לכאורה דע"כ ס"ל שאם פסח מיהת בשני לא מתחייב כרת. דאל"כ הו"ל למימר לא פסח במועדו. או לא פסח בניסן וכיו"ב. וכלשון זה כתב ג"כ הבה"ג שסתם וכתב שלא עשה פסח עיי"ש. ומסתימת לשונו משמע שלא עשה פסח כלל לא בראשון ולא בשני. ובבה"ג כת"י רומי דקדק יותר וכתב טהור שלא עשה פסח עיי"ש. ומ"מ כתב סתם שלא עשה פסח שכולל הראשון והשני. וכן באזהרות הר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול והר"א הזקן ז"ל סתמו וכתבו סתם כלשון הבה"ג עיי"ש. וכן הוא ג"כ לשון הרא"ם ז"ל ביראים השלם (סי' רפ"ג) עיי"ש. וכן כתב רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (בדבור לא תרצח) אם לא רחק איש וחדל לפסוח יכרת בה עכ"ל. הרי שסתם וכתב וחדל לפסוח. אע"ג דשם האריך יותר קצת. ומשמע ודאי דהיינו משום דס"ל דכל שעשה פסח שני לא מיחייב כרת על הראשון. וכדעת הרמב"ם בחבורו הגדול (פ"ה ה"ב מהלכות ק"פ) עיי"ש. והשתא הדרא קושיא לדוכתה מה שמנו במנין העשין עשה דפסח ראשון ודפסח שני בשתי עשין בחשבון העשין. מיהו משום זה לא הוה קשה כ"כ שהרי גם הרמב"ם ז"ל דס"ל בחבורו הגדול שם שאם עשה את השני פטור מכרת אפי' הזיד בראשון. אפי' הכי מנה עשיית פסת ראשון ושני בשתי עשין בפ"ע. וכבר ביארנו לעיל שם טעמו בזה משום דאזיל לשיטתו במה שפסק בטמא ושהיה בדרך רחוקה דאפי' הזיד בשני פטור מכרת. וכמו שנתבאר אצלנו שם עיי"ש. וא"כ אפשר דזו היא ג"כ דעת הגאונים ז"ל וסייעתם. ואע"ג דשיטת הרמב"ם ז"ל שם צ"ע טובא כמו שביארנו שם עיי"ש. מ"מ איכא למימר דהגאונים ז"ל וסייעתם לשיטתייהו אזלי שכבר ביארנו שם דלדעתם קיי"ל כרבי נתן דאמר דחייב כרת על הראשון ופטור על השני. דמהאי טעמא לא מנו במנין העונשין אלא כרת אחת בפסח עיי"ש. וכבר כתבנו שם דלרבי נתן בלא"ה ודאי עשיית פסח ראשון ופסח שני יש למנותן כל אחת בפ"ע במנין העשין. משום דכיון דלדידי' ס"ל דשוגג ואונס בראשון והזיד בשני פטור מכרת. נמצא דכל שלא עשה את הראשון מצוה דראשון אזדא לה. ושני מצוה אחריתא היא לגמרי ולא חייב עלי' הכתוב כרת עיי"ש. וא"כ שפיר מנו ראשון ושני בשתי עשין אע"ג דס"ל כאן דכל שעשה את השני מיפטר בכל ענין מכרת על הראשון:

אלא דלפ"ז הדבר קשה טובא לפי מה שהכרחנו שם כדעת רש"י ז"ל דלכ"ע ס"ל דכל שהזיד בראשון שוב לא מיפטר מעונש כרת אפי' עשה את השני. בין לרבי ובין לרבי נתן. ומזה עמדנו בקושיא על דברי הרמב"ם ז"ל דאע"ג דבסה"מ מבואר דעכ"פ אליבא דרבי ס"ל דאע"פ שעשה את השני לא נפטר מכרת אם הזיד על הראשון. מ"מ בחבורו הגדול מבואר בדבריו דס"ל שאם עשה את השני פטור על הראשון. וחזר בו ממש"כ בסה"מ. והדבר קשה דהרי ודאי מלישנא דברייתא דמייתי התם ומהתוספתא לא משמע הכי. ודברי רש"י מוכרחין. וכמו שנתבאר אצלנו שם עיי"ש. והשתא הדבר קשה ביותר שהרי כדעת הרמב"ם ז"ל האחרונה כך היא גם דעת הגאונים ז"ל וסייעתם. וכן דעת החנוך (מצוה ש"פ) עיי"ש. וכן דעת הסמ"ג (עשין רכ"ד) עיי"ש. והוא מתמיה לכאורה ביותר על הרמב"ם ז"ל דמעיקרא הוה ס"ל כדמוכח מפשטא דלישנא דברייתא דלרבי ור"נ אפי' עשה את השני לא מיפטר מכרת שנתחייב על שהזיד בראשון. ושוב הדר בי' מזה כמש"כ ומהיכא תיתי לאפוקי ברייתא מפשטא. ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר:

ואמנם להרמב"ם ז"ל וסייעתו היה אפשר קצת לומר ע"פ מה שראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב דגם לפירש"י דוקא לרבי נתן הוא דס"ל דאפי' עשה את השני אין זה פוטרו מן הכרת שנתחייב על הראשון. ומשום דכיון דמפרשינן התם טעמי' משום דס"ל דקרא דוחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו' כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא וגו'. האי כי לשון דהא הוא. וכולי' קרא אפסח ראשון הוא דקאי. וה"ק רחמנא דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון עיי"ש. והאי קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב וחדל לעשות הפסח. אם לא דנימא דקרא אשמעינן בהכי דהו"ל מעוות שאינו יכול ליתקן. משום דעיקר מועדו אינו אלא בראשון. אבל לרבי דס"ל התם דהאי כי לשון אם הוא. ואפסח שני הוא דקאי. ומילתא אחריתא היא ולא קאי אדלעיל מיני' לפרושי טעמא למילתא קמייתא. אלא ה"ק קרא אם קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא. דהיינו כרת כדיליף בגז"ש עיי"ש. שפיר אית לן למימר דאם עשה את השני מיפטרי מידי כריתתו על הראשון. ועפ"ז העלה דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל בזה שפיר כפירש"י אליבא דרבי נתן. אלא דהוא פסק כרבי. ולהכי שפיר כתב דלא מיחייב כרת על הראשון אלא כשלא עשה את השני. אבל כשעשה את השני מיפטר ידי כריתתו על הראשון. ועפ"ז הוה אתי שפיר דלא יקשה לדעת הרמב"ם מלישנא דברייתא דידן ולא מהתוספתא. משום דאיכא למימר דמאי דקאמר רחב"ע אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני. לא אתי בהכי אלא לאפוקי מדרבי נתן. דלדידיה ודאי אפי' עשה את השני לא נפטר מכרת על הראשון. אבל לרבי ודאי בהא לא פליג עלי' דרחב"ע. דגם לדידי' אם עשה את השני מיפטר על הראשון. אלא דזה לא יתכן אלא להרמב"ם ז"ל וסייעתו דפסקו בזה הלכה כרבי דשני רגל בפ"ע הוא וחייב כרת על השני כמו על הראשון. אבל להגאונים ז"ל וסייעתם דפסקו בזה הלכה כרבי נתן דשני תשלומין לראשון וחייב כרת על הראשון ולא על השני. ואפי' הכי ס"ל דכשעשה את השני מיפטר על מה שהזיד בראשון. הקושיא במקומה עומדת:

ובעיקר הדבר אין זה נכון כלל לדעתי לומר כן גם לדעת הרמב"ם ז"ל דכיון דאפי' לרבי דאמר שני רגל בפ"ע הוא. ס"ל דבעשיית השני מיפטר מן הכרת שנתחייב על הראשון. כ"ש לרבי נתן דאמר דשני תשלומין לראשון הוא. דהרי הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין נ"ז) כתב וז"ל וכן אם הזיד בראשון והקריב השני הוא חייב לרבי. לפי שאין לדעתו תשלומין מן הראשון עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דדוקא אליבא דרבי הוא דס"ל שאפי' הקריב השני לא מיפטר מכריתתו שעל הראשון. משום דס"ל שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפ"ע הוא. ונשמע מדבריו דלר"נ דאמר שני תשלומין לראשון הוא אם עשה את השני מיפטר שפיר מכריתתו שעל הראשון. וא"כ נהי דע"כ מבואר דבחבורו הגדול חזר בו מזה גם אליבא דרבי דפסק כוותי'. מ"מ ודאי לא יתכן לומר דאזיל שם בתר איפכא וחזר בו מקצה לקצה. ולומר דלפום מאי דס"ל השתא. לרבי מיפטר בעשיית השני מכריתתו שעל הראשון. ולרבי נתן לא מיפטר. וגם לפירש"י ז"ל לא יתכן כלל לומר כן. דאע"ג דלפום ריהטא היה נראה קצת לומר כן. מדלא פירש"י כן גם מעיקרא בדברי רבי. ובפרט ממש"כ (בד"ה חייב כרת) דמאי דקאמר רבי חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני. נפק"מ שאם שגג באחד מהם והזיד בחבירו חייב וכו' עיי"ש. ולא כתב רבותא טפי דאפי' עשה את השני חייב על הראשון. וכבר עמדו קצת מפרשים בזה. ומשמע מזה דלרבי גם לפירש"י אם עשה השני מיפטר מכרת על הראשון. מ"מ אינו נראה כלל לומר דרש"י דורש דרשות מעצמו מייתורא דקרא אליבא דר"נ אע"ג דלרבי לא ס"ל הכי. אבל הדבר פשוט דגם אליבא דר"נ לא הוצרך רש"י לפרש כן אלא משום דאמרינן התם ר"נ סבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה. ועל זה הוא שפירש"י דמה שעשה את השני אין זו תקנה לפטרו מכרת על מה שהזיד ולא עשה את הראשון. ולאפוקי מרחב"ע דאמר שני תקנתא דראשון הוא. ובעשיית השני נפטר מכריתתו דראשון. ובודאי ממילא מבואר דכ"ש לרבי דאמר דשני רגל בפ"ע הוא שאין עשיית השני פוטרו מכריתתו שעל הראשון. ופשוט הוא ולא הוצרך רש"י ז"ל לפרשו. משום דבגמרא שם לא מיירי בהכי כלל. ומה שלא פירש דלרבי נפק"מ אם הזיד בראשון ועשה את השני. הדבר פשוט דהיינו משום דכל עיקרו לא בא אלא לפרש מאי נפק"מ בכרת דשני אחר שכבר נתחייב כרת משום הראשון. אטו בתרי קטלא קטלת ליה. וכמבואר שם להדיא בפירש"י עיי"ש. ובהזיד בראשון ועשה את השני ליכא אלא כרת דראשון. ואנן בעינן לאשכוחי כרת דבשני בלא ראשון. וזה פשוט. וכבר כתבו שם קצת מפרשים כעין זה. אבל ודאי פשוט הוא דאם לרבי נתן דאמר דשני תשלומין לראשון הוא לא מיפטר בעשיית השני מכרת דראשון. כ"ש לרבי דאמר שני רגל בפ"ע הוא. וכן מתבאר בהדיא מלשון רש"י ז"ל גופי' שם עי"ש היטב. וא"כ ודאי למאי דהדר ביה הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול וס"ל דאפי' לרבי מיפטר מכרת דראשון בעשיית השני אף ע"ג דלדידי' רגל בפ"ע הוא. כ"ש לרבי נתן דאמר שני תשלומין דראשון הוא. וא"כ ודאי קשה טובא לדידיה מלישנא דברייתא דלא משמע הכי כלל. דודאי מדקאמר רחב"ע אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני. מתבאר מזה דלרבי ורבי נתן חייב כרת על הראשון אע"פ שעשה את השני. ובודאי דחיקא מילתא טובא לומר דמאי דקאמר רחב"ע לא עשה את השני במזיד קאמר. ולאפוקי שגג בשני. אע"פ שכן כתב הר"א מיימון ז"ל (מעשה נסים סוף סי' ז') עיי"ש. דודאי סתם לא עשה את השני. לא עשה כלל משמע. דאל"כ הו"ל לומר הכי בהדיא אא"כ הזיד ולא עשה את השני. ובפרט דבזה הוא עיקר פלוגתייהו. אבל עשה את השני לכ"ע פטור. אלא ודאי עכצ"ל דבעשה את השני נמי פליגי. וגם אין שום הכרת כלל לאפוקי ברייתא מפשטא. כמו שכבר ביארנו שם במנין העשין עיי"ש. וגם כבר ביארנו שם דמהתוספתא מבואר כן בהדיא דרחב"ע אא"כ לא עשה את השני כלל קאמר. והתם אין מקום כלל לפירושו של הר"א מיימון ז"ל עיי"ש. וא"כ ודאי דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו תמוהים טובא:

ואולם שבתי וראיתי דאפשר לומר דאע"ג דודאי לכ"ע כל שעשה את השני אע"פ שהזיד בראשון פטור. מ"מ שפיר קאמר רחב"ע אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני. אף דודאי לא עשה את השני כלל קאמר. והיינו משום דלרבי ולר"נ משהזיד ולא עשה את הראשון בר כרת הוא מיד. אלא דמ"מ אם אח"כ עשה את השני פקע מעליו בכך עונש כרת שעליו מכבר מיד משהזיד בראשון. וממילא מבואר לפ"ז דכשלא עשה את השני אפי' בשוגג או אונס אכתי בר כרת הוא כדמעיקרא. אבל רחב"ע ס"ל דמעיקרא לא חייל עלי' עונש כרת כלל עד שיעבור ולא יעשה פסח שני. דאז הוא דחייל עלי' עונש כרת על מה שלא עשה את הראשון. וכדפירש"י שם דס"ל לרחב"ע דשני הוא גמרו של ראשון עיי"ש. והיינו דקאמר רחב"ע אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני. דס"ל דהשני הוא במקום הראשון לגמרי. וכשעשה את השני הרי זה ממש כאילו עשה את הראשון במועדו. ואם לא עשה את השני אז הוא שענוש כרת על הראשון. וכן מתבאר בהדיא מלשון הירושלמי (פסחים פ"ט ה"ג) עיי"ש היטב. וממינא מתבאר לפ"ז שאם שגג או נאנס בשני הו"ל כשגג ונאנס בראשון. דלא שייך בו עונש כרת כלל. שהראשון הוא עיקר והתחלת החיוב. והשני הוא גמרו של הראשון. ונראה דזו היא ג"כ כוונת רבינו חננאל בפירושו שם שכתב וז"ל רחב"ע אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אם לא עשה את השני. כלומר כיון שלא עשה הראשון נסתלקה חובת הראשון ונתחייב בשני. ולעולם אינו חייב אלא על השני קסבר שני תקנתא דראשון הוא עכ"ל עיי"ש. ורצה לומר שאם עשה את השני הרי זה כאילו עשה את הראשון. ולא חייל עליה מעיקרא שום עונש כלל. אלא דמשלא עשה את הראשון נסתלקה מעליו חובת הראשון וחיילא עליה חובת השני. ואין אנו דנין עליו לרחב"ע אם בר כרת או לא אלא אחר שלא עשה את השני ג"כ. דשני הו"ל תקנתא דראשון ובמקומו הוא עומד. וכל זמן שיש לפניו לעשות את השני הו"ל כאילו עדיין לא עבר על הראשון. ורחב"ע לא בא אלא לומר דאף על הראשון אין מקום כלל לתורת עונש. ואין לנו בו לדון אם חייב כרת אא"כ לא עשה את השני. אבל לרבי ולר"נ מיד משהזיד ולא עשה הראשון. כבר הוא ענוש כרת. אלא דעשיית השני היא שפוטרתו מכריתתו. ובהכי מתפרש ג"כ על נכון לשון התוספתא דקתני במילתא דרחב"ע. אם עשו את השני אין חייבין כרת על הראשון. לא עשו את השני חייבין כרת על הראשון עיי"ש. דודאי גם לרבי ור"נ אם עשה את השני נפטר מכרת על שהזיד בראשון. אלא דרחב"ע פליג עלייהו במאי דס"ל דמשהזיד על הראשון הרי הוא ענוש כרת מיד. אלא הכל תלוי בשני שאם עשו את השני לא היו מעולם בעונש כרת על הראשון. אלא כשלא עשו את השני אז הוא שיש מקום לעונש כרת על הראשון. ונפק"מ לענין הזיד בראשון ושגג או נאנס בשני כדאמרינן בגמרא. כן נראה כעת נכון ומוכרח בדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דלא תקשה עליהם לא מברייתא דידן ולא מהתוספתא:

ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דלק"מ גם להגאונים ז"ל וסייעתם. דודאי ליכא עונש כרת אלא כשלא עשה פסח כלל. אבל כל שעשה מיהת אחד מן הפסחים לכ"ע לא משכחת לה עונש כרת וכמו שנתבאר. ובלא"ה אפשר לומר בדעת הגאונים ז"ל וסייעתם בפשיטות דס"ל כדעת הראשונה של הרמב"ם ז"ל דלרבי חייב כרת אם הזיד ולא עשה את הראשון אע"פ שעשה את השני. ולפ"ז איכא למימר דמאי דקאמר רחב"ע אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני. לא אתי בהכי אלא לאפוקי מדס"ל לרבי דשני רגל בפ"ע הוא. וחייב כרת על הראשון אע"פ שעשה את השני. ולזה קאמר אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני. אבל ודאי לרבי נתן נמי אם עשה את השני לא מתחייב כרת על הראשון. ובלא"ה עיקר מחלקותו דרחב"ע היא על רבי. דגם בהזיד בשני ושגג בראשון קאי רחב"ע בשיטתי' דרבי נתן דפטור. ולא פליג אלא על רבי דגם בהכי מחייב וכדאמרינן בגמרא שם. ובהכי מדוקדקת טפי גירסת התוספתא (פ"ח דפסחים). דהתם גרסינן ברישא מימרא דרבי נתן. ובתר הכי מימרא דרבי סמוך למימרא דרחב"ע. אלא שנחלפו שם שמות התנאים מימרא דרבי בשם רבי נתן ומימרא דר"נ בשם רבי עיי"ש. וכן הוא בתוספתא כת"י עיי"ש. וזה נכון מאוד משום דעיקר מחלקותו של רחב"ע אינה אלא על רבי. ועכ"פ לפ"ז מבואר דמיהת לרבי נתן לא משכחת עונש כרת בפסח אלא כשלא עשה פסח כלל. אבל כל שעשה את השני אע"פ שהזיד בראשון ליכא כרת. וא"כ לפי מה שביארנו דלדעת הגאונים ז"ל וסייעתם קיי"ל כרבי נתן. שפיר כתבו בעונש כרת דפסח לא פָסח. או לא עשה פסח. דמשמע שלא עשה פסח כלל:

ונראה דיש מקום להכריח כן דעכ"פ מיהת לרבי דאמר שני רגל בפ"ע הוא אין עשיית השני פוטרתו מן הכרת שנתחייב על מה שהזיד ולא עשה את הראשון. מדקאמר רבי יהודה (לעיל צ"א ע"ב) דנשים בראשון חובה ושני רשות. ולפי המתבאר שם ס"ל לרבי יהודה כרבי דשני רגל בפ"ע הוא. וכדפירש"י שם (בד"ה כתיב בשני) עיי"ש. והשתא היכי קפסיק ואמר דנשים בשני אינם אלא רשות. ומי לא משכחת לה שהזידו ולא עשו את הראשון ונתחייבו כרת אם לא יעשו את השני ונמצא דהו"ל בשני חובה כאנשים. דהא כיון דאם לא יעשו השני חייבות כרת אין לך חובה יותר גדולה מזו. אלא ודאי מוכרח מזה דעכ"פ לרבי אפילו עשה את השני אין זה מוציאו מידי כריתתו שנתחייב על הראשון. וממילא שפיר הו"ל לרבי יהודה מילתא פסיקתא. דלעולם נשים בשני אינן אלא רשות. שהרי אפילו הזידו ולא עשו את הראשון מכל מקום עשיית השני אינה מוציאתן מידי כריתתן. והו"ל מעוות שאין לו תקנה. ורשות גמור הוא להן לעשות או שלא לעשות את השני. וזו ראי' מוכחת לכאורה כדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם. וצ"ע לכאורה לדעת הרמב"ם בחבורו הגדול שחזר בו מזה. וס"ל דאפילו לרבי שפיר מהניא ליה עשיית השני להוציאו מידי כריתתו. דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתה. מיהו נראה דאין מזה הכרע כ"כ. דאפשר לומר דלא קאמר ר"י דנשים בשני רשות אלא בשני מצד עצמו. שלא חייבן הכתוב בו כבראשון. אבל ודאי שפיר משכחת לה גם אצלן חיובא בשני מצד חיובן בראשון. ונראה שכן מוכרח מדברי הרמב"ם ז"ל גופי' שכתב (פ"ה מהלכות ק"פ ה"ח) וז"ל נשים שנדחו לפסח שני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה. הרי פסח שני להם רשות. רצו שוחטין רצו אין שוחטין. לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני וכו' עכ"ל עיי"ש. וכבר תמה בזה בכ"מ שם שדבריו סותרים למה שכתב הוא גופי' (שם לעיל פ"ב ה"ד) וז"ל אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים. מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהם. אבל עושים חבורה כולה נשים אפילו בפסח שני וכו' עכ"ל עיי"ש. ומה שתירץ על זה בכ"מ שם כבר דחה בלח"מ שם מסוגיא דגמרא. ולכן הניח דברי הרמב"ם אלו בצ"ע עיי"ש. ושאר האחרונים האריכו בזה הרבה ולא העלו בזה דבר ברור. אבל נראה בפשיטות ע"פ מאי דצריך ביאור מש"כ הרמב"ם ז"ל כאן נשים שנדחו לשני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה וכו'. ולמה דקדק לכתוב דין זה דוקא בשנדחו מן הראשון ומפני האונס והשגגה או מפני הטומאה ודרך רחוקה. והרי גם אותן שלא נדחו כלל מן הראשון לא ע"פ אונס או שגגה. ולא משום טומאה או דרך רחוקה. אלא שעברו והזידו ולא עשו את הראשון נמי זקוקים לפסח שני. וא"כ גם בזה איצטריך לאשמעינן דלנשים הוא רשות ואין שוחטין עליהן בפני עצמן. אבל נראה ברור דהרמב"ם ז"ל בזה לשיטתו אזיל. דס"ל שם דאע"ג דקיי"ל כרבי דפסח שני רגל בפ"ע הוא. מ"מ כשהזיד בראשון ועשה את השני נפטר בכך ידי כריתתו. וא"כ ממילא מבואר דאפילו לרבי יהודה דנשים בשני רשות. מ"מ כשהזידו בראשון ולא עשוהו הו"ל השני להם חובה. שהרי הן בכרת על מניעתן מלעשותו. ואין לך חובה יותר מזו. ולא קאמר רבי יהודה דנשים בשני רשות אלא בשני מצד עצמו. אבל מצד הראשון ודאי גם בשני משכחת לה שיהא להן חובה. ולהכי שפיר דקדק הרמב"ם ז"ל כאן וכתב. נשים שנדחו לשני מפני האונס וכו' פסח שני להם רשות וכו'. לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן וכו'. אבל לעיל (בפ"ב) דעיקר מילתא לא מיירי התם בהכי אם פסח שני חובה או רשות. וכל עיקרו שם בפסח ראשון הוא דמיירי. אלא דרך אגב דמיירי בדין עשיית חבורה שכולה נשים ועבדים או נשים בפ"ע בפסח ראשון. כתב ג"כ דאפי' בפסח שני עושים אם כולה נשים. וכוונתו בזה רק לומר דאפילו בפסח שני משכחת לה שמותר לשחוט להם בפני עצמן. והיינו כשהזידו בראשון. וסמך על מש"כ לקמן במקומו דכשנדחו מפסח ראשון מפני האונס וכיו"ב אין שוחטין להן בפ"ע:

וראיתי להסמ"ג (עשין רכ"ג) שהביא שם לשון הרמב"ם דלעיל כדרכו. והשמיט מש"כ הרמב"ם דאפילו בפסח שני עיי"ש. וכפי הנראה היינו משום שהיה נראה לו זה כדברים סותרים זה את זה למש"כ הרמב"ם ז"ל כאן. והובא בסמ"ג לקמן (עשין רכ"ד) עיי"ש. אבל לפי מה שביארנו ניחא שפיר. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל גופי' (בפיה"מ סוף פ"ח דפסחים) דשם כתב ג"כ דין זה דכל מין ומין לעצמו עושין. נשים לעצמן וכו' עיי"ש. ולא כתב שם דאפילו בפסח שני. מיהו נראה דכיון דידוע דפיה"מ עשה הרמב"ם ז"ל בילדותו קודם לחבורו סה"מ. והוה ס"ל אז כדעתו בסה"מ שם דאפילו לרבי אם עשה את השני לא מיחייב כרת על הראשון. וא"כ לשיטתו אזיל דלפי מאי דס"ל דקיי"ל כרבי אין עשיית השני פוטרת מן הכרת שנתחייב על מה שהזיד בראשון. וא"כ לא משכחת לה כלל בנשים חובה בשני למאי דפסק כר"י דנשים בראשון חובה בשני רשות. והילכך שפיר עשה מה שלא כתב שם דעושין חבורה שכולה נשים אפילו בפסח שני. דודאי בפסח שני דאינו אצלן אלא רשות בעלמא. אין שוחטין להן בפני עצמן. לפום שיטתו זו. ועכ"פ מתבאר דמההיא דהתם ליכא הוכחה נגד דעת הרמב"ם ז"ל האחרונה וסייעתו דס"ל דהשני פוטר מן הכרת דראשון לכ"ע:

ואמנם לכאורה יש להביא ראי' מדתנן התם (לעיל צ"א ע"ב) אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים. ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה עיי"ש. והשתא אם איתא דלכ"ע כל שעשה את השני מיפטר מן הכרת דראשון. א"כ גם בפסח כיון דבידו לעשות את השני דתו לא מתחייב כרת על הראשון. אלא עשה בעלמא הוא דאיכא לעשות את הראשון במועדו. ולא עדיף פסח משאר קדשים. מאי קאמר דגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אלא ודאי אין עשיית השני פוטרתו מן הכרת שנתחייב על הראשון. ושפיר קאמר דגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. ומוכח מזה כסברא הראשונה של הרמב"ם ז"ל. מיהו נראה דאין מזה הכרע. דאפילו אם נימא דעשיית השני פוטרתו מן הכרת דראשון. מ"מ חשיב ליה מקום כרת ולא העמידו דבריהם. משום דעכ"פ מצוה חמורה היא. דאית בה כרת אי לא פטר נפשי' ע"י עשיית השני. וכיו"ב כתבו הריטב"א ז"ל (רפ"ק דיבמות ה' ע"ב) עיי"ש. והרשב"א ז"ל (שבת קל"ב ע"ב) עיי"ש. ועי' בפירש"י (פסחים צ"ב ע"א) בההיא דאמרינן התם ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת. (בד"ה דרך חצרות) עיי"ש היטב. דלכאורה משמע מדבריו דס"ל דמקום כרת ממש קאמרינן. וא"כ הדרא הוכחה זו לדוכתה דאפילו עשה את השני אינו נפטר מן הכרת דראשון. אלא דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל הכי לקושטא דמילתא דאפילו לרבי נתן דאמר שני תשלומין דראשון הוא אם הזיד בראשון אפילו עשה את השני לא מיפטר מכרת כמשכ"ל. וכ"ש לרבי דאית לי' שני רגל בפ"ע הוא. וא"כ שפיר הו"ל מקום כרת ממש. והרמב"ם ז"ל (בחבורו הגדול) דס"ל דאפילו לרבי נמי מיפטר מן הכרת כשהזיד בראשון אם עשה את השני לשיטתו אזיל. דלהדיא מבואר מדבריו (פ"ו מהלכות ק"פ ה"ו וה"ז) דס"ל דמקום כרת דהתם לא מקום כרת ממש קאמרינן. אלא דהו"ל מצוה שיש בה צד כרת עיי"ש. וגם ההיא דאזמל שפירש"י שם לענין פסח עיי"ש. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל שם לא הביאה הרמב"ם ז"ל כלל בהלכות ק"פ. אלא הביאה בהלכות מילה (פ"ב ה"ו) עיי"ש. ומבואר מזה דלא ס"ל כפירש"י והר"ח ז"ל שם. אלא ס"ל דלא מיירי ההיא ברייתא וגם רבא דמייתי לה התם. אלא לענין כרת דמילה גופא. וא"כ מבואר ע"כ מזה דמקום כרת דקאמר רבא לא מקום כרת ממש קאמר. אלא שיש בה צד כרת ומצוה חמורה היא. דהא מילה דדחיא שבת לית בה כרת. ומה"ט חשיב לה בשבת (קל"ג ע"א) ובפסחים (ס"ט ע"ב) כלית בה כרת לגבי פסח עיי"ש. וא"כ לפ"ז ליכא שום ראי' מסוגיא דהתם לומר דעשיית השני אינה פוטרת מן הכרת דראשון. ולק"מ לדעת הרמב"ם בחבורו הגדול וסייעתו ז"ל. מיהו בלא"ה נראה דאפי' אם נפרש דמקום כרת דהתם מקום כרת ממש קאמר. מ"מ אין משם הכרע כ"כ. משום דנהי דאם עשה את השני נפטר מן הכרת על שהזיד בראשון. מ"מ מקום כרת הוא לרבי ורבי נתן. דלדידהו מיד משהזיד ולא עשה את הראשון בר כרת הוא. אלא שאח"כ כשעשה את השני נפטר מידי כריתתו שכבר נתחייב משעבר זמנו של ראשון. וא"כ השתא מיהת ודאי בר כרת הוא עד שיגיע זמנו של שני ויעשנו. וכמו שביארנו לעיל. ולכך לא העמידו דבריהם במקום כרת זה:

עכ"פ מתבאר דיפה עשו הגאונים ז"ל וסייעתם שמנו עונש כרת דפסח בשלא עשה פסח כלל. משום דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול וסייעתו דלכ"ע כל שעשה את השני אינו ענוש כרת על מה שהזיד בראשון. או דס"ל עכ"פ כסברא הראשונה של הרמב"ם ז"ל בסה"מ דמיהת לרבי נתן דאמר שני תשלומין דראשון הוא מהניא לי' עשייתו דשני לפטרו מן הכרת דראשון. ולא כדעת רש"י ז"ל דס"ל דאפי' לרבי נתן אין עשיית השני פוטרו מן הכרת דראשון. וא"כ הגאונים ז"ל לטעמייהו אזלי דפסקו הלכה כרבי נתן וכמו שביארנו. והלכך שפיר כתבו עונש כרת דפסח רק בשלא עשה פסח כלל לא הראשון ולא השני. שאם עשה אחד מן הפסחים שוב ליכא עונש כרת כלל. ונראה דבלא"ה ע"כ כן מוכרח לפי דעתם שפסקו הלכה כרבי נתן. עפמש"כ לעיל (עשין נ"ז) להוכיח דאם עשה את השני פטור מן הכרת על שהזיד בראשון. מדאמרינן. (בפרק כיצד צולין פ' ע"א) איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ וכו'. ועולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. ופרכינן ויטמאנו בשרץ. ומשני קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ופריך ויטמאנו במת. ומשני מדחהו אתה מחגיגתו. ופריך השתא נמי מדחהו אתה מפסחו. ומשני אפשר דעביד בשני וכו'. עיי"ש. והשתא אם איתא דאפי' עשה את השני לא נפטר מן הכרת על הראשון. וא"כ ע"כ הו"ל מעוות שאינו יכול ליתקן. תמוה מאי קא משני אפשר דעביד בשני. ומה בכך. הרי מ"מ מדחהו אתה מן הראשון. דהו"ל מעוות שאינו יכול ליתקן במאי דעביד בשני. שאין השני עולה לו במקום הראשון ומצוה אחריתא היא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דאם עשה את השני יוצא בו ידי חובתו במקום הראשון ולא מתחייב תו כרת על הראשון. ומטעם זה כתבנו שם דלדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ דלרבי אפי' עשה את השני חייב כרת על הראשון. עכצ"ל דההיא סוגיא לא אזלא אלא אליבא דרבי נתן. וא"כ ע"כ קיי"ל כוותי'. כיון דסתמא דתלמודא נקט אליבא דעולא בפשיטות כ"כ כוותי'. ולדעת רש"י ז"ל דס"ל דאפי' לרבי נתן נמי אפי' עשה את השני חייב כרת על הראשון. עכצ"ל דס"ל דקיי"ל כרחב"ע דאמר דשני תקנתא דראשון הוא. ואזלא ההיא סוגיא אליבי'. וראיתי להצל"ח שכתב (לקמן צ"ג ע"ב) בההיא דאמרינן התם הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולרבי נתן מחייב ולרחב"ע פטור. והקשה לרש"י דאפי' עשה את השני לרבי ולר"נ מחייב. הו"ל למימר רבותא טפי דאפי' עשה את השני לרבי ולר"נ מחייב. אלא שאפשר לומר דנקט שגג בשני לרבותא דרחב"ע דאפי' בזה פוטר. ואמנם להרמב"ם דפסק כרבי א"כ הו"ל למימר רבותא טפי אליבא דהילכתא. אלא ודאי בעשה את השני פטור. אבל לשיטת רש"י קשה אמאי לא נקט התם טפי רבותא אליבא דרבי ור"נ. ולומר דלרש"י ס"ל דהלכה כרחב"ע הדבר קשה שהרי הראב"ד תמה על הרמב"ם דפסק כרבי דהא רבים פליגי עלי' ואין הלכה כרבי מחבריו. וכוונתו דראוי לפסוק כרבי נתן דבכל צד הו"ל רבים. דבהזיד בראשון גם רבי קאי כוותי' ובשגג בראשון והזיד בשני רחב"ע קאי כוותי'. אלא שיש לומר דאי אפשר לפסוק כר"נ. משום דסתם לן תנא דלא כוותי'. דסתם משנה לקמן דפסח שני דוחה שבת. ולר"נ דס"ל דבמועדו לא קאי אפסח שני. ודאי לא דחי שבת. וכיון דאידחי ר"נ מהלכה אין לנו אלא רבי ורחב"ע וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו. ולכן פסק הרמב"ם כרבי. אבל לומר דהלכה כרחב"ע נגד רבי הוא תמוה והניחה בצ"ע עיי"ש:

ולדידי אין בזה סרך קושיא כלל דהדבר ידוע דכל הני כללי דאמרו הלכה כמר לגבי מר. ואפי' בכללא דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. היינו רק מסתמא. היכא דלא אשכחן בתלמוד הכרעה איפכא. אבל היכא דאשכחן בהדיא הכרעה נגד הכלל אין למדין מן הכללות. דהאמוראים בכמה דוכתי פסקי הילכתא כגד הכללות. ואפי' כיחיד נגד רבים. כמבואר. בהרבה מקומות בתלמוד ובפוסקים. וא"כ מצד זה ליכא שום מקום קושיא לרש"י ז"ל אם לשיטתו מוכח מסתמא דתלמודא דהלכה כרחב"ע. ולפי מה שביארנו רש"י לשיטתו אזיל דבלא"ה איכא הכרעה לדעתו דהלכה כרחב"ע מסוגיא דלעיל (בפרק כיצד צולין שם). וגם מה שהחליט דאי אפשר לפסוק כר"נ מדסתם לן תנא דלא כוותי'. כבר ביארנו לעיל במנין העשין שם דאין מזה שום הכרע כלל. ושגם דעת רבינו הגאון והבה"ג ז"ל וסייעתם ורבינו חננאל ז"ל דהלכה כרבי נתן וגם עיקר קושייתו לרש"י מדקאמר התם הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולר"נ מחייב וכו'. כבר ביארנו שם דלק"מ עיי"ש. אע"פ שכמה מהאחרונים ז"ל עמדו בזה. ועכ"פ להלכה ליכא מזה שום קושיא לרש"י אם ס"ל דקיי"ל בזה כרחב"ע. ונראה דזו היא ג"כ דעת הרא"ם ז"ל ביראים שלא מנה אלא מצות פסח ראשון בלבד (סי' ת"ה). וגם עונש כרת מנה ביראים השלם (סי' רפ"ג) עיי"ש. אבל מצות פסח שני לא הזכיר כלל. והיינו משום דס"ל דקיי"ל כרחב"ע דשני אינו אלא תקנתא דראשון. ולא מיבעיא כשעשה את השני. אלא אפי' לא עשהו בשגגה והזיד בראשון פטור לדידי'. כדאמרינן התם. וא"כ לדידי' ודאי אין למנות שניהם אלא במצוה אחת. ובלתי ספק כן היה לפניו הנוסחא גם בדברי הבה"ג. שהרי הוא הולך וסובב בכל ספרו רק לבאר המצות שנמנו במנין המצות להבה"ג ז"ל. כמבואר בדבריו בהרבה מקומות בהדיא. אבל רבינו הגאון ז"ל וסייעתו. כיון שמנה במנין העשין פסח ראשון ושני בשתי עשין בפ"ע. ע"כ ס"ל דקיי"ל כרבי נתן. וכמו שביארנו שם. וע"כ ס"ל דסוגיא דפרק כיצד צולין שם מצי אזלא נמי שפיר אליבא דרבי נתן. וא"כ ע"כ מתבאר מזה דלרבי נתן נמי אם עשה את השני אע"פ שהזיד בראשון נפטר מן הכרת שנתחייב בראשון. וזה דלא כמו שרציתי לומר תחילה לעיל (שם במנין העשין) לדעת הגאונים ז"ל דס"ל כדעת רש"י ז"ל דגם לרבי נתן אפילו עשה את השני לא נפטר מן הכרת על מה שהזיד בראשון. אלא שעדיין יש מקום אתי לדון בזה ואין להאריך:

עוד יש להעיר בזה עפמש"כ התוס' (פרק כיצד צולין ע"ז ע"א) בד"ה סד"א וכו'. דלהכי מצריך התם בברייתא קרא בפ"ע לפסח דדחי שבת וטומאה. ולא נפק"ל ככל שאר קרבנות ציבור מדכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. משום דפסח אין זמנו קבוע. דמצי עביד בשני עיי"ש ובמש"כ הרש"א ז"ל שם. ומש"כ שם משום דטמאים עבדי בשני עיי"ש. ע"כ לאו דוקא. דהא לא דחי טומאה אלא בציבור. וציבור לעולם לא עבדי פסח שני. ומשום דמיעוט טמאים עבדי פסח שני. ודאי לא יתכן לומר דמשום זה לא חשיב פסח זמנו קבוע לגבי צבור. אע"ג דלצבור לא ניתן פסח שני כלל. ועוד דהא לענין לדחות שבת נמי מיירי ובטהורים. ועכצ"ל דעיקר טעמא אינו אלא משום דכל מי שלא עשה את הראשון אפילו טהור. אלא שהזיד או שגג בראשון. מיפטר בשני. הילכך לא חשיב לי' זמנו קבוע כ"כ. והא תינח אם נימא דאפילו הזיד בראשון מיפטר מן הכרת כשעשה את השני. אבל אם איתא דאפילו עשה את השני אין זה פוטרו מן הכרת שנתחייב על הראשון. ונמצא דמצוה דראשון כבר אזדא לה. והו"ל מעוות שאינו יכול ליתקן. ושני מצוה אחריתא היא. א"כ אין לך זמנו קבוע יותר מזה. והשתא הרי ההיא ברייתא דהתם אע"ג דכאן סתמא נשנית. מ"מ הרי במנחות (סו"פ ר"י ע"ב ע"ב) מבואר דרבי הוא דקאמר לה עיי"ש. והכי איתא נמי בספרא (פ' אמור סו"פ י"ז) עיי"ש. וא"כ מתבאר מזה דאפילו לרבי דאית ליה פסח שני רגל בפ"ע הוא אם עשה את השני מיפטר מן הכרת שנתחייב על הראשון וכדעת הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול. וכן נראה דעת התוס' (שם לעיל ע"ו ע"ב) בד"ה ה"ג קמ"ל וכו'. שכתבו וז"ל. ולא גרס כיון דאית לה תשלומין וכו'. ועוד פסח נמי אית לי' תשלומין בשני ודחי טומאה וכו' עכ"ל עיי"ש. ובודאי לדעת רש"י ז"ל דלרבי ורבי נתן אם הזיד בראשון אע"פ שעשה את השני לא מיפטר בכך מעונש כרת. אין זה ענין כלל לתשלומין. אלא מצוה אחריתא לגמרי היא. ואינו ענין כלל לראי' וחגיגה שיש להן תשלומין כל שבעה לצאת ידי חובתו בכל שבעה כאילו הקריב בראשון. משא"כ בפסח דאפילו לרבי נתן דאמר שני תשלומין לראשון. ע"כ אינו תשלומין ממש. אלא דין תשלומין יש לו קצת. שהרי אין עשייתו פוטרו ידי כריתתו דראשון. אלא ודאי ס"ל דגם לרבי ורבי נתן כל שעשה את השני. הו"ל כאילו עשה את הראשון. ואע"פ שהזיד בראשון לאו בר כרת הוא. ועי' רמב"ם (הלכות חגיגה פ"א ה"ח) ובלח"מ שם. ובמש"כ בתוס' יו"ט (פ"ב דחגיגה מ"ד) עיי"ש היטב. ואין להאריך בזה יותר. אע"פ שיש אתי עוד לצדד בזה הרבה. ומ"מ דברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו נכונים היטב אפילו אם נימא דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם דלרבי אפילו עשה את השני חייב כרת אם הזיד בראשון. דהרי הם ז"ל פסקו כרבי נתן. ולדידי' אם עשה את השני נפטר מן הכרת על הראשון גם להרמב"ם שם. ושלא כדעת רש"י ז"ל. ולכן שפיר דקדקו וכתבו כרת דפסח דוקא במי שלא עשה פסח כלל:

אלא דלשון הבה"ג בנוסחת כת"י רומי שכתב טהור שלא עשה את הפסח עיי"ש. לשון זה צ"ע דזהו לכאורה נגד הברייתא. דתניא בפסחים (בפרק אלו דברים ס"ט ע"ב) יכול לא יהא ענוש כרת אלא שהיה טהור ושלא היה בדרך רחוקה ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאים מניין ת"ל והאיש עיי"ש. הרי דלאו דוקא בטהור שלא עשה פסח איכא עונש כרת אלא גם בערל וטמאים טומאת ערב שייך עונש כרת. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל כאן מדוקדקים שכתב סתם שלא פסח. ומשמע כל מי שיכול לעשות ולא עשה בין טהור בין טמא. וכזה הוא ג"כ לשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תרצח). אף דשם האריך קצת יותר. וכתב וז"ל אם לא רחק איש וחדל לפסוח יכרת בה עכ"ל עיי"ש. הרי דאע"פ שדקדק שם להזכיר אם לא רחק. דהיינו שלא היה בדרך רחוקה. מ"מ לא הזכיר טהור. אע"ג דבקרא תרתי כתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו'. והיינו משום דאיתרבו מקרא אפי' טמאים. ולא כתב אלא וחדל לפסוח. דהיינו כל מי שיכול לעשות ולא עשה. וכמו שאמרו בספרי (פ' בהעלותך פיסקא ע') וחדל לעשות הפסח אין וחדל אלא כל שיכול לעשות ולא עשה. שיערו חכמים וכו' עיי"ש. וגם בנוסחת בה"ג שלפנינו כתב סתם שלא עשה פסח עיי"ש. וכן הוא לשון כל האזהרות הנמשכים אחר הבה"ג. אלא שראיתי גם לרבינו חננאל ז"ל (בפסחים צ"ג ע"א) בברייתא דאיפליגו רבי ורבי נתן ורחב"ע. דבגמרא קתני בברייתא סתם. חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי וכו' עיי"ש. והר"ח ז"ל הוסיף וכתב ת"ר טהור שלא עשה הפסח חייב כרת על הראשון וכו' עיי"ש. ולשונו הוא ממש כלשון הבה"ג כת"י רומי. וגם על דבריו יקשה כן. שהרי גם טמא שרץ ושאר כל הטמאים דומיא דטמא שרץ איתרבו לעונש כרת בברייתא שם:

מיהו קצת אפשר לומר דהר"ח ז"ל כן היתה גירסתו בההיא ברייתא וא"כ כיון דהתם (בסוגיא דפרק אלו דברים שם) אמרינן עלה דהך ברייתא מדקא מהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ למה לי לאהדורי עליה היינו טהור עיי"ש. ופירש"י וז"ל מדקא מהדר אטמא שרץ לאיתויי מקרא יתירא. ש"מ ס"ל להאי תנא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. דאי ס"ל שוחטין וזורקין עליו למה ליה לאהדורי עלי' מקרא יתירא לחיובי'. ממילא הוא עומד בכרת. שהרי הוא כטהור גמור. שראוי לעשות פסחו ע"י שליח לשלחו לעזרה. דכי פטר קרא מכרת. הנך דלא יכלו לעשות פסח פטר. אלא ודאי אין שוחטין וזורקין עליו ס"ל וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא א"כ אפשר דההיא ברייתא דהתם אתיא כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ושאר כל הטמאים כיו"ב. דפלוגתא דתנאי היא. ולהך תנא טמא שרץ וכיו"ב בכלל טהור נינהו. כדאמרי' התם היינו טהור. וכדפירש"י דהו"ל כטהור גמור. והיינו דקתני לפי גירסת הר"ח ז"ל. טהור שלא עשה הפסח חייב כרת וכו'. וכל אותן שיש להם דין טהור בכלל. אפי' הטמאים. אבל דברי הבה"ג ודאי צ"ע לפי מאי דקיי"ל כמ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיו"ב:

איברא דהכי נמי יש להקשות על הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות ק"פ ה"ב) שכתב וז"ל ומי שביטל מצוה זו בזדון וכו' והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה. הרי זה חייב כרת וכו' עכ"ל עיי"ש. והרי הרמב"ם גופיה פסק (פ"ו מהלכות ק"פ ה"א) דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיו"ב עיי"ש. וא"כ הדבר קשה היכי כתב כאן דחייב כרת דוקא כשהוא לא טמא. והרי גם בטמאים שפיר שייך עונש כרת כמבואר שם בברייתא. והנה לשון הרמב"ם ז"ל שם הוא מלשון המשנה דר"פ מי שהי' טמא (צ"ב ע"ב) דתנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון וכו' שגג או נאנס ולא עשה את הראשון וכו'. א"כ למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה. שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת. ואמרינן עלה בגמ' אהייא. אילימא אשוגג ואונס. שוגג ונאנס בני כרת נינהו. ומשני מזיד קתני בהדייהו ואמזיד הוא דקאי עיי"ש. והן הן דברי הרמב"ם שם. אבל כבר כתבו התוס' (שם בד"ה מי שהי' טמא וכו') נראה לר"י דמתניתין קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ. והשתא איירי מתניתין בטמא מת בששי דלא חזי לאכילה לאורתא. דאי קסבר אין שוחטין. א"כ טמא דמתניתין אף בטמא שרץ וכו'. א"כ אמאי פטור מהכרת. כיון דיכול לטבול. דהא תניא (בפרק אלו דברים) יכול לא יהא ענוש כרת אלא טהור ושלא היה בדרך רחוקה. ערל וטמא שרץ ושאר טמאים מנין ת"ל והאיש. ומשמע דליכא מאן דפליג עלה מדפריך מינה לרבא דקאמר דר"א פוטר מכרת. וא"ת תקשה מתניתין לרב דאמר לעיל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וי"ל דכמה תנאי אשכחן דסברי כרב וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא לפ"ז הרמב"ם ז"ל שפסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (פ"ו מהלכות ק"פ ה"א) עיי"ש. ואפי' הכי כתב כאן כלישנא דמתניתין דהתם הו"ל כמזכה שטרא לבי תרי. ואע"ג דלשיטת הרמב"ם ז"ל (שם ה"ב) דבטמא מת אפי' טבול יום אין שוחטין וזורקין עליו עיי"ש. א"כ אפי' אם אתיא מתניתין כמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. מ"מ מצי מיירי מתניתין נמי בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בע"פ. ואפי' הכי פטור שפיר מכרת. משום דלא מהניא ליה טבילה. דהרי לשיטתו טמא מת אפי' טבול יום נדחה לפסח שני. ושלא כדעת התוס' שם בזה. מ"מ גם לפ"ז שפיר הכריחו התוס' דע"כ ההיא מתניתין לא אתיא אלא כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ. דלמ"ד אין שוחטין א"כ טמא דמתניתין אף בטמא שרץ נמי מיירי. וא"כ אמאי פטור מכרת מיהת בטמא שרץ או נבלה וכיו"ב. דהא בהנך לכ"ע שוחטין וזורקין על טבול יום. והוה מצי למיטבל ולעשות פסח ראשון. אלא ודאי מתניתין כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב כלישנא דמתניתין דבריו נראין כסותרין זא"ז. ואכמ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל:

אמנם בכוונת הבה"ג אפשר לומר דס"ל דקיי"ל כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכל שאר הטמאים כיו"ב. משום דסתם לן תנא דמתני' דר"פ משה"ט כוותי'. וקיי"ל הלכה כסתם משנה. ורב אפשר דלא חייש לסתם משנה. ולהכי פסיק כמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וכיו"ב אמרינן (בפ"ד דעירובין) רב לית ליה הני כללי עיי"ש. אבל אנן קיי"ל כרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה. ובפרט דהכא גם עולא (שם צ' ע"ב). ורב נחמן (צ"ג ע"א) פליגי עליה דרב בהכי. ולכן שפיר כתב טהור שלא עשה פסח. דלמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ושאר כל הטמאים דכוותי'. גם הנך בכלל טהור נינהו. כמבואר בסוגיא דפרק אלו דברים שם כמשכ"ל. ונראה דזו היא ג"כ דעת הר"ח ז"ל שהבאתי לעיל. דאין נראה לומר דגירסא אחרת היתה לו בהך ברייתא. דלא אשכחן בשום דוכתא גירסא זו. ובפרט דעיקר הך ברייתא הוא בתוספתא (פ"ח דפסחים). וגם שם ליתא הכי עיי"ש. וגם בירושלמי (פסחים פ"ט ה"ג) דמייתי ההיא פלוגתא. ליתא הך לישנא דר"ח ז"ל. ובודאי הוספה דילי' היא. ומשום דס"ל כהבה"ג דקיי"ל כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ושאר כל הטמאים טומאת ערב. ומ"מ יותר נכונה נוסחת הבה"ג שלפנינו וכן הוא לשון כל הנמשכים אחר הבה"ג. וכזה הוא לשון רבינו הגאון ז"ל כאן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.